הפאלוס הלאומי

אציע להלן כי מפתח חשוב לוויכוח ולהבדלה בין השיחים מימין ומשמאל נעוץ בתפיסת הגבריוּת-הנשיוּת הייחודית של כל אחד מאלה, המתעמתים ביניהם בחריפות גוברת והולכת היום.

כדי להבהיר את הדברים, אפנה לאחד הטקסטים המכוננים של התרבות הישראלית: שיח לוחמים: פרקי הקשבה והתבוננות, שיצא לאור לאחר מלחמת ששת הימים (אוקטובר 1967). המשורר היידי והמסאי י"ח בילעצקי אמר: "אינני מכּיר בספרות העולם תעודה כה אנושית, מרתקת כעדות הגלומה ב'שיח לוחמים'". הסופר והמשורר מדור הפלמ"ח חיים גורי העיד: "המסמך החשוב ביותר עד עתה על המלחמה הזאת... הספר הזה מספר על סדרת פגישות העשויה לעצב את נשמתו של דור שלם". הסופר היהודי הצרפתי-אמריקני ניצול השואה אלי ויזל העריך: "'שיח לוחמים' זה ספר גדול מאוד, גדול מאוד... עדות עצומה, עצומה מאוד... רוח הלוחם הישראלי, במיטבו, באה לידי ביטוי נעלה שלא היה כמותו מעולם בדפים האלה".

במהדורה המחודשת והמורחבת (אפריל 2018) נוסף טקסט קנוני המתייחס לשיחה שהתנהלה בישיבת "מרכז הרב" – הישיבה הציונית הדתית הגבוהה הראשונה בארץ ישראל, שנודע לה תפקיד מרכזי בתולדות הציונות הדתית, והגיעה לשיא תפארתה בימי הרב צבי יהודה הכהן קוק (הרצי"ה) – חודשים ספורים לאחר המלחמה.

הפגישה – שנמשכה חמש שעות, והתנהלה בדומה לשיחות האחרות שהונחו על ידי מערכת "שיח לוחמים", כאשר המראיינים מתערבים במהלכה רק במעין הערות שוליים – התקיימה בירושלים באוגוסט 1967. השתתפו בה שישה תלמידי הישיבה, כולם בשנות העשרים לחייהם, שזכו לימים להכרה רבה.

יואל בן נון (לימים ממייסדי ישיבת הר עציון, ד"ר למחשבת ישראל ומרצה לתנ"ך) קבע כי "החוויה האדירה של מלחמת ששת הימים זרקה את שני החוגים האלה בכיוונים נוגדים". עורך השיחה, יובל שחר, העיד כי "[נחשף בה] במלוא בהירותו רגע היפרדות הדרכים והיפערות התהום ההולכת ומעמיקה, בין המחנות. הוא הרחיק לכת וטען כי "על התהום הזו אי-אפשר ואסור לגשר, ראוי והכרחי לחשוף כל העת את עומק המשבר, ולחתור להכרעה". אין לי אלא להסכים בכל לב לקביעות האלה.

הסופר והאינטלקטואל עמוס עוז תיאר לימים את הרושם שהותירה השיחה עם אנשי "מרכז הרב" על עמיתיו: "מה שהכאיב ביותר היה לא הלשון הזרה והמוזרה לנו שבפי תלמידי הישיבה אלא האטימות המוחלטת כלפי המצוקה המוסרית שלנו... עם ישראל יצא [למלחמת ששת הימים] מתוך הסכמה לאומית שיוצאים להגן על הקיום. לא יותר מזה... ההסכמה הזאת נרמסה למוחרת המלחמה, והארץ מלאה זמירות חדשות ותיאבונות חדשים ותקיעות שופר, וזה היה לנו הלם ומקור ייסורים ודילמה מוסרית... האטימות של בני הישיבה נראתה לנו – ומפני כבודה של האמת אשתמש במילים חריפות – מגושמת, זחוחה ויהירה... שיכורת כוח, שופעת רטוריקה משיחית, לא אנושית, אתנוצנטרית, 'גאולתית', אפוקליפטית, ובמילה אחת – לא אנושית, גם לא יהודית.

גיורא מוסינזון (נען), שבניגוד לעוז השתתף באותה השיחה, סיכם: "אני חושב שנתגלתה פה מחלוקת לגבי תפיסה מוסרית... אני מעריך שהיחס שלנו כלפי הערבי כאדם חייב להיות הומאני".

רוחו של "שיח לוחמים" פעמה גם בנאומו של יצחק רבין, הרמטכ"ל בזמנו, על הר הצופים מייד לאחר מלחמת ששת הימים (שלהי יוני 1967): "נתקלים אנו... בתופעה מוזרה בקרב עדת הלוחמים. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מקַב של עצב ותדהמה נמסכים בחגיגתם, ויש אפילו שאינם חוגגים כלל. הלוחמים בקווים הקדמיים ראו במו עיניהם לא רק את תפארת הניצחון, אלא גם את מחירו – חברים נפלו לידם, מתבוססים בדמם. ויודע אני שהמחיר הנורא ששילם האויב נגע אף הוא עמוק בליבם של רבים מהם. ייתכן שהעם היהודי לא חונך ולא הורגל לחוש את שמחת הכיבוש והמנצח".

דברים של יצחק רבין בזמנו מנוגדים כל כך לקריאה הרווחת עכשיו "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי י"א, י'), והסילוף של דברי משלי (כ"ד, י"ז) – שנועד לחנך לדרך ארץ ולמידות – "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ".

"שיח לוחמים" נחרט בתודעת הציבור הרחב – ובעיקר בזו של הציבור הדתי-הלאומי – כביטוי לדמות ה"יורים ובוכים"; לאותם "יפי נפש מתייסרים" המלקקים את מצפונם על האכזריות הנגזרת ממעשה הלחימה. אלה מתמעטים והולכים ככל הנראה, ובמקומם אנו שומעים בקול תרועה רמה את צהלות ה"גיבורים", ה"מנצחים" ובעיקר ה"נוקמים והנוטרים".

