אני מאמין שהחזקה ונשיאה של נשק בידי יחידים לא הגיונית בחברה מסודרת, בעלת כוחות אכיפת חוק ורשויות ביטחון מדינתיים רשמיים.
(סוציולוג אמריקני – Prof. George Lundskow)
מדיניות מרחיבה של רישוי כלי ירייה אינה רק בעיה לרשויות אכיפת החוק ולכוחות הביטחון. היא מציבה אתגר לעצם האפשרות לקיים חברה דמוקרטית פתוחה.
(סוציולוג ופסיכיאטר אמריקני – Jonathan M. Metzl)
תרבות הנשק האמריקנית מכינה אותנו לאוטוריטריוּת ולשקיעה של הדמוקרטיה.
(היסטוריונית אמריקנית – Prof. Ruth Ben-Ghiat)
נשק כערך
"התיקון השני" לחוקת קובע כי "אין להגביל את זכותם של בני אדם והחזיק נשק ולשאתו". הזכות היסודית הזאת, המושרשת בעבר הקולוניאלי, התקבעה והתמסדה. בהתאם לרוב ההערכות, קיימים בארצות הברית יותר כלי נשק מאשר בני אדם.
ישראל: בהמנון הפלמ"ח מופיעה השורה "כָּל בָּחוּר וָטוֹב – לַנֶּשֶׁק". לפי האקדמיה ללשון העברית, הצירוף "בָּחוּר וָטוֹב" לקוח מתיאורו של שאול בספר שמואל: "וְלוֹ [= לְקיש] הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּו" (שמואל א', ט', ב'). המילה "נֶשֶׁק", במובן "כלי מלחמה" עתיקת יומין – עוד מימי המקרא.
נשק – חברה ופוליטיקה
סקר של מרכז המחקר פיו – מכון מחקר אמריקני שמרכזו בוושינגטון, המספק מידע על נושאים חברתיים, דעת קהל ומגמות דמוגרפיות המעצבים את ארצות הברית והעולם – שנערך ביוני 2023 בעבור העיתון הניו-יורק טיימס, העלה את התוצאות הבאות:
סיבה להחזקת הנשק: לגבי רוב בעלי הנשק בארצות הברית, "הגנה" היא הסיבה העיקרית להחזקתו.
בעלות כללית על נשק: ככלל, כמעט שליש (32%) אומרים שהם בעלי נשק; עוד 10% אומרים שמישהו אחר במשפחה בעל נשק.
עיר – כפר: בעלות על נשק רווחת הרבה יותר תושבי אזורים כפריים [אצלנו, ביהודה ושומרון] (47%) מאשר בקרב תושבי פרברים (30%) או ערים (20%).
גברים – נשים: 40% מהגברים אומרים שהם בעלי נשק; זאת בהשוואה ל-25% מן הנשים.
לבנים – שחורים ואחרים: שיעור הלבנים נושאי הנשק גבוה יותר משמעותית מאשר שיעור השחורים, ההיספנים והאסייתים.
חלוקה מפלגתית: רפובליקנים, ובמיוחד רפובליקנים קונסרבטיבים, הם בעלי סבירות גבוהה יותר להיות בעלי נשק מאשר דמוקרטים: כחצי (51%9 מהרפובליקנים הקונסרבטיבים הם בעלי נשק; זאת בהשוואה ל-38% מהרפובליקנים המתונים, 24% מהדמוקרטים הקונסרבטיבים והמתונים, ו-16% מהדמוקרטים הליברלים.
הזיקה בין נשק לבין ימין רחוק – ימין רדיקלי-דתי, ובעיקר ימין קיצוני – הדוקה, הן בארצות הברית, הן בישראל. נשק הוא לפיכך סוגיה מרכזית בכל דיון בתנועות של ימין רחוק.
