אלחנן שקולניק הוא בוגר החינוך הדתי-לאומי התורני. את 12 שנות לימודי החובה העביר בתלמודי תורה, ובישיבה תיכונית בכפר חסידים. לאחר מכן המשיך בישיבת ההסדר עכו, ובישיבה הגבוהה באיתמר. הוא יוצא יחידה קרבית, עסק שנים רבות בהדרכת נוער במסגרות שונות, וכן ריכז והקים תנועות חברתיות.
בתחילת ינואר 2022 מונה אלחנן שקולניק כרכז חדש של ההנהגה הצעירה של מפלגת "עוצמה יהודית", בראשותו של ח"כ איתמר בן-גביר. בן-גביר קידם את אלחנן שקולניק בברכה, וקרא לבני הנוער להצטרף בהמוניהם לתנועה, "כדי להציל את מדינת ישראל". ייעודה של להנהגה הצעירה של מפלגת "עוצמה יהודית" היא "הצמחת חבריה להיות מנהיגים ואנשים טובים וחסודים יותר".
אלחנן שקולניק סיפר: "בשלוש השנים האחרונות אני עובד מסביב לשעון במפלגת עוצמה יהודית, למען עם ישראל, ובהכוונה מלאה של הרה"ג [הרב הגדול] דב ליאור.
אלחנן שקולניק בדוכן צעירי מפלגת "עוצמה יהודית" בעצרת נחלה בירושלים (צילום: עידן ירון, 27 בפברואר 2025)
במהלך מלחמת חרבות ברזל החזיר אלחנן שקולניק את המפתחות למשרדי עוצמה יהודית, וסגנו החליף אותו. המעשה המתואר כאן הוא על דעת עצמו, ולא בהכרח על דעת מי מחברי המפלגה.
אלחנן שקולניק שירת בגדוד קרבי המשתייך לחטמ"ר שומרון ביו"ש, בשני סבבים (שבעה חודשים במצטבר), אחרי טבח ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שהתחוללה בעקבותיו (אלחנן נישא לליאת, ויומיים אחר כך יצא לעשות מילואים).
אלחנן שקולניק מסור ומחויב לצבא, אבל לא נמנע מביקורת על ראשיו ועל תפקודו של צה"ל במהלך המלחמה. בפוסט בדף הפייסבוק, הוא פנה לרמטכ"ל היוצא בדברים: "אתה גיבור, אבל בקדנציה שלך התרחש האירוע הטרגי ביותר מקום המדינה. לא נשכח לך את הדשדוש בעזה, את היעדים שלא הושגו, את היהירות שלך ושל הדובר שלך כלפי הדרג המדיני, את חוסר השקיפות, את הפחד מלנצח, את התיעדוף המשובש בין הביטחון שלנו והרווחה שלהם. לא נשכח שעיצבת את המטכ"ל באנשים שהיו עיוורים לקונספציה, והעפת בבושת פנים את תא"ל עופר וינטר ואחרים, שרצו תמונת ניצחון עוד בשלבים מוקדמים הרבה יותר".
אלחנן שקולניק בעת שירות מילואים בשכם (התמונה באדיבות אלחנן שקולניק)
באשר לגזרת שומרון, אלחנן שקולניק סיפר כי אלוף פיקוד המרכז, יהודה פוקס, ביקש שלוחמי הגדוד יחלקו לילדים המקומיים בשכם סוכריות ושטרות שעליהם כתוב "אנחנו אוהבים אתכם", וכן עלוני קומיקס, שמנסים להראות את הצד היפה של צה"ל. הלוחמים התנגדו לכך.
אלחנן שקולניק סבור כי שכם היא מקרה מיוחד, השונה מזה של עזה: אין שם שלטון אחיד, ואין לכידות בין האוכלוסייה לבין הטרור; קיימים טרוריסטים, ולצידם בלתי מעורבים. הרוח הנושבת במקום שונָה במידה רבה.
מעבֵר לכך, סיפור מרגש – שמשקף את המציאות המורכּבת של צה"ל ושל החברה הישראלית במהלך המלחמה – שבַה את ליבי.
גילוי נאות: אני מכיר את אביו של אלחנן, יורם, במשך שנים רבות. בספר שהציג לראשונה וניתח לפרטיו את "מעשה שקולניק" – פרי שלוש שנים של שיחות עומק – תיארתי את אירוע רציחתו של מחבל פלסטיני כפות, שביצע (מעשה שקולניק: רצח אידיאולוגי של מחבל כפות, 2017).
בסרטון TikTok – שהתייחס להגבלות שהטיל שירות בתי הסוהר על האסירים הביטחוניים הפלסטיניים (בהתאם להנחיה של השר איתמר בן-גביר – אלחנן שקולניק סיפר: "אבא שלי חיסל מחבל ב-1993. שאלתי אותו: 'אבא, תגיד, היה לך בכלא פירות?'. הוא אמר כי בשמונה השנים וחצי שהוא ישב בכלא (על לא עוון בכפו, שהרי הרג מחבל – לפיכך אלחנן מתנגד לשימוש במילה "רצח" בהקשר הזה, למרות קביעת בית המשפט בעניין) הרעיבו אותם ולא נתנו להם פירות כלל או תנאים מועדפים כלשהם.
