תחקיר עומק: נוער קצה ביו"ש

פתח דבר

ב-17 במרס 2025 התקיים דיון בוועדת המִשנה לענייני איו"ש של ועדת החוץ והביטחון, בראשות ח"כ מיכל וולדיגר. הוועדה עסקה ב"מענה לנוער קצה המתגורר או שוהה ביהודה ושומרון".

הנושא של "נוער הגבעות והחוות – תג מחיר" הוא בעל חשיבות לאומית ראשונה במעלה. התופעה ראויה להתייחסות ולטיפול רציני ומעמיק. אלא, שלמרבה הצער, ה"נוער" (למעט ה"גבעות", ובעיקר ה"חוות") לא נכח בדיון ככל ועיקר.

הרושם הכללי

הדיון בוועדה היה, בלשון המעטה, "לא-ענייני".

יוזמת היו"ר והובלתה

יושבת ראש ועדת המשנה, ח"כ מיכל וולדיגר (מפלגת הציונות הדתית), הייתה פעילה בעבר בתחום בריאות הנפש, ועמדה בראש עמותת "בת עמי" לשירות לאומי. היא מונתה לתפקיד יו"ר ועדת המשנה לאחר שצבי סוכות (רשימת הציונות הדתית) – שמוּנה בראשית נובמבר 2023 ליו"ר – סיים את כהונתו, בינואר 2025, עם פרישת סיעת עוצמה יהודית מהממשלה, וחזרתו לכנסת של השר עמיחי אליהו, שהיה בהפסקת חברות לפי "החוק הנורווגי".

לדברי היו"ר, "נוער קצה בכל מקום בארץ זקוק לתשומת לב מיוחדת; אבל באזורים כמו יו"ש יש צורך ייחודי, בשל המורכּבות הביטחונית, הריחוק הגאוגרפי", וכן – מתוך הקשר, עלום במידה רבה – "המציאות העכשווית שבה שוחררו מחבלים לאזור".

היו"ר בחרה בנושא הדיון באופן שרירותי – "בגלל שאני היו"ר, ואני זאת המנסחת את הזימון לישיבה".

ח"כ רם בן ברק (מפלגת יש עתיד) – ששימש כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, היה בעברו איש מערכת הביטחון, כיהן כמשנה לראש המוסד וכמנכ"ל המשרד לענייני מודיעין והמשרד לנושאים אסטרטגיים – לא הצליח להשיג את המשמעות הנשגבה של החלטת היו"ר, וניסה לדבר "לעניין". היו"ר הסבירה: "אני קראתי לדיון הזה, כאשר אני רואה נגד עיניי מאות בני נוער שאנחנו לא רואים אותם. יש משמעות עצומה לכך ששוחררו מאות מחבלים, ושמו אותם מול בתיהם... הנושא פה, לאור התקופה, יש פה סכנה שאני מפחדת שבעוד זמן ניפגש עם אותם נערים ונערות, שילכו לעשות מעשה, בגלל שלא טיפלנו בה".

היומרה של יוזמת הדיון, שזכויות היוצרים לתיחומו וניהולו שמורות לה, ורק לה: "בדיון היום נבקש להבין את תמונת המצב, את הפערים, ואת הפתרונות האפשריים".

היו"ר ניסתה שוב ושוב להשיג ולו בדל של "נתון" לגבי התופעה שבשמה התכנסה ועדת המשנה. ניסיונותיה לא העלו שלל רב: היו"ר, למיכל גולד (ראו להלן): "את יכולה להגיד לנו נתונים" – מיכל גולד: "אם צריך, נציג, זה נוער..." – היו"ר: "לפחות אחוזים..." – מיכל גולד: "יכולים לבדוק את זה אחר כך".

לקראת סיום הדיון ממש, היו"ר גיששה שוב: "נחזור למשרד החינוך, או למשרד המשפטים, שאמור לחזור אלינו [עם הנתונים]... אתם אמורים לחזור אלינו בתשובה – לפחות עם האחוזים".

רעות לוגסי, מנהלת אגף בכירה טיפול באוכלוסיית קצה – קהילה במשרד הרווחה והביטחון החברתי, הצילה – לפחות חלקית וערטילאית – את המצב: "טוב, אז לפי הנתונים שיש לנו [מהו מקור הנתונים, כיצד נאספו ומה התוקף והמהימנות שלהם?], מדברים על משהו כמו 400 בני נוער בחוות. בגבעות זה קשה יותר לספור... אנחנו מדברים [מי מדבר, על סמך מה?] על 50 אחוזים מבני הנוער שהם לא תושבי יהודה ושומרון; אבל צריך להגיד שגם 50 האחוזים שהם כן תושבי יהודה ושומרון לא בהכרח נמצאים באותה רשות מקומית שבה הם רשומים". סביר להניח.

דברי הסיום של היו"ר: "זהו... אני רק מבקשת באמת לקבל את המענה לשאלות ששאלנו".

תרומת אנשי המקצוע

"הגורמים המקצועיים" התעקשו לבלות את מירב זמנם ב"כיכר החתולות" או, אולי, ב"כיכר הירח" – הכל כדי שלא להגיע ל"הר הקרח".

מתסכֵּל במיוחד היה לראות ולשמוע, שגם הם – הפקידות האמונה על תחומים מרכזיים בחיינו – שיתפו פעולה עם הסחת הדעת ורעות הרוח שעלו בישיבה; זאת במקביל לטענה שהם לא נותנים "מענה" לבעיה בלבד, אלא מציעים "רצף מענים".

עו"ד מיכל גולד – ראש יחידת התיאום הממשלתית לזכויות ילדים ונוער, משרד המשפטים, הסבירה כי זו "פועלת [?] כוועדה קבועה... מכוח החלטת ממשלה מס' 1652" (ראו הרחבה להלן)

"ועדת המנכ"לים החלה את פעילותה, והתכנסה לראשונה בחודש מאי 2023 [לתשומת לב: כמעט שנה אחרי מינויה]. בנובמבר 2023, זו "התכנסה לדיון בסוגיות דחופות הקשורות למלחמת חרבות ברזל".

על חברי ועדת התיאום נמנים: משרד החינוך; משרד הרווחה והביטחון החברתי; משרד הבריאות; המשרד לקליטת העלייה; המשרד לביטחון לאומי; נציגי המרכז לשלטון המקומי; הג'וינט. חלק מהנציגים נשאו דברים במהלך הישיבה, אבל לא היה בהם כדי להבהיר את המצב, ובוודאי שלא לתקן אותו.