פרופ' ג'ונתן מֵצל, סוציולוג ופסיכיאטר בהכשרתו, ומומחה מוביל בארצות הברית למדיניות נשק, מתייחס בעיקר לסיכון הכרוך בשימוש בנשק בידי אזרחים מהשורה, ולדרכים השונות של פגיעה מנשק חוקי. עם זאת, הוא מצביע גם על איוּם רלוונטי לא פחות – על עצם השיטה הדמוקרטית, ועל שלמות המדינה: "אמריקנים לא הבינו שהפצת הנשק בקרב האוכלוסייה היא סיכון לא רק לבריאות של בני אדם, אלא גם לדמוקרטיה עצמה. נשק מוצג כאמצעי להגנה עצמית, אבל בפועל הוא משמר ואף מקדם סדר יום של מפלגות הימין. נשק הוא כלי של הימין, ותומכיו הם אלה שמתחמשים".
בארצות הברית מתנהל בשנים האחרונות דיון סוער באשר ל"תיקון השני" לחוקה (שהוזכר לעיל). זכויות נשק ובקרת נשק הפכו לסוגיה מעוררת מחלוקת.
גישת ה"הרתעה (deterrence), הקונסרבטיבית מיסודה, נוטה לתמוך באכיפת חוקי הנשק הקיימים, ובהחלת עונשים חמורים על שימוש לא חוקי בכלי ירייה. האמונה היא שככל שאזרחים יהיו בעלי אמצעי ירייה רבים יותר, כך השימוש העברייני בכלי ירייה יורתע ויופחת.
גישת ה"מניעה" (interdiction), הליברלית מיסודה, נוטה לתמוך בצעדים המרסנים נגישות לכלי ירייה. האמונה היא שזוהי השיטה היעילה ביותר לפיקוח ולבקרה על שימוש בכלי נשק.
הקיטוב בין קונסרבטיבים (ימין) לבין ליברלים (שמאל) בארצות הברית התבטא לאחרונה בסוגיית ההחזקה והנשיאה של רובי סער (רובים אוטומטיים-למחצה, בעלי מאפיינים של רובים צבאיים – כמו הרובה הפופולרי AR-15, הגרסה האזרחית של רובה הסער M-16) על ידי אזרחים. בנושא הזה, הפער בין ימין לשמאל התגבר במידה רבה. רובי סער הפכו עם הזמן לסמל של חוסר הסובלנות של הימין הרחוק ביחס לקידום מגמת השוויון בארצות הברית של אמריקה.
המגֵנים הנלהבים ביותר על הזכות האזרחית לשאת כלי ירייה הם קונסרבטיבים. הם נוטים להאמין בהיררכיות חברתיות נוקשות, המחוזקות על ידי תחושות של עליונות דתית-לאומית (בארצות הברית – עליונות של לבנים על פני שחורים; במקבילה בישראל – עליונות של יהודים על פני ערבים).
ככלל, קונסרבטיבים (רפובליקנים) הם בעלי סיכוי של פי שניים להיות בעלי נשק מאשר דמוקרטים (ליברלים). ככלל, בעלי נשק בארצות הברית נוטים להיות – מעבֵר לשיעורם באוכלוסייה – קונסרבטיבים לבנים, נשואים, גרים באזור כפרי או עירוני-למחצה.
ישראל: בסקר שערך מרכז ויטרבי לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה, בשלהי מרס 2024, התברר כי פילוח היהודים לפי מחנות פוליטיים, בהתאם למידת תמיכתם במדיניות מרחיבה לנשיאת כלי ירייה שהנהיג השר בן-גביר, העלה כי 64.5% מהימין השיבו כי המדיניות החדשה משפרת את תחושת הביטחון שלהם; מיעוט בקרב מצביעי המרכז והשמאל (31.5% ו-17.5% בהתאמה).
נשק ודת
מחקר עכשווי העלה כי דת ובעלות על נשק מקיימים גם הם (בדומה לזיקה הפוליטית) קשר אמיץ. כך לדוגמה, פרוטסטנטים אוונגליסטים מחזיקים בנשק הרבה יותר מאשר האוכלוסייה הכללית בארצות הברית.
