אכפת לי כקליפת השום אם העיתונות בישראל תגדיר אותי כנאצי או כפשיסט.
(הרב כהנא)
הם קראו לנו "פשיסטים", אם כי פשיזם לא הדבר הכי נורא בעולם.
(דוד בן-דור, ממנהיגי התנועה הכהניסטית)
אבחַן להלן את מידת ההתאמה של התנועה הכהניסטית לתפיסה של "פשיזם"; זאת בין השאר על פי אמות מידה שהציעו תיאורטיקנים והוגים מרכזיים בתחום, וכן על פי עדויות פנימיות של חברי התנועה לשעבר.
התזה שאקדם היא כי ראוי לתפוס את הכהניזם כתנועה "קיצונית", "פשיסטית", נוספת – מעבֵר לאלו ההיסטוריות.
ההנחה היא כי אין לראות בפשיזם תופעה המוגבלת למדינה אחת, לתקופה אחת או לאירוע אחד, או לזהותה עם תצורה מסוימת של מפלגות אירופיות. במקום זאת, אפשר לראות בפשיזם מושג על‑היסטורי המאפשר להתעלות על התקופה שחוללה אותו, ולתפוס אותו במסגרת התהליך הכוללני שהוא שיקף. פירוש הדבר גם התייחסות לפשיזם בטווחים הארוכים, ותפיסתו כדינמיקה מתהווה ומשתנה. בסופו של דבר, המבחן הוא מעשי: האם ראיית תצורה פוליטית חדשה במונחים של "פשיזם" מסייעת לנו להבין אותה? בהקשרנו אנו, אני סבור כי ראייה כזאת מאפשרת אכן לשפוך אור על טיב המנהיג, מהות התנועה, קווי האפיון שלה ואיכות ראשיה וחסידיה או "המאמינים האמיתיים" שלה.
שוויון
הגישה המתנגדת לשוויון, או "שוברת" אותו מתחדדת ככל שמדובר בימין רדיקלי, ובעיקר בימין קיצוני. כך, לדוגמה, הרב מאיר כהנא קבע כי "השוויון של יהודים ולא-יהודים אינו אלא חילול השם, המואֵס בתורת ה' ומחבק את תועבת הגויים".
הרב כהנא סבר כי "אין ערך של שוויון ואינטגרציה ביהדות"; אדרבה, זה אסור". "ביהדות אין שוויון בעניינים של קדושה. בכל מה שעשה ה', הוא בחר אחד להיות עליון וקדוש".
בהופעתו בפני ועדת הבחירות שדנה בפסילת רשימתו, הרב מאיר כהנא כינה את מגילת העצמאות מסמך סכיזופרני. הוא חזר על השקפתו הידועה כי קיימת סתירה שאינה ניתנת ליישוב בין מדינת ישראל יהודית לבין מדינה אשר בה ערבים ויהודים הם בעלי זכויות שוות: שוויון-זכויות לכל ומדינה יהודית הם דבר והיפוכו.
בדרשה "חביבים ישראל", הרב כהנא זעק נגד "הזייפנים והמסלפים את תורת ה', שבחבקם את התרבות הזרה בורחים מהמושג של ישראל כעם נבחר, וסוגדים לאליל השוויון, ואינם מסוגלים לקבל על עצמן את עליונות ישראל".
כהנא סיכם את עמדתו בעניין הזה במאמר שפורסם שלושה ימים לפני הירצחו, בכותרת: "המעמד ההלכתי המיוחד של ה'פלשתינים'": "במשך שנים רבות הצבעתי על המעמד ההלכתי הברור של הלא-יהודים בארץ ישראל, שמצוי בניגוד מוחלט לדמוקרטיה המערבית הדוגלת בשוויון מוחלט ושלם בין כל בני האדם, ללא קשר לרקע האתני, הלאומי או הדתי שלהם. במשך שנים הצבעתי על כך שללא-יהודי יש, לכל היותר, מעמד של 'גר תושב', בהנחה שהמעמד הזה עדיין ישים במשך התקופה שלנו שבה לא נוהג היובל".
להבנתו של הרב כהנא, בני האדם לא נולדו שווים, והיהודים נעלים על הגויים: "אחד מיסודות האמונה של התרבות המערבית הוא שכל בני האדם נולדו שווים. על המשפט הזה מיוסדת השקפת העולם הדמוקרטית המערבית החילונית. רעיון השוויון המערבי מנוגד לטבע האדם. לא המדענים ולא האידיאולוגים יוכלו לשנות את הטבע הזה. רק דרך התורה מותאמת לטבע האדם".
הרב כהנא הסביר כי למרות שההבדל לא ניכר לעין, "אנו כיהודים מאמינים ויודעים שהחזות החיצונית אינה הכל. בפנימיות, הודיע לנו ה', שישנו הבדל מהותי ומוחלט בין ישראל לגויים".
התנועה הכהניסטית גינתה את המגמה האוניברסלית, המתפשטת בקרב הציבור הציוני הדתי, ואת הדיבורים בזכות "כל אדם שנברא בצלם", שמטרתם להוכיח שכל בני האדם שווים, ושאסור להפלות אדם על רקע גזעו. כהנא אמר בנאום בכנסת (27.5.1986): "ביהדות, ללא ספק, בגמרא, אין ספק שהאדם נברא בצלם אלוקים. אין ספק בכך. על כך אין מחלוקת. אבל מפה ועד לקום ולהגיד שמעמדו של הלא-יהודי בהלכה שווה למעמדו של יהודי? זהו שקר. ההלכה היא פסוקה".