עמדת יש"ע

עיקר זמן הדיון הוקדש לדברי המנכ"ל "החדש יחסית" של מועצת יש"ע, עומר רחמים. רחמים מוּנָה ביוני 2024. יו"ר המועצה, ישראל גנץ, בירך אותו ואמר: "עומר הוא איש ביצוע ערכי, שמביא איתו ניסיון רב-שנים של עשייה במגזר הציבורי, וקשר הדוק עם חברי הכנסת ושרי הממשלה". בן 34, הוא למד בישיבה הגבוהה בני דוד בעלי. לאחר שירותו הצבאי שימש כראש הלשכה של הרב אלי סדן – מייסד וראש הישיבה. רחמים הוא בעל תואר שני בממשל ומדיניות ציבורית מאוניברסיטת בר אילן. מתגורר בנופי נחמיה – התנחלות בשומרון, שכונתה בעבר "רחלים מערב", כשלושה קילומטרים מהיציאה המזרחית של העיר אריאל. "ניסיון רב-השנים בעשייה במגזר הציבורי" מתמצה בעיקר בכך ששימש – החל מ-2017 – כיועצו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'.

באשר לדעותיו לגבי המצב ביהודה ושומרון, בינואר 2025 אמר רחמים כי "דין שכם כדין רפיח". באמצע מרס 2025 הדגיש כי "מה שטוב לעזה, הכרחי ליו"ש... צריך לנצל את התקופה הזאת לשינויים אסטרטגיים בשטח לא רק בכללים של העולם הישן, אלא גם בכללים חדשים שהולכים ונכתבים תוך כדי המציאות המדהימה שאנחנו חיים בה". הוא הציע תוכנית הכוללת את "השוואת ההתנהלות בין עזה ליהודה ושומרון", בהנחה כי "אין הבדל משמעותי בין האוכלוסיות". לפיכך, "יש לפעול לעידוד הגירה גם ביו"ש, כפי שמנסים לעשות בעזה". הוא קרא לעידוד הגירה, "באמצעות פתיחת השערים"; זאת במקביל ל"קידום החלת ריבונות ישראלית מלאה על יו"ש".

רחמים פתח את דבריו בשאלה רטורית: "מדוע יש 'קמפיין אלימות מתנחלים' ודה-לגיטימציה לחוות?". הוא ענה, ללא היסוס: "יש קמפיין של ארגוני זכויות אדם נגד החוות, כי בשנים האחרונות הרש"פ זיהתה את האזור כאסטרטגי להשתלטות כדי לייצר רצף טריטוריאלי. יש תהליך חשוב שקורה יחד עם רשויות המדינה וצה"ל מתוך הבנה שהחוות האלה תופסות שטח אסטרטגי, ולכן יש תהליך חשוב של הקמת חוות, תפיסת קרקע, חקלאות, ציונות".

לאחר דקות ארוכות ומייגעות, הוא ביקש להתייחס ל"גופו של עניין". כאשר פנה לעשות זאת, ח"כ רם בן ברק – שעשה כל מאמץ, במהלך הדיון, בסבלנות ראויה לציון ובארשת פנים רצינית, להחזיר את העגלה למסלולה – התפרץ לדבריו, באמירה שזכתה מיידית לכותרת הראשית בערוץ 7 המתנחלי: "ח"כ רם בן ברק למנכ"ל מועצת יש"ע: 'הבעיה שלנו שאתה לא מטומטם'". השופר המתנחלי ידע לספר: "בדיון שהתקיים בוועדת המשנה לענייני יהודה ושומרון התפתח עימות בין ח"כ רם בן ברק (יש עתיד) לבין מנכ"ל מועצת יש"ע, רחמים, סביב סוגיית בני הנוער המתגוררים בחוות החקלאיות ביהודה ושומרון... ח"כ בן ברק ניסה להפריך את טענותיו של רחמים, וזה השיב: 'אני בא עם נתונים. אפשר להגיד עליי – אתה מטומטם, אתה מדבר שטויות'. בן ברק קטע את דבריו באמירה: 'הבעיה שלנו היא שאתה לא מטומטם'".

באשר לנתונים השמורים באמתחתו של המנכ"ל: יו"ר ועדת המשנה פנתה אליו: "נאמַר פה שזה 'כספים קואליציוניים' שהופסקו... אתה יכול להגיד לנו מאיזה שנה זה הופסק?". המנכ"ל, התבונן מסביב. רגע של מבוכה; אבל גילה מיומנות חמיקה ראויה לשמה: "למיטב הבנתי... זה עניין מקצועי..." – היו"ר, המכּירה היטב את כללי המשחק, מיהרה לסגור את הפרשה: "מאה אחוז, תודה רבה".

מורה נבוכים – מושגי יסוד

מסתבר כי באמצע יוני 2022 אושרה החלטת הממשלה המורה על הקמת הוועדה. ההחלטה התקבלה "לאור החשיבות הלאומית שרואה ממשלת ישראל במדיניות מתואמת, מקיפה וכוללת בענייניהם של ילדים ונוער, ולנוכח הצורך בתיאום ממשלתי בין המענים, הזכויות והשירותים הניתנים לילדים ונוער על ידי יחידות ממשלתיות רבות הפזורות במשרדי ממשלה שונים; לשם הבטחת מענה שלם ורב-תחומי לצורכיהם המגוונים והרבים של ילדים ונוער, ובהם צרכים חינוכיים, בריאותיים, חברתיים, פיזיים ורגשיים ומתוך הכרת חשיבות שמיעת קולם של ילדים ונוער בתהליכי קבלת החלטות וגיבוש מדיניות בעניינם".

נוער קצה: המונח, בשימוש המקצועי, מתייחס – לפי מכון ברוקדייל מחקר חברתי יישומי – לילדים ולבני נוער בני 18-6, הנמצאים בסיכון גבוה לגרום נזק לעצמם או לסביבתם. במקרים רבים, ילדים ובני נוער אלה סובלים מהפרעות התנהגות קשות, מהפרעות קשר ומהפרעות נפשיות. לא לכך, ככל הנראה, כיוונו מנסחי נושא הישיבה.

נוער בסיכון: בהקשר של הדיון כאן, עדיפה אם כן ההגדרה המקובלת של "נוער בסיכון", המתייחסת למי שעונה על התנאים הבאים: גיל בין 18-12; בעל אינטליגנציה תקינה, ללא מחלת נפש פעילה; נמצא על קצה הרצף החינוכי והטיפולי בקהילה; סובל משני קשיים לפחות מבין אלה: קשיים רגשיים – קושי ביצירת קשר ואמון, קושי בדחיית סיפוקים; דימוי עצמי נמוך, תחושת ניכור; התנהגות אַסוציאלית – קושי בקבלת סמכות וחוקי מסגרת, קושי להסתגל חברתית, בעיות התנהגות קשות, שוטטות, אלימות, שימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים (סמים), דפוסי עבריינות והפרת חוק.