נראה לכאורה כי השמאל החילוני-ההומניסטי מחמיץ מסר בסיסי: "כל מלחמה היא הזמנה לגבריוּת". הסופר האנגלי-אמריקני כריסטופר אישֶרווּד כתב בסוף שנות העשרים של המאה העשרים, שסופרים אנגלים סבלו מרגשי בושה על כך שהחמיצו את המלחמה, כי לתפיסתם זו הייתה מבחן של אומץ, בגרות ומיומנות, שהציב את השאלה: 'האם אתה גבר אמיתי?'".

ה"גבריוּת" מובנית מתוך רעיונות על "נשיוּת", ניגודה לכאורה. גברים לומדים מה טבעי לגבי ההתנהגות של בני מגדרם על ידי ההסתמכות על נשים, על ידי פנטזיה עליהן ועל ידי הניסיון להבדיל עצמם מהן. במרכז המודלים המחשבתיים המערביים, וכן בלשון המגלמת אותם, עומד (למרבה דאבוננו) ה"גבר" כנקודת התייחסות – הוא מסמן את הנורמה; ואילו ה"אישה", המוגדרת ביחס אליו, מובלטת בחריגותה מהנורמה הזאת. בלשון הזו, ה"אישה" מיוצגת על דרך השלילה – כהיפוכו של ה"גבר", כהיעדר תכונות גבריות (ובעיקר "היעדר פין", רחמנא ליצלן).

ליתר דיוק, אנו ניצבים בפני שני סוגי גבריות: "גבר גברי" לעומת "גבר נשי" – או, במילים אחרות, "גבריות הגמונית" לעומת "גבריות חלופית", שעברה לכאורה תהליכי "פמיניזציה". כך נוצרו שתי מערכות דימויים מנוגדות – "גבריוּת" מצד אחד, ו"נשיוּת" מצד אחר, המשמשות בשיח התרבותי כדי לאפיין כל תפיסה ואף לנגח אותה.

"גבריוּת" זוהתה גם עם תפיסה ייחודית של "גבורה". ללא "גבריוּת" אין לכאורה "גבורה", שנתפסת כחיונית כל כך בשדה הקרב. התפיסה של "גבורה" זוהתה בעידן הלאומי עם "אוֹנוּת" (virility) ואלימוּת. בניסוחו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה, "מצב הגבר במובן של 'גברי' (vir) מחייב להיות 'גבורה' (virtus)"; אבל אומץ הלב הכרוך בכך מתקשר לעיתים קרובות לפחד – "פחד מהנשי, וקודם כל בתוך עצמו"; "הפחד 'לצאת בבושת פנים' מול 'החברה', וכתוצאה מכך להישלח היישר לקטגוריה הנשית הטיפוסית של ה'חלשים', 'מוגי הלב', ה'רכרוכים', ה'הומואים', וכדומה". גבריות הרואית הופכת למטרה של הגברים, ונאכפת עליהם – לעיתים קרובות באופן אלים – על ידי גברים ונשים כאחד. לפיכך, גברים מעוּדדים לעבור את חוויות הברוטליוּּת של המלחמה, ולעשות זאת ללא תלונה – מבלי "ליילל כמו נשים".

אפשר לייצג את הגישות השונות בהבחנה שבין סימן קריאה [ה"גברי" – !], לבין סימן שאלה [ה"נשי" – ?]. הימין הדתי-הלאומי מייחס לשמאל החילוני-ההומניסטי בעיקר סימני שאלה "נשיים" ו"משפילים". התופעה הזאת מתבטאת לכאורה על ידי "חלל רוחני", "מבוכה", "חיפוש", "ספקות", "תהיות"; זאת בניגוד לאמונות מוניסטיות מוצהרות ונחרצות.

בשיחה שנייה בין שני החוגים, שהתקיימה ב-1975 – שבע שנים לאחר הראשונה – סימני השאלה ניצבו מול סימני הקריאה אולי ביתר שאת: בשיחה הזאת "התייצבו אנשי גוש אמונים כמנהיגות ברורה עם תפיסת עולם ומעשה מוצקים, כאשר מולם המשיכו אנשי [השמאל החילוני-ההומניסטי] להתחבט בפילוס דרכם".

נראה לי כי מה שעומד מאחורי הדברים הוא, ביסודו של דבר, השתלטות של זרם יהודי אחד על עיצוב המציאות וכרסום במה שידוע כ"רוח צה"ל" (במובן הרחב, ולא בהכרח הפורמלי).

התפיסה הלאומית שהתפתחה באירופה המודרנית גרסה כי "הגבר פעיל והאישה סבילה, ואין לבלבל בין שני התפקידים". הוגים ויוצרים רבים שפעלו בתרבות האירופית של מִפנה המאה העשרים תפסו את הגבר היהודי הגלותי כנשי, ויצרו זהות בין יהודיוּת לנשיוּת. במאות האחרונות, בהשפעת תנועות לאומיות אירופיות, שאימצו את תרבות הגוף ההלניסטית והחיו אותה מחדש, גם ראשי התנועה הציונית ביקשו לעצב דור יהודי חדש, מודרני-חילוני, שיהיה בעל גוף שרירי ואתלטי; זאת באופן שונה לגמרי מדמות היהודי הגלותי בעל התודעה הדתית המסורתית והגוף החלש והנשי. אל הגוף החדש התלוותה גם התנהגות גברית-אסרטיבית, אשר באה לידי ביטוי בדרכים שונות – בין היתר במישור המדיני והצבאי.