התנועה הבהירה כי "טשטוש התחומים וההבדלים בעניין הזה הוא ניסיון לצייר 'יהדות יפה', יהדות התואמת את תרבותם. דווקא על רקע המגמה הזו יש לחדד בחריפות את היהדות המקורית ורעיונותיה. ברור שכל יהודי המקבל את התורה כדבר ה' מסיני מבין שאי-אפשר לערוך בה פשרות או תיקונים ושיפוצים, וכל ניסיון לעקוף או להתעלם מההבדל בין ישראל לגויים לא יצלח".
בנאום בכנסת בכותרת "מקום הערבי במדינה היהודית" (29 בינואר 1985), הרב כהנא מיצה את הדברים: "לא ייתכן שהערבי יהיה שווה זכויות במדינה המוגדרת במגילת העצמאות כמדינה יהודית. כל זמן שבהמנון 'התקווה' יצטרך האזרח הערבי לשיר 'נפש יהודי הומיה' – הוא אינו שווה ליהודי; כל זמן שיום העצמאות מסמל את תבוסת הערבים, הוא לא יוכל לחגוג אותו; כל זמן שהיהודי יהיה אולי מוכן לתת לערבי להיות אלוף בצה"ל, אבל לא רמטכ"ל, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – לא ראש הממשלה, הערבי לא יוכל להרגיש בבית; כל זמן שחוק השבות חל רק על יהודים, הערבי אינו מסוגל להרגיש שהמדינה הזאת היא שלו; כל זמן שחבר כנסת יהודי אינו מוכן לקבל את זכותו של הערבי להיות כאן רוב, ודאי וודאי אתם בזים לו, כאשר אתם מנסים לשכנע אותו שהוא אזרח שווה כמונו".
בנימין זאב כהנא – בנו של מאיר כהנא, שהקים והנהיג את תנועת כהנא חי בכפר תפוח, ונרצח עם אשתו בפיגוע ירי – ציטט את אביו, והפנה את תשומת הלב לכך ש"העניין של שוויון הפך בזמנים אלה ובידיהם של בני הזמנים, של סוגדי התרבות הזרה, לעגל זהב, לשיקוץ של שקר. ובכן, הקב"ה פוסל את העניין של שוויון טבעי ומעמד שווה לכל רעיון ולכל עם ולכל אדם. הוא קובע הגדרות: טוב ורע; קודש וחול; קדושים קלים וקודשי קודשים; ועל פי זה הוא קובע מעמדות לכל דבר".
הבן כתב בכותרת "השוויון ביהדות – ללא קיצוניות": "כמו לגבי מושגים רבים אחרים שתרבויות או דתות זרות תפסו אותם בצורה לא נכונה וקיצונית לצד מסוים, כך גם במושג השוויון והמעמדות בחברה אנו מוצאים גישות שונות ומשונות, זרות ומוזרות, לעומת גישת התורה הקדושה שהיא האמת היחידה, שהיא דבר ה' ורק בה ימצאו מושגים ראויים ונכונים על משקל המאזניים, שלא להטות לאף צד של שקר. אחד מיסודי היסודות של התורה היא שזו תורת ישראל, הגדרה המהווה חרב בלב אנשי השוויון, הגדרה המבדילה הבדלה חדה בין יהודי לגוי".
במקום אחר, בנימין זאב כבנא הוסיף והבהיר: "ואילו הכופר באי-השוויון הטבעי הזה, וטוען שאין הבדל בין אדם לאדם, ממילא חייב הוא לכפור בעליונותו של עם ישראל, וממילא בעליונותו של ה'". ועוד: "מי נקרא אדם: זאת התורה אדם כי ימות באוהל (מתוך פרשת פרה) – רבי שמעון בר יוחאי אומר: אתם (ישראל) קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם. והסבירו שלגויים אין הצלם המושלם של אדם, אלא צלם חיצוני גולמי בלבד. ורק ישראל הם צלם אלוקי מושלם, ועצם בחירתם וסגולותיהם".
מדינה – דמוקרטיה הליברלית
תנועות קיצוניות לעולם אינן דמוקרטיות, ומבקשות לקעקע אותה מן היסוד. זאת בניגוד לתנועות רדיקליות, החותרות תחת הדמוקרטיה בעודן שואפות להותירה על כנה. מטרת המדינה המתוקנת, על פי הרב כהנא: "להיות מרכז התורה והקדושה".
גישתו של הרב כהנא וממשיכי דרכו כלפי הקומפלקס "הלאומי-הדתי" הייתה ייחודית. להבנתו, "הבחירה האלוקית בסיני הגדירה את עם ישראל כלאום-דת. לאומיותו היא דתו, ודתו היא לאומיותו – לאומיות שנועדה לרומם את העולם. הלאומיות הישראלית שונה בתכלית השינוי מהלאומיות החילונית, היוצרת פירוד חסר משמעות וחסר הצדקה. עַם ישראל הוא עם סגולה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש. הסגולה הישראלית אינה יתרון גזעני אן לאומני אלא משימה: לחיות חיי תורה כדי להגשים ייעוד נשגב ולהיות אור לגויים. קיום מצוות ה' הוא המטרה הבלעדית של בחירת עם ישראל, והסיבה היחידה לעצם קיומו".
