לאחרונה חוזרת ועולה ההתייחסות ל"תוכנית האלופים" (המכוּנה גם "תוכנית איילנד", על שם ההוגה והמניע העיקרי שלה). היא מקדמת את הרעיון לפנות את צפון רצועת עזה (רצ"ע) מהאוכלוסייה האזרחית, להכריז עליה כשטח צבאי סגור, ולהטיל עליה מצור הכולל מניעה של תנועה והכנסת מזון, דלק ומים (צעדים שהוגי התוכנית סבורים שהם לגיטימיים מבחינת הדין הבינלאומי). המצור יוסר רק עם כניעת האויב, ובפרט הזרוע הצבאית של חמאס. לאחר הכניעה יטהר צה"ל את מרחב העיר עזה ללא התנגדות. בהמשך תבוצע מתכונת דומה במחנות מרכז הרצועה, ברפיח ובחלקים נוספים של הרצועה. בתוכנית תמכו שורה של אלופים בדימוס. מחלוקת התעוררה מסביב לשאלה האם צה"ל אכן מיישם את התוכנית בשטח.
בעקבות המצב ברצ"ע כיום, לאחר יותר משנה של לחימה פעילה ומדממת, וסוגיית "תוכנית האלופים" המרחפת ממעל, אביא כאן דברים שמסרו לי המפקד הראשון של רצ"ע, צבי פולג, ויוזם "תוכנית האלופים" גיורא איילנד. שיחתי הראשונה עם צבי פולג התקיימה בתחילת אוגוסט 2022, והתמקדה ביחידת המסתערבים שמשון שפעלה ברצ"ע בשנים 1996-1986. חזרתי אליו בימים אלה כדי לשמוע את דעתו לאור ההתפתחויות בשטח. שיחתי עם גיורא איילנד התקיימה באמצע דצמבר 2014. היא נסבה על שאלות של מוסר לחימה ואתיקה צבאית. לא היה צורך לחזור אליו בימים אלה, מכיוון שדעותיו התפרסמו בהרחבה ב"מוסף הארץ". חשתי צורך לשוב ולעיין בשיחה שלי עם גיורא, שהתקיימה לפני עשר שנים, דווקא בגלל שנראה לי כי הרושם הכללי שעלה מכתבת הדיוקן הזאת מסולף במידה רבה.
תא"ל (דימ') צבי פולג נולד בטרנסילבניה שברומניה ב-1948. ב-1962 עלה לישראל ביחד עם אימו ואחיו (לאחר שאביו נפטר שם). ב-1966 התגייס לצה"ל, ושובץ בחטיבת גולני. הוא התקדם במסלול, ושימש במלחמת ששת הימים (1967) כצוער בגדוד 12. לאחר מכן שימוש כמ"מ, סמ"פ וכמ"פ באותו הגדוד, ולבסוף כמג"ד שלו (1977-1976). במלחמת יום הכיפורים נפצע בקרבות הבלימה ברמת הגולן. פולג שימש כסמח"ט 55 (חטיבת צנחנים במילואים), והשתתף במבצע ליטני. במלחמת שלום הגליל שימש כמפקד חטיבת כרמלי (חטיבת חי"ר במילואים של יוצאי חטיבת גולני). לאחר המלחמה שימש כקצין האג"ם של פיקוד הצפון.
בהמשך מונה למפקד חטיבת גולני. ב-1988 הועלה לדרגת תא"ל, ופיקד על אוגדת עזה במהלך האינתיפאדה הראשונה, ולאחר מכן כראש מטה פיקוד הצפון בתקופת מלחמת המפרץ. ב-1992 פרש מצה"ל. לימים שימש גם כראש עיריית נתניה השביעי.
פולג נקרא לשרת בתפקיד מפקד אוגדת עזה על ידי אלוף פיקוד הדרום דאז, איציק מרדכי. מרדכי סיפר לי, בשיחה בינינו, כי נכנס לתפקידו כאלוף פיקוד הדרום באוגוסט 1986. באותה התקופה, מירב המאמצים ומיטב הכוחות של צה"ל הושקעו בלבנון. במקביל, היו מעט כוחות של צה"ל ברצועת עזה – שתי מפקדות חטיבה מצומצמות, וכוח המורכב בעיקרו מאנשי מילואים, פרט לפלוגת מג"ב סדירה. יחידות הביטחון השוטף (בט"ש) היו משרתות שבועיים-שלושה בלבד ברצועת עזה.
האלוף זכר את רצועת עזה מתפקידים קודמים – כמפקד פלוגה (מ"פ) וכמפקד גדוד (מג"ד) בחטיבת הצנחנים. עתה, הרצועה נראתה לו אחרת. היה ברור כי משהו משתנה. עוד ועוד מסגדים נבנו; מצריחיהם נשמעו קריאות נלהבות. גורמים רדיקליים שונים – בעיקר ג'האד אסלאמי – התחילו להופיע ברחובות, להתניע פעילות אלימה.
בימים הראשונים של האינתיפאדה ביקש האלוף מתא"ל יעקב אור, ששימש כמפקד עוצבת אדום, אוגדה 80 (אדום) בפיקוד הדרום, לקבל את התפקיד של המפקד המשימתי של אוגדת עזה, בנוסף לתפקידו הנוכחי. לאט-לאט זרמו לשטח חטיבות וכוחות מבצעיים. היקף הכוחות גדל בהמשך לשיא של למעלה ממאה פלוגות.