בהתאם לכך, מקובל היה להניח כי – בחוויה היהודית הלאומית – ה"גלות" מחייבת סבילוּת (נשיוּת), בעוד ה"תקומה" (השם שראש הממשלה בנימין נתניהו, הרגיש כל כך לסמלים, מתעקש לזהות עם המלחמה הנוכחית) מחייבת פעלתנוּת (גבריוּת).

מהבחינה הזאת, בניגוד להוגי התנועה הציונית, ולהוגי הימין הדתי-הלאומי, השמאל החילוני-ההומניסטי מתאפיין לכאורה על ידי סבילות-נשיות, בניגוד לימין הדתי-הלאומי, המתאפיין על ידי פעלתנות-גבריות.

השיח הזה חוזר במידה רבה למחלוקת שהתגלעה בשנות השלושים של המאה העשרים, בין השמאל החילוני-ההומניסטי המצדד ב"הבלגה", לבין הימין הדתי-הלאומי המצדד ב"תגובה". ביסוד גישת ההבלגה עמדה גישה אוניברסליסטית, פציפיסטית, אַ-אקטיביסטית ואינדיבידואליסטית; ביסוד גישת התגובה – גישה פרטיקולריסטית, מיליטריסטית, אקטיביסטית וקולקטיביסטית.

ברל כצנלסון הציע אולי את ההתייחסות הנודעת ביותר למושג ההבלגה, בציינו כי "משמעה 'יהי נשקנו טהור'. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו. אבל איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים. הבלגה הרי זו שיטה מדינית ומוסרית כאחת, הנובעת מתוך תולדותינו ומתוך מציאותנו, מתוך אופיינו ומתוך תנאי מלחמתנו. אלמלא היינו נאמנים לעצמנו ונוקטים קו אחר היינו מזמן מפסידים את המערכה. ואילו היינו מקיימים – תחת מעשי גבורה אמיתית – מעשי גבורה מדומה, היינו ממיטים קלון על עצמנו והיינו נאלצים לשלם מחיר יקר ביותר". בניגוד לעמדות המקובלות על מחנה השמאל החילוני-ההומניסטי, מחנה הימין הדתי-הלאומי נטה לתגובה או לשבירת ההבלגה. זאב ז'בוטינסקי אמר באספת עם בוורשה (1938): "בארץ ישראל שבירת ההבלגה היא דבר הכרחי. הכרחי!".

הרצי"ה הוא להבנתי חוליה מקשת מרכזית בין מצדדי ה"תגובה" בזמנו לבין המנהיגות הדתית-הלאומית שבאה אחריו והדוגלת באופן מובהק בגישה הזאת. הרב עודד את תלמידיו, בצורה פרטנית, להצטרף לפעולות אקטיביות מתוך שליחות לאהבת העם והארץ. הוא היה קשור באופן הדוק לאנשי לח"י, וכן היה מזוהה עם תנועת אצ"ל ואף סייע לה בפעולותיה. בעשור האחרון זוהתה גישת ה"הבלגה" עם גישת ה"הרתעה" או ה"הכלה", ומנהיגים – חילוניים ודתיים כאחד – מהמחנה הימני יצאו נגדה.

הד לחילוקי בין האתוס הימני הדתי-הלאומי לבין זה השמאלי החילוני-ההומניסטי התגלה בוויכוח שניטש על פרשת אי-מינויו של תא"ל עופר וינטר לתפקיד בכיר בשדרות הלחימה של צה"ל. יוזכר כי וינטר התפרסם בעקבות "דף קרבי", שפרסם בראשית מבצע צוק איתן (9 ביולי 2014). אל"מ וינטר כתב שם: "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל". מפקד החטיבה אמר לחייליו כי הוא סומך עליהם "שיפעלו ברוח לוחמים ישראליים ההולכים חלוצים לפני המחנה. אני נושא עיני לשמים וקורא עמכם, 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. בשם לוחמי צה"ל ובפרט לוחמי החטיבה והמפקדים עשה ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אותכם' ונאמר אמן". הוא סיים בדברים: "יחד ורק יחד ננצח" – מה שהוכּר כסיסמת הקרב של הימין הישראלי (הדתי והלאומי כאחד) בימים האלה ובזמן הזה.

מנקודת המבט של הימין הדתי-הלאומי, נראה כי אנו נדרשים בימינו לעבור ממה שנתפס כ"נשיוּת גלותית" ("היהודי הישן", ה"מבליג") ל"גבריות ישראלית" ("היהודי החדש", ה"מגיב") – הגבר כ"גיבור", בעל מאפיינים גבריים. מנקודת המבט של השמאלי החילוני-ההומניסטי, נראה כי אנו נדרשים לעבור, חלקית לפחות, בכיוון ההפוך – לדמות של "אנטי-גיבור", בעל מאפיינים נשיים. בעוד שהימין הדתי-הלאומי חותר ל"מסקולניזציה", או לפחות ל"דה-פמיניזציה", של החברה הישראלית, השמאל החילוני-ההומניסטי דואג ל"פמיניזציה" מסוימת שלה. יש לזכור כי, בתפיסה המסורתית, פמיניזציה גוררת הפחתה של לגיטימיוּת, סטטוס וערך. תופעה מקובלת היא שגברים מפחיתים מערכם של יריביהם על ידי הצגתם כ'נשיים', בהנחה כי דה‑מסקולניזציה מביאה בהכרח – בחברה פטריארכלית – להפחתת במעמד, בהערכה ובהשפעה.

