הסופרת, המתרגמת, העורכת והמסאית שולמית הראבן הציעה להבחין בין "משיח" לבין "כנסת", כמטפורות לשתי השקפות עולם מנוגדות: האחת, הטוענת לקדושת המושג "שלמות הארץ", הרואה בתקופתנו פעמי משיח, והמעלה את הערך הזה על פני כל ערך אחר; השנייה, הרואה את עיקר העיקרים בדורנו בקיומה של מדינה יהודית דמוקרטית ובטוחה, המבוססת על שלטון החוק.
הסופר והמחנך ס. יזהר כתב: "יש ציונים שעולמם מושתת על הימצאותו האין-סופית של האויב: תמיד יהיה אויב ותמיד נילחם בו. אלה ציונים של פחד נצחי, של גיוס נצחי, של מצב חירום נצחי ושל ייאוש נצחי משום תקווה לשום שכנות טובה ושלום. בתי הקברות מחכים לשעת שלטונם של הציונים האלה". בעיניהם, "מיתוס האויב הנצחי נראה כעצם המציאות הריאלית. וכל ניסיון לפגוע בעקרון נצחיוּת האויב נראה להם כבגידה, כהחלשת המורל הלאומי, וכתבוסתנות בפועל. עולמם בנוי מיקשה אחת על או-או, או אתם או אנחנו: הארץ לא תישא את שנינו ביחד, וכוח יכריע בינינו".
אברהם שטרן (יאיר) – מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון "לוחמי חירות ישראל (לח"י), שכינויו הזכיר את אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול נגד הרומאים, ומפקד הקנאים במצדה – כתב, בחזון אבדון וקדרות, כי "רבות עוד יילחם עמנו בארצנו עד שישפוך את שלטונו על הגויים ויכבוש ארצות חדשות ועל כן עוד דורות ילכו ילדי ישראל לבית רבן, וללמוד ילמדו את מלאכת החרב, ודורות רבים תהיה המלכות העברית כמחנה צבא במדבר המזרח הערבי".
נראה כי אנו מצויים היום בפתחה של תקופה חדשה, שבה ה"משיח" וה"כנסת" התלכדו, במידה משמעותית, לאחד. זהו מתכון בטוח לפחד נצחי, למלכוּת החרב, לגיוס נצחי ולייאוש נצחי.