באוגוסט 1988 החליף פולג את המפקד אור. אלוף הפיקוד, מרדכי, הבין כי מדובר במצב חדש, וכך הפך פולג למפקד האוגדה (מאו"ג) הראשון של רצ"ע. הוא שימש בתפקיד עד פברואר 1990. חודשים ספורים אחרי כניסתו של פולג לתפקיד, בשנתה השנייה של האינתיפאדה, ובעיקר בחודשיה האחרונים, נתקלו ראשי הארגונים שהובילו אותה באתגרים שהביאו לתחילתה של היערכות מחודשת. בין האתגרים האלה: היעדר יכולת לפריצת-דרך ביישום המֵרי האזרחי הכולל; בלימת הישגיו של אש"ף; שחיקה בקרב הציבור ביו"ש ורצ"ע, ודעיכת ההפס"דים ההמוניים; קשיי תיאום בין הארגונים, אלימות פנימית נרחבת, בעיקר בכל מה שקשור לחשודים בשת"פ עם ישראל. עם זאת, גבר השימוש הספורדי ברימונים, שהגיעו בדרכים שונות לידי המחבלים, וכן במטעני צינור מאולתרים כלפי חיילים ואזרחים. בהמשך בוצע גם ירי בצירים, באמצעות תת-מקלעים מיושנים מסוג קרל גוסטב. בהמשך, חלק מהגרעין הקשה של המבוקשים הצטייד באמל"ח תקני. בחודשים הראשונים של 1990, לקראת סיום תפקידו של פולג, ניכרה ירידה מסוימת באירועים האלימים ההמוניים. רק בקיץ 1990, בעת כהונתו בתפקיד של מחליפו של פולג, תא"ל שמואל צוקר, גברה המגמה של פיגועים שכללו שימוש בנשק חם. במסגרת "האינתיפאדה החמושה", התעצמו הפיגועים הממוסדים שכוונו ונוהלו על ידי הזרוע הצבאית של חמאס וארגונים מקבילים.
עם כניסתו של פולג לתפקיד מאו"ג עזה הוחלט על הקמת שלוש מפקדות חטיבה (מפח"ט): צפונית (עזה וצפון הרצועה), מרכזית (מחנות הפליטים במרכז), דרומית (רפיח וחאן יונס). לכל מפח"ט הוקצנו שני גדודים (בסדיר או במילואים). באירועים מיוחדים ובימי אזכור תוגברו הכוחות בגדודים נוספים (בעיקר מחטיבות גבעתי ו-401), ולעיתים גם במחלקת טנקים.
האופן שבו פולג חשב ופעל בזמנו התברר לי מאוסף פתקים ופנקסי כיס, שהוא שמר מאז, ומסר לידיי הנאמנות. הוא שרבט בהם, אד-הוק, נקודות לשיחות שהתכוון לנהל במסגרות שונות, הנחיות וכללים לבניית הכוח ולהפעלתו. כמו כן, דפי הוראות והנחיות רשמיים, שחולקו בזמנו למפקדי צה"ל ולחייליו.
פולג סבר כי "פעולות צה"ל ברצ"ע הן משימה צבאית, בדומה לכל משימה אחרת המוטלת על הצבא. זו אחת המשימות המורכבות ביותר המוטלות על צה"ל, שנדרש לבצעה ללא שימוש באמצעים צבאיים, מול אוכלוסייה אזרחית". המשימה כללה גם את הפעלת המנהל האזרחי והמשטרה. היה עליו להשליט חוק וסדר ברחבי רצ"ע, בעוד שהמנהל האזרחי מטפל באוכלוסייה האזרחית.
פולג קבע בתדריכיו את משימותיו של צה"ל באזור: הורדת רמת המתח והאלימות; מניעת פח"ע; סיוע למנהל האזרחי; אבטחת גבול מצרים; אבטחת היישוב היהודי.
פולג הכין נייר, בכתב ידו, שבו הבהיר כי "ההתקוממות היא ביטוי לסכסוך לאומי והיסטורי על ארץ ישראל, ורצון הפלסטינים לשנות את המצב בשטחים ולממש את מה שנתפס בעיניהם כזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני". הוא הסביר את הרקע להתקוממות, שהייתה לדעתו צפויה מראש: "מצב האוכלוסייה, שרואה עצמה כמי שנמצאת בתנאי דיכוי, עם שאיפות לאומניות, ולאחר שננטשה על ידי כל סובביה (מצרים, ירדן, וכדומה) נותרה לבדה במאבק מול מדינת ישראל רבת-העוצמה.
ב-10 באוקטובר 1989, פולג שרבט לעצמו כמה נקודות לקראת ביקור בקיבוץ ניר עם (שתושיית כוחות צה"ל מנעה את חדירת המחבלים אליו ב-7 באוקטובר 2023). הוא ציין את "הקושי להסביר מדוע נפגעים ילדים". הוא הדגיש כי "מדינת ישראל קמה על סמך מחויבות מוסרית של מדינות העולם, לאחר מלחמת העולם השנייה, ורמת הציפיות מאיתנו אחרת". פולג הכיר את הדברים על בשרו, מאחר שרבים מבני משפחתו נספו בשואה.