מסתבר אם כן כי – לפחות בפרשנות ימנית דתית-לאומית – שאיפתו של הרצל "לרפא את תחלואיו הנפשיים של הגבר היהודי המלנכולי והנשי", לא עלתה יפה, לפחות לגבי מגזרים מסוימים באוכלוסייה היהודית-הישראלית. בניסוחו של הפילוסוף וההיסטוריון היהודי אמריקני-ישראלי דניאל בויארין, הגבר היהודי החילוני-ההומניסטי עומד עדיין דווקא בסימן של "איידלקייט" (מילה יידית שפירושה "עדינות"). בניגוד לערכי הכבוד והכוח של התרבות הגויית, היהדות הגלותית הציבה מודל גבריוּת המבוסס על תחושת עליונות רוחנית ומוסרית. במציאות המדינתית, הארץ ישראלית, התקבעה ההבחנה הפרשנית של חז"ל, "עדינו העצני", המאפשרת להיות רך כתולעת בהסתופפות בבית המדרש, וקשה כעץ בהתגייסות למלחמה.

הימין הדתי-הלאומי הוא זה ששמר לכאורה על התפיסה הציונית של "יהדות השרירים", שבוטאה בצורה מובהקת על ידי ההוגה ממייסדי התנועה הציונית מקס נורדאו, והוא זה שיצא – למרבה הפרדוקס – נגד בלעדיוּת הדימוי של "התלמיד החכם". העיתונאי והסופר יאיר שלג, המתמחה בתחום דת ומדינה בישראל, ביטא זאת באופן הנחרץ ביותר: "הגבר הדתי-הלאומי הוא האחרון בחברה הישראלית שעוד שואף לממש את האתוס הגברי הקלסי".

יש לזכור כי השותפות בנטל ההגנה המזוינת הפכה למאפיין מובהק של הימני הדתי-הלאומי כבר בתקופת היישוב. שותפות במלחמת העולם השנייה, במחתרות, ולאחר מכן השירות בצה"ל, נתפסו כחלק בלתי נפרד מדמותו. אפשר לראות בשיבה לכוח ולכוחניוּת נדבך חשוב בבניין האדם החדש בנוסח הימין הדתי-הלאומי.

הראי"ה, שלאור משנתו מתנהלת ישיבת "מרכז הרב", תמך באקטיביזם, ואף עודד את טיפוח הגבורה הגופנית. באמצעות תפיסת "הקץ המגולה", הוא נתן ביטוי להטמעת האתוס הפעלתני החדש בתפיסתו הדתית הכוללת. הוא קרא לעם היהודי לצאת ממצב הסבילות שבו היה שרוי במהלך שנות הגלות הארוכות, ולאמץ פעלתנוּת בתחומי החיים השונים. הפעלתנות הזאת היא הכרחית לדעתו, ומהווה חלק בלתי נפרד מהגשמת ייעודו הדתי-המשיחי של עם ישראל. בספרו אורות, שיצא לאור עם שובו לארץ-ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוא כתב: "מתוך הצורך הגדול של התגברות הקדושה באחרית הימים על ידי כנסת ישראל, מוכרחת גם הגבורה הגופנית להתעורר ברוב כוח. ועל עובדי ה' באמת החובה מוטלת לזכך את היסוד הפנימי של הגבורה, בגבורה קדושה ברוחניוּת".

הפסיכולוגית והפילוסופית של המוסר, והפמיניסטית היהודייה-האמריקנית קרול גיליגן הצביעה על שתי נקודות מבט המעצבות את השיח המוסרי: "צדק" (justice) מצד אחד, ו"דאגה" או "אִכפתיוּת" (care) מצד אחר. בעבודתה המוקדמת יצרה חלוקה מִגדרית בין שתי נקודות מבט אלו: גברים עוסקים לעיתים קרובות בצדק. בטיעוניהם המוסריים הם נוטים להסתמך על עקרונות מופשטים המושתתים על מערכת חוקית אוניברסלית, אובייקטיבית, רציונלית ולוגית. לעומת זאת, נשים עוסקות לעיתים קרובות יותר בעניינים מוסריים מוגדרים ומַמשיים של דאגה או אִכפתיוּת. נשים מתמקדות בטיעוניהן המוסריים בפרטים הקשריים ובתגוּבתיוּת רִגְשִׁית. הן מגלות רצון להימנע מפגיעה באחרים גם במחיר של הקרבה עצמית. נראה בעליל כי בעניין הזה, בעוד שהשמאל החילוני-ההומניסטי מגלה "מוסר נשי", המתבסס על דאגה ועל אִכפתיוּת, הימין הדתי-הלאומי מגלה "מוסר גברי", המתבסס על צדק.

עמרם הישראלי (גבעת חיים), שניהל וערך את השיחה עם "חוג מרכז הרב", העיר כי "יש משהו בדת ובתחושת האדם הדתי שמקל עליו להזדהות עם המשימה הלאומית... ההקרבה והעקדה של היחיד למען הכלל ושליחותו נראית להם ברורה מאוד וחסרת פשרות. לכן גם אויב נתפס אצלם באופן הרבה יותר פשוט. לגביהם, האויב הוא בן לקבוצה אחרת שהרגשות שלך אינם תופסים לגביו. המשימה הכללית מחייבת להעמיד את האויב מעבר למידת הרחמים בשלב הלחימה".

ישראל נחשבים "רחמנים בני רחמים", אבל התכונה הזאת מאפיינת ככל הנראה קודם כל את היהודים המשתייכים לשמאל החילוני-ההומניסטי ולא לימין הדתי-הלאומי. לאחרונה מתעוררת תחושה שכאשר נעשה שימוש במטבע הלשון הזה בימין הדתי-הלאומי, הכוונה בדרך כלל לנסות להתגבר על התכונה המעיקה והרכרוכית הזאת.