המשנה הכהניסטית גורסת כי האידיאולוגיה הדמוקרטית הליברלית מנוגדת באופן מוחלט לאידיאולוגיה של התורה, מושג אחר מושג, ובעיקר – במושג היסודי מכל: ה', אלוקי ישראל, הוא מלך על כל הארץ וכל אשר בה, וקץ ההיסטוריה יגיע כאשר, ורק כאשר, יכרעו האומות ברך לפניו וירכינו את ראשן. הדמוקרטיה הליברלית, המאמינה בעליונותו של האדם החושב, מנוגדת ניגוד מוחלט ליהדות התורה, שבה משתחווה האדם בפני מלך מלכי המלכים. ואם ניצחה הדמוקרטיה הליברלית, פירוש הדבר שנוצחה יהדות התורה. ואין אתגר גדול מזה.
הרב כהנא קבע: "דמוקרטיה – אין התורה סובלת שטות זו. לא ייתכן שהבֵל והרס ורשעות ותועבה יהיו כשרים ומקובלים, אך ורק בגלל שרוב של טיפשים או בורים או רשעים קבעו כך".
הרב כהנא שאל: "דמוקרטיה בישראל? שלטון חוק? חופש פוליטי?", והשיב: "מה פתאום. אלה הם מושגים שזורקים לכל עבר, והשימוש בהם הוא על מנת לרכז כוח ולדכא כל התנגדות אמיתית... לא דמוקרטיה, לא חירות, לא צדק ולא חוק. כוח. כוחם שלהם".
הרב כהנא גרס כי "הדמוקרטיה והשוויון של יהודים ולא-יהודים אינן אלא חילול השם, מאיסה בתורת ה', וחיבוק תועבת הגויים". לדבריו, "זהו ניגוד. זוהי סתירה. על הפער בין מדינה יהודית לבין דמוקרטיה מערבית אי-אפשר לגשר. האמת הזאת, הצלולה והבהירה הפכה למפלצת, לחלום בלהות". הרב הבהיר כי "יש כאלה המחכים למשיח, אבל אנחנו נביא את המשיח במעשים של מסירות נפש וקידוש השם, במהרה בימינו אמן".
לדברי הרב כהנא, "המאבק היום הוא בין היהודים הטובים שרוצים להקים פה מדינה יהודית של ישראל סבא, לבין המתייוונים המתגויים היושבים כאן, עם שנאה עצמית, שרוצים להרוס את התורה". הרב תבע: "עלינו לבחור, או מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית נוסח המערב". לטענתו, "מי שבוחר בדמוקרטיה הוא אנטי-ציוני, אויב העם ובוגד במדינה".
הרב לא הסתיר מעולם את עמדתו באשר לשלטון יחיד, בהתאם לתפיסת ההלכה. לדבריו, "יש מקום לעיין אם אומנם התורה ציוותה דווקא שיהיה משטר של מלך, היינו שלטון יחיד. נראה שאכן כך הוא... [הקב"ה גזר] רק מנהיג אחד, שיוכל לשלוט ולכוף את העם ללכת בדרך מסוימת, ובכך יינצלו העם והמדינה מהצרות של הפקרות שהן מנת חלקו של שלטון בעל מנהיגים רבים".
הרב כהנא היה אולי הראשון שהעלה בפומבי את "הסתירה המשוועת" שהתגלתה במגילת העצמאות, שבה ראה "סממנים סכיזופרניים" – פיצול אישיות בין מדינה יהודית לבין מדינה דמוקרטית. טענתו הייתה כי ההגדרה "יהודית", שהוענקה למדינה, אינה נוגעת רק לאופייה אלא גם לשלטונה. אם השלטון אינו בידי היהודים – המדינה אינה יהודית. לכן, הסיסמה "יהודית ודמוקרטית" ריקה מתוכן. זוהי אחיזת עיניים, סם משכר ומערפל חושים. דבר והיפוכו. הדמוקרטיה נתפסה על ידי הרב כהנא כזו ש"נתנה הכשר ואישור לתועבות ולפשעים, והפכה את העולם מיצירתו ורכושו הבלעדי של אדון כל ארץ – ה' יתברך – לנכס הפרטי של האדם השפל. מעולם שמגמתו הייתה 'כולו טוב', מעולם של קדושה וטוהרה ואמת, הפכה אותו הדמוקרטיה, דרך קביעתה המעוותת והמסולפת והשקרית ש'הרוב הישר בעיניו יעשה', דרך הכרזת מלחמה על אדון כל ארץ וגזירותיו... לעולם של חמדנות ואנוכיוּת ובהמיוּת, כאשר הרוב הדומם מחפש את הטוב בעיניו ואת החופש לקום ולצחק, קובע את אורח חייו של הפרט, המדינה והעולם לפי שכלו ורגשותיו".
המשנה הכהניסטית מבחינה בין "הממשלה" או "המשטר" לבין "המדינה". היא גורסת כי המשטר אינו אלא הלבוש החיצוני של המדינה. המדינה קמה מכוח זכויותינו הדתיות, הלאומיות וההיסטוריות על ארץ ישראל; זאת בעוד שלממשלה נוח להתעלם מהמחויבויות האלו. הכהניזם יוצא נגד הגישה הקוקיסטית (מיסודם של אברהם יצחק הכהן ובנו צבי יהודה הכהן קוק), הנישאת על ידי תלמידי מרכז הרב, שמזהה את הממשלה עם המדינה, ומניחה שלמרות מחדליה ופשעיה, הריהי "קודש", ואסור לגעת בה.