אלחנן שקולניק בביקור משפחתי, במהלך שירות מילואים בשכם (התמונה באדיבות אלחנן שקולניק)
"סוכריות לילדים"
אלחנן שקולניק, שכם (פייסבוק, 31 באוקטובר 2023): "פוסט יציאה מהארון זה לא, אבל כן הייתי רוצה לשתף משהו אישי, שתופס אותי בשבוע האחרון... אני יודע שזה יכול לעצבן הרבה אנשים, והיה לי הרבה יותר קל להמשיך בחיי מבלי להעלות את זה כאן.
זה היה עוד לילה נטול ירח. טור לוחמים צועדים בדממה לעברו של כפר עלום אֵי שם בגזרת שכם. היעד – מחבל חמאס רגיש ונגיש (הפללה – נשק וטרור). הופכים את הבית, לא מוצאים דבר. חוליה נכנסת לבית הצמוד – אישה, קרובת משפחתו שלא מלאו לה 30, וחמישה ילדים קטנים, המתבוננים באֵימה במתרחש. המטבח הושמד והלך. ארון-ארון. הדיפה קלה – והעץ מתפורר אל עצמו. עזובה שולטת בכל. עוני מחפיר ניבט מכל עבר.
מחפשים נשק בקדחתנות, מבצעים את המשימה אליה נשלחנו. כולם מחפשים באטרף, ואני נעצר. מתבונן בילדים ובה במבט חודר. הנשק דרוך. האצבע רוטטת על שמורת ההדק; מוכנה לכל תרחיש.
האם והילדים משפילים מבט מפוחד ומתכווצים. בעיני רוחי, חמשת הילדים מתחלפים באחיותיי, והאם הצעירה – באחותי הגדולה.
בחריקת שיניים, אני מסיט את המחשבות לטבח של ה-7 באוקטובר. הכעס מתחיל לפעפע בי כאשר אני נזכר בעדויות המדממות של הרצח, האונס והביזה באחיי ובאחיותיי.
אני מחזיר אליהם מבט. המבט המבועת שלהם משתקף מהאישונים החלולים. אין שָם רוע. אני מוודא זאת במבט ארוך.
סיימנו להפוך את הבית, והעלינו חרס בידנו. אני מחכה שהכוח יצא. מאבק איתנים מתחולל בי. אני מכניס יד בתנועה לא-רצונית לתוך הכיס. משתהה עוד רגע קט. סופר שש סוכריות. מניח אותן בפני האישה. קד קידה קלה ואיטית, ופונה לכיוון הדלת.
האֵם הצעירה מחזירה לי מבט של הכרת תודה, מהנהנת קלות, וזיק של אנושיות עובר בינינו דרך העיניים. אני סוגר את הדלת בעדינות, וסערה אוחזת בי.
אני מודע לכך שעוקבים רבים שלי אולי יביעו שאט נפש, ולא יבינו מה עבר עליי. במיוחד בשל הרקע הפוליטי שלי, ובשל דעותיי הידועות. אני שלם עם עצמי. יודע שעשיתי את המעשה הנכון. אנחנו לא כמוהם. מי יודע, אולי לנצח הם יזכרו, למרות כל שטיפת המוח שהם עוברים, שהיה חייל שונה מהמפלצת שתוארה להם. מי יודע, אולי חסכתי חמישה מחבלים עתידיים".
תגובות תומכות ומחייבות: נ"כ [ראשי תיבות של מגיבים]: "אנחנו צריכים להיות הפוך מהרשעים האלה, ולהראות להם שלא איבדנו צלם אנוש. עשית את הדבר הנכון".
ק"ב: "זה אומר שלמרות כל מה שאתה אישית עובר (משפחתית, וכן בשירות המילואים), דעות פוליטיות לכאן או לכאן, ולמרות מה שהעם עבר לדורותיו – עדיין הלב שלך לפני הכל. אתה אינך הם".
ד"מ: "כתבת זאת בעצמך – 'אנחנו לא הם!'. זה כל הסיפור. תמשיך לבצע את המשימות במקצועיות שיא ובאנושיות ראויה, ושמור על עצמך".
א"ר: "תודה על השיתוף. אתה אדם טוב, יהודי. ככה אנחנו, בני אדם קודם כל".
ע"צ: "אתה יהודי, ודבר שני אתה בן אדם עם אנושיוּת, זה מה שמבדיל בינינו".
מ"כ: "דיסוננס פנימי מטורף! עשית את מה שליבך הורה לך לעשות, והחשוב מכל – מילאת פקודה. לחפש נשק של רוצחים! – לא לרצוח ילדים!".
י"כ: "אני מאמין שזה מה שהיית צריך לעשות, וגם אם קרובי משפחה שלהם מחבלים, ואולי גם הם יהיו כאשר יגדלו. זה טובה שבסוף תחזור אליך או ליהודי אחר שיהיה בעת צרה".