הרב שלמה אבינר (נשיא ישיבת ירושלים, מתלמידיו הבולטים של הרצי"ה) הציג את ההבחנה בין הגבר לבין האישה, שנוגעת להבנתו להבדל שבין ה"שכל" לבין ה"רגש": "על פי רוב, כישרון השכל באנשים גדול יותר, ולעומתו גדול יותר כישרון הרגש בנשים". הוא פירט כי "השכל [המאפיין את 'האיש' ה'נותן'] הוא כובש ופועל, והרגש [המאפיין את 'האישה', ה'מקבלת'] נפעל ומתרשם. מפלֵס לו השכל נתיבו בזה העולם, מוכיח, רודה ובונה עולמות. שוכן לו הרגש בעולם הזה, נכנע, משתאה, מתפעל ובולע רישומיו הכבירים. זהו חילוק עצום. השכל עיננו לפעול על העולם. והרגש עניינו לקלוט מה שבא מבחוץ".

תמונת העולם המצטיירת כאן מבחינה בין פעילוּת, שכליוּת, רוח, נפש, וכדומה מצד אחד (זה ה"גברי"); סבילוּת, רגשנוּת, חומר, גוף וכדומה מצד אחר (זה ה"נשי"). אני סבור כי נקודת המבט של "צדק" בניגוד ל"אכפתיות", ומכלול ההבחנות שהוצעו לעיל, משפיעה גם על היחס שלו זוכים החטופים המצויים בשבי חמא"ס וארגוני טרור אחרים – ובכלל זה זקנים, נשים וילדים, שאפשר היה לצפות שיחוסו עליהם באופן מיוחד.

טענתי היא כי שני השיחים, מימין ומשמאל, משקפים תפיסות שונות של גבריוּת או – במושגים של רייווו קונל – "גברוּּיוֹֹת" שונות. המושג הזה מסמן את העובדה שאין גבריוּת אחת בלבד אלא קיימות גברוּיוֹֹת רבות המוּבְנוֹת באמצעות שילוב מיצבים של מגדר ושיוכים קבוצתיים אחרים, דוגמת מעמד וגזע. זאת ועוד, גבריוּת ונשיוּת צריכים להיתפס כרבים ונזילים, ולפיכך – חיים כגבר או כאישה עשוי ללבוש צורות רבות ושונות (אף ללא "ניתוחי המרה" מטילים אֵימה).

נראה כי לשון השיח ה"נשית" וה"רגשית" יותר, אפיינה אמנם את השמאל החילוני-ההומניסטי. לדוגמה, שמואל גורדון (משמר העמק) אמר ב"שיח לוחמים": "לקחתי את המלחמה הזאת בצורה רגשית מאוד". לעומת זאת, יואל בן נון אמר: "אני הרגשתי בזמן המלחמה... בזמן הקרבות – אטימוּת... אמרתי: להרוג... כל מי שרואים – להרוג". אנשי "חוג מרכז הרב", שייצגו למעשה את הימין הדתי-הלאומי, ייצגו – בניסוחו של עמוס עוז –גבריוּת "מגושמת, זחוחה ויהירה, שיכורת כוח".

בניסוחו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה (שנזכר לעיל), "המוסר הגברי של הכבוד מיתרגם לעמדה זקופה, למבט ישיר בעיניים, וכדומה" [יותר כ-! מאשר כ-?]. החשש הגדול של הימין הדתי-הלאומי היה ונותר במידה רבה שמדינת ישראל מתרחקת מ"המוסר הגברי", והופכת ל"רכרוכית", ל"רפויה", ל"נשית" – לסוג של "Sissy Land".

התיבה "קוממיוּת" מופיעה במקרא פעם אחת בלבד: "אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". רש"י פירש שַם: "בקומה זקופה ולא יראים מכל בריה". היה מי שהסביר: "זה דור שהגולה כפתה עליו להרכין ראשו. זה דור שזכה להקים מדינה, והקמה זאת זקפה את ראשו, לא בפריסה היסטורית, בפריסה הקצרה של חייו הוא, הגולה כופה הרכנת ראש, החירות מרוממת".

מסתבר אם כן כי "אין-האונות של חסרי הריבונות" הוחלפה ב"אונות". "קוממיות" פירושה "כבוד", בניגוד ל"השפלה". בהקשר הזה, טבח ה-7 באוקטובר נתפס כאנטי-תזה לגבריות הישראלית ההרואית; כמציין אובדן כבוד והשפלה לאומית. מבחינתם, ה"מחדל" (המוכר ציבורית בקרב הימין כ"קונספציה") העיד על תהליך של "דה‑מסקולניזציה" או "פמיניזציה" של אליטה מרכזית בלאום הישראלי – בני ההתיישבות העובדת ובני הקיבוצים (שרבים מהם נספו ביישוביהם בעוטף עזה, באַקט גורלי ואולי גם שמיימי).

בניגוד למלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים – בדומה למלחמת חרבות ברזל, שהחלה גם היא בהפתעה-רבתי – לא השתלבה כראוי בתבניות החשיבה של ההגות הימנית הדתית-הלאומית. בקרב רבנים ימנים לאומיים-דתיים התעוררה תשוקה עזה לשקם את הריבונות הלאומית – הגברית, הבלתי כנועה והבלתי חדירה – שנרמסה באותה המלחמה, כשם שזו נרמסה עדי עפר ואפר עם "טבח שמחת תורה", האכזרי המשפיל מאין כמוהו.

גרשון שפט (תלמיד מרכז הרב שהשתתף ב"שיח לוחמים" בזמנו, ולימים איש ציבור, מראשי גוש אמונים וממייסדי קיבוץ עין צורים, וחבר כנסח מטעם מפלגת התחיה, בראשות יובל נאמן) העיד כי יצאנו מהמלחמה הזאת "מוכים ומושפלים". הוא הזכיר את מקום "הכבוד הלאומי". לדבריו, "לנוכח המלחמה, אבד הכבוד הזה".

