בעזה לא התבצעה "השמדת עם" (genocide), למרות המספר הגבוה של ההרוגים והפצועים. ישראל בכלל, וצה"ל בפרט, לא פעלו מתוך שאיפה "לחסל קבוצות דתיות, אתניות או פוליטיות שלמות", ולא הייתה כוונה "להשמיד את הקבוצה [הפלסטינית] כישות".
בעזה לא התבצע ככל הנראה "טיהור אתני" (ethnic cleansing), ש"בעקבותיו נמנעים אזרחי קבוצות מסוימות לחזור לאזורים שמהם גורשו".
עם זאת, ברצועת עזה התקיים ככל הנראה "דומיסייד" (domicide – בית / רצח). המונח מתאר השמדה מכוונת של תשתיות מבנה אזרחיות באזור נתון, כדי להפוך אותו לבלתי ראוי למגורים וליישוב.
במלחמת חרבות ברזל נהרסו או ניזוקו ברצועת עזה 60 אחוז מהבתים (74 אחוז בעיר עזה עצמה). בכלל זה נהרסו שכונות שלמות. בתי ספר, בתי חולים, מסגדים, בתי קברות, חנויות ומשרדים נפגעו שוב ושוב, מהאוויר ומהקרקע.
מדובר בהרס גדול יותר תוך חודשים בודדים מזה שחולל צבאו של בשאר אל-אסד בעיר חלב שבסוריה במשך שלוש שנות הלחימה באזור (שבמהלכה, החל מפברואר 2016, כ-500 תושבים נהרגו, עשרות אלפים הפכו לפליטים).
בדומה לכך, ישראל הטילה בעזה יותר תחמושת תוך שבועות בודדים ממה שארצות הברית הטילה באפגניסטן (במלחמה שיזמה ארצות הברית בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001) במשך שנה שלמה.
מומחים משפטיים מבקשים להגדיר "דומיסייד" כ"פשע מלחמה". הגדרה כזאת, אם וכאשר תתקבל, תחול על הדרג המדיני ועל הדרג הצבאי הישראלי כאחד.
