ליברלים (liberals) מאמינים בחירות (liberty); אבל כך גם לא-ליברלים, ובכלל זה קונסרבטיבים. כמעט כל היריבים המודרניים של הליברליזם טענו כי הם מצדדים בחירות (למרות שהבנתם את המושג הייתה אולי שונה במידה רבה). לפיכך, החירות אינה יכולה לשמש לנו כאמת מידה מתאימה להבחנה בין מחנות פוליטיים שונים.
מנקודת השקפתי, סוגיות השוויון ואי-השוויון מרכזיות ומאבחנות הרבה יותר. הסוגיות האלו נותרו בלתי פתורות גם בימינו אנו, ברמה הלאומית כמו ברמה הבינלאומית. הכלכלן הצרפתי תומא פיקטי (Thomas Piketty) הדגיש כי כל חברה אנושית חייבת להצדיק את אי-השוויון שנוצר בה. מבלי שיימצאו סיבות לכך, כל המבנה הפוליטי והחברתי עומד בפני סכנת קריסה. לפיכך, כל תקופה וכל חברה מפתחת טווח של דפוסי שיח ואידיאולוגיה מנוגדים לשם לגיטימציה של אי-השוויון שכבר נוצר בה או שאנשים מאמינים שצריך להתקיים.
אי-השוויון הוא בראש ובראשונה סוגיה אידיאולוגית ופוליטית, ולא כלכלית או טכנולוגית. מהשיח והאידיאולוגיה בתחום מופיעים כללים חברתיים, כלכליים ופוליטיים מסוימים, שאנשים משתמשים בהם כדי להעניק משמעות למבנה החברתי הסובב אותם.
בעבר, השוויון לא היה בהכרח ערך כוללני ומקיף. אריסטו גרס כי שווים צריכים להיות מטופלים באופן שווה, ולא-שווים באופן לא שווה. בדומה לכך, הפילוסופים הפוליטיים-החברתיים תומס הובס, ג'ון לוק וז'אן ז'ק רוסו, כולם סברו כי אפשר ליישב שוויון כמצב הטבעי עם אי-שוויון משמעותי בחיים החברתיים. גם עמנואל קאנט תמך באי-שוויון שהוא ראה בו כמוצדק.
הסוגיה היסודית ביותר ביחס לשוויון סובבת סביב הקביעה כי כל בני האדם שווים באנושיותם המשותפת, ורק בהיבט הזה. כבני אדם, כולם אנושיים, ואף אחד לא אנושי יותר או פחות מאחרים, למרות שהם עשויים להיות לא-שווים זה לזה במידה שבה הם מחזיקים באיכויות מסוימות שמצויות אצל כל בני האדם. עם הקביעה שכל בני האדם הם שווים אישית באנושיותם, טמונה ההכרה שכולם זכאים לשוויון נסיבתי – לפחות לשוויון בהזדמנויות.
בעידן המודרני, הבדל יסודי ומכריע בין מחנה הימין-הקונסרבטיבי לבין מחנה השמאל-הליברלי מתייחס ל"ערך השוויון" (או, מצידו האחר של המטבע, "אי-השוויון"). בעוד שהמחנה הראשון רואה בשוויון מצב בלתי אפשרי ואף בלתי רצוי, ופועל ל"שבירת השוויון", המחנה השני דוגל ב"שוויון", ומבקש לקדם אותו.
באופן מפורט יותר, היה מי שטען כי סוציאליסטים ליברלים מייחסים ערך גבוה הן לשוויון והן לחירות; קונסרבטיבים קפיטליסטים מעריכים חירות בלבד; קומוניסטים מעריכים שוויון בלבד; פשיסטים אינם מעריכים הן חירות והן שוויון.
הסופר והפילוסוף הצרפתי וולטר, מהוגי הנאורות, השכיל לקבוע כי "השוויון הוא הדבר הטבעי ביותר ובעת ובעונה אחת גם הדמיוני ביותר". נורברטו בּוֹבְּיוֹ (Norberto Bobbio) הבחין בפירוש בין ימין לבין שמאל על בסיס יחסם לשוויון או לאי-השוויון: תומכי הימין מאמינים כי אי-שוויון בין בני אדם הוא דבר טבעי וחיובי, והמדינה צריכה להגן עליו או לפחות להותירו בעינו. תומכי השמאל רואים באי-השוויון בין בני אדם דבר מלאכותי ושלילי, שיש להתגבר עליו באמצעות מדינה פעילה.
פיקטי סובר כי אידיאות ואידיאולוגיות הן בעלות משמעות בהיסטוריה. הן מאפשרות לנו לדמיין עולמות חדשים, ולהבחין בין טיפוסים אפשריים שונים של חברות. גישתו מנוגדת לטיעון הקונסרבטיבי המקובל בימין כי אי-השוויון הוא בעל בסיס "טבעי". לדעתו, אין זה מפתיע כי האליטה בחברות רבות שואפת להפוך את אי-השוויון לתופעה טבעית לכאורה. בניגוד לגישה המרקסיסטית, שבהתאם לה מצב הכוחות הכלכליים ויחסי הייצור קובעים את "מבנה-העל" האידיאולוגי של החברה באופן מכני כמעט, הוא גורס כי התחום של האידיאות התחום הפוליטי-אידיאולוגי, הוא אוטונומי במובהק.
השוויון בין בני האדם הוא יסוד מפתח בכל ניסיון לפענח את הופעת השמאל בהיסטוריה. המסורת השמאלית הליברלית מעוגנת בכמה ערכי-יסוד או ערכי-על. ראש וראשון לעקרונות או לערכי-היסוד הללו הוא, לטעמי, ערך השוויון – תפיסה של שוויון בסיסי בין בני אדם.