במסגרת "שיח לוחמים בעשור למלחמת יום הכיפורים" של "לוחמים מבני הישיבות" (1986) אמר הרב שמעון גרשון רוזנברג ז"ל (המוכּר בשם שג"ר), ראש ישיבת שיח יצחק והוגה דעות עם מאפיינים ניאו-חסידיים ופוסט-מודרניים – אז מישיבת הכותל – את הדברים הבאים: "אני חושב שיש כאן סימן שאלה גדול בכל הנושא הזה, ושאנשים לא העמיקו, לא התבוננו, לא תפסו את התשובות לאותו צל אמונה. זאת אומרת, מצד האמונה – האמונה אינה נחלשת. להפך, היא מתחזקת הרבה יותר, ודווקא מכוח הצל שבה". בסיפא של דברי שג"ר נמצא יסוד פאלי ברור, המהדהד במידה רבה את דבריו הפילוסוף והסמיוטיקאי האיטלקי אומברטו אקו: "היות שחיים של מלחמה תמידית וגבורה הם קשים, הפשיסט מתיק את רצונו בעוצמה לתחומים מיניים. היות שגם מיניות היא משחק מורכב, הוא נוטה לשחק עם כלי נשק כתחליף לפאלוס".

הרב שג"ר אזכר פיתוח רעיון מעטו של ר' נחמן מברסלב: "מי שיוצא וכלי זיינו בידו, מי שיוצא והלולב בידו, זהו הסימן שהוא ניצח בדין. שואל ר' נחמן: מי שניצח במלחמה, מניח את כלי הנשק, מה הוא צריך לטייל הלאה עם הרובה שלו, עם החנית שלו, בשביל מה זה טוב? והוא עונה [לתשומת ליבו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו]: הניצחון המוחלט על עמלק הוא בלתי אפשרי... אנחנו נהיה תמיד במלחמה. הניצחון שלנו הוא בזה שאנחנו לא מתייאשים וממשיכים הלאה להחזיק את הנשק. ממשיכים הלאה להחזיק את הלולב והאתרוג ולא נשברים באמצע".

הדברים האלה עולים בקנה אחד עם הסיסמה המתנוססת על כותל המזרח של ישיבת חברון: "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידיהם". זאת בדומה למוטו המלווה את ה"יזכור" שבפתח ספרו של הרב יהודה עמיטל – ראש הישיבה המייסד של ישיבת ההסדר הר עציון, המתונה יחסית – המעלות ממעמקים: "כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה ממי למדו, מן הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'ה' איש מלחמה'".

דוגמה מובהקת היא תמונת הניצחון (הפאלית) של יוסי בן חנן, קצין המבצעים של חטיבה 7, במימי תעלת סואץ, לאחר מלחמת ששת הימים, שהתפרסמה על שער גיליון The Life Magazine (23 ביוני 1967). הרובה [במקרה הזה הקלשניקוב האגדי] נתפס לא פעם כחפץ ארוטי. הלוחמים הגברים רואים בו כלי זין נוסף, ואולי אף חיוני יותר. בסרט חטאי המלחמה (1989) – המאזכר סצנה נודעת מהסרט מטאל ג'אקט (1987) – מופיע המונולוג הבא: "הצבא קורא לזה נשק [מצביע על הרובה]; אבל אין זה נשק. זהו נשק [אוחז באיבר המין]. זה רובה, זה ללחימה; וזה [איבר המין] להנאה".

לצורך המאמץ הזה – שכרוך בעמידה איתנה, ללא שבירה או רפיסוּת – גייס הימין הדתי-הלאומי את כוחו ואונו. בעיקר לאחר ה"רפיסות" של מלחמת יום הכיפורים החל זרם מוגבר של דתיים-לאומיים להתגייס ליחידות קביות בצה"ל. לצורך עידוד ההתנדבות וחיזוק הזהות של המתגייסים לשירות מלא הוקמו "מכינות קדם-צבאיות תורניות". בעקבות הצעדים האלה ואחרים גדל שיעור החיילים הדתיים-הלאומיים המשרתים ביחידות הקרביות של צה"ל. השירות הצבאי הפך לרכיב מכונן עוד יותר בדמותו הרוחנית והחברתית של הצעיר הציוני-הדתי. חובשי הכיפות הסרוגות הפכו לחלק ניכּר משדרת הפיקוד של היחידות הקרביות, וגברה נוכחותם ביחידות המובחרות ובתפקידי קצונה בכלל. כך הלכה והתגלמה התופעה שהוכּרה כ"חילופי האליטות", שבמסגרתה חובשי הכיפות הסרוגות דחקו את בני ההתיישבות העובדת ובני הקיבוצים בתפקיד המסורתי של "החלוץ לפני המחנה".

רמז לטרנספורמציה בדעותיהם ובהשקפותיהם של בני הקיבוצים עלה מדבריו של גד אופז (אילת השחר), המובאים באסופה "שיח לוחמים": "הטיפוס הקיבוצניקי הצבאי אינו הטיפוס הספרטני. הוא אינו הטיפוס שהצבא והמלחמה הם בשבילו דרך חיים. אלא זהו כנראה אדם שאלה התחומים שבהם ניתן להוכיח את יכולתו. במקום להעביר קצת אנרגיה לתחומים פוליטיים, רוחניים, אומנותיים – האנרגיה כמעט כולה הופנתה עדיין לזרום בתחומים המעשיים האלה. ויש בכך סכנה לא מעטה... אם לפחות היושבים כאן יגיעו באמת להכּרה הזו בעקבות המלחמה, בעקבות דברים אחרים, שהגיע הזמן להתחיל לטפח דמות אחרת ולשאוף לאידיאלים אחרים ולמשימות אחרות – הרי שיש בזה הישג חשוב. כשם שבן הקיבוץ הוכיח את עצמו בשירות הצבאי ובתחום המשקי כבעל יכולת רבה, אין ספק שהוא יכול גם להוכיח את עצמו בתחומים אחרים".