י"ה: "אתה בן אדם, זה הכל. יש לך לב ורגשות. אנחנו זה לא הם. אין לך על מה להתנצל. ההפך, אנחנו לא חיות. הדעות שלנו נובעות מהצורך, ובעיקר מהרצון, לשרוד ולחיות. אנחנו לא כמוהם, וטוב שכך. עכשיו אני יודע שזה לא רק הצבא הכי חזק בעולם, זה גם הצבא הכי טוב בעולם, ותעזבו אותי מהפאקן מוסר".
ע"ב: אתה בן אדם אחי. אתה רק בן אדם. כאשר מפרקים לפירורים את כל הכאוס שמתחולל פה, יש אנשים שמעוניינים פשוט לחיות. תמשיך בעבודת הקודש שלך, ברגישות הזאת בדיוק, כאשר החיים שלך, של החיילים ושלנו – הם ערך עליון".
ש"נ: "זה ההבדל ביננו לבין המחבלים. כל אחד מתומכי 'עוצמה יהודית' היה מתנהג בדיוק כמוך".
עש"ט: "הדבר הכי נכון, אמיתי ואנושי לעשות! הלוואי שאותם ילדים יצרבו בזיכרון אותה סוכרייה, ומשם יבחרו בחיים מלאֵי שמחה, צבע ומתיקות, במקום בחיים של שנאה, רשע ואלימות. לא משנה כמה הכאב והכעס עצום על מה שעשו, אנחנו לא הם! אנחנו אנושיים, מלאים חלומות לחיים טובים ולעתיד יפה. אנחנו עַם מלא חמלה ומלא אהבה. לא משנה כמה ננסה, לא נוכל להיות רוצחים מתועבים מלאי שנאה כמוהם. אם הם היו גדלים כמו שצריך, ומחונכים על ידי ספרי לימוד נורמליים, ולא בשטיפת מוח, הם לא היו כאלה. אם מחנכים לרוע, לשנאה ולשקרים – זאת התוצאה!".
מ"ק: "אשריך. אתה אדם מיוחד. לא פשוט לחבֵּר בין מבצעיוּת, צדקת הדרך ולחימה באויב לבין הכרה בבני אנוש שלעיתים נלכדים בתווך שלא בטובתם, ולעיתים לא. עשית את זה בצורה הכי יפה שאפשר לחשוב עליה. חזק ואמץ!".
מ"מ: "כל הכבוד! אנושיוּת וחמלה לא הרגה אף אחד".
ב"ס: "פעלת נכון, בחוכמה ובאופן שאינו סותר את עמדתך הפוליטית. אין שום סתירה בין להיות ימני, ואפילו קיצוני, לבין להיות בן אדם".
י"ס: "הכי אנושי שיש. הכי יהודי שיש. מאחל לך ולנו שלא נאבד את זה לעולם".
דנ"ג: "אתה יהודי טהור!".
נ"ה: "נפש יהודי הומיה שוכנת בקרבך".
חש"א: "וואו! פשוט אין לי מילים אחרות לתאר את הפוסט הזה! אני חושבת שעשית את הדבר הנכון, למרות הכל"
מ"ל: ריגשת, אחי!".
תגובות מסתייגות ושוללות: א"פ: "המציאות הזאת מוכּרת לי. גם המתח המבצעי, וגם העומס הרגשי; אבל בשעת לחימה צריך להקשות ליבנו. אסור לתת לרגשות להשפיע על החלטות מבצעיות. ערבוב של רגשות בשעת מלחמה עלולה לעלות בחיי חיילים. זה לא אומר שצריך להיות אכזריים לשווא, אבל את הפעילות יש לקיים כאילו אין ילדים ואין אישה ואין רגשות. ואם אתה מרגיש שזה גדול עליך, מניסיון, קח צעד אחורה; תבקש שיחליפו אותך. זה לגיטימי לגמרי לא לעמוד בעומס הרגשי. זה בהחלט קשה".
מ"פ: "אנחנו רחמנים בני רחמנים. כל עוד זה לא משפיע על הפעילות, ואתה לא שוכח מה הם חושבים עליך, אז סבבה".
אח"ל: "יכול להיות שהיא קורבן של בעלה המחבל. יכול להיות שהיא מחפה עליו. לצערי, היו כבר נשים שחיפו על מחבלים בעבר. לא יודעת מה היה שם באמת. מקווה שהיא לא מחבלת".
ד"ס: "מצד אחד, הוכחת את זה שאתה יהודי עם נשמה של אור וטוב; מצד אחר, לצערי הרב, לא האישה עם חמשת ילדיה תקבע את עתיד היחסים של היהודים עם הערבים. אין בכוחה לעשות שלום איתנו, גם אם היא רוצה בכך. אין בכוח ילדיה לא להפוך למחבלים, גם אם הם רוצים בכך. מי שקובע עבורם הם המנהיגים שלהם; מנהיגי אסלאם, שעבורם שלום עם יהודים זו בגידה. כאלה שמחנכים את הילדים האלה שעליהם לשנוא יהודים ולהרוג אותם".