הרב כהנא גרס כי, גם אם לא יתקיים איוּם מוחשי מצד הערבים על קיומה של מדינת ישראל, השאלה הגדולה שתיוותר היא זו הכרוכה במאבק בין היהודים לבין עצמם על שאלת מהותה של המדינה: האם זו תהיה מדינה יהודית או מדינה חוֹלנִית המעתיקה כאלו לא-יהודיות, על כל תרבותן הזרה.
להבנתו של הרב כהנא, "תפיסת הממשל היהודית ברורה: הממשלה קיימת בשביל לשרת את המדינה; המדינה קיימת בשביל לשרת את העם; העם קיים בשביל לשרת את האלוקים".
המשנה הכהניסטית שואפת, בסופו של דבר, למצב שבו "מדינת ישראל תחליף את הבגדים הצואים של המשטר החילוני ה'דמוקרטי' לכאורה בבגדי מלכות של המשטר הראוי".
בעניין הזה – הרב היה הן ד"ר ג'קיל והן מר הייד: בעד הדמוקרטיה, כל עוד היא אפשרה לו חופש ביטוי, ונגדה בהתאם לתפיסה התורנית-ההלכתית. הרב כהנא צמח בתרבות האמריקנית, וידע להעריך חלק מהערכים או לפחות מהזכויות המעוגנות בחוקה. הוא נהנה במיוחד מחופש הביטוי הנהוג בארצות הברית. יוער כי חופש הביטוי – על פי התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית – אסר על חקיקת חוקים המפרים את חופש הדיבור. עם זאת, בהתאם לתיקון, ניתנה עדיין בידי הרשויות הציבוריות הזכות להעניש בגין דיבור שהוא "מכוון להסית או יוצר פעולה מפרת חוק קרובה ובאה, שסביר שתעורר או תיצור פעולה כזאת". תופעות כמו "דיבור שנאה "או "דיבור קיצוני" עשויות לגרור ענישה, כאשר הן עומדות באמות המידה ההקשריות, הכפופות לעקרון ה"חירום".
הרב כהנא מצידו התבטא כי "אמריקה הייתה טובה ליהודים, והיהודים היו טובים לאמריקה. מדינה המושתתת על עקרונות הדמוקרטיה והחירות הציע הזדמנויות חסרות תקדים לאנשים המסורים לרעיונות האלו". יחד עם זאת, כאשר הרב התמודד עם תופעת הדמוקרטיה בניתוח יהודי‑אמוני, הוא שלל אותה מכל וכל.
הרב כהנא הדגיש מעל במת הכנסת: "אני נאמן לחוקי המדינה, אבל התורה מעליהם. אני מאמין שמדינת ישראל היא יד ה', פרי חסדו וקידוש שמו לאחר הגדלות הנוראה והשואה האיומה, שהיו חילול שם שמיים שעוד לא היה כמוהו. אני נאמן לחוקי המדינה. אבל נאמנותי העליונה, ונאמנותו העליונה של כל יהודי ויהודית עלי אדמות, חייבת להיות לאלוקי ישראל ולמצוות התורה. ואם תהיה חס ושלום התנגשות בין חוק בשר ודם לבין מצוות ה', ייקוב הדין את ההר, ותורת ה' תמימה, היא תקבע, היא תהיה הסמכות העליונה".
כהנא קבע גם כי מינוי אנשים שאינם יראי שמיים לשלוט אסור מכל וכל, והוא התבסס על דברי הרמב"ם: "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצווה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך"; "כל מי שאין בו יראת שמיים אף על פי שחוכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מהמינויין של ממשלות ישראל המורכבות מרוב חילוני" (הלכות מלכים א', ז', ח').
להבנת הרב יוסף (יוסי) דיין, מהיישוב פסגות, מקורבו של הרב כהנא, בשיחה איתי, הרב היה למעשה הראשון שציין את פיצול האישיות בין מדינה יהודית לבין מדינה דמוקרטית. טענתו הייתה כי ההגדרה "יהודית", שהוענקה למדינה, אינה נוגעת רק לאופייה אלא גם לשלטונה. אם השלטון אינו בידי היהודים – המדינה אינה יהודית. לכן, הסיסמה "יהודית ודמוקרטית" ריקה מתוכן. זוהי אחיזת עיניים, סם משכר ומערפל חושים. דבר והיפוכו. דיין נוהג לצטט את השורות משירו של אורי צבי גרינברג "רבותיכם לימדו: יש אמת אחת לאומות. / דם תחת דם... / ואנוכי אומר: אמת אחת ולא שתיים". בהתאם לתפיסה הזאת, הרב כהנא התנגד נחרצות לשיטה המשטרית הנהוגה בישראל. לדבריו, "אני יהודי וציוני שיעשה, בעזרת ה', את הכל להבטיח שהמדינה הזאת תהיה מדינה יהודית וציונית, ולא דמוקרטית לפי הכללים של המערב". "עלינו להודות ללא תסביכים, ללא רגשי אשם, כי אכן קיימת סתירה מוחלטת בין מדינה יהודית לבין הדמוקרטיה המערבית, ולבחור בציונות, במדינה שלנו – מדינה יהודית".