נוער הגבעות: מקובל להניח כי נוער הגבעות הוא אכן "נוער בסיכון". כך, לדוגמה, בדיון של ועדת החינוך של הכנסת (ראשית 2016), טען ד"ר סער הראל, בזמנו מנהל אגף חינוך ונוער במשרד החינוך, כי "רוב נערי הגבעות הם נוער בסיכון".

בוועדה המיוחדת של הכנסת לענייני צעירים (מרס 2023), אמר רמ"ח נוער ומשפחה במשטרת ישראל, נצ"מ עופר מסינג: "כאשר אנחנו מדברים על קטינים, אנחנו משתדלים שלא לדבר עליהם במונחים של 'פורעי חוק'. הנוער שעליו אנו מדברים לא שונה מכל 'נוער בסיכון' ברחבי הארץ. יש לטפל בהם בדרכים של מניעה ושיקום. ההתייחסות שלנו לכלל בני הנוער בסיכון בארץ זהה. הדרך הנכונה לטפל בבני הנוער בסיכון היא השקעת משאבים". "משאבים" – מילת המפתח, שהמנעול המתאים לה נותר, כפי הנראה, סגור ומסוגר.

כאשר אנו מתייחסים לתופעה הייחודית של נוער הגבעות, המתוחם ליהודה ושומרון, מדובר בעיקר על "נוער נושר", או – ליתר דיוק – "נוער נושר גלוי" (בניגוד ל"סמוי"): מצב של ניתוק פיזי של הילד או הילדה, הנער או הנערה ממערכת החינוך המיועדת לבני גילם", כאשר אין להם "סמל מוסד" במערכת כלל.

מונח דומה הוא "נוער מנותק" – בני 17-13 שנשרו ממערכת החינוך, אשר נחשבים מנותקים מלימודים ומתעסוקה. מערכת השיקום של נוער מנותק מיועדת לאתֵר את בני הנוער בשלבים השונים של הניתוק החברתי, ולקלוט אותם למגוון תוכניות שיקום – כמו תוכניות קהילתיות, מוסדות פנימייתיים התנדבותיים ואחרים.

החלטות ממשלה

לפתע פתאום (out of the blue), כרמית הרוש, מנהלת מחוז ירושלים והעיר ירושלים במשרד החינוך, הטילה פצצה למרכז חדר הדיונים: "תיקחו בחשבון כי שישה מיליון [פונה להושעת החברים מסביב: 'אני לא טועה במספר, נכון?'], שהיו לטובת מענֵה לרשויות להתמודדות לגבי הנוער 'נעלמו' בשנים האחרונות... זה משמעותי כי ההחלטה לפני מספר שנים [איש מהנוכחים לא ידע להשיב על השאלות מי, מה, למי, מתי, איה, איך ולמה? – "כלל הגיוני שעל פיו אדם יכול לבאר ולהקיף נושא כלשהו"], שהיא דווקא מאוד-מאוד חשובה... ההחלטה החשובה הזאת החזיקה מאחוריה תקציב... זהו 'תקציב קואליציוני', לא בבסיס התקציב, וזו תקלה" – היו"ר וולדיגר, הדואגת לתקינות הלשונית, העירה: "אסור להגיד 'תקציב קואליציוני'" – הרוש: "לא יודעת – 'תקציב וירטואלי'". בכל מקרה, "השורה התחתונה היא שהרשויות המקומיות – כמו בנימין – מתמודדות עם עשרות ומאות בני נוער במצב הזה ללא תקציב" – היו"ר: "אז רגע, אני רוצה שנייה להבין: איזו החלטה, האם מישהו יכול להגיד לי יותר בפירוט... מתי זה נלקח, ולמה זה לא?... תגידי לנו את ההחלטה... אז מי יודע להגיד לנו?... [השאלות נותרו תלויות בחלל האוויר] – נציגי משרד החינוך, במבוכה [ממשית או מעושה]: "אנחנו צריכים לבדוק את זה...".

חיים מויאל – מנהל האגף לחינוך ילדים ונוער בסיכון במשרד החינוך – הבהיר כי ככל שיש תקציב כזה, זה "עושה עבודה בעיקר באולפנות ובישיבות". גם לאחר הסבריו, ה"עבודה" נותרה סתומה וחתומה.

הרקע להחלטת הממשלה מיוני 2016 (4 בינואר 2016): דיון ייחודי ומעמיק התקיים בוועדת החינוך של הכנסת בנושא "נוער הגבעות – טיפול בנוער נושר". בשל חשיבותו, אתייחס לדברים בהרחבה להלן.

יוער, בראשית הדברים, כי ראשי רשויות בנימין ושומרון נעדרו מהדיון. לפיכך, יו"ר הוועדה, ח"כ יעקב מרגי, העיר: "אני רואה בחומרה את אי-הגעתם... לדיון בכנסת. ראיתם אותם כאן בהמוניהם כאשר דנו בהטבות מס ליישובים שלהם. לא ייתכן שראשי רשויות, שהנוער הזה שנמצא בתחומם, יתעלמו מהתופעה הזאת שמתפתחת אצלם, וישאירו את הבקטריות האלה להתפתח". לדבריו, "אם המערכות היו מזדעזעות בפעולות הראשונות של נוער הגבעות, לא היינו מגיעים לאירוע בכפר דומא [פעולת הטרור היהודי, שבוצע ב-31 ביולי 2015, שבה עמירם בן אוליאל השליך בקבוקי תבערה לתוך ביתה של משפחת דַוָואבְּשֶה בעיירה הפלסטינית דומא, ובעקבות ההצתה נרצחו בני הזוג סעד וריהאם דוואבשה ובנם עלי, בן השנה-וחצי]". היו"ר מרגי הוסיף ואמר: "פה צריך את ה-9D, כדי לפרק את הגבעות האלה".

ד"ר סער הראל, בזמנו מנהל אגף חינוך ילדים ונוער במשרד החינוך, הסביר לגבי התופעה ולגבי טיפול משרד החינוך ב"תלמידים האלה": "הנשירה של הנוער הזה מתחילה בצפת, בטבריה או באופקים, ולאו דווקא ביו"ש. רובם מגיעים מהחמ"ד [חינוך ממלכתי דתי], חלקם מהמסגרות החרדיות (20 אחוזים), ומעט מאוד מהמסגרות של החינוך הממלכתי הרגיל. המסה הקריטית היא לא מיו"ש, אבל יש גם נערים שנולדו באזור. אנחנו מחדדים את העבודה שלנו עם קציני הביקור הסדיר, עם נערים נושרים ועם נשירה סמויה. נוער הגבעות מתייחד בשני אפיונים מהותיים – נערים מנותקים שדרים בגבעות עצמם; [ומעבֵר לכך], ילדים שרוקדים טנגו עם הקבוצה – נכנסים ויוצאים, מגיעים רק להפגנות, ואינם בהכרח דרי גבעות – והם בעיקר קהל היעד שלנו. אנחנו יודעים כמה ילדים נושרים מהחמ"ד ויותר מתקשים עם מוסדות החינוך החרדיים. אנחנו מנהלים מיזם חדש וממקמים אנשים בתוך בתי הספר ועובדים עם נוער בסיכון ובקידום נוער, והם בקשר עם אותו צינור של נשירה... התקשורת מורכּבת – רובם חשים אל המערכת חוסר אמון מוחלט. רכישת האמון היא מורכּבת ועדינה. אנחנו חווים לא מעט התנגדויות ולא מעט הצלחות".