ב"א: "כל זה, ושתי מכוניות מרצדס בחנייה. הילדים היו מבוהלים, בדיוק כמו שהמחבלים של חמאס היו מבוהלים. זה לא מה שמונע מהם לבצע את המעשים הנפשעים. הם ישכחו את הסוכרייה כבר למחרת בבית ספר, כשאר יסיטו אותם נגד האויב הציוני".
ש"א: "אתה צודק בעניין סערת הרגשות, אבל השכל צריך לשלוט ולהבין שזה אויב. אני מתאר לעצמי שאותו דבר חלף בראשם של חברי שיירת הל"ה. שחסו על הרועה הזקן. זה 'או אנחנו או הם'. הילדים שנתת להם סוכרייה הם שהידים של הדור הבא. אל תתבלבל".
ט': "הילדים שקיבלו סוכריות לפני 20 שנה אלה אותם בני 25 ששחטו ילדים שלנו לפני פחות מחודש. אני לא חושב שילד שלומד בגן, בקייטניות וכדומה 'איטבח אל-יהוד', זה ילד שאפשר לקנות אותו בסוכרייה".
נ"ח: "אנחנו בני אדם. הם חיות. לכן, החשיבה שלנו היא כזאת! לעניין "הסוכריות" – אחרי טבח ה-7 באוקטובר, אני לא מסוגל לראות בהם שום טוב! מי ששחט את הילדים שלנו, אנס את בנותינו, התעלל בגופותיהם לאחר המוות, אינו ראוי לשום 'סימפתיה'".
דמ"א: "יקירי, הפעם טעית ובגדול".
ג"א: "אתה דפוק אמיתי תפסיק לרחם עליהם".
מ"ש: "כל המרחם על אכזרים, סופו להתאכזר על רחמנים. הילדים שחילקנו להם סוכריות לפני 15 שנה, הם אלה שטבחו בעם היהודי. לא חשוב מה תיתן לו, הוא ישנא אותך וייחל לך למוות בייסורים. לילדים שלנו בעזה אף אחד לא שלף סוכרייה, ולעם ישראל יש נטייה לרחם על מי שהוא לא צריך לרחם עליו, ועל מי שכן – להתאכזר".
ד"ל: "אני באמת מעריך אותך, אבל כל מה שעשית זה להביא סוכרייה למחבלים בעתיד. איך אומרים: הילדים של 2014 הם המחבלים של 2023. אם אתה חושב שהם בעתיד יגידו 'החיילים הרסו לנו את כל הבית, אבל היה שם מישהו שנתן לנו סוכרייה, לכן אני לא יעשה פיגוע', אז מצטער לומר לך, אבל לא הבנת מול מי אתה נלחם".
ע"ב: "האנושיות שלך ברורה. זה לא חידוש, ולא יציאה מארון. השאלה היא מה תפקידך בסיטואציה? להרגיע את האישה והילדים, או דווקא להשאיר אותם בפחד".
ר"ר: "זה מראֵה כמה עמוק בנשמתך אתה יהודי רחמן. למרות הזוועות שעשו לנו, אתה נשאר אנושי ולא מאבד צלם אנוש. מבינה מאוד את הרגשתך. למרות הקושי, אל תשכח את 'זכור את אשר עשה לך עמלק... מחה תמחה את זכר עמלק'. הילדים האלה עוד מעט יגדלו, ויהיו שהידים ומחבלים".
ע"ש: "החינוך שהילדים האלה מקבלים, והאידיאולוגיה שהם סופגים, חזקים יותר מהסוכריות שלך".