אלימוּת
בריאיון עיתונאי, לפני היבחרו לכנסת (1981), הרב כהנא אמר בין השאר: "[ארחיק בנקיטת אלימות] ככל שיידרש... אם הדברים לא מסתדרים, אני בדעה שיש לך מחויבות – לא רק זכות – לפעול נגד מישהו שאינו 'יפה'". לשאלת העיתונאי: "האם ההבדל היחיד בינך לבין המפלגה הנאצית בארצות הברית נעוץ בכך שהם שוגים ואתה צודק?", הרב כהנא השיב: "כן. איני יכול לנסח זאת טוב יותר".
ניתוח בהתאם לתיאוריות ולתפיסת של הוגים מרכזיים על הפשיזם
אומברטו אקו: הפילוסוף, הסמיוטיקאי וההיסטוריון של ימי הביניים האיטלקי הציע 14 סממנים טיפוסיים של "פשיזם נצחי" (Eternal Fascism). להבנתו של אקו, מספיק שיתקיים אחד מהמאפיינים האלה כדי לאפשר לפשיזם להתגבש סביבו; אבל אפשר למצוא רבים מהם באופן כזה או אחר בקורפוס הכהניסטי.
הכהניזם דוגל בפולחן של מסורת. מנהיגי התנועה סבורים כי מסורתיוּת משמעה דחייה של המודרניזם והנאורות, ומצדדים באי-רציונליזם. הם מאמינים גם בפולחן הפעולה למען הפעולה, ודוחים חשיבה באשר היא. אי-הסכמה עם רעיונות התנועה נחשבת כבגידה, אם כי בהקשר הזה מוענק לחברים מרחב גדול למדיי. ביסודה של האידיאולוגיה עומד פחד משונוּת, והיערכות נגד פולשים וזרים – גויים בכלל, וערבים בפרט – ולפיכך היא גזענית מעצם הגדרתה. המשיכה לתנועה נובעת במידה רבה מתסכול אישי וחברתי, ולכן היא מתאפיינת בשיעור גבוה של פעילים מהשכבות החבריות-הכלכליות הנמוכות ומהפריפריה. התנועה מאחדת את אלה מסביב להגדרה צרה של לאומנות יהודית. היא מחדירה בקרבם את התחושה שהם מצויים במצור, מוקפים באויבים – מבית ומחוץ – המבקשים להשמידם. מכיוון שהמזימה לפגוע בשלומם ובשלום עמם תלויה ועומדת, הדרך הקלה להתמודד איתה היא פנייה לשנאת זרים; אבל ברור כי המזימה מגיעה גם מבפנים, מתוך בני הלאום עצמם שאיבדו את דרכם ושכחו את זהותם. התומכים משוכנעים בעוצמה של אויביהם, אבל הם משוכנעים שבסופו של דבר – בעזרת השם – הם יביסו אותם. לגבי הפעילים הכהניסטים, החיים נועדו למאבק. לפיכך, חתירה לשלום פירושה מגע שלילי עם האויב, ומנוגדת לאקסיומה כי החיים הם לחימה מתמדת. התנועה מעודדת תחושה שפעיליה הם נבחרים, שייכים לטובי בני האדם בעולם, לטובי העם. לפיכך, הם מחונכים להיות גיבורים. בקרב התנועה הכהניסטית, הֵרואיזם הוא הנורמה ולא היוצא מהכלל. הפולחן הזה של הרואיזם מקושר הדוקות לפולחן המוות: הגיבור שואף למוות הֵרואי, למות קדושים. מכיוון שקשה לנהל תמידית את משחק המלחמה והמוות, נראה כי מנהיגי התנועה נוטים להעביר את רצון הכוח לעניינים מיניים או לפחות מגדריים. זהו מקור המאצ'ואיזם הכהניסטי. מכיוון שקשה לשחק גם במין, שעליו מוטלים טבואים חמורים, הגיבור הכהניסטי נוטה לשחק בנשק – לשלוף אותו בראוותנות כלפי כל איום ממשי או מדומה, מעשה ההופך לביטוי פאלי מלאכותי. בהתאם לתפיסה הכהניסטית, ליחידים כיחידים אין זכויות כלל; העם נתפס כאיכות, ישות מונוליטית המבטאת את הרצון הכללי. מכיוון שמספר רב של בני אדם אינו יכול להיות בעל "רצון כללי", המנהיג מעמיד פנים כי הוא המפרש שלהם. לבסוף, ובקשר אמיץ לדברים שיפורטו בהמשך, התנועה מדברת בשפה חדשותית (newspeak), מַטבֵּע לשון שהוטבע על ידי אורוול בדיסטופיה 1984.
זאב שטרנהל: הוויכוח בסוגיית ה"פשיזם", והעמימות שמיוחסת למושג הזה, השתקף בדבריו של הרב כהנא, שיצא בשצף קצף נגד עמדתו של פרופ' זאב שטרנהל ז"ל – אחד המומחים הבולטים להיסטוריה אינטלקטואלית של הפשיזם, שפעילותו הענפה זיכתה אותו בתוארי כבוד ובפרסים שונים בארץ ובעולם.
שטרנהל ציין בריאיון: "כהנא הוא נאצי בווריאציה יהודית... הסכנה הגדולה היא שהרוב הקונפורמיסטי מובל שבי אחר סיסמאות כגון 'ביטחון' ו'אחדות', ואינו מסוגל לעמוד מול הלהט המהפכני של הימין. לא ניתַן לעצור את הפשיזם בנימוקים רציונליים או בדיונים. עוצרים אותו רק באמצעות כוח... לדעתי, יש אסונות גדולים יותר מאשר מלחמת אחים, כגון חורבנה של התרבות הדמוקרטית. חברה מסוגלת לצאת משופרת כתוצאה ממלחמת אחים".
