יהיה טוב

האמונה השמאלנית-הליברלית כי "העולם צודק", כי "יהיה טוב", כי ידה של ההוגנות-הצדק תהיה בסופו של דבר על העליונה, וכי בני אדם יענשו בהכרח על חטאיהם הכבדים, מצדיקה אדישוּת, חוסר פעולה והימנעות מגיבוש אסטרטגיות יעילות שיאפשרו לגבור – תוך אחדוּת שורות ואיגום משאבים – במאבק הפוליטי-החברתי הקריטי שבו אנו נתונים. אחרי הכל, כך נוח לחשוב, מדוע עלינו להתייחס לסטיות ולחריגות אם אלו אינן אלא זמניוֹת וארעיוֹת, ומחר "עוד השמש תזרח" ותגיח מעבר לערפילים.

השמש מפציעה (צילום: עידן ירון)

חבישת משקפיים ורודות – שבהן "הכל תמים" ו"אין משלמים" (נתן אלתרמן) – מונעת תשומת לב ראויה לפעולה של יחידים וקבוצות המתנהלים באורח אנטי-חברתי, ואינם נרתעים מהתנהגויות כמו שקר, שנאה, וגילויי גזענות, אלימות ותוקפנות.

יחידים וקבוצות כאלה מביאים לפיצול ולקיטוב של החברה שלנו, הניצבת בפני הכרעות קשות, ואולי אף קרובה לסף קריסה. הרב מאיר כהנא – שממשיכי דרכו מאיימים יותר מכל על איתנותה וחוסנה של החברה הישראלית – פנה "לכל יהודי הגון", והסביר כי הכהניזם "רואה את המאבק על המדינה ככפול: מאבק חיצוני נגד אויב, שרוצה לחסל אותנו פיזית; ומאבק פנימי נגד האידיאולוגיה של המתייוונים והמתבוללים, שרוצים להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים, עם כל ההשמדה הרוחנית והגזענות שבה".

התפיסה של "מלחמת תרבות" אינה חדשה. היא באה לידי ביטוי בולט על ידי הרב מאיר כהנא, ובנו בנימין זאב.

הרב מאיר כהנא התייחס בפירוש ל"מלחמת תרבות" עד חורמה: "זהו המאבק האמיתי – מלחמת תפיסות, מלחמת ערכים... התנצח היהדות על השקפותיה הייחודיות, המובדלות והברורות בענייני קדושה וטוהרה, או חס וחלילה ינצחו הגויים-דוברי-העברית אשר שנאתם העצמית – פרי באושים של ה'אני' הסרטני – מובילה אותם לדחות ולרמוס את היהדות, על המשמעת והרסן שבה, ולאמץ את המחלה הממארת שהיא ההתנכרות, על המתירנות, הטיפוח העצמי המוחלט וההרס העצמי שבה".

הרב מאיר כהנא התייחס ל"שני עולמות: מחנה אחד של היהודי האמיתי, הקדוש והטהור, המקבל עליו עול מלכות שמיים ועול מצוות, השואף לקדושה ולהתעלות, המברך כל יום 'שלא עשני גוי' ושלא אחזתי בהתייוונות ובתרבות המתועבת שלה; והמחנה השני – של בהמיות, שפלות, חופש פראי, ללא ריסון, ללא עול, של אנשים החותרים לחיי החיה, תועים, מתעים, שונאים את עצמם מכיוון שהם מכירים בריקנות שבהם".

בנימין זאב כהנא כתב מאמר בכותרת "מלחמת תרבות", שהתפרסם באוסף ברוך הגבר. במאמר הזה הוא מבחין בין שתי תרבויות – זו ה"מתייוונת", שכוללת את אלה שתרבות המערב מכריעה אצלם את הכף נגד היהדות ולעיתים נגד עם ישראל עצמו; זו ה"יהודית", שכוללת את אלה השייכים בכל מחיר לעם היהודי. בין שתי התרבויות מתחוללת להבנתו מלחמת חורמה. נקודות המוצא של שני המחנות הללו הפוכות לגמרי: המחנה המתייוון לא מוכן עוד להיהרג ולהיות מוקע בעולם בשביל המשך קיומו של העם היהודי, ובאמת ובתמים לא מבין לשם מה צריך עם כזה, וכל המאבקים של שנות הציונות נראים לו (בדיוק כמו היהדות כולה) כעניין פרימיטיבי, ועל כל פנים, מה שבטוח הוא, שחשוב לו יותר להיות חלק מן העולם המערבי ה"מתקדם" מאשר להיות חלק מהעם היהודי הלא מובן. אצלו, התשובה לכל שאלה יוצאת מתוך נקודת המוצא של המחשבה הגויית המערבית, ודעת היהדות בשאלות אלו מעניינת אותם כשלג דאשתקד. לעומתו, המחנה היהודי יוצא מתוך הבנה – אם אינטלקטואלית, אם רגשית – שהעם היהודי חי וקיים, מיוחד הוא, ויש למסור נפש להמשך קיומו. לפיכך, להבנתו, הגיע שעת ההכרעה בין שני אלה. האפשרות האחת היא לקבל על עצמנו את הדמוקרטיה, ולוותר על חלום המדינה היהודית; האפשרות האחרת – לקבל על עצמנו את דרכה של היהדות, את הרעיון היהודי השלם במלואו, לדחות את הפחד מהגוי, את הדמוקרטיה המערבית ואת הרעיון של דו-קיום עם הערבים בארץ ישראל. הדרך הזאת היא התנאי לקיום מדינה יהודית. בנימין זאב כהנא סיכם: "אכן, קיימת מלחמה, מלחמת עולם, בין דורשי התורה, דורשי הטוב – לבין שונאי התורה. המלחמה הזאת היא ישנה מאוד, ולא באה לעולם בדור שלנו".