סגן ניצב אודי לוי, ראש מפלג פשיעה לאומנית בימ"ר ש"י, תיאר את עבודת משטרת ישראל: "עיקר המסה היא בגזרת בנימין. אותם ילדים שאנחנו מגיעים איתם לפן הראייתי אנחנו משתפים את ההורים. לא תמיד אנחנו זוכים לשיתוף פעולה עם ההורים, שלא תמיד מגיעים לדיונים ולא תמיד נותנים את הערבות לשחרור. אם אין ערבויות מתאימות, הנוער נשאר במעצר עד שבית המשפט מחליט לשחרר אותו. היו מקרים, שלמרות שלא היו ערבויות מתאימות, בית המשפט שחרר בסוף ממעצר בסוגים שונים של עבירות – מגרפיטי וסיסמאות, ועד להצתה".

חברי הכנסת היו מאוחדים בדעותיהם המגַנות את הפעולות של נוער הגבעות. ח"כ מאיר כהן (יש עתיד), שר הרווחה לשעבר, אמר כי יש צורך למפות את הנוער הנושר. לדבריו, "היבלית צומחת ליד הברז הראשי. מעבר לשיח עם המשפחות שלהם, זהו נוער שהושפע מהטפה של רבנים הזויים לגמרי. פגשתי את החבר'ה האלה ונדהמתי שזה לא נוער מנותק קלסי. אלה לא יושבי ברזלים. הם ינקו אידיאולוגיה מהרבנים שלהם. הגדיל לעשות אחד הרבנים שאמר לי שהם 'מקדשי שם שמיים'".

ח"כ איתן ברושי (המחנה הציוני) אמר ש"יהודה ושומרון הפכה ל'עיר מקלט' לנוער הזה, מכיוון שנוצרו שם התנאים לכך. עצם היותם של אנשים במקום לא חוקי, מתעלמים ומתחמנים את כוחות הביטחון, מאפשרת שם צמיחה. יש חיבור בין נוער מצוקה ובין תנאי החממה, ואנחנו לא מטפלים נכון בעניין. חוסך שבטו שונא בנו".

ח"כ ענת ברקו (הליכוד), אמרה כי מדובר בתופעה מסוכנות מאוד, שמובילה לתרבות עבריינית ולנוער מנותק. לדבריה: "אני מסכימה שצריך ללכת אחר המנהיגים והמסיתים, בדיוק כמו שעושים אחר טרוריסטים, כי הם לא פועלים בחלל ריק. נוער הגבעות מסוכן יותר משוברים שתיקה במובן של חתירה תחת אושיות המדינה, זה הצד השני של הסקאלה. חייבים להילחם בזה".

ח"כ זהבה גלאון (מרצ), ציינה כי "החטא הקדמון הוא שהמדינה מאפשרת מאחזים בלתי חוקיים, שהצמיחו את גידולי פרא. הבעיה היא מערכתית ופוליטית, אבל לא רק של מערכת החינוך. יש חבורה של רבנים... שמסיתה את הבוגרים שמשפיעים על הצעירים, והמדינה לא מתמודדת איתם. עד שהמאחזים הבלתי חוקיים לא יפורקו, ועד שלא יפסיקו לשלוח חיילים לשמור עליהם, לא נוכל להתמודד עם זה. המערך הגדול יותר מקבל לגיטימציה מהמדינה... הדרישה היא למדינה כמדינה לפעול ביד תקיפה נגד אותם נערים ומי שנותן להם את המעטפת התומכת".

ח"כ מיכל רוזין (מרצ) אמרה: "כאשר זה התחיל בעקירת עצי זית, פגיעה בחיילי צה"ל, אמרו שזה ילדים שובבים. עד שהגיע הרצח בדומא".

ח"כ מוטי יוגב (הבית היהודי) הודיע כי שלח הודעה לראשי המועצות שלא הגיעו לדיון, וכי הוא מסכים עם גערתו של היו"ר בעניין היעדרותם. לדעתו, "נוער הגבעות הם 40-30 פעילים בה'ארד-קור'... שמחתי בדברים של כל מי שדיבר פה לפניי, ואני מסכים עם כל מה שנאמר. צריך להמשיך ולפעול כדי לייצר מישהו שיתכלל את הטיפול בהם, אפילו במשרד ראש הממשלה [!]".

יו"ר הוועדה מרגי אמר בסיום הדיון: "אני לא עושה הכללה על כל נוער הגבעות, אבל במבחן התוצאה אנחנו יודעים שמהקבוצה הזאת יצא הרוע". הוא סיכם את הדיון וקרא לשר החינוך לקיים פעילויות חינוכיות ולדבר על התופעה המסוכנת של תג מחיר ונוער הגבעות.

הוועדה קראה למשטרת ישראל "לטפל בתופעה כפי שמטפלים בפצצה מתקתקת". נקבע כי "הטיפול בנוער הגבעות, שברובו נוער נושר, כשָל בכל המערכות: רווחה, חינוך ומשטרה. הוועדה קראה למשרד ראש הממשלה "למנות ממונה ישיר, שיטפל בנערים הללו ובגרעין הקשיח שלהם".

החלטת הממשלה – סיוע מיוחד לאזור יהודה ושומרון (19 ביוני 2016): בהחלטה מספר 1561 של ממשלת ישראל נאמר: "לנוכח המצב הביטחוני באזור יהודה ושומרון, [מוחלט] לאשר תוכנית סיוע מיוחדת לרשויות המקומיות באזור זה ולתושביהן". בין השאר, נקבע כי "משרד החינוך יפעל למתן סיוע לרשויות מקומיות באזור יהודה ושומרון לשם טיפול חברתי וקהילתי לנוער במצבי סיכון שונים על רקע ביטחוני, בהתאם לתוכנית מקצועית שתגובש על ידי אגף א' לילדים ונוער בסיכון... לטובת הנושא יוקצו שישה מיליון ש"ח ב-2016, מהם שלושה מיליון ש"ח ממקורות משרד החינוך, ושלושה מיליון ש"ח – מתקציב תוספתי, שיעביר משרד האוצר למשרד החינוך".

