פופוליזם אוטוריטרי (authoritarian populism) הוא מונח שהוטבע באמצע המאה התשע-עשרה. סטיוארט הול, המרקסיסט והמבקר הבריטי הבולט, הציע את המונח כדי לנתח את השינוי שהתרחש בפוליטיקה הבריטית עם עלייתה לשלטון של מרגרט תאצ'ר בשלהי שנות השבעים. המונח רווח בשנות השמונים בקרב אנשי אקדמיה, שניתחו את הפוליטיקה של מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן.
שלושת הרכיבים המרכזיים של האידאולוגיה של תנועות פופוליסטיות-אוטוריטריות הם: העם, האליטה והרצון הכללי (volonté générale) – רצון העם, שהמפלגות הללו גורסות שהן מייצגות אותו בצורה הנאמנה ביותר. בהתאם לתפיסה הפופוליסטית, רצון העם הוא בעל סמכות גבוהה יותר מאשר המנגנונים המייצגים והמוסדות כמו המחוקקים ובתי המשפט.
סממנים "פופוליסטיים אוטוריטריים" יוחסו למשטרים כמו זה של טרמפ בארצות הברית, פוטין ברוסיה, רג'פ טייפ ארדואן בטורקיה, רודריגו דוטרטה בפיליפינים, ויקטור אורבן בהונגריה. התעלמותם מנורמות ליברליות דמוקרטיות מסגירה את ההיבט האוטוריטרי שלהם; הרטוריקה של שנאת זרים וגזענות, הטוענת שהיא נועדה להציל את אוכלוסיותיהן הגזעיות, מאפיינות פופוליזם. "פופוליזם אוטוריטרי" מהסוג הזה מצוי בעלייה במדינות שונות ברחבי אירופה.
הגישה הפופוליסטית ניצבת בניגוד מובהק לתפיסות דמוקרטיות ליברליות, שביסודן אמונה כי משטר מאורגן היטב עשוי לרסן את רצון העם ולאפשר פלורליזם. עליית דגמים משטריים כאלה, וקבלתם הנרחבת, גוררת גם נורמליזציה של תופעות כמו לאומנות, שנאת זרים, רטוריקה גזענית ואנטישמית, ועוד. היא מעוררת גם גילויים של קיצוניות אלימה וטרור.
"פופוליזם אוטוריטרי" מהווה סכנה ממשית לדמוקרטיה ולערכי-העל הליברליים העומדים בבסיסה – בעולם בכלל, ובישראל בפרט. האיוּם העיקרי שהפופוליזם האוטוריטרי מציב בפני הדמוקרטיות הליברליות כרוך בניסיון להקים מערכת משטרית חלופית: "אתנו-קרטיה" או "אתנו-לאומיות" – דגם של דמוקרטיה שבו המדינה שייכת לקהילה אתנית אחת בלבד. כל מי שעומד בדרכם של הפופוליסטים האוטוריטריים הופך לישות רודנית, לבוגד או לאויב העם.
בהתאם לתפיסתה של פיפה נוריס (Pippa Norris) – שראתה בדונלד טרמפ מנהיג המשתמש ברטוריקה (או, אם תרצו, בדמגוגיה פופוליסטית) כדי להעניק לגיטימציה לסגנון מנהיגותו, בעודו מקדם ערכים אוטוריטריים המאיימים על הנורמות הליברליות העומדות ביסוד הדמוקרטיה האמריקנית – אני רואה בבנימין נתניהו כיום מנהיג המשתמש באותו סגנון והמקדם אותם ערכים ממש. נוריס הבהירה: "הצירוף של ערכים אוטוריטריים המוסווים על ידי רטוריקה פופוליסטית הוא האיוּם המסוכן ביותר לדמוקרטיה הליברלית". היא הרחיבה: "ערכים אוטוריטריים המשולבים ברטוריקה פופוליסטית עשויים לתדלק 'כת של פחד' – התגברות של חרדה במקום ביטחון, אפלה במקום אורה".
פשיזם:
מכל השאלות הלא פתורות של זמננו, אולי החשובה ביותר היא: "מהו פשיזם?".
(ג'ורג' אורוול, 1944)
ברור כי כמשטר, פשיזם מעולם לא חזר אחרי סיום מלחמת העולם השנייה (1945), ולמעשה – היעדר משטרים פשיסטיים מגדיר את המחצית השנייה של המאה העשרים.
במאה העשרים-ואחת, פשיזם לא יהיה כמובן זהה לזה שגיבשו מוסוליני, היטלר או פרנקו; וככל הנראה לא יידמה לאֵימי הטרור הטוטליטרי. לכן גם אין לחפש תופעות מקבילות כאלו.