במלאת שנתיים להתקוממות העממית הפלסטינית ברצ"ע, פולג כתב לעצמו ראשי פרקים לשיחה עם מפקדים וחיילים. הוא ציין כי "האוכלוסייה האזרחית נמצאת במתח ועלולה להגיב באופן ספונטני ולא מבוקר; זאת כתוצאה מתהליך הצטברות של שמועות, ירי לא נכון ולא מבוקר שגורם לפצועים והרוגים, התנהגות לא הולמת של חיילים כלפי מקומות קדושים (מסגדים) וכלפי נשים; השפלות או פגיעות פיזיות ללא צורך". פולג ציין, לשם הדגמה, גם מקרים של "התנהגות מבישה של חיילי צה"ל" (כמו זו של שוטר צבאי, שנהג בגסות בפלסטינים במחסום נחל עוז).
בהזדמנות הזאת ביקש לחדד את הוראות הפתיחה באש. בנקודות לתדריך לכוחות המבצעיים, פולג חזר שוב ושוב על הצורך "להימנע מפגיעה באזרחים", וכן "להימנע מעונש קולקטיבי". הוא הדגיש כי "כל ענישה חייבת להתבסס על השארת גשרים לחיים זה לצד זה או אפילו זה עם זה". הוא קבע: "המבחן להצלחה במשימה, מבחינתנו, הוא תפקוד כל מערכת החיים ברצ"ע – בתי ספר, בריאות, ממשל מקומי, וכדומה".
ב"הנחיות הרמטכ"ל" (דן שומרון) (ספטמבר 1989), שנשמרו אצל פולג, נכתב כי "צה"ל ניצב בפני אחת המשימות המורכבות והרגישות, שכמותן טרם הכיר בעבר: השלטת החוק והסדר הציבורי, ומניעת ההישגים מגילויי אלימות בשטח. בביצוע המשימה הזו נדרש שימוש בכוח. על חיילי צה"ל לנהוג בתקיפות ובהחלטיות, בצד שליטה עצמית, איפוק ורגישות, התואמים את הנורמות הגבוהות המחייבות את חיילי צה"ל ומפקדיו. יש להבהיר כי השימוש בכוח נועד לצורך השגת המשימה על פי החוק ופקודות הצבא, שמהם אין לסטות. בשום אופן אין להשתמש בכוח כאמצעי ענישה. בכל מקרה של שימוש בכוח, יש להקפיד ולהפעיל כוח סביר. בשום מקרה אין להשתמש בכוח על מנת לגרום במכוון לנזקי גוף, כגון שבירת עצמות. בכל שימוש בנשק, יש להקפיד היטב על הוראות פתיחה באש, ועל הפקודות והמגבלות על הפעלת האמל"ח (אמצעי הלחימה) המצוי בידי החייל. אין לנקוט כלפי האוכלוסייה המקומית צעדים שיש בהם משום התעללות, השפלה ביזוי או גרימה מכוונת של נזק לרכוש – כגון השמעת קללות, עשיית תנועות מגונות, ירי לעבר דודי מים". הרמטכ"ל סיים באמירה: "נמשיך למלא את משימתנו, ונתגבר על אלימות המכוונת כלפינו; זאת תוך שמירה, גם מול קשיים, על עקרונות החוק, המוסר והמשמעת שעליהם חונכנו כולנו".
פולג, שהיה רגיש למצבה של האוכלוסייה הפלסטינית ברצ"ע, ריכז אוסף של גלויות שעליהן הודפסו ציורי ילדים שהביעו את חוויותיהם בעת האינתיפאדה הראשונה (ראה בכותרת של ההודעה).
ארבע שנים לאחר סיום תפקידו כמאו"ג עזה, במאי 1994, פינתה ישראל את רוב כוחות צה"ל מרצ"ע, במסגרת הסכם קהיר. השטח הועבר לידי הרשות הפלסטינית, שהוקמה באותה העת. פולג סובר כי הנסיגה הייתה נדרשת. לדעתו, אין שום צידוק לנוכחות שלנו ברצ"ע.
בתקופתו של פולג כמאו"ג עזה כללה ההתיישבות היהודית כ-2,500 נפש, מרוכזים ב-15 יישובים באזור גוש קטיף, ועוד שני יישובים בצפון רצ"ע. הוא העיר, בשיחה שקיימנו לאחרונה, כי באותה התקופה, ההתיישבות היהודית שלטה על שישית מהשטח הפנוי ברצ"ע. לדבריו, רוב סדר הכוחות (סד"כ) והמשאבים האחרים של האוגדה הוקדשו לאבטחת ההתנחלויות באזור, במקום לפעילות השוטפת ולמבצעים מיוחדים נגד האלימות והטרור הפלסטיני.