כמו כן הוחלט "להנחות את המשרד לביטחון הפנים להפעיל במהלך 2016 תוכנית ייחודית למניעת אלימות בקרב נוער, על פי מודל 'קהילה מאמצת נוער' שגובש במשרד לביטחון הפנים, המותאם לצרכים הייחודיים ביהודה ושמרון. לצורך כך, יקצה המשרד לביטחון הפנים תקציב נוסף ממקורותיו, בהיקף של עד 1.5 מיליון ש"ח, מעבֵר לתקציב השנתי המוקצה להפעלת תוכנית 'עיר ללא אלימות' [תוכנית לאומית למאבק באלימות ברשויות המקומיות], או תוכנית מציל"ה [המועצה לצמצום העבריינות], שמפעיל המשרד... התקציב להפעלת התוכנית הייחודית יוקצה בהתאם לכללים שייקבעו במשרד לביטחון הפנים, וללא השתתפות עצמית מצד הרשויות המקומיות המתאימות".

מינוי ועדה מיוחדת בראשות האלוף (מיל') אבי מזרחי (ינואר 2016): לאחר הדיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת הוחלט: הוועדה קוראת למשרד ראש הממשלה למנות ממונה ישיר, שייקח אחריות בלעדית לטיפול רב-מערכתי, לפירוק ולטיפול בבעיית נוער הגבעות ובמעטפת התומכת.

בעקבות ההחלטה, במאי 2016 מינה שר החינוך, נפתלי בנט, "פורום מלווה לבחינת תופעת התנהגות חריגה על רקע לאומני בקרב בני נוער בסיכון", שבראשו עמד אלוף (במיל') אבי מזרחי, ששירת, בין השאר כמפקד פיקוד המרכז (אוקטובר 2009 – מרס 2012). על הפורום הוטל להמליץ "מה לשמר, מה לשפר ומה לחדש בגזרות השונות". בהתאם לתחקיר אתר "הקול היהודי" – השופר הרשמי של נוער הגבעות (ברוחו של הרב יצחק גינזבורג) – עוזרו של האלוף (מיל') מזרחי בתחום הזה היה ירון פרנקל, לשעבר (2006-2004) מג"ד "נצח יהודה" – הנח"ל החרדי.

הפורום הציג בפני הממונים המלצות ביניים, שבהם נקבע בין השאר: "הנערים נשאבים לגבעות מכל הארץ וגם מיו"ש. הנער בגבעה הוא לרוב נער בסיכון קלסי. הימצאותו בגבעה מכווינה את פעולותיו לכיוון האידיאולוגי-קיצוני. יש קושי בהגדרה מהי 'גבעה', ומהו הקריטריון הנדרש מהנער בגבעה להשתייך לתופעה. ההתמודדות עם התופעה היא אִכפתית בעיקרה, ללא דגש מספק על שילוב תוכניות חינוך להוצאת הנער ממעגל הסיכון. התוצאה שאליה נרצה להגיע היא שהנער, בכוחותיו-הוא ובעזרתנו, ישתלב כאזרח נורמטיבי ותורם בחברה".

בסעיף "צווי מניעה/הרחקה וכד'", נכתב כי "נדרש לחוקק צווים בסמכות גופי הטיפול-חינוך, בשיתוף גופי האכיפה, להרחקת נער מסביבה מסוכנת עבורו".

בנוסף, אלוף (מיל') מזרחי המליץ על הקמת מינהלת ממשלתית בנושא נוער הגבעות; על הענקת סמכויות לעמותת הרועה העברי; וכן על הקמת פורום מנכ"לים, שייפגש אחת לרבעון, ויוודא כי פעולות משרדי הממשלה מסונכרנות עם הוועדה.

האם התוכנית מ-2016 "עבדה טוב"?

כאן המקום להביא בהרחבה את דבריו של עומר רחמים, מנכ"ל מועצת יש"ע, "לגופו של עניין" – במסגרת הדיון בוועדת המשנה לענייני איו"ש, בהתייחס ל"תוכנית מ-2016":

"ההחלטה הזאת [מ-2016] הייתה הוליסטית. היא שינתה את התפיסה ביחס לנוער הנושר ביהודה ושומרון. על מנת שהנוער ישתף עם זה פעולה, הסדירו את זה בצורה מאוד-מאוד רחבה... הייתה עבודה מאוד מסודרת... אני טועה במשהו... רבותיי, התוכנית הזאת עבדה... לפי מה שאני מכיר מנתוני שב"כ [הדברים נקטעו]... ואני אגב פגשתי (הערת היו"ר: 'נאמר הרבה בשבח התוכנית, אבל הכסף הופסק')... רגע, רגע, רגע... התוכנית הזאת עבדה טוב, ויעידו על כך נציגי הוועדה בעבר, ואני חושב שיעידו על כך – אם אני קורא נכון את שפת הגוף – גם בהווה. דיברתי לקראת הדיון הזה עם מי שמעמד בראש התוכנית, אביה אזולאי. הוא אמר לי דבר כואב: 'תשמע, פניתי לאחד מבחירי משרד החינוך באותה התקופה, ואמרתי לו: תשמע – התוכנית הזאת מצליחה מדיי, ויהיו הרבה אנשים שישימו לה רגליים'. אני רוצה לטעון שהעובדה שיש נוער נושר באזורים מסוימים – וזה לא בעיה של הממשלה, של הפקידות – יש שחקנים שזה לא טוב להם, כי טוב להם שיש את מי לנגח ביהודה ושומרון".

אנסה לפרק את הטיעונים האלה, אחד לאחד, ולעמוד על תקיפותם. ככלל, אני סבור כי השאלה המתאימה אינה "האם התוכנית עבדה טוב?", אלא "האם התוכנית עבדה בכלל?".

הטענה בדבר "הפסקת הכספים", מתוך "דו"ח מסכם 2016 – דיווחי ביצוע על החלטות ממשלה (החלטה 1561)": במסמך צוין במפורש – באשר לסעיפי "ההקצאות של משרד החינוך" ו"התקציב התוספתי" – כי "לא ניתן לביצוע ב-2016. יתוקצב ב-2017". כלומר: הכספים לא הועברו מלכתחילה, באותה השנה, בניגוד להחלטת הוועדה.

ההתייחסות ל"מי שעמד בראש התוכנית", אביה אזולאי: אזולאי למד בישיבת הרעיון היהודי בקבר יוסף בשכם, ואחר כך בהתנחלות יצהר שבשומרון. הוא שימש במשך השנים כעובד רווחה וכמטפל בנוער בסיכון, והתגורר בהתנחלות איתמר.