הרב כהנא לא נשאר חייב: "חוצפתו של שטרנהל והבוז שהוא רוכש כלפי ה'רוב' הם מסימני ההיכר המובהקים של הפשיסט, והפרופסור מאפיין פשיזם שמאלני טיפוסי בישראל. הוא הפרופסור; הוא האינטלקטואל; הוא המבין; לו ולשמאל שמורה הזכות למרוד משום שההמונים פשוט חייבים להיות מונהגים. [הוא מבטא] פחד השמאל מאי-יכולתם לדון עם אחד כמו כהנא או עם הימין. כך נוצַרים גולם ועלילת הדם של 'פשיסטים' אשר איתם אין שום אפשרות לדו-שיח. פרצופו האמיתי של הפשיזם. פרצופם האמיתי של יהודים שונאי יהודים. הפרצוף האמיתי של המתייוונים המפוחדים, יהודים מתבוללים המפוחדים עד אימים מכל דיון והתמודדות אינטלקטואלית. שקרנים, רמאים, רוצחים. הם מוכנים להפעיל כוח נגד יהודים, כאשר לאורך כל הדרך מכשירים את הקרקע על ידי ההרמה על נס את עלילת הדם של 'ימין פשיסטי החותר למלחמת אחים'".
במקום אחר, הרב כתב על "שונאיהם של ישראל": "קיימים השונאים, השונאים הבראשיתיים, הפנימיים, שכיעורם הוא צחנה שנובעת מעומק הנשמה. אלה הם הפשיסטים האמיתיים, הרוצחים האמיתיים".
אהוד שפרינצק: המומחה הבולט לימין רדיקלי וקיצוני בישראל הסיק כי התנועה הכהניסטית התפתחה בהדרגה לישות עם קווי דמיון רבים לתנועות פשיסטיות היסטוריות. הוא ראה בכהניזם "תנועה פשיסטית לכל דבר". זאת ועוד, הוא קבע כי מאחר שתנועת כך והעומד בראשה הפכו לתופעה פרלמנטרית מוכּרת, עשוי להיווצר הרושם שיש כאן מקרה של גוף חוץ‑פרלמנטרי בעל אוריינטציה אי-לגליסטית, שעבר טרנספורמציה תודעתית עד שהפך ללגלי למהדרין. לרושם הזה, כך גרס, אין על מה לסמוך. כל מי שבודק את הפעולה של תנועת כך ואת דרכי התקשורת של כהנא ואנשיו עם קהל היעד שלהם לא יוכל שלא להתרשם מהזלזול העמוק שלהם כלפי החוק.
במונחיו של שפרינצק, התנועה הכהניסטית הצטיינה לא רק ב"אי-לגאליזם" – גישה המזלזלת במערכת הנורמטיבית החברתית-הפוליטית, והמעודדת ליטול את החוק לידיים, אלא גם בזו של "אי‑לגיטימציה" – גישה השוללת מיסודו את הרעיון של הדמוקרטיה הליברלית.
הרב כהנא, שנעצר בישראל למעלה מ-60 פעם בהאשמות שונות של מעבר על החוק – לא הסתפק בוויג'ילנטיות לשמה. השילוב בין אי-לגיטימציה לבין אי‑לגיטימיות ניכר במשנתו היטב. הוא הצהיר: "כאשר מהפכה כמושג מתקבלת, ואף בחום, בעולם המשלם מס שפתיים קבוע בגינויה של 'אלימות', והרוכש כבוד ל'חוק וסדר', זהו נושא להתבוננות".
הרב כהנא ידע כי, כדי ליישם את הגישה המהפכנית הראויה, לא נחוץ אלא קומץ אנשים נאמנים ונחושים: "לעולם לא נצליח להביא את רוב העם להתקומם, אבל אנחנו לא צריכים את זה; די שמיעוט יתקומם". הבן, בנימין זאת, אמר לחסידיו דברים דומים: "החלטת הדה-לגיטימציה של כך משמעותה לגיטימציה לאנרכיה ומהפכה. לא אני הוא הקורא לזה, אלא עצם ההיגיון והעוצמה הנחרצת של המעשה עצמו. עם מפוחד ונואש, שנמנעה ממנו בחירתו הדמוקרטית, עלול לקחת את גורלו בידיו – על מנת להציל את עצמו ואת ילדיו. זה מה שהכנסת ובג"ץ גזרו על המדינה היהודית". לדבריו, "העיקר הוא הדבקות באמת, וההליכה בדרך הסלולה והבלתי מתפשרת אשר זכינו לדעת, עד המהפכה".
בקונטרס צנום של תנועת כך אפשר למצוא את דברי הרב כהנא בנושא "חוק וסדר בישראל". יוער כי אפשר להציע את ההבחנה הבאה בין "חוק" לבין "סדר": "חוק" נוטה להיות מופעל מלמעלה, על ידי הרשויות הממלכתיות המוסמכות לעשות זאת (בניגוד לגורמים ויג'ילנטיים). "סדר" הוא גלוי פחות בגילוייו, ולרוב מתקיים פשוט מכיוון שאנשים בוחרים להתנהג בדרך שאינה מחייבת שליטה חיצונית כלשהי, אלא שליטה עצמית.