הנאורות היא שבישרה יותר מכל על תפיסת השוויון המודרנית, בעיקר בשל נקודת המוצא שלה שהתבונה טמונה בכל אדם ואדם. השוויון אינו נובע מההנחה הדתית המקובלת כי "כל בני האדם נבראו בצלם", או בשל "אב משותף" שיצר את האדם הראשון, אלא מכך שכל אדם מצויד בכלי החיוני שבאמצעותו הוא יכול לשקול, לבחון, להעריך ולהחליט – ברַצְיוֹ. בני האדם שווים זה לזה בתבונתם, אבל לכך ראוי להוסיף גם – לדעת הוגי הנאורות המהפכנים – בזכויותיהם. כבעלי תבונה, כל בני האדם מוכּרים כבעלי ערך מוסרי שווה וכראויים לכבוד אנושי שווה ולזכויות שוות. הליברליזם ככלל חותר לתכליות שוויוניות – כאלה שבהן שוויון בהזדמנויות מתברר גם מתוך שוויון בתוצאות.
תנועות ימין קונסרבטיבי מתעצבות בדרך כלל מסביב לאקסיומה של אי-שוויון בעולם האנושי. אלו אינן דוגלות בשוויון בין בני אדם בכלל ובין לאומים או אזרחים בפרט. הן מצדדות בצורה כלשהי של "לאומיוּת אתנית".
השוויון, בהתאם לגישות ימניות בכלל, הוא הסוס הטרויאני של הליברליזם. הימין דוחה לפיכך את התפיסה, שמקורה בנאורות ובליברליזם, שלפיה בני האדם נולדו שווים. חסידיו מקבלים ככלל את העקרונות של הדרוויניזם החברתי. ביטוי לכך נמצא בדבריו של וולטר גרוּס (Walter Gross), ראש המשרד הגזעי והפוליטי הנאצי, שאמר ב-1939 כי "לא ייתכן כל הסכם עם המערכות האינטלקטואליות הבינלאומיות, משום שהן אינן נאמנות לאמת, ואינן הוגנות. הן מבוססות על שקר לא ייאמן, דהיינו של שוויון בין בני האדם". להבדל הזה באקסיומות נודעת משמעות בתחומי חיים שונים, ובאופן הבוטה ביותר בהתייחסות ל"אחר" ובקביעת היחס כלפיו.
מסתבר כי היום, אי-השוויון הוא ברירת המחדל המקובלת, כחלק מפרדיגמה חדשה השולטת באופק התרבותי שלנו. אנו ניצבים בפני "משבר של שוויון". המשבר הזה מציין במידה רבה את השינוי שחל ביחסי הכוחות בין ימין רדיקלי וקיצוני לבין שמאל פרוגרסיבי. כאשר הראשון דומיננטי, האתגר המוצב בפני השוויון האנושי הופך למכריע, ולעיתים קרובות מופר, הלכה למעשה.
אלה הבוחרים לשבור את ערכי היסוד החברתיים והמדינתיים מוציאים עצמם מהשתתפות במשחק הדמוקרטי: ברגע שיחיד, קבוצה או תנועה בוחרים לעצמם אמות מידה אחרות של תרבות, דת, לאום, גזע, מין, צבע עור וכולי כדי ליצור אבחנה בין "אנחנו" לבין "הם", ומקיימים מערכת מִדרגית המבוססת על ההבחנות האלה, הם בוחרים בגזענות כדרך חיים. גישה אנטי‑ליברלית כמו גזענות ומשטר דמוקרטי אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, ממש כשם שדמוקרטיה והסתה, קיצוניות אלימה או טרור אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
פגיעה כזאת – הנגרמת על ידי השתתת השקפות ימניות, דתיות-לאומיות רדיקליות בכלל, וקיצוניות בפרט – כמוה כפגיעה אנוּשה ביסודות הדמוקרטיים ההומניסטיים של האֵמון, ההסכמה והלכידוּת החברתית; זאת במיוחד בחברה בעלת פסיפס חברתי מגוון כמו זו המאפיינת את מדינת ישראל. ערך השוויון חיוני לחברה מגוונת כמו שלנו. הוא משמש נדבך יסוד לתפיסת הרב-תרבותית, המבקשת לבחון כיצד נשמרים האינטרסים של מי שאינו משתייך לקבוצה ההגמונית – לרבות הזכות לתרבות, לדת, לשפה, למגורים, והיבטים אחרים.
בדומה למצב בארצות הברית, כך גם בישראל. למרות שהמייסדים הכריזו כי המדינה העתידית תתייחס לכל תושביה בשוויון, "ללא הבדל דת, גזע ומין", הגרסה הזאת נשללה כבר מראשית הדרך על ידי חוגים שונים בציבור הישראלי. הדחייה ממנה גברה והלכה במשך השנים. הרב מאיר כהנא טען במפורש כי קיימת סתירה, שאינה ניתנת ליישוב, בין מדינת ישראל יהודית לבין מדינה אשר בה ערבים ויהודים הם בעלי זכויות שוות: שוויון זכויות לכל ומדינה יהודית הם דבר והיפוכו.
אחד החוקים הבולטים, שנועד ל"שבירת השוויון" בישראל – "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" (2018) – אינו מזכיר כלל את ערך ה"שוויון", ואינו כולל כל התייחסות לחשיבות השמירה על הדמוקרטיה. החוק מתעלם לחלוטין מהכרזת העצמאות, שקבעה מתן שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה, ואפילו צמד המילים "יהודית ודמוקרטית" אינו מוזכר בו.