אביה אזולאי סיפר, בתחילת אפריל 2015, כי היה מסומן שנים רבות בשב"כ, וכבר בגיל 16 הוא הורחק לחצי שנה מיהודה ושומרון. להבנתו, "המערכת לא פועלת נכון". הוא הסביר כי "כאשר אתה צעיר, אתה תוסס יותר ורואה הכל בשחור ולבן; אבל כאשר אתה מתבגר, אתה מבין את הדברים אחרת". הוא פירט כי, "במקום לסייע לבני הנוער האלה, מסמנים אותם ודוחקים אותם לפינה; במקום להשקיע כל כך הרבה כספים ביחידה לפשיעה לאומנית", עדיף לדעתו "לעסוק בחינוך נכון של בני הנוער האלה".

אביה אזולאי ותוכנית הרועה העברי: בשלהי ינואר 2015, נכתב באתר "הקול היהודי" כי "לאחר לבטים רבים החליט [אזולאי] לתת סיכוי למיזם הרועה העברי; אבל עזב במהרה.

מטרת תוכנית הרועה העברי ושותפיה: המיזם הוקם ב-2013, כדי "לחזק ולהעצים את החינוך, ההתיישבות והחברה ברחבי ארץ‑ישראל. מטרתו היא העצמת בני נוער וקידום מיזמים התיישבותיים מהפן החינוכי-ערכי". באתר המיזם נכתב כי "צוות הרועה העברי רואה בכל נער ישות העומדת בפני עצמה, ודואג לתת מענה אישי לכל אחד ואחד. אנשי הרועה העברי עומדים בקשר עם גורמי החינוך והרווחה השונים, כדי ליצור תוכנית מדויקת המלווה בשיתופי פעולה מבורכים".

הכוונה בהקמת המיזם הייתה ברורה, כפי שהבהירה בזמנה מנכ"לית משרד החינוך, דלית שטאובר: "בשל מעורבותם המשמעותית של קטינים באירועי תג מחיר, ובהמשך לוועדת מטה שנעשתה בשיתוף עם משרדי הממשלה הרלוונטיים, גובשה תוכנית הרועה העברי, אשר נותנת מענה חינוכי-רווחתי משקם לאוכלוסיית הנערים והנערות בסיכון ביהודה ובשומרון, במסגרת המאמצים ההתערבותיים למיגור תופעת הפשיעה הלאומנית".

לשם גיבוש הצוות הבינמשרדי, המנכ"לית פנתה אל אישים מרכזיים – ביניהם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, משרד המשפטים, ראש שב"כ, מפכ"ל משטרת ישראל, מנכ"ל המשרד לביטחון פנים וראש אכ"א בצה"ל – באשר ל"מינוי נציג לוועדה בינמשרדית להפעלת תוכנית הרועה העברי".

הצלחת תוכנית הרועה העברי: דבר המכתב של מנכ"לית משרד החינוך, והתוכנית שנרקמה, נחשפו במהרה על ידי אברהם בנימין באתר ערוץ 7. אברהם בנימין, תושב יצהר, היה מן "המחזורים הראשונים של נוער הגבעות, עוד לפני שהוענק לו השם הזה". הוא עבד כדובר וכעיתונאי. לימים שימש כראש אגף מדיניות בתנועת רגבים – תנועה ציבורית שהוקמה במטרה "להוביל לקביעת סדר יום יהודי וציוני למדינת ישראל בהיבטי קרקע וסביבה"; זאת לאחר שנקרא להצטרף לשורותיה על ידי מנהֵל הפעילות של התנועה, בצלאל סמוטריץ'.

אברהם בימין כתב כי "במסמך המפרט את שלבי התוכנית נקבע כי בשלב הראשון יופעלו מערכי החינוך לעידוד 'קבלת השונה', ומערך הרווחה שיסייע במישור האישי והמשפחתי. לצידם יגויסו אנשי גשר ודמויות מפתח בגבעות כדי ליצור קשר ישיר ולהגיע להסכמות עם מנהיגי הנוער. בהמשך תפעל התוכנית ליצירת אמון עם המשפחות והקהילה, למניעת הידרדרות להתנהגות המנוגדת לחוק, לצמצום מצבי סיכון ולשילוב בתעסוקה המקומית. במסמך נכתב כי ייעשה 'חיבור לדמויות משמעותיות, ובניית אהבת האדם והמדינה'. הצעירים יופנו לשילוב בחיילות השונים בצה"ל, ולאחר שחרורם יינתן דגש על שילובם בעשייה תורמת לחברה וביוזמה עצמית-עסקית".

במשרד החינוך דחו את הביקורת, וטענו כי "מדובר בתוכנית חינוכית המתקיימת בשיתוף עם משרד הרווחה וגורמים נוספים, וכי שב"כ אינו חבר בה. התוכנית נועדה לתמוך בנוער הגבעות, ולשלב אותו במסגרות לימודיות, במסגרות עבודה ובמסגרות תומכות אחרות".

בשיחה אישית שקיימתי עם "נער גבעות", בן 20, יליד עמונה, שבה שאלתי אותו לגבי תוכנית הרועה העברי של משרד החינוך, הוא השיב נחרצות: "איזה משרד החינוך? זו תוכנית של שב"כ!". הוא הדגיש: "אף אחד מאלה שחובשים כיפה ומגדלים פאות לא התקרב אליהם. לא הגענו לגבעות סתם, הגענו מתוך אמונה, מתוך אידיאולוגיה. לכן, הם שינו כיוון ופנו אל הנער המנותק, אל ה'ערסים', שאינם דתיים-אידיאולוגיים".

בערוצי התקשורת של נוער הגבעות נמסר כי אביה אזולאי – אותו פגשתי בעבר לשיחה על הנושא – גויס לתוכנית לאחר שניסיונות הגישוש הראשונים של שני רכזיה במאחזים השונים העלו חרס. השניים, רועי סימון – לשעבר מנהל בית ספר שדה עפרה, תושב מעלה אדומים – ושמואל (מולי) אהרונסון, מהיישוב עלי, נתקלו בקשיים לא מעטים. סימון הוא מנהל התוכנית בפועל, ואהרונסון – העובד גם הוא בקידום נוער שומרון – חבַר אליו.

המפגש הראשון של השניים עם נוער הגבעות היה בגבעת "משכנות הרועים" (הבלאדים), סמוך לכוכב השחר. מקים הגבעה, נריה בן פזי, סיפר: 'יום אחד התייצבו בגבעה שני חבר'ה שהציגו עצמם מהחברה להגנת הטבע'. הם לא כל כך ידעו להסביר מה הם רוצים ועררו חשד. חבר שהיה איתי בגבעה העלה רעיון שהם מהרועה העברי, שזמן קצר קודם לכן פורסמה כתבה עליו'. נריה בן פזי ניגש אל השניים ושאל אותם האם הם קשורים לתוכנית הרועה העברי. 'הם התחילו לנוע באי-נוחוּת, ואז אחד אמר לשני – אין לנו מה להסתיר, בוא נגיד לו'. לדבריו של נריה בן פזי, השניים ציינו שהם מהרועה העברי, ומייד אמרו 'אתם יודעים מה זה הרועה העברי שאתם חוששים מאיתנו?'. חברו של נריה בן פזי השיב כי הם באמת ישמחו לשמוע במה מדובר; אבל הדבר גרם מבוכה לשניים, שביקשו אחד מהשני להסביר, ולבסוף רק ציינו כי מה שלא יהיה 'זה בכלל לא קשור לשב"כ'".