עם זאת, ליבת הפשיזם, כרעיון מופשט, היא אולי מאמץ בלתי מתפשר לתבוע מחדש את "ארץ האבות" למען הקהילה הלאומית ש"נולדה מחדש". ליבה כזאת נמצאת, ללא ספק, גם בתנועות של ימין רחוק – רדיקלי וקיצוני.
הפשיזם משתמש ברטוריקה המעודדת פחד וכעס כאמצעים להתסיס ולחרחר ריב בין קבוצות דתיות, פוליטיות, אידיאולוגיות ואתניות שונות. הוא מכוון כלפי קבוצות כאלו, ומשחרר את כל רסן במאבק איתן. המדיניות המאפיינת אותו כוללת יסודות כמו: העבר המיתי, תעמולה, אנטי-אינטלקטואליוּת, חוסר מציאותיוּת, היררכיה, קורבנוּת, חוק וסדר, חרדה מינית, ופירוק של הרווחה הציבורית והאחדות האזרחית.
למרות שההגנה על יסודות מסוימים היא לגיטימית, ולעיתים אף מוצדקת, קיימים זמנים בהיסטוריה כאשר הצטרפותם יחדיו במפלגה או בתנועה הפוליטית אחת (כמו "עוצמה יהודית"), שיש בהם סיכון מיוחד. הסיכון של פוליטיקה פשיסטית מתעורר מהדרך המיוחדת שבה היא מביאה לדה-הומניזציה של מקטעים מסוימים באוכלוסייה (כמו ה"ערבים" או ה"שמאלנים"). על ידי הדרת המקטעים האלה, היא מגבילה את היכולת לגלות אמפתיה כלפי אזרחים אחרים, ומובילה להצדקת יחס לא-אנושי – מדיכוי של הזכויות הבסיסיות, הגבלת החירות והשוויון, דרך גירוש המוני, ועד מקרים קיצוניים של השמדה המונית. התסמין הברור ביותר של פוליטיקה פשיסטית הוא הפירוד. מטרתו להבדיל בין סוגי אוכלוסייה, בתפיסה של "הם" (קבוצת-החוץ) לעומת "אנחנו" (קבוצת-הפנים). פוליטיקאים פשיסטים מצדיקים את רעיונותיהם באמצעות שבירת ההיגיון הישר של ההיסטוריה, תוך יצירת מיתוס עבר התומך בחזונם לגבי ההווה. הם כותבים מחדש את ההבנות המשותפות של האוכלוסייה לגבי המציאות, על ידי עיוות שפת הרעיונות על ידי תעמולה וקידום אווירה אנטי-אינטלקטואלית, ותקיפת מוסדות ההשכלה והתקשורת ההמונית, העשויים לאתגר את רעיונותיהם.
בסופו של דבר, באמצעות הטכניקות האלו, פוליטיקה פשיסטית יוצרת מצב של אי-יציבות, שבו תיאוריות קונספירציה וחדשות כזב מחליפות את הדיון והוויכוח ההגיוניים. ניצנים לכך, אם לא פרחים מלבלבים, אנו רואים היטב בארצות הברית, כמו בישראל.
להבנת הוגים מסוימים, כאשר הדמוקרטיה נהרסת על ידי כוחות ימניים-קונסרבטיביים – ולפחות ניצנים לכך מלבלבים בארצות הברית, וגם בישראל – היא מתמוטטת מכיוון שרכיביה המכוננים מותכים לפשיזם.
כאשר הפופוליזם מאמץ מאפיינים אוטוריטריים, הוא מוביל לעיתים מזומנות לתוצאות הנוגדות את הדמוקרטיה. עם זאת, בעוד שהפופוליזם ככלל הוא צורה של אוטוריטריוּת דמוקרטית (ולפיכך נכלל בהגדרה של "תנועות רדיקליות"), הפשיזם הוא דיקטטורה אלימה במובהק (ולפיכך נכלל בהגדרה של "תנועות קיצוניות").
כבר באמצע שנות השלושים של המאה העשרים עלתה בארצות הברית השאלה: "האם הפשיזם הגיע לאמריקה?". הציג אותה העיתונאי, הסופר והמחזאי האמריקני, חתן פרס נובל לספרות (1930), סינקלר לואיס. בספרו זה לא יכול לקרות כאן (1935), לואיס הציג למעשה את הטענה כי "זה יכול לקרות כאן", בארצות הברית של אמריקה (שם הוא "יהיה עטוף בדגל, ויישא את הצלב").