בעקבות רוחות רפאים לאומיות-דתיות פונדמנטליסטיות מהסוג הזה – המאיימות לבלוע את המאפיינים הדמוקרטיים הליברליים של המדינה – עולה לנגד עיניי הרומן האוטוביוגרפי של העיתונאי האיטלקי קורציו מלפארטה – קאפוט. קאפוט – הרוס, שבור, מחוסל – הוא כתב אישום רב רושם נגד הפשיזם. השם מסמל את מטרתו השטנית של הפשיזם, ואת מצבה של אירופה בעקבות מלחמת העולם השנייה. תחושת ה"קאפוט" שורה גם על הוגים וחוקרים ישראלים לא מעטים, ש"התפקחו" – אולי מאוחר מדי – ונזעקו להציל את החברה והמדינה.

חוסר החלטיות ונחישות עשויות לאפשר ליחידים ולקבוצות בעייתיים כאלה זמן ומרחב להגיע לעמדות כוח. כאשר אנו נמנעים מהוקעה של "תכונות פסיכופתיוֹת" של מועמדים לתפקידים רמים, ושל "אידיאולוגיות רעילות" מאין כמותן, עד שאלו שולטות בכיפה, ולא עושים ככל הנדרש כדי למנוע את המשלת גורמים מזיקים כאלה, אנו עלולים לעמוד בפני מצב שבו עקירתם ממציאות חיינו תהיה קשה הרבה יותר; זאת לאחר שהם מולכים על תהליכי התוויית מדיניות, מנגנוני קבלת ההחלטות, הליכי מינויים של בעלי תפקידי מפתח, והקצאת משאבים לקידום מטרותיהם.

חיוני לזהות ולגנות, מיידית ובהתמדה, יחידים וקבוצות המחזיקים בדעות גזעניות מובהקות, והמצדדים בהפעלת אלימות כמעשה לגיטימי. ס. יזהר היטיב להגדיר את מהות המאבק שאנו נמצאים בעיצומו: "יש ציונים שעולמם מושתת על הימצאותו האין-סופית של האויב: תמיד יהיה אויב ותמיד נילחם בו. אלה ציונים של פחד נצחי, של גיוס נצחי, של מצב חירום נצחי ושל ייאוש נצחי משום תקווה לשום שכנות טובה ושלום. בתי הקברות מחכים לשעת שלטונם של הציונים האלה". בעיניהם, "מיתוס האויב הנצחי נראה כעצם המציאות הריאלית. וכל ניסיון לפגוע בעקרון נצחיוּת האויב נראה להם כבגידה, כהחלשת המורל הלאומי, וכתבוסתנות בפועל. עולמם בנוי מיקשה אחת על או-או, או אתם או אנחנו: הארץ לא תישא את שנינו ביחד, וכוח יכריע בינינו".

"החטא הקדמון" הוא כמובן העובדה הפשוטה, החותכת, שמפלגת כך בראשות הרב מאיר כהנא קיבלה דריסת רגל בקודש הקודשים של הפוליטיקה הישראלית, בכנסת ישראל. החטא הזה התברר לימים כ"חטא היסטורי". הקדנציה הארוכה ומעוררת הזוועה, האֵימה והחלחלה של כהנא בכנסת ישראל הייתה "בכייה לדורות" – מעשה שאנו חשים את תוצאותיו השליליות עד עצם היום הזה, וככל הנראה גם בעתיד הנראה לעין.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מייצג במובהק גישה של קואופטציה של גורמים פופוליסטים אוטוריטריים, ואף פשיסטיים, אל תוך הכנסת ואף הממשלה בישראל. הוא זה ש"הכשיר את השרץ", הנציח את "החטא הקדמון", ופתח את הדלת לרווחה לפני נציגי הבית היהודי ועוצמה יהודית, ובמשתמע – התנועה הכהניסטית כולה, שאינה אלא "תנועה קיצונית פשיסטית".

הבחירה בידינו: שלטון אוטוריטרי או טוטליטרי, המובל על ידי תנועות רדיקליוֹת או קיצוניוֹת, או שלטון דמוקרטי ליברלי. אחריתה של הדמוקרטיה הליברלית תלויה באופן שבו ננהג כלפי תנועות החותרות באורח פעיל ואגרסיבי תחתיה. עלינו להשכיל למצוא דרכי פעילות מאוזנות, שישמרו על היחיד, הקבוצה החברתית והחברה בכלל, יגנו על זכויותיהם הבסיסיות, ויבטיחו את צמיחתם ושגשוגם.

גם אם איננו מאמינים באמירה כי "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו", עלינו להיאבק בתוקף ובנחישות נגד "מבקשי רעתנו" – אותם יחידים וקבוצות הפוגעים, הלכה למעשה, "בביטחון המדינה, בסדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו", ואף מעודדים "מעשי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות מדינה" (חוק שב"כ).