סימון ואהרונסון החלו לפקוד את הגבעות והמאחזים, והגיעו בין השאר לרמת מגרון, לחווה של אדי דריבן בהר חברון, לגאולת ציון, לעדי עד ולגבעת משכנות הרועים. ברוב המקומות, השניים התקבלו ביחס קריר, ולעיתים – בהתעלמות מוחלטת.

אביה אזולאי, שהתלווה אליהם באותה התקופה, נתקל ביחס דומה. הוא סיפר כי עזב את התוכנית לאחר כשלושה חודשים, "מכיוון שהבין ששב"כ יושב בוועדת ההיגוי, ומכיוון שהתקציב המובטח לא הגיע".

רועי סימון – אותו פגשתי בחווה, הממוקמת בגבעה הצופה על כל שטחי מטעי הזיתים של גוש אדומים – הסביר כי שב"כ נדרש בתחילת הדרך להגיע לוועידת ההיגוי, והגיע פעם אחת או אולי עוד פעם; אבל הוא הוציא את עצמו מתוך הדבר הזה. לדבריו, "אנחנו גם אמרנו שאנחנו דורשים ממשרד החינוך, ובעקבות זה יש הוראה מהמשרד, שיהיה בידול בינינו לבין גורמי אכיפה ואין לנו ממשק עבודה ישיר מול שב"כ או מול גורמי אכיפה בכלל. אני אמרתי בצורה ברורה שאם ידרשו ממני להעביר מידע אני לא במשחק. אני לא משת"פ. בעיניי, זאת הייתה טעות מלכתחילה, כי טיפול בנוער לא צריך להיעשות בידי גורמי אכיפה".

בכל מקרה, אם או בלי שב"כ, ההתנגדות לכניסת תוכנית הרועה העברי לחלק ניכר מהגבעות והמאחזים נבעה מתפיסה אידיאולוגית רחבה. מנחם בן שחר, ממקימי גבעת רונן הסמוכה להר ברכה, אמר כי אינו מבין מדוע לשתף פעולה עם גוף שלטעמו אינו מתנהל בשקיפות: "אני לא מבין מה בדיוק עומד מאחורי המיזם הזה; אבל אני מבין מאוד את מי שלא רוצה לשתף עם זה פעולה. יש תחושה שהמדינה רואה תופעה של ציבור עם כוח, וזה בַּאג שאין לה שליטה על הציבור הזה. לכן היא מנסה לתקוף אותו ולהתחכך איתו מכל הצדדים כדי להשתלט עליו, רק שהיא עושה את זה בצורה מביכה. לגבעות יש אמירה כל כך ברורה ברוך השם, אמירה בקול צלול בלי הרבה תקשורת ודִברור. אז חבל לטשטש את המסר שלנו לעם ישראל על ידי התערבות עם גורמים שבמקרה הטוב אינם מזוהים איתנו, ובמקרה הגרוע יכולים לפגוע בנו".

מי שדיברו בתקיפות רבה יותר היו אנשי הדור הצעיר של נוער הגבעות. כך לדוגמה, מאיר אטינגר, ממובילי התנועה, הסביר בבלוג שלו באתר "הקול היהודי" (שלהי ינואר 2015): "המלחמה של הממסד בנוער הגבעות מתאפיינת לא רק בהתנכלות במעשים, אלא גם בהיבט של תרבות. גופי הממסד מנסים להכניס לנוער הגבעות את התרבות שדרדרה אותם בעצמם לאיבוד הזהות היהודית, הבלגה על פגיעה ביהודים, וחוסר אמונה בזכותנו על כל רחבי הארץ. כבר בפגישה הראשונה שלי עם החבר'ה של הרועה העברי, עוד לפני שהם הזדהו שהם מהתוכנית הזאת, ראיתי איך הם חתרו לשכנע את החבר'ה להשקיע את הזמן שלהם רק בקריירה, פרנסה וכסף, דבר הפוך מהערכים שלנו כיהודים שנלחמים בתאוות ממון ופועלים למען עם ישראל גם עם זה דורש הקרבה אישית. התרבות המערבית היא זאת שהביאה את שב"כ, משרד החינוך והמסד בכלל לאובדן כל הערכים. זה דומה למתייוונים שהתחילו את ההשפעה שלהם בעם ישראל לאו דווקא בנזקים פיזיים. גם פה, עיקר הנזק שלהם זה ההשפעה הרוחנית שהם מכניסים את התרבות המתייוונת שלהם את תאוות הממון והפריצוּת לתוכנו. אנחנו לא צריכים שהם יחנכו אותנו; אנחנו אלה שצריכים לחנך אותם, ולהפיץ את האור שלנו אליהם".

מאיר אטינגר סיפר לימים (אמצע ינואר 2016) בבלוג שלו: "לפני כשנתיים ישבנו כמה בחורים צעירים בגבעת הבלאדים בבנימין. בשלב מסוים הגיעו שני גברים, שהציגו עצמם כ'פקחים של רשות שמורות הטבע', או משהו דומה לזה. הם התיישבו עם החבר'ה, והתחילו לדבר איתם על החיים שלהם, השאיפות שלהם וכלאה, וניסו להגיד להם שכדאי להם לקחת את עצמם בידיים, להרוויח הרבה כסף במקום להתעסק בשטויות. בשלב הזה סיפר לי חבר, שהיה באותו מעמד, התחלתי לחשוד שמשהו פה מסריח, יותר מדי תאוות ממון. אכן, אחרי בירור קצר התברר ששני חברינו הם פעילים מטעם מיזם הרועה העברי, ששם לו למטרה 'לחנך מחדש' את נוער הגבעות. איזה 'חינוך' הם מבקשים להקנות? מה מפריע להם? מה הם מחפשים 'לתקן'? מהי אותה תרבותיוּת שאליה הם מנסים 'לתרבת'? איזה 'נורמליוּת' הם רוצים להנחיל? אנשי הרועה העברי חובשי כיפות גם הם, שומרי מצוות. ולא, לא זה מה שמפריע לשולחיהם. בתרבות הישראלית יש מקום רב לשמירת מצוות, יש כבוד רב ל'דת היהודית'. אלא מַאי? חורֵה להם שנערים יהודים עסוקים בדברים שאין להם דבר עם 'התרבות הישראלית' הקלוקלת. חורֵה להם שמעשיהם נקבעים לא לפי אמות המידה המקובלות ב'חברה הישראלית', אלא על פי חוקי התורה – מקור מים חיים. מבחינתם, נער ישראלי טוב יכול ללכת אחרי תאוות ליבו, לרדוף אחרי עוד ועוד כסף, ללכת למועדונים, לפגוש בחורות, לבזבז את זמנו ללא תכלית, ללכת לקולנוע, לשחק באייפון. כל זה סבבה, אבל לחפש את ה'? לחפש תכלית אמיתית לחיים? לנסות להיות יהודים אמיתיים בלי להתנצל? שכל מה שמעניין אותך זה לעשות את רצון ה'? להתעלם מה'קִדמה'? זה לא! כי להיות תרבותי ונורמלי זה להגיד שהיהדות היא משהו נחמד שאפשר להשתמש בו כשרוצים, ומה שלא מוצא חן – כבר לא רלוונטי. להיות תרבותי ונורמלי זה לעשות מה שבא לך; אבל חלילה לא מה שצווית על ידי בורא עולם (זה פרימיטיבי). להיות תרבותי ונורמלי זה להיות יהודי שומר מצוות שלא מתנגשות עם ערכי הדמוקרטיה. להיות תרבותי ונורמלי זה להבין שאין הבדל בין אדם לאדם. להיות תרבותי ונורמלי זה להיות כמו כולם. להיות תרבותי ונורמלי זה להיות דמוקרט".