התכתבות פנימית בין שוללים לבין אלחנן שקולניק: ע' – מלווה בנות בשירות לאומי: "חברה [א"ח] שיתפה את הפוסט שפרסמת. עשינו דיון קצר על מה ששיתפת, ואני רוצה לשתף אותך לגבי מה שאני חושבת. קודם כל, רוצה לומר תודה על כך שאתה מגן בגופך עלינו. ולענייננו: אני חושבת שאתה ממש מתבלבל. "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" [תהלים, קמ"ה, ט'], נאמר על הבורא – מי שיודע בדיוק מי טוב ומי לא. אנחנו לא יודעים. כרגע אנו במצב מלחמה. אני לא חושבת שזה הזמן להביא סוכרייה למישהו ששייך בצורה כלשהי, אפילו עדינה ביותר, לאויב של עמ"י [עם ישראל], למי ששמח אחרי הטבח שנעשה בנו (ו-90 אחוזים שהם יהיו מחבלים. זה החינוך, זה התרבות שעליה הם גדלים). יש הבדל בין מוסריות לבין רחמים. יש לאמץ מדיניות של 'עדינו העצני' [מסופר על תַּחְכְּמֹנִי, שהיה מראשי הגיבורים של דוד המלך, המוכּר כ'עדינו העצני', כי היה שילוב של איש חיל עם תלמיד חכם, ויש המייחסים את הביטוי לדוד המלך עצמו. בתלמוד נאמר: "כשהיה יושב ועוסק בתורה – היה מעדן עצמו כתולעת; בשעה שיוצא למלחמה – היה מקשה עצמו כעץ". הילדים כרגע נמצאים במצב שאימם אמרה להם שיש מלחמה עם חיילי צה"ל. לראות חייל צה"ל קשוח, ופתאום החייל צהל מביא סוכרייה. זה מעט עיוות. זה לא הזמן בעת מלחמה. בתהלים כתוב: "עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" [תהלים, י"ח, כ"ז]. בלשון ההווה: עם ערבים תדבר בערבית. זאת לא בגלל שאנו אכזריים. ממש-ממש לא. זאת בגלל שאנו בניו של בורא עולם, והצטווינו להילחם במי ששייך למחנה האויב... זה כולל לא להתנחמד לילד מבועת, שכרגע בצד השני שלנו. עמ"י שלח אותך להילחם. קח דוגמה מדוד המלך; מהמלחמות שהוא עשה. הוא לא ריחם על כל מי ששייך למחנה האויב. נכון, לצד המצווה להרוג כל זכר, קיימת מצווה לעשות את המצור משלושה כיוונים בלבד, ולהשאיר את הרוח הרביעית פתוחה [כדברי הרמב"ם, על מלכים ו', ז': "כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להימלט על נפשו. שנאמר 'ויצבאו על מדין כאשר צווה ה' את משה', מפי השמועה למדו שבכך צווהו"]. אחת הסיבות לכך היא שכאשר אתה עושה מצור על עיר, עליך לתת לאנשים אפשרות. מי שלא יוצא נותן דעתו על כך שהוא אויב, ודינו בדיוק כמו האויב. בוודאי תאמר לי – 'הם ילדים, והם לא מחליטים, וחמאס לא נותן לצאת'. סבבה, אף אחד לא הכריח אותך להרוג אותם; אבל מה עם מצב מלחמה? מה עם התודעה שצריך להחדיר בהם שעִם חיילי צה"ל לא מתעסקים? הם מחונכים להיות מחבלים. השאלה מה הם יזכרו ביחס לחיילי צה"ל בחינוכם להיות מחבלים – האם הוא נחמד או שהוא מאיים. מה עדיף לעמ"י? היו לפעמים מקרים שדוד המלך, במלחמותיו, היה אכזרי מאוד כלפיהם. זה נעשה כדי שלא ילחמו עם עמ"י! כך, שום עם לא יעֵז להרים ראש נגד העם שלנו. נגד בוראו! אתה נלחם מלחמה שמחזירה את כבוד ה' שהתחלל. בנוסף, רק הערה קטנה לגבי עמלק: יש מדרש שלפני סנחריב בלבל את האומות: עמלק התערבב עם ישמעאל, מפחד מסנחריב. שוב, בעז"ה, תחזור לשלום, כי בעז"ה דרכך תבוא הישועה לעמ"י, ותחוש איך יד ה' פועלת דרכך לנקום נקמת עמ"י".
תשובה – אלחנן שקולניק: "בנות שירות יקרות. התרגשתי לראות שהפוסט שלי עורר דיון בדירת שירות. זו הייתה אחת המטרות המרכזיות שלו. לגופם של דברים, ההקשר הרחב הוא ההבדל בין המִתארים ואפיון הבית. הפעילות התרחשה בשכם, ולא בעזה. לַמה זה משנה? ראשית, המלחמה יצאה מעזה, לא משכם. שנית, כמות הטרור בשכם אינה דומה לזו עזה, וכן היקף המעורבים בו. אנחנו חודש שלם תופסים את גזרת שכם, והמקום די רגוע. שנית, המטרה הייתה איש חמאס עם כלי נשק בבית. ההתניה להפללה הייתה שאם מוצאים – יש הפללה; אם לא מוצאים – הוא בחזקת חף מפשע. הפכנו את הבית, ולא מצאנו נשק. הרחבנו את החיפושים לבית הסמוך, רק ליתר ביטחון. כפי שאמרתי, גיסתו התגוררה שם יחד עם ילדיה. הפכנו את הבית, לא השארנו זכר לצורתו המקורית. לא מצאנו כלום. אמנם זו שעת מלחמה, אבל המלחמה לא הייתה שם. הילדים הקטנים אינם חלק מהמלחמה העכשווית. עשיתי יותר ממעצר אחד בחיים, כך שאני יודע על פי המבט לראות את מצב הצבירה של השנאה כלפינו. באֵם ובילדים לא ניכרה שנאה כלפינו, אלא פחד. אַל דאגה. הרושם שנשאר הוא כזה שהם מבינים חד-משמעית את יחסי הכוחות. הם רואים שאנחנו ממוקדים, מחפשים נשק, ולא פוגעים בהם. הם יזכרו היטב את ההרתעה ששידרנו, ויתחדד להם שאנו לא כמוהם. אנו לא כמו שמציירים אותנו. אנושיות זו אנושיות. ילדים זה ילדים, והם בלתי מעורבים. אם היו מעורבים, זה סיפור אחר. מעצרים רבים שביצעתי נגמרו אחרת, מכיוון שהיו מעורבים.... עם ישראל לא שלח אותי לשירות מילואים; אתן לא שלחתן אותי, ולא אף אחד אחר. נשלחתי על ידי עצמי, כאשר תוך כדי כך הקרבתי את התואר הראשון שלי, אותו סיימו חבריי, ואני שמתי אותו בצד... לגופו של עניין: מבט של ילד הוא מבט תם. זה לא ילד שגדל בעזה, זה ילד שגדל למשפחת מצוקה, שמנסה לשרוד ולסגור את החודש. האֵם, היא אותה אימא שקמה בשש בבוקר, חוזרת הביתה בשש בערב, כדי להביא אוכל לילדיה הקטנים. גיסה הוא גיסה, וכל עוד אין מידע מודיעיני אחר, היא בלתי מעורבת. ההשערה הייתה שהיא לא רוצה לקשור עצמה במעשי טרור, ולכן כנראה הנשק לא הוחבא שם, אם היה קיים כזה כלל.