בקיץ 2005, במסגרת תוכנת ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון, הוחלט על פינוי ההתנחלויות וכוחות צה"ל ברצ"ע לגבולות המדויקים של הקו הירוק, ומסירת השליטה כולה לרשות הפלסטינית. פולג מסביר כי שרון הגיע למסקנה – בהתאם לעמדת הצבא – כי לאורך שנים "שיקרנו לציבור", אבל עתה הגיע הזמן לומר אמת. הוא הכיר במגבלות הכוח הצבאי: שליטה במיליוני בני אדם ברצ"ע אינה משרתת את ביטחון ישראל, ואינה אלא מסכנת את קיומנו ומכבידה על החברה ועל הכלכלה. בדומה לכך, הוא התנגד ליישובים מבודדים ביו"ש, וסבר כי אלה אינם נכס אלא נטל ביטחוני.
יצוין כי גיורא איילנד – שאתייחס אליו בהרחבה להלן – סבר, מתוקף תפקידו באותה התקופה כראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל), כי המצב הקיים אז אינו רצוי, וכי הימצאות 8,000 יהודים בתוך מרחב צפוף ברצ"ע אינו דבר נכון. עם זאת, הוא לא סבר כי תוכנית ההתנתקות, "עם ההיגיון החלש שלה", היא דרך הפעולה המועדפת. בכל מקרה, עם סיום ביצועה של תוכנית ההתנתקות הודיע לראש הממשלה כי הגיע למסקנה שמיצה את יכולתו להשפיע על התהליך, וכי החליט לפרוש מתפקידו.
אלוף (דימ') גיורא איילנד: יליד 1952. אביו עלה מהונגריה ב-1940, ורוב משפחתו נספתה בשואה. הוא התגייס לצה"ל באוגוסט 1970, התנדב לצנחנים, ושובץ בגדוד 890. הוא סיים קורס קציני חי"ר באפריל 1972, ושב לגדוד. באוגוסט מונה למ"מ. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים שימש בפועל כקצין המבצעים של הגדוד, בפיקודו של יצחק מרדכי, ולחם עימו בחווה הסינית. הוא שימש בתפקיד הזה גם במלחמת ההתשה, במובלעת הסורית. באוגוסט 1974 מונה למ"פ המסלול בגדוד. לאחר מכן כמפקד הפלוגה המסייעת, איתה השתתף ב-1976 במבצע אנטבה. לאחר תפקיד כממ"ח בבה"ד 1, מונה ביולי 1977 לסמג"ד 890, וב-1978 לחם במסגרתו במבצע ליטני. ב-1981-1980 שימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים. לאחר מכן שימש כמפקד קורס קציני חי"ר בבה"ד 1, והוביל את הגדוד במלחמת לבנון הראשונה. ב-1984-1982 שימש כמפקד גדוד הנח"ל המוצנח. ב-1984 מונה לקצין אג"ם במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי (מקחצ"ר). בשלהי 1986 מונה למפקד בית הספר לנ"ט, למדריך בקורס מפקדי פלוגות ולמפקד עוצבת חצי האש (חטיבת חי"ר מובחרת ומוצנחת במילואים, הכפופה לעוצבת האש – אוגדה סדירה מובחרת של חטיבת הצנחנים והקומנדו, הכפופה לפיקוד המרכז). ב-1992-1990 פיקד על בה"ד 1. ב-1993-1992 היה מפקד חטיבת גבעתי. ב-1993 מונה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי (קחצ"ר). ביוני 1996 מונה לראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, וב-1999 – לראש אגף המבצעים (אמ"ץ) בדרגת אלוף. ב-2001 מונה לראש אגף התכנון (אג"ת). לאחר שפרש מצה"ל שירת כראש מל"ל.
איילנד הפך לאישיות ציבורית בולטת במהלך מלחמת חרבות ברזל, בעיקר בשל "תוכנית האלופים" שאותה יזם וקידם, כמוזכר לעיל. גורמים בינלאומיים טענו שישראל פועלת הלכה למעשה לפי התוכנית, ללא אימוצה הרשמי, אבל ישראל הכחישה זאת. ארגוני זכויות אדם ומשפטנים הזהירו כי התוכנית מהווה הפרה חמורה של דיני הלחימה הבינלאומיים.
בעקבות כל אלה, איילנד זכה לכתבת השער ב"מוסף הארץ" (רוית הכט, 18 בספטמבר 2024). הכתבה נפתחה בטענה כי "איילנד נהיה איש חשוב מאוד במלחמה הזאת. הוא הפך הפעם לסמל: בעיני הימין – לשמאל מתפקח; בעיני השמאל – לפשיטת הרגל הערכית בתגובה לטבח". הכתבת העירה כי "בדיעבד, אפשר לראות בדבריו את מה שהתחולל בתודעה הישראלית בעקבות הטבח. את השבר הרגשי וקריסת המתינות".
אינני מסכים לקביעה הזאת, משום שאני סבור כי – בניגוד לפולג, לדוגמה, שהיה ונותר "איש שמאל" בנשמתו, וממשיך לקחת חלק מדי שבוע בהפגנות נגד המהפכה המשטרית ובעד שחרור החטופים – התרשמותי היא כי איילנד היה לאורך השנים סוג של "זאב בעור כבש" (למרות ש"גדל בבית הגידול המפא"יניקי").