נשק ומדיניות ממשלתית
מאז סוף המלחמה הקרה – ולמרות ההסתערות על הקפיטול בארצות הברית (ינואר 2021) – הדמוקרטיות מאוימות פחות על ידי כוחות חמושים שמסתערים על השלטון, ויותר על ידי ממשלות שנבחרו באופן דמוקרטי, מרוקנות את הדמוקרטיה מבפנים, ומשתמשות בכלים חוקיים כדי לרכז בידיהן כוח, ולהסיר רסנים שמגבילים את השלטון.
המצב מחריף עוד יותר כאשר תנועות חברתיות של ימין קיצוני – במסווה או שלא במסווה – הופכות לתנועות חצי-פרלמנטריות, ועושות מאמץ, באמצעות לגיטימציה של תנועות ומפלגות הגמוניות, לתפוס עמדות כוח שלטוניות.
ישראל: בישראל, תנועה קיצוני כמו זו הכהניסטית השיגה אכן שליטה על משאבים לאומיים-מדינתיים בכלל, ועל משאב הריבונות המרכזי – זה של כלי הירייה – השמור בדרך כלל כמונופול של המדינה בפרט.
מדיניות רישוי כלי ירייה
בביצוע מדיניות רישוי כלי ירייה מתקיים מתח מתמיד בין הדוגלים בגישה "מרחיבה" לבין הדוגלים בגישה "מצמצמת". הראשונים, בדרך כלל מחוגים קונסרבטיביים, מדגישים את הביטחון האישי הכרוך בהחזקה ובנשיאה של כלי ירייה בידי אזרחים החשופים לסיכונים; השניים, בדרך כלל מחוגים ליברליים, מדגישים את הסיכון האישי והציבורי הכּרוך בהחזקה ובנשיאה של אותם הכלים.
השלכות
מחקרים מהעשור האחרון מורים על כך ששיעור מקרי המוות שנגרמו כתוצאה מכלי ירייה עולה ככל שיש כלי נשק רבים יותר בידיים פרטיות, ושישנו מִתאם ברור בין מידת הנגישות לכלי ירייה בבעלות פרטית לבין מקרי רצח והתאבדות, במיוחד בהקשר של אלימות במרחב האינטימי בתוך הבית והמשפחה ושל רצח נשים.
המספרים האלה הוצגו בין השאר בנייר עמדה שהגיש "פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה" לוועדה לביטחון לאומי. כך לדוגמה מחקר שנערך ב-106 מדינות הראה שמספר מקרי המוות, בהמתה או בהתאבדות, עמד על 10.6 לכל 100 אלף תושבים בארצות הברית, שבה נשק נמכר לכל דורש, לעומת מדינות אירופה: 2.7 בצרפת, 2.1 בקנדה, 0.9 בגרמניה, 0.6 בספרד. מסתבר כי מקרי המוות בארצות הברית גבוהים יותר מאשר בכל מדינה מפותחת אחרת.
מחקר מקיף אחר הראה שהסיכוי של אדם שחי בבית שבו נשק למות מירי כפולים משל אנשים שחיים בבתים נטולי נשק, וכי נשק בידיים פרטיות מעלה את הסיכוי לפגיעה בנשים על ידי בני זוגן פי שבע.
בכל מקרה, מבחינת הימין הרחוק, זכויות נשק הפכו לחשובות יותר מאשר בטיחות הציבור (בישראל – זה היהודי, ובעיקר זה הערבי). בעוד שרוב האמריקנים (61%) אומרים שקל מדי להשיג חוקית נשק בארצות הברית; 30% אומרים שהיא סבירה, ו-9% שהיא קלה מדי – רוב מכריע של דמוקרטים (86%) אומרים שקל מדי להשיג חוקית נשק; זאת לעומת כשליש (34%) בלבד מן הרפובליקנים.
(מדיניות רישוי כלי ירייה בישראל עד לאירועים שנלוו למבצע שומר החומות, מאי 2021, תיסקר בחלק הבא).