אני רואה שצוטטו כאן מקורות רבים. אשמח להעלות את סוגיית יונה הנביא, שלא רצה להציל את נינווה וננזף קשות על ידי אלוקים. נינווה הייתה שטופת זימה ורצח, עד כדי כך שהייתה אמורה להיחרב. ה' מוכיח אותו שעל הקיקיון הוא חס, שלא עמל עליו ולו לדקה, ועל עיר שלמה הוא לא חמל. אשמח גם להזכיר לכן את סיפורו של אברהם אבינו... כיצד התחנן על עיר שלמה, על סדום, סמל הרשע, הרוע והסדיסטיות. שמא אברהם אבינו סטה מהמוסר היישר? נשמע שעל פי המחשבון שלכן – כן. בתורה מתואר כיצד אברהם מטריח את ריבונו של עולם בהתחננו שאולי אולי ימצאו כמה צדיקים כדי שהעיר השלמה לא תיחרב. אני יכול להמשיך גם לטביעת המצרים בים, כאשר אלוקים שואל את עם ישראל כיצד בניו טובעים בים והם אומרים שירה.
אני לא בא להתנצח, אבל נשמע שאתן דיכוטומיות בייחס שלכן לנושא, ובאות מפוזיציה חממתית אריאלניקית קלסית [אריאל היא תנועה אידיאולוגית, שנועדה "לגדל דור עובד השם הפועל להוספת קדושה, לקיום תורה ומצוות בשלמות, לעבודה עצמית, לחיי צניעות ולמעורבות חברתית בדרכו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק – דור מנהיג פעיל ואכפתי היוצר שינוי באומה הישראלית כדי לקדמהּ לבניין אריאל". זוהי התפיסה בה מחזיקים מרבית מבני הנוער בציבור הדתי לאומי כיום], וזה בסדר. רק אל תהיו שאננות ובטוחות כל כך במשנתכן.
הדוגמה של נינווה באה להראות שה' לא הורס עיר של רשעים במחי יד, אלא מחכה לתשובה. במקרה שלי – אלה היו ילדים בני פחות מעשר".
א"ח: "לגבי נינווה, לא הבנתי מה התכוונת. בני פחות מעשר – ואז? קח בחשבון שלפי חז"ל גויים חשודים בשפיכות דמים, בלי זה שישמעאל בכלל חשוד בכך. מה הקשר לגיל שלהם? ישמעאל היה ילד בן 13. הוא לא היה גרוע. הוא היה צדיק באותו הזמן. זה מה שה' אומר. אתה ה', שיודע אם הילדים האלו צדיקים או לא? אנו נדרשים ללמוד ממעשי אבותינו חד-משמעית ואֵל בורא עולם. 'כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ' [דברים ד, ל"א], אף אתה חנון; אבל זכור שבאותה מידה 'אֵ֣ל קַנּ֤וֹא וְנֹקֵם֙ יְהֹוָ֔ה נֹקֵ֥ם יְהֹוָ֖ה וּבַ֣עַל חֵמָ֑ה נֹקֵ֤ם יְהֹוָה֙ לְצָרָ֔יו וְנוֹטֵ֥ר ה֖וּא לְאֹיְבָֽיו' הוא [נחום א', ב']. בנוסף, לצערנו אין אפשרות להגיע לדרגת האבות. איננו מושלמים כמו האבות. יש בנו פוטנציאל להיות כמוהם, אבל לא נדמה להם... בסוף, הילדים של לפני עשר שנים הם המחבלים שביצעו את הטבח. כן, גם בשכם יש פעילות של חמאס (לא הלכתם לשם כדי ליהנות)".
בכלל לעומת בפרט
אלחנן שקולניק סיים באמירה כי המעשה שלו לא מייצג משנה או אידיאולוגיה פוליטית כלשהי. הוא מתייחס למצב מגודר בזמן מסוים, שבו הוא נדרש להכרעה אישית-מוסרית.