אתחיל מההתייחסות ההיסטורית: תוצאות מלחמת לבנון השנייה (קיץ 2006) הביא לדעת מומחים רבים להתחזקות ארגון חיזבאללה בלבנון. לפי החלטת האו"ם, התפרס צבא לבנון בדרום לבנון, ואילו חיזבאללה נדחק צפונה. עם זאת, המשיכו פעולות טרור מלבנון, בהן מקרים של ירי רקטות, ירי נ"ט בסמוך לגבול, וכדומה.
כבר בשלהי 2008, איילנד כתב, באשר ל"מלחמת לבנון השלישית", כי "הדרך למנוע אותה, והדרך לנצח בה אם תפרוץ, היא אחת: להבהיר כי המלחמה הבאה תהיה בין ישראל ללבנון ולא בין ישראל לחיזבאללה. מלחמה כזו תביא לחיסולו של צבא לבנון, להרס תשתיות במדינה ולסבל קשה לאוכלוסייה. המצב שאזרחי ביירות נהנו ללכת לים ולבתי קפה שעה שאזרחי חיפה ישבו במקלטים לא יחזור. הפגיעה הקשה בלבנון, הרס בתים ותשתיות וסבל של מאות אלפי אנשים הם הדברים שיכולים להשפיע יותר מכל על התנהגותו של חיזבאללה. לפנינו אפוא שתי אפשרויות בלבד: להסתכן בהפסד, או להילחם במדינה שמתוך בחירה העדיפה לתת לחיזבאללה לשלוט בה. אנו בוחרים באפשרות השנייה".
התפיסה הזאת, שגובשה לאחר מלחמת לבנון השנייה, התמסדה ב"דוקטרינת הדאחייה", שנהגתה באותה השנה על ידי אלוף פיקוד הצפון ולימים הרמטכ"ל, גדי אייזנקוט. היא הציעה "שימוש לא-פרופורציונלי באש אווירית וארטילרית נגד תשתיות אזרחיות שבהן משתמשים ארגוני הטרור, ובראשם חיזבאללה", במקרה של עימות עם ישראל. היא קראה להתקפה על "מרכז העצבים" של חיזבאללה בביירות, בניסיון לפגוע בארגון אנושות, להכריע ולהרתיע אותו. בקשר לעוצמת השימוש באש הנדרשת לשם הכרעה והכנעת האויב, הדוקטרינה גרסה כי "כדי ליצור הרתעה אפקטיבית יש לגרום הרס כלכלי ופיזי של תשתיות אזרחיות"; זאת לאור ההנחה כי הדבר עשוי ליצור חיץ בין האוכלוסייה המקומית לארגוני מערך הטרור.
בשלהי 2009 כתב איילנד כי "האינטרס הברור של מדינת ישראל הוא שאם כבר פורצת מלחמה, היא תהיה נגד גורם מדינתי שאפשר להרתיעו [ממשלת לבנון ואזרחיה], ולא נגד ארגון שנהנה מחסות מדינתית". דעתו של איילנד בעניין הזה לא התקבלה. כך, ראש הממשלה בנימין נתניהו שלח מסר לאזרחי לבנון, על רקע התגברות תקיפות צה"ל ברחבי המדינה, והסביר להם כי "המלחמה של ישראל היא לא איתכם, היא עם חיזבאללה".
פולג העיר בהקשר הזה כי, בכל מקרה, איראן לא מעוניינת לאבד את לבנון, כאחת ממדינות הפרוקסי שלה – השלוחות הפועלות על פי אינטרסים משותפים. היא שואפת לצדד בחיזבאללה, מבלי לאבד את האליטות של לבנון. גם לאחר פעילות צה"ל בלבנון, נראה כי חיזבאללה חזק מספיק כדי להישאר המיליציה הדומיננטית בלבנון.
עם זאת, הערכה מוגבלת יותר של איילנד כנראה נלקחה בחשבון: "אם נבקש לבחון מהי הפעולה היעילה ביותר שביצע צה"ל, לא הייתה זו הפגיעה המרשימה בטילים כאלה או אחרים אלא דווקא ההחלטה לתקוף מסיבית את רובע דאחייה" – פרוור שיעי השוכן בחלקו הדרומי-מערבי של ביירות, ומעוז ארגון הטרור חיזבאללה. אעיר כי, בניגוד למצב בלבנון, השיטה הפטלית של "דוקטרינת הדאחייה" יושמה ככל הנראה באופן מלא ברצ"ע לאחר טבח ה-7 באוקטובר.
כאן אציע עדוּת ייחודית. אסביר את דבריי: בשלהי 2018 ראה אור ספרי "משפט לחימה ואתיקה צבאית" (הוצאת כרמל – פרשנות ותרבות). לצורך הכנתו, ראיינתי עשרות קצינים בכירים בצה"ל, מומחים למשפטים ופילוסופים של המוסר. בכלל זה, קיימתי שיחה ארוכה עם גיורא איילנד (11 בדצמבר 2014). במהלך השיחה הצגתי בפניו תרחישים (שנבעו מחוויותיי הטריות כקצין מילואים בבית הספר ללוחמה בטרור במהלך מבצע צוק איתן, יולי-אוגוסט 2014).