ה"ספרטנים" החדשים – בדומה לאלה הישנים, שהתפרסמו בזכות אורח חייהם של אזרחיה ולוחמיה בעת העתיקה – הם אם כך לא אחרים מאשר בני הימין הדתי-הלאומי, ההולכים ומתבצרים בעמדותיהם המיליטנטיוֹת (הלוחמניות, התוקפניות, הקרביות) ובתפיסותיהם המיליטריסטיות (מכלול הרעיונות שמטפחים ערכים צבאיים בעניינים צבאיים ואזרחיים כאחד).

בעניין הזה – ובעיקר בתפיסת המלחמה, הכיבוש ושלמות הארץ – ההבדלים בין שני החוגים נראים תהומיים. ההגות של הימין הדתי-הלאומי ביססה את הרכיב המיליטריסטי בדמותו של "האדם החדש" שעיצבה, והעמיקה אותו. הערכת הכוח הפיזי נקבעה בדמותו של הציוני הדתי החדש. הראי"ה פנה לכל חייל והורה לו לדעת ולזכור "את שייכותו החיונית אל צבא מלך העולמים, את תפקידו ההיסטורי והאידיאלי במשימת ההנהגה העליונה של מקרא דורותינו". המיליטריזם הישראלי הוא, לשיטתו, "מיליטריזם אלוהי". הראי"ה כתב – בפרק "המלחמה" בספרו אורות, שהפך מעין טקסט קנוני המשמש יסוד מעצב רב-חשיבות בגיבוש תפיסת המלחמה של רבני הימין הדתי-הלאומי – כי "המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל עם, עד שמתבלטת צורתו ויוצאת אל הפועל בגמרה בכל פרטי מעמקיה... על כן בכל זמן שמלכויות מתגרות זו בזו יוצאים אל הפועל ציורים מיוחדים להשלמתם של העמים". נגזרת מכך: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח משיח", כלומר הכוח המקדם את המציאות ומצעיד אותה אל עבר מגמתה העליונה, "ואחר כך כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר". לדעתו, אין סתירה בין העיסוק שלנו במלחמות לבין מעמדנו המוסרי: "אין לנו כלל להתבושש באותן המלחמות אשר עשינו לצורכי תקומתנו ובאותה המשטמה אשר עוררנו בליבנו נגד הקמים עלינו להכחיד את קיומנו". שכן, גם אם כל מטרת המלחמה הייתה כדי לשרוד ולחיות – אין בזה בושה, קל וחומר כאשר מטרת המלחמה בעם ישראל היא להביא אור לעולם כולו". הרצי"ה נטל את דברי הראי"ה שעסקו במלחמתם של עמי אירופה אלה באלה והחיל אותם על מלחמות ישראל, שבעיניו מקדמות את הגאולה ההולכת וקורמת עור וגידים בזמננו.

חוקר מחשבת ישראל חגי שטמלר ציין כי "התבטאויותיו של הרצי"ה על קדושת הצבא וכלי הנשק, הערצת הכוח הצבאי והאלהת המיליטריזם הישראלי עוררו ביקורת רבה, וניסיונות מצד תלמידיו להסביר את דבריו". הרצי"ה ראה את מלחמות ישראל כשלבים בגאולה, והחשיב אותן למלחמות מצווה; זאת על יסוד דברי הרמב"ן, המונֵה את מצוות יישוב ארץ ישראל מן התורה, והרמב"ם, הכותב ש"מלחמת מצווה זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".

כבר ב-1919 כתב הרצי"ה כי "המצאת חיל צבא הגון... במקומות הפורענויות היא הפעולה המעשית העיקרית הנחוצה להגנת החיים השלמים. הוא לא ראה בכך כל סתירה מוסרית, כי כאשר מדובר ב'התגוננות כלפי רוצח הבא להרוג אותנו' – הרי שעל כך אנו מצווים 'בא להורגך – השכם להורגו', ו'אין בזה סילוף צדק, אלא העמדת וחיזוק הצדק'". הרצי"ה סבר כי המלחמה המנוהלת על ידי המדינה ומיועדת לכיבוש הארץ היא בגדר מצווה המוטלת על כלל ישראל, "ומשום כך כל השייך אליה, כל כלי הנשק למיניהם, מתוצרתנו ומתוצרתם של גויים, כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל – הכל הוא קודש". קשה שלא לשאוף, ולו כמלוא הנימה, את והניחוח הפשיסטי שנלווה לדברים האלה.

לאחר המלחמה, הרצי"ה הגדיר אותה כמעשה אלוקי של "שברון עול גויים מעל צווארנו", וכמלחמת קודש המובנת בתוך תהליך הגאולה ומכוונת להגשמתה. הניצחון במלחמת ששת הימים הביא את הרצי"ה לראות בעיסוק הצבאי לא רק סימן מובהק של תחייה וגאולה אלא שיחד עם החזרת הריבונות על המרחבים התנכיים הוא ראה בעצם שיבתו של עם ישראל לפעילות צבאית את אחד הביטויים של הגאולה ואחת מדרכי ההשגחה האלוהית בהיסטוריה. אחד מעיקריה הבולטים של התפיסה הזו היה הנחת היסוד כי אירועים היסטוריים הם ביטוי של ההשגחה האלוהית, וכי יש צורך לפרשם ולפעול בהתאם למשמעותם. בדרך הזו משמשת הפרשנות הגואלת של הראי"ה דרך להטמיע לא רק את הופעת הלאומיות ואת ביטויה במישור ההיסטורי, אלא אף את המדינה ופעולותיה.

רבנים יוצאי בית מדרשו של הרצי"ה השתיתו את תפיסותיהם העקרוניות של הראי"ה והרצי"ה גם על מערכות קונקרטיות שבהן התעמתה מדינת ישראל עם שכנותיה כך לדוגמה, הרב שלמה אבינר הדהד את דברי רבניו: "כל מלחמה היא שלב בגאולת ישראל. הגאולה מופיעה במדרגות, מלחמה אחר מלחמה. כל המלחמות שעברו עלינו הן שלבים בגאולת ישראל, בין שהיו לפני קום המדינה בין אחריה; בין שהיו לפני כיבוש ירושלים בין שהיו לאחר הכיבוש".

