אלימות – תפיסתה, וחשוב יותר, הפעלתה – מַבחינה בין תנועות רדיקליות לבין תנועות קיצוניות. אלימות, והמורשת שלה – הכוללת דיכוי, גירוש והשמדה – מגדירות את החוויות הגלובליות של התנועות השונות כאידיאולוגיות, כתנועות וכמשטרים.
אלימות היא ממד מפתח היסטורי להבנת קיצוניות כאידיאולוגיה, כתנועה וכמשטר. לא מתקיימת קיצוניות ללא אלימות קיצונית. שלום – פנימי או חיצוני – נתפס כמושג ראוי לגינוי מבחינת תנועות קיצוניות.
האלימות לא הייתה אמצעי בלבד בעבור תנועות היסטוריות של הימין הרחוק, אלא גם נקודת מוצא למדיניותן. התנועות האלו היו הלכה למעשה התגלמות של האלימות. הן סיפקו כוחות שתיקפו גבריות תוקפנית, פעילה ולוחמתית. התנועות האלו התייחסו לאלימות ככוח טבעי מקודש ומטהר. הפילוסוף האיטלקי נורברטו בּוֹבְּיו (Bobbio) טען כי "אלימות היא האידיאולוגיה של הפשיזם [כתנועה קיצונית]". אלימות קיצונית נועדה למנוע אסון לאומי, והוצדקה כהגנת המולדת נגד קונספירציה, מדומיינת במידה רבה, של סיכון לאומי קיומי. תחושה של השמדה ממשמשת ובאה מאפשרת לתנועות פשיסטיות לאמץ את התגובות הפנאטיות והבלתי סובלניות ביותר. לפיכך, להבנתם, מוצדק לעשות שימוש בכוח הצבאי המדינתי באופן מתירני, ולא מרוסן.
אלימות אינה צריכה לנבוע מיחידים בעלי מאפיינים פתולוגיים. חנה ארנדט (Arendt) כתבה על הבנליות של הרוע (בהתייחס למקרה של אדולף אייכמן). בהקשר הזה, מבצעֵי מעשי האלימות והטרור אינם המפלצות הלא-אנושיות המצויות בדמיוננו, אלא בני אדם רגילים, שאינם שונים מהותית מכל אחד מאיתנו.
בתנועות ימין קיצוני מתפתחת לעיתים תת-תרבות פוליטית אלימה, שבה האלימות נתפסת כחלק מהרפרטואר הפוליטי הלגיטימי.