הדברים בקונטרס מדברים מגרונם של מנהיגי התנועה הכהניסטית עד עצם היום הזה. הם כורכים זה בזה את טיעון ה"אי‑לגיטימציה" ואת הגרעין של "אי-לגיטימיות": "תפקידה הראשי של הממשלה הוא לשמור על סדר פנימי ולהגן על העם מפני אויבים מבחוץ, כך שהיהודי יוכל לקיים את חובותיו לשמיים בשלום. החובה לכבד ולציית לממשלה הטבעית ברורה, בה במידה שאותה ממשלה מכבדת ומצייתת לתורה, לחוקה, למלכות השמיים, שהיא הסמכות העליונה גם לעם היהודי וגם לממשלה שנבחרה על ידו. החובה להישמע, לציית ולכבד את סמכויות הממשלה תלויה בשאלה, אם במקרה נדון מצייתת הממשלה לדין תורה, צורך העם".
מסתבר כי "אי-הלגיטימציה" של השלטון נעוצה בחוסר יכולתו להבטיח חוק וסדר; אבל העניין בוודאי שאינו מתמצה בכך. הטענה העומדת ביסוד הדברים היא כי המשטר אינו לגיטימי, מכיוון שאינו מתבסס באופן בלעדי על דין תורה, ולא רק על צורך העם. הרב המשיך והבהיר: "כאשר המשטרה מבקשת מיהודי שיפר את החוק, על היהודי להתעלם מהצו הבלתי חוקי. כאשר הממשלה מסרבת להתיר ליהודי לציית לחובה חוקית, עליו להמרות את פי הממשלה. למען עם ישראל ומדינת ישראל, יש לקיים את החוק ואת הסדר, כי לא ייתכן כל התנגדות לדין התורה".
כדי להביא לשינוי המיוחל, הרב כהנא קרא – לפחות במשתמע – לעשות מעשי אלימות או טרור. באסופה צופה ומנהיג נמצא את קביעתו: "הגוף או הנפש של יהודי נמצאים בסכנה. אין הגבלה בעולם שעומדת בפנינו. אין איסור בעולם הכובל את ידינו!".
פרימו לוי: לוי הרחיק לכת וציין בספרו כך היה אושוויץ, כי "ראוי לכנות 'פשיסטיים' את כל המשטרים השוללים להלכה או למעשה את השוויון הבסיסי בין בני האדם ואת זכויותיהם השוות". כפי שראינו לעיל, התנועה הכהניסטית עושה הכל כדי להביא ל"שבירת השוויון" בחברה ובמדינה.
עדויות פנימיות
ראוי לציין כי כמה מחברי התנועה הכהניסטים לשעבר התפכחו, ונמצאים היום במקום אחר. בשיחה איתי, אלה זיהו בתנועה קווים "פשיסטיים" מובהקים. כך לדוגמה, אחד מתלמידי ישיבת הרעיון היהודי בכפר תפוח העיד: "עצרות העם של כהנא דומות להסתה מתלהמת, רדודה ודוחה של מנהיגים פשיסטיים, שסוחפים את האספסוף ורותמים אותו כדי לקדם את שאיפותיהם. הרב כהנא התגלה כמנהיג כיכרות רווי שנאה".
חברו לתנועה ולישיבה הוסיף כי בתנועה הייתה כמיהה ברורה לסממנים פשיסטיים – כמו מצעדים מאורגנים, הכוללים דגלים, סיסמאות בוטות והצדעות במועל יד. המשיכה לפשיזם של התנועה הכהניסטית בכלל הייתה מענה לחולשה הקיומית היהודית". הוא סיכם: "האם הרוח הפשיסטית הילכה קסם על מנהיגי התנועה והשפיע על תפיסתם האוטופית? – התשובה החד-משמעית היא 'כן'. השאיפה הייתה למנהיגות מונרכית-אוטוריטרית. הרב כהנא שאף לעלות לשלטון ולרמוס את הערבים ואת השמאלנים. התוצאה הייתה שילוב של פונדמנטליזם עם ג'יהאד יהודי. התפיסה הרווחת הייתה כי אפשר לפתור הכל בכוח הזרוע, על ידי גיוס השכבות החלשות בעם כדי 'לטפל' באויבים מחוץ וגם מבית. באחת מעצרות העם בחדרה, צעקו 'הפשיזם לא יעבור'. הרב כהנא בא ואמר לנו: 'השמאלנים יותר מסוכנים; יבוא יום ואני אטפל בהם'. שאלתי את עצמי: האם הרב מנהיג של עם ישראל, או מנהיג של כנופייה".
כפי שכתבה חנה ארנדט באשר לאוטוקרטיה, "מה שהפעיל את המשיכה לא היה המיומנויות שלהם באמנות השקר, אלא העובדה שהם היו מסוגלים לארגן את ההמונים לכלל אחדוּּת קולקטיבית שתתמוך בשקריהם באמצעות מפגני הדר מעוררי רושם".