אביא להלן כמה קטעים רלוונטיים, שנרשמו ביומן התצפית האנתרופולוגי שלי, מהשיחה החושפנית הזאת. איילנד פתח ואמר כי "המשפט הבינלאומי הוא, בסופו של דבר, פסַדה ['חזית', ובהשאלה: העמדת פנים; חיצוניוּת מטעה שאינהּ משַקפת את מה שמאָחורֶיה]". עם זאת, "יש הרבה שמתפרנסים ממנה". הוא הבהיר כי "המשפט הבינלאומי הוא מאוד-מאוד פוליטי. זה so-called משפט". לדבריו, "ברמה העקרונית, עקרונות המשפט הבינלאומי ההומניטרי [הבחנה, מידתיות, וכדומה] – הם יפים, אבל לא נכונים. הם מוגדרים במושגים כלליים, ומחייבים התאמות קונקרטיוֹת".
פולג העיר בעניין הזה כי, גם אם הדברים נכונים, מה שמותר למעצמות, כמו ארצות הברית, לא מותר לישראל. כמדינה קטנה, בעלת יכולות מוגבלות, שאינה יכולה לנהוג לפי התפיסה של "עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב", עלינו להיות קשובים לדעת הקהל בעולם, וערים למשמעויות המדיניות של מעשיו.
איילנד המשיך וציין כי "יישום העקרונות האלה הוא פוליטי. ועדות 'החקירה-לכאורה' יכתבו על פי המשפט הבינלאומי, אבל זה אינו אלא פַרסה [התרחשות מגוחכת]". בהתייחסו לאינתיפאדה הראשונה, שבה שימש פולג כמאו"ג עזה הראשון, הוא העיר כי "הוראות הפתיחה באש היו פרטניות מדיי". לדעתו, "רק באינתיפאדה השנייה, אלו שונו כנדרש". הוא סבור כי "אין ברירה אלא להותיר לחייל בשטח מרחב החלטה גדול ככל האפשר. ההנחיות לחיילים צריכות "להיות מכוונות למכנה המשותף הנמוך ביותר". איילנד הסביר כי במצבי אי-ודאות קיימת תמיד הדילמה "בין לירות כשצריך, לבין לירות כשלא צריך". הוא אמר כי, בסופו של דבר, "שאלת הירי מוכרעת בתחקיר", ובעיין הזה – "תלוי מי חוקר". איילד אמר כי לדעתו, קנה המידה אינו שיקוף מוסרי צרוף [כמו זה הבא לידי ביטוי ב"רוח צה"ל", "תעודת הזהות הערכית של צה"ל, הכוללת "ערכי יסוד" ו"ערכים" כוללניים ומחייבים בפני עצמם], אלא יחסי: "צריך לראות מה קורה בצבאות אחרים". הוא הסביר כי, למיטב הבנתו, "צבאות אחרים יורים פחות מדויק מאשר אנחנו". לדבריו, "חיל האוויר מפעיל בעזה רק נשק מדויק", לפיכך גם הדבר בא לידי ביטוי ב"בזבוז" משאבים נדירים. בתנאי קרב רגילים, "לא צריך כמובן לחסוך בתחמושת" [בוודאי ככל שזו לא מדויקת וזולה]. איילנד אמר כי "הפעלה של 'דאחייה' הייתה מאוד נכונה", וכי הוא נצפה להתנהגות דומה גם בעתיד.
מעניין לציין כי איילנד קבע בשיחה הזאת, לפני עשר שנים, כי "ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל חד הם. הדרג המדיני צריך לעשות שיקולים צבאיים, כשם שהדרג הצבאי צריך לעשות שיקולים מדיניים". להבנתו, "אין היררכיה בשיקולים; זאת למרות שהדרג המדיני פוקד".
בספרו האוטוביוגרפי לא נרדם בלילות (2018), איילנד כתב כי "רק אסטרטגיה שתגרום למספר גדול של אירועים מסוג 'אפקט הדאחייה' תבטיח כי המערכה תהיה קצרה, וכי ישראל תצא ממנה מנצחת". לדבריו, אחת מדרכי הפעולה העומדות בפנינו היא "כיבוש מלא של כל הרצועה, פעולה שתשרת מטרה מרחיקת לכת יותר של מיטוט שלטון חמאס". דרך הפעולה הזאת "מחייבת את כיבוש כל רצועת עזה, והחזקתה למשך זמן רב, עד שתיווצר מציאות פוליטית אחרת".
אם נחזור למאמר ב"מוסף הארץ", הקביעות (המרוככות יחסית) של איילנד הופכות לברורות ועקביות יותר (שימו לב לכך שהן מנוסחות בגוף ראשון): "אני נותן אוכל ומים למי שיוצא, וקובע תאריך מסוים שמעבר לו מי שהחליט לא לצאת זו בעיה שלו. כל שטח צפון הרצועה הופך לאזור צבאי, שאני יכול לתקוף אותו, כי מבחינתי יש בו רק אויב".
איילנד טען: "הרי כל מה שחמאס מנסה לעשות זה לערבב בין האוכלוסייה לבין הלוחמים, וכל מה שאתה צריך לעשות זה הפוך, לנסות להפריד ביניהם". הוא קבע, בצורה בלתי מבוססת, כי "באזור הזה יישארו רק מחבלים".