הרב עודד ולנסקי, ר"מ בישיבת הר המור (בראשותו של הרב צבי ישראל טאו), ומחבר ספרים באמונה בכלל ובדיני מלחמה בפרט, קבע: "עם היפתח 'הקץ המגולה' בדורות האחרונים, והאומה הולכת ונעורה מתרדמתה הגלותית ושבה וקמה לתחייה מחדש בארץ ישראל, הולכים ושבים אלינו לאט-לאט אף כל אלה היסודות השכוחים והאבודים, חוזרים ונוסדים הם, מתגדלים ומשתכללים... כי ד' אלוהינו הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, הולכת ונעשית תדיר מכוח הדחיפה הרוחנית העליונה והפנימית, ממקור הנס המופיע ממרומים להעצים ולהגביר חילינו, ההתעוררות וההתאמצות, ההתחכמות וההתגברות, לתנופת ההצלה והניצחון על הכוחות המשחיתים המתנגדים לקיומנו. במהלך ישועתו ומעשה הצלתו ותקומתו של כלל-ישראל בדורות האחרונים, באים אנחנו באופן המפליא לב כל הוגה וחושב, לידי 'מגע ישיר וברור וגלוי, עם 'רוח הגבורה והדעה להילחם' המופיע עלינו, גם בניסא רבא וגם בניסא זוטא ומנצחנו בנגינותיו'".

לעומת זאת, נראה כי השמאל החילוני-ההומניסטי קורא ל"דה-מיליטריזציה" של החברה הישראלית – תהליך הדרגתי שבעקבותיו הדברים הופכים לתלויים פחות בערכים צבאיים או באישור צבאי לגבי ערכם והשפעתם.

המלחמה – שמחייבת "אחדות" – מטשטשת לאחרונה את ההבדלים בין החוגים השונים. עם זאת, דיבורֵי אחדות לחוד ואמונה מבדילה לחוד. אברהם שפירא, מי שערך בזמנו את "שיח לוחמים", עמד באופן נחרץ על פער ההשקפות והדעות שהתגלע בין שני המחנות: "קיימת כאן תהום... שלא ניתן לגשר עליה כלל וכלל". הרב אבינר ביטא את הדברים באופן ישיר יותר: "אנו קשורים למדינה הרבה יותר, ונאמנים הרבה יותר, מאנשים שהם ריקים מתורה, כי אנו שייכים אל המדינה הזאת מתוך קדושתה האלוהית... כל ההתעוררות הציונית החלה מכוח התורה הקדושה ורק אחר כך התרחב מהלך זה והתפשט לכל האומה הישראלית וגם לאנשים ריקים מתורה... זאת אומרת שאין לנו לומר שאנו מצטרפים לחילונים במעשה האמונה הקדושה, אלא אנחנו באים מעצמנו, מפנימיות היהדות ועוד האמונה הקדושה, לבנות את בניין בית ישראל ולהקים את ארץ החיים. ואף על פי שאחינו, שנשתבשו ונתקלקלו בדעות ובמעשים, לצערנו, הכינו הרבה ובּנו הרבה, עדיין רבה העבודה הגדולה של בניין המדינה האידיאלית על פי התורה והזרחת האור הפנימי, של תורת ד', במעשה בניין הארץ".

הרב יגאל אריאל (רב היישוב נוב בקמת הגולן לשעבר, ראש מדרשת הגולן ומייסד הישיבה התיכונית חיספין, ובצעירותו תלמיד בישיבת מרכז הרב) כתב ללא כחל ושרק כי "[במלחמת ששת הימים] הסתמן תחילתו של הקרע הנפשי בין שני החלקים האלה של הציבור; קרע שהועמק והפך לתהום אחרי מלחמת יום הכיפורים... [השמאל החילוני-ההומניסטי] אימץ לעצמו את חזון השלום והמוסר; [הימין הדתי-הלאומי] – את הארץ וגאולתה. הקרע הזה מאיים זה שנות דור על אחדות העם, שני המחנות מנטרלים זה את זה וגורמים לכולנו לאבד חלילה גם את הארץ וגם את תקוות השלום".

נראה כי התבוננותו נכונה גם לימים האלה, ואולי ביתר שאת. הקרע הגיע לשיאו עם כינונה של הממשלה השלושים-ושבע, "ממשלת ימין מלא-מלא", בראשותו של בנימין נתניהו, שהתגלתה לימים כממשלת "נתניהו-בן-גביר". הבדלי ההשקפות והדעות המקוטבים הניכרים היום נראים כאילו הם מתמקדים בעניין אחד: "הפאלוס הלאומי".

בחוגים רחבים בחברה הישראלית התעורר – בעיקר אחרי "השבת השחורה" של ה-7 באוקטובר 2023 – צורך דחוף לשקם, לפחות סמלית אם לא ממשית, את אונו של הפאלוס הלאומי. השיקום מחייב "עמידה איתנה", "זקיפות קומה", "נוקשות", "אונוּת" ("פוטנטיוּת" בלעז) – כל אלה מתבטאים בסממנים פאליים בולטים. ה"פאלוס" משמש בתרבות הכללית בכלל, ובתנועות לאומניות בכלל – הרואות בניסיון להרמוניה בין אומות ולשלום רכרוכיות או חולשה נשית – כסמל של המשכיות החיים, כוח פעיל של בריאה חדשה, והפצה של אנרגיה קוסמי. נותרת לתהות: האם אנו עתידים לחוות, במהרה בימינו, זקפה מלאה ואיתנה?

צילום: עידן ירון