הערכה מסכמת
הכהניזם מצטייר כתנועה "פשיסטית" מובהקת. כמקובל באידיאולוגיה הזאת, בבסיס המשנה הכהניסטית עומד הרעיון של אומה מאוחדת אורגנית, המגולמת באמונה של "עוצמה באמצעות אחדוּת". היחיד חסר ערך בפני עצמו, והזהות היחידנית חייבת להיספג לחלוטין בתוך הקבוצה או התנועה החברתית. "האדם החדש" שנולד במסגרת התנועה הוא גיבור, המונע על ידי חובה, כבוד והקרבה עצמית, המוכן למסור את חייו למען תהילת האומה והלאום, ולציית ללא עוררין למנהיג העליון. טובת הגוף הקולקטיבי, הלאום או הגזע, ממוקמת באופן מובהק לפני טובת היחיד.
ערכים כמו לאומיות (במשמעה הליברלי), קדמה, חירות ושוויון מקבלים משמעות חדשה בשם המאבק, המנהיגות, הגבורה ומלחמת הכיבוש. השקפת העולם (Weltanschauung) היא אנטי-רציונלית, אנטי-ליברלית, אנטי-קונסרבטיבית, וכדומה. המשנה הכהניסטית מאמצת גרסה קיצונית של לאומיות שוביניסטית, הדוגלת בהתרחבות טריטוריאלית. היא אינה מגלה כבוד כלפי לאומים אחרים, אלא מחייבת את העליונות של לאום אחד על פניהם. היא מגלמת תחושה של יעוד משיחי או פנאטי: הציפייה להתחדשות לאומית והולדת גאווה לאומית – האידיאה של "גדולה לאומית". היא מחדירה מיתוסים באשר לעבר הזוהר לצד דימוי של העתיד המאופיין על ידי תחייה והתעוררות. למעשה, תחייה לאומית פירושה בהכרח השלטת עוצמה על לאומים אחרים, באמצעות התפשטות, מלחמה וכיבוש. בהשפעת הדרוויניזם החברתי, ואמונה בעליונות לאומית וגזעית, הלאומיות הכהניסטית המתקשרת בבירור עם מיליטריזם ואימפריאליזם.
המשנה הכהניסטית, בדומה לזו הפשיסטית, מטפחת אמונה מוניסטית במערכת ערכית אחת (זו המיוצגת בצורה המובהקת ביותר על ידי הרב כהנא עצמו), ומקור אמת אחד (כתביו ואמירותיו של הרב). ההנחה הבסיסית של המשנה הכהניסטית היא שאפשר להסיק מסקנות חברתיות ופוליטיות מהאידיאה שקיימים הבדלים מהותיים הטבועים בגזעים השונים (יהודים, גויים בכלל וערבים בפרט). ביסודו של דבר, הגנטיקה קובעת במידה מכרעת את הפוליטיקה.
הכהניזם הוא גם תנועה פונדמנטליסטית במידה רבה. זוהי תנועה דתית-פוליטית, המתאפיינת בדוגמטיזם: תת‑סוג של "סגירות מחשבתית", הכרוך באי נכונות לעסוק, או לעסוק ברצינות, בחלופות רלוונטיות לאמונות שאדם כבר מחזיק בהן.
בראיה עתידית, המשנה הכהניסטית מתאפיינת בדחיית ההבחנה בין דת לבין פוליטיקה. פוליטיקה היא, למעשה, דת. פירוש הדבר כי המשנה הכהניסטית אינה מוגבלת לממד האישי או הפרטי, אלא מובנת כעיקרון המארגן של הקיום הציבורי – כולל חוק, התנהגות אנושית פומבית, וכדומה. השאיפה הסופית היא הקמת מדינת הלכה או מדינת תורה. במקום המצב הקיים, יש להביא למצב רצוי שבו החיים, על כל היבטיהם, יתבססו על עקרונות דתיים אולטימטיביים. עוצמתו של הפונדמנטליזם טמונה ביכולת לגייס את המאמינים, ולחולל פעילות פוליטית נמרצת, מיליטנטית ולעיתים גם אלימה. אחת התוצאות של גיוס כזה היא הנכונות של הפעילים לעסוק בפעילות פוליטית החורגת מהחוק, ולהפעיל אלימות. ההצדקה המקובלת לפעילות הזאת היא שזו נעשית ברצון האלוהים, מתוך כוונה לבאר את הרע מהעולם, הנשענת על יסודות מהפכניים-אפוקליפטיים.
הברירה המוצעת על יד הרב כהנא לעם ישראל היא להשיב מלחמה שערה, "מלחמה בין המבקשים לחיות ככל הגויים ובקרב הגויים, אומות העולם, ולחבוק את תרבותם ואת מושגיהם, וערכיהם ותועבותיהם – לבין המכירים בייחודם ובבחירתם, והחובקים את קדושתו של עם נפרד, נבדל, מבודד ושונה, החי בנפרד מכל השאר, ללא מגע מטמא עם תועבת תרבות שהרתה בטומאה ונולדה בהבל חילולם. זוהי המלחמה, מלחמת רעיונות, הנוכרי והיהודי, הטמא והקדוש. זוהי המלחמה, ואילו כל השאר אינו אלא גילוייה והשלכותיה הטבעיות".
הרב כהנא פנה "לכל תלמיד ולכל סטודנט (ולמעשה לכל יהודי הגון), והסביר כי הכהניזם "רואה את המאבק על המדינה ככפול: מאבק חיצוני נגד אויב, שרוצה לחסל אותנו פיזית; ומאבק פנימי נגד האידיאולוגיה של המתייוונים והמתבוללים, שרוצים להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים, עם כל ההשמדה הרוחנית והגזענות שבה".