בכלל, חלוקת סוכריות לילדים ערבים מנוגדת לצו מצפונו: ראשית, אם אתה מחלק כמדיניות סוכריות לילדים בצורה קולקטיבית, ודאי וודאי שתחלק תוך כדי כך סוכריות גם לילדי המחבלים לעתיד. שנית, הוא אינו תומך ב"פתרונות מערביים פרועים", ואינו מנסה להתנחמד אליהם; סוכריות לא יקנו ילדים, ויביאו אותם להחליף אידיאולוגיה רצחנית במחווה חד-פעמית חיובית. שלישית, מעשה כזה עלול להציג אותנו כחלשים, חנפנים ותבוסתניים; אף אחד שם לא יפרש זאת כמחווה נאצלת.
בפרט, המצב היה שונה לחלוטין: ראשית, זה היה אירוע נקודתי, ולא שיטה; שנית, הוא לא חילק סוכריות למי שהיו בוודאות ילדי מחבלים, או ילדים-מחבלים. שלישית, הם "שברו את הבית" לאותם ילדים. רביעית, הם העירו אותם מהשינה. חמישית: הם גרמו להם ולאימם לבכי; שישית: הוא ראה מבט של פחד בעיניהם, ולא שנאה.
"כרטיס זיהוי אסיר" של יורם שקולניק
תגובת שקולניק האב – "על סוכריות וסימפתיה"
"אפתח בכך שאני הקטן איני רב, איני פוליטיקאי ואיני איש צבא, כך שאין לי סמכות וידע להחליט בדיני נפשות. לכן, אין חשיבות ממשית לדעתי. מעבֵר לכך, לגבי הוויכוח בין אלחנן לבין מדריכות בנות השירות, אוכל רק לומר כי 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' [תלמוד בבלי, עירובין, י"ג, ב'].
היחס של אברהם לישמעאל היה מתוך גישה של ,ַּאֲשֶׁ֥ר הוּא שָֽׁם [בראשית כ"א, י"ז – ביטוי המתייחס לגירוש הגר וישמעאל] – לפי מה שהוא עכשיו, ולא לפי מה שיהיה בעתיד. שרה, לעומת זאת, ראתה את הסכנות הצפויות בעתיד, ולכן רצתה לגרש את ישמעאל בו בזמן, כפעולת מנע. הקב"ה צידד בשרה, ואמר לאברהם: 'כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ' [בראשית כ"א, י"ב].
בצבא מחלקים כל דבר לשלושה חלקים. עומד מולנו אויב שהוא גם מוסלמי, גם ערבי וגם פלסטיני. כל אחד מהיסודות האלה הוא רצחני, ובוודאי שגם השילוב ביניהם. משכַּך, איני מקבל את ההבחנה בין עזה לבין שכם. בה במידה, איני מקבל שיש הבדל מהותי בין ערביי עזה לבין ערביי יו"ש, ואף לא בין אלה לבין המכוּנים 'ערביי ישראל'.
אנחנו לא יזמנו מלחמה עם הערבים. אנחנו נתונים תחת תקפות רצחניות ומלחמות למעלה ממאה שנה, כאשר האויב מבקש להשמיד אותנו – גברים, נשים וטף. במצב הנתון, אין לנו ברירה אלא להשיב מלחמה שָׁעְרָה. למרבה הצער, במלחמה נהרגים גם חפים מפשע. אנחנו מצויים במלחמת קיום, לא במלחמת ברירה. אם עלינו לבחור בין חיינו לבין חיי 'בלתי מעורבים' מקרב אויבינו, הבחירה שלי חד-משמעית.
למרות כל זה, בחיי היומיום, כאשר אני נתקל בערבי (ברחוב, באוטובוס, כבעל מלאכה, וכדומה), אני נוקט כלפיו כלל של 'כבדהו וחשדהו' [מסכת דרך ארץ רבה, ה']. לא אַפנה אליו את הגב, אבל אתנהג כלפיו באדיבות. אני מודע לכך שרוב הסיכויים שהוא רוצה לרצוח אותי, או לפחות שמח כאשר אחרים עושים זאת [רש"י, לגבי הביטוי 'עד בכור השבי': 'שהיו שמחין לאידם של ישראל'].
בכל זאת, בהתנהלות שלי עם ערבים כלשהם, כאנשים פרטיים, אני עושה הבחנה בין מחבלים בפועל לבין אדם שיש ספק לגביו (אף כי במישור הלאומי, השיקולים שונים לעיתים, וגם 'חפים מפשע' נפגעים כתוצאה אגבית.