אעיר בעניין הזה כי לאחר מחקר מעמיק שערכתי בנושא "משפט לחלימה ואתיקה צבאית" (מתוקף היותי מנהל ידע בתחום הצליפה של בית הספר ללוחמה בטרור, וכן חבר בקבוצת המחקר לאתיקה צבאית יישומית של מכון שלום הרטמן שבראשה עמד פרופ' אבי שגיא), התברר לי מעבר לכל ספק כי עקרון ההבחנה בין לוחמים לבין אזרחים הוא קרדינלי, וכי אין לסגת ממנו. זהו היסוד המוסד של דיני המלחמה בכלל. אנו נדרשים להכיר בכך שההבחנה בין לוחמים לבין אזרחים מחויבת בכל מקרה ובכל עת. אין להניח בשום מקרה כי בשטח מסוים "לא אמורים להיות אזרחים". כאשר אנו פועלים בסביבה אזרחית, ייתכן בהחלט כי מסיבות שונות יימצאו אזרחים בסביבה. לפיכך, ההנחה בדבר "שטחים סטריליים" (איילנד מתייחס ל"שטחים נקיים") מחייבת ביסוס מוצק, ואינה יכולה להתקבל כמוחלטת ובכך לפטור את הלוחמים ממימוש עקרון ההבחנה. האחריות המוסרית בעניין הזה חלה על כל מפקד, כמו על כל חייל הנוטל חלק בלחימה.
איילנד דיבר בבירור על "הרעבה" של האוכלוסייה באזור המדובר. בעבר הציע כי, לאחר שבוע, הברירה שתיוותר לאוכלוסייה באזור תהיה "להיכנע או למות מרעב". בריאיון ב"מוסף הארץ", הוא הצֵר לכאורה על ההתבטאות ה"אומללה" הזאת, והסביר כי למד את הלקח. עם זאת, הוא חזר והדגיש כי "מותר ואף מומלץ להרעיב אויב למוות", בהנחה [השגויה] שזה לגיטימי לאחר ש"אִפשרת לאזרחים לצאת".
באשר להנחה בדבר "יציאת אזרחים", הפילוסוף היהודי-האמריקני מייקל וולצר, אחד המומחים הבולטים למוסר לחימה, ומחבר הספר מלחמות צודקות ולא צודקות (1977), טען כי "הניסיון האמריקני משטחי אש בווייטנאם מלמד כי, למרות התראות מתאימות, "אנשים רבים אינם עוזבים – אם משום שהם מבוגרים או חולים, אם משום שהם חוששים שבתיהם ייבזזו, אם משום שאין להם לאן ללכת, ואם משום שהם מוחזקים במקום על ידי המתקוממים [הטרוריסטים], המעוניינים להסתתר מאחוריהם ואף להפיק רווח ממותם".
איילנד מדבר בכתבה על כך ש"זה לגיטימי שמדינה שנלחמת במדינת אויב, תגיד למדינת האויב 'הומניטרי תמורת הומניטרי'". באמירה הזאת הוא עושה הקבלה מלאה בין מדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, לבין "מדינה" הנשלטת על ידי ארגון טרור. קביעותיו כי "אנשי עזה הם כמו אנשי גרמניה הנאצית – כל האוכלוסייה תומכת במנהיג", וכי "זה לא ארגון טרור במובן של דאעש ['המדינה האסלאמית'] שקם ונפל – אלא משהו הרבה יותר עמוק", עלולים לקדם אג'נדות של חוגים רדיקליים וקיצוניים, ולהביא להשלכות מרחיקות לכת, שיש בהן משום סכנה ממשית לחברה ולמדינה בישראל. לפיכך, אין להתפלא על כך שכמה מחבריו הטובים ביותר של איילנד אומרים לו כי עכשיו הוא "ביחד עם סמוטריץ'", ו"מדביקים אותו" לימין הקיצוני".
בעוד שגורמים שונים בימין קראו לאימוץ "תוכנית האלופים", מסיבותיהם שלהם, ראש הממשלה נקלע למצב מביך, ונדרש כרגיל לגמישות האקרובטית הייחודית שלו. במהלך פגישה בינו לבין שר החוץ האמריקני, בשלהי אוקטובר 2024, אמרו גורמים אמריקנים כי "יש הנחת עבודה שאתם מבודדים את צפון הרצועה, ואומרים לאנשים ללכת, אחרת לא תכניסו מזון". ראש הממשלה והשר לנושאים אסטרטגיים, רון דרמר, דחו את הדברים והשיבו נחרצות: "זאת לא המדיניות שלנו. המחשבה שזאת המדיניות גרמה לנו נזק גדול".
אולם, לאור ההתבטאויות – האומללות בחלקם, גם לפי דעתו של איילנד עצמו – בל נתפלא מהחלטת בית הדין הפלילי בהאג (ICC) – שרק תקציר מינימלי שלה פורסם, לאחר שהוחלט שצווי המאסר שהתלוו אליה ייוותרו סודיים, כדי "להגן על עדים ולשמור על ניהול החקירה" – כי ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט אחראים לפשע של "הרעבה כשיטת לחימה", וכי "יש יסוד סביר להניח שהשניים שללו בכוונה ומדעת ציוד הכרחי להישרדות מהאוכלוסייה האזרחית ברצועה – בכלל זה מזון, מים, תרופות, ציוד רפואי, דלק וחשמל".
צבי פולג סיכם את הדברים, בשיחה שקיימנו לאחרונה. הוא קבע כי "הישארותנו ברצ"ע היום נובעת מסיבות פוליטיות, ולא צבאיות; זאת לאחר שצה"ל הודיע לאחרונה לדרג המדיני כי השלים את המשימה באזור. עתה הזמן להחליט על הפסקת אש ולהגיע להסדר. הסיבה היחידה שגורמת להישארותנו בשטח היא "אתנן פוליטי שביבי מעניק לקואליציה שלו בכלל, ולשרי עוצמה יהודית והבית היהודי בפרט, כדי להבטיח את המשך שלטונו. ככל שנישאר בשטחי רצ"ע, נידרש לבנות מנגנון שליטה ישראלי על האוכלוסייה המצויה שם. אם נשאר ברצ"ע, וניקח למעשה שליטה על הנעשה בה, מדינות העולם לא ישקיעו משאבים כלשהם בשיקום התשתיות וברווחת האוכלוסייה. בניגוד למצב בלבנון, שבה למרות שנכנסנו אין לנו אחריות על הפליטים והמצד ההומניטרי, שהרי מדינת לבנון ממשיכה לשלוט במדינה, ברצ"ע, ככל שנישאר בה ונהפוך לכוח כובש, בחלל השלטוני שנוצר, האחריות תיפול על כתפינו בלבד.
באשר לסיכוי שהמצב ינוצל פוליטית לשם הקמת מאחזים יהודיים ברצ"ע, פולג מסכים כי הקמת התשתיות הצבאיות (צירים, מוצבים, וכדומה) – המיועדת לצורך היערכות הצבא לקראת המשך השהייה בשטח, בעיקר בחודשי החורף – עשויה להיות מנוצלת בעתיד לצורך היאחזות בשטח של גורמים אזרחיים 'משיחיים'". לדעתו, אם תקום בזמן הקרוב היאחזות כלשהי, ייתכן שלא תימצא באיום ביטחוני בטווח הקצר, בעקבות הפגיעה הקשה בארגוני הטרור, והנוכחות המסיבית של צה"ל באזור. עם זאת, בטווח ארוך היא תהיה תחת איוּם גובר, ותהווה נטל קשה על המדינה ועל מערכת הביטחון.
פולג קובע כי "לצה"ל אין יכולת ומשאבים מתאימים כדי לשלוט ברצ"ע לאורך זמן". באשר ל"תוכנית האלופים", הוא סבור כי זו "לא מציאותית", וכי היא "נוגדת את החוק הבינלאומי". הוא סבור – כפי שגרסתי לעיל – כי "מדינה דמוקרטית אינה יכולה לחייב אוכלוסייה להתפנות, ולהכריז על שטח מסוים כ'שטח צבאי סגור'", לאורך זמן. הוא מדגיש את "האחריות ההומניטרית של כוח צבאי כובש כלפי האוכלוסייה האזרחית", ועל "איסור לנייד את האוכלוסייה הנכבשת באופן קבוע".
לגבי ההחלטה של בית הדין הפלילי בהאג, פולג עושה הבחנה בין אחריות הדרג המדיני לבין אחריות צה"ל (אותה מטשטש איילנד). לדבריו, "כאשר הממשלה לא מגדירה מה היא רוצה מרצ"ע, לא מכירה ברשות הפלסטינית, לא מחליטה מי ישלוט ברצ"ע, מונעת פעילות של אונר"א [סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב] – צה"ל פועל נכון ככל האפשר, בהתאם לדירקטיבה של הדרג המדיני".
הוא העיר כי, כקצינים בקבע, הם חונכו לציית ללא סייג להנחיות של הדרג המדיני, לעבור לדום ולבצע את הוראותיו; זאת מחשש לפגיעה במבנה השלטוני הדמוקרטי של המדינה. הוא מסייג את הדברים בהסבירו שלא משתמע מכך שקציני צה"ל הבכירים הם "יס-מנים". בפורומים סגורים, הם מציגים בפירוש את עמדתם המקצועית; אבל, ברגע שהתקבלה החלטה, הם מצדיקים אותה כלפי מטה, ופועלים בהתאם.
בעניין הזה, מעניין לציין כי דווקא המזכיר הצבאי הנוכחי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אלוף רומן גופמן, סבור אחרת. במאמר על "תיאטרון המצביעות", גופמן הסביר כי "על הדרג הביטחוני מוטלת אחריות רחבה יותר מאשר הסתפקות במילוי המשימות שהגדיר לו הדרג המדיני. המצביא צריך לסגל ראייה אסטרטגית, להשפיע על המדיניות המתגבשת אצל הקברניט ולתמרן גם בנסיבות שבהן לא הוגדרה מדיניות ברורה".
ד"ר עידן ירון, סוציולוג ואנתרופולוג חברתי, המתמחה בין השאר בלימודי צבא ובאתיקה צבאית. ספרו (בשיתוף עוזי ברזילי ואבי פרידמן) יחידת המסתערבים שמשון: התמודדות ישירה עם מבוקשים ברצועת עזה, עתיד לצאת לאור בקרוב בהוצאת מערכות – מודן.