אני סבור כי אם היינו מתנהגים כנדרש כלפי המחבלים, חיי 'בלתי מעורבים' רבים היו ניצלים. אם לא היו הגבלות כלשהן על הוראות הפתיחה באש, והיה מותר ואף חובה לירות על מנת להרוג בכל אירוע לאומני המופנה כלפינו (בלי 'נוהל עצירת חשוד'); אם לאורך השנים היה עונש מוות למחבלים, או לכל הפחות תנאים קשים בכלא, כמו שהשר איתמר בן-גביר הנהיג (במקום הקייטנה שהייתה כל השנים); אם לא היה משא ומתן עם ארגוני טרור, ובטח-ובטח לא שחרור מחבלים, אלא מלחמת חורמה; ועוד שורה ארוכה של צעדים שהיה אפשר לעשות, אבל פוליטיקאים, אנשי צבא ומעל הכל שופטים ששבויים בקונספציות תבוסתניות ובחוסר הכרת האויב מנעו זאת – אז ההרתעה הייתה תקיפה יותר, האויב היה יושב בשקט, וממילא לא היינו נאלצים לצאת למלחמה, שבה נהרגים גם 'בלתי מעורבים'.
דווקא המדיניות ה'מוסרית' של ה'שמאל' – שנועדה לחסוך חיי אדם, ושדואגת כל כך לערבים אהובי נפשם – גורמת לפעולה הפוכה: התמשכות אין-סופית של העימות, וממילא עוד ועוד שפיכות דמים של שני הצדדים, ובכלל זה 'בלתי מעורבים'.
אני עושה הבחנה בין ערבי לאומני, שמביע את שנאתו כלפינו במעשים או במילים, לבין ערבי שאיננו יודעים מה בליבו, ולפחות כלפי חוץ מעורר סימפתיה [נעימות ורגשות הזדהות לאחֵר]. על ערבי כזה אני נוהג לפי הכלל הנזכר, 'כבדהו וחשדהו'. יש ערבים רבים כל כך שמחצינים את עוינותם, ולכן חבל להשתמש במידת הדין כלפי אלה שאינם כאלה, ועדיף להפנות את האנרגיות השליליות כלפי אלה שאין ספק לגבי עמדתם, ולהילחם בהם בכל מאודנו. אם נעשה זאת, תחזור ההרתעה, ואלה שיושבים על הגדר יראו את הנחישות שלנו ויעדיפו לא להתעסק איתנו. דווקא הבלבול שאנחנו משדרים בלחימה שלנו במחבלים מתפרש אצלהם כחולשה, לא כאצילות, ומעודד אותם להמשיך במלחמתם נגדנו.
לכן, מול כל ערבי 'נחמד' אני מחזיר נחמדוּת ודרך ארץ; אבל אוי לאדם שיבחר בדרך אחרת! לצערנו, הערבים לא תמיד מעריכים נחמדוּת. לכן, זה צריך להיעשות בזהירות רבה. בשדה הקרב חיוני לגלות זהירות שבעתיים, ולא תמיד אפשר להיות נחמדים.
לחלק לילדים סוכריות זה אנושי ומרגש; מתאים מאוד לתכונות שלי ולתפיסת עולמי. צריך להיות 'עדינו העצני': עדינים כלפי מי שלא נילחם בנו, ונוהגים ביד ברזל כלפי אויבינו".
בסופו של דבר, אני שמח שאלחנן בני ידע לעשות את ההבחנה. אני מאמין, שבמקרה המסוים הזה, הייתי נוהג כמוהו. זהו החינוך שנתתי לילדיי. אני מאמין שהתכונה הזאת חשובה עד מאוד לאנושיות שלנו, שהרי איננו רוצים לרדת לרמה שלהם, ולהפוך גם אנו למפלצות-אדם; כל זאת – בתנאי שמול המחבלים נילחם ללא פשרות.
שקולניק הבן על שקולניק האב
לפני 24 שנים, אבא שוחרר מהכלא, לאחר שמונה וחצי שנים מייסרות. אבא הוא בעיניי הדמות האצילית ויפה בעולם. תווי פנים של מלך, עיניים כחולות ויוקדות, כולו אומר כבוד.
אבא יצוק משלושה עיקרים: ראשית, אהבת ה' בכל נימי נפשו; שנית, אהבת עם ישראל שאינה יודעת גבול; שלישית, אהבת הארץ ללא פשרות, ללא פניות ומתוך פטריוטיות וציוניות תהומית.
אצל אבא אין עיגולי פינות. האמת נר לרגליו בכל רגע נתון. אדם פשוט כל כך חיצונית, אבל עמוק כל כך פנימית.
לאבא משנה סדורה על כל דבר שבו הוא מתעסק ושעליו הוא חושב. אין קיצורי דרך. עיגולי פינות. הכל מתוך מחשבה צרופה ועמוקה.
אחד הדברים שאני מקנא בו הוא כי אין שום אדם שיכול להעיד לאחר היכרות איתו כי הוא לא אוהב אותו, כי אבא לא הפגין הגינותו כלפיו, וכי הוא מעולם לא פגש באדם כל כך צנוע, ישר וצדיק.
אני גאה כל כך באבי, אוהב אותו כל כך, ומקווה שאלוהים ישלם לכל אחד ואחת שהעז להכאיב ולפגוע במשיח ה' ["אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי", תהלים, ק"ה, ט"ו], על לא עוול בכפו, רק משום שהוא שם נפשו בכפו ["וַיָּשֶׂם אֶת נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי", שמואל א', י"ט, ה'], ועשה מעשה ראוי [כמעשה דוד בשעתו]".