כַּתָּב "הקול היהודי" ובזמנו דובר ארגון חוננו, אלחנן גרונר, שאל את סימון (בשלהי ינואר 2015): האם יכול להיות, שבעצם היה כאן איזשהו מעבר חד של התוכנית לכיוון אחר לחלוטין ממה שמשדר מסמך ההיגוי – במקום נוער הגבעות, אתה מדבר על מיזם חקלאי, ושליש מהפעילוּת הדֵי מצומצמת שלך זו בכלל עבודה עם נוער נופי פרת [התנחלות ויישוב קהילתי באזור מזרח בנימין, וחלק מכפר אדומים, בקרבת העיר מעלה אדומים]. נוער הגבעות ה'אותנטי', אם אפשר להגדיר זאת כך, ממילא לא מתקשר איתך; אולי פשוט נכשלת במשימה והעדפת להגדיר שינוי של קהל היעד והמטרות?". לדברי אלחנן גרונר, "סימון לא הכחיש את מסקנתי, אבל טען כי מלכתחילה לא כיוון לכניסה ל'גרעין הקשה'".

הרב יצחק שפירא סיפר (באמצע ספטמבר 2017) כי אנשי הרועה העברי היו בביקור בביתו, בבקשה שיעניק את הסכמתו לתוכנית. לדבריו: "מדובר בתוכנית שאמורה לתת מסגרות של לימודים ועבודה לנערי הגבעות. מה שפחות ידוע הוא שמאחוריה מסתתרים שב"כ, משרד ראש הממשלה ומשרד החינוך, כלומר – ראשויות המדינה. ככאלה, חשוב להם לקבל אישור של דמויות המקובלות על הנוער, כדי לזכות בשיתוף פעולה מצידו". הוא הוסיף: "אמרתי להם: אין בעיה, אני בעצמי מוכן ללמד שם יחידת לימודים שהכנתי באזרחות בנושא 'מהי מדינה יהודית?', נלמֵד מהי אזרחות כמו שאנחנו מבינים שהיא צריכה להיות. אתם תממנו, אני אסביר על המדינה. מוכן לגמרי להיות שותף. תפקחו, תצלמו, אין לי בעיה. אתם רוצים גיבוי, למה שלא תאשרו את זה?'. באופן לא מפתיע, אבל מקומם, הוא לא זכה לשיתוף פעולה מצידם.

התייחסות לתוכניתו של אלוף (מיל') אבי מזרחי (תחילת יולי 2017): אתר "הקול היהודי" הודיע כי "ההמלצות נדחות על הסף". בתחקיר באתר צוטט "גורם חינוכי" [אביה אזולאי], שהגיב כי "ניסיון לייצר תוכנית חינוכית בצורה חשאית נידון מראש לכישלון ולחוסר אמון: 'אתה לא יכול לעבוד על נוער, וחייב לדבר איתו בגובה העיניים'". הכותבים הסיקו כי "התחושה היא שבצורת התנהלות כמו שמתאר [אלוף במיל' אבי] מזרחי רוצים להנציח את הבעיה במקום לפתור אותה".

הערכת ד"ר חיים להב: ד"ר להב, שעסק במשך 35 שנה בקידום נוער בסיכון ונוער מנותק, היה בעת "התפוצצות" פרשת הרועה העברי (מאי 2013) מנהל האגף לקידום נוער במשרד החינוך. הוא הצהיר בזמנו כי "התנעת הנושא היא מהלך לאומי חשוב מאין כמוהו בימים האלה, וכולנו מגויסים אליו".

בשיחה אישית איתי (אמצע ספטמבר 2017), ד"ר להב הסביר: "ניסינו להיכנס בצורה שיטתית לטיפול בנוער הגבעות. אחת התוכניות שהוצעו הייתה הרועה העברי. לטעמי, התוכנית הלכה בכיוונים לא נכונים, ללא הצלחה. הרעיון היה צוותים ניידים המגיעים לכל מקום, שעוברים מגבעה לגבעה, מכיוון שהתופעה היא דינמית". ד"ר להב הוסיף כי "נכוון להיום [אמצע ספטמבר 2017], קיימת חווה באזור מעלה אדומים, בדומה לחוות רבות אחרות בשטח. אין בזה כל ייחודיות. מרעיון דינמי, התוכנית הפכה לסטטית וסתמית".

ד"ר להב אמר לי בפירוש כי "היוזמה הגיעה, בין השאר, מגורמי אכיפת החוק והחקירה – משטרה ושב"כ". הוא הוסיף כי "שב"כ ישב בוועדה, והיה תיאום איתו. הוא ידע על התוכניות". עם זאת, "לא הייתה הנחייה ישירה לגבי הפעילות החינוכית".

כללו של דבר, בלשון המעטה: תוכנית הרועה העברי לא הייתה הצלחה מסחררת.

האם קיימות תוכניות נוספות לטיפול בנוער נושר ביהודה ושומרון, מעבר לזו של הרועה העברי?

חיים מויאל, מנהל האגף לחינוך ילדים ונוער בסיכון במשרד החינוך, הזכיר בפני הוועדה כמה תוכניות המיועדות לכאורה ל"נוער קצה", שאליו זו התייחסה בדיון הנוכחי. הוא דיבר בשבח "תוכנית היל"ה", שהיא תוכנית המנוהלת ברחבי הארץ (החל משנת תשע"ט) על ידי משרד החינוך, במסגרת אגף א' – חינוך ילדים ונוער בסיכון במינהל הפדגוגי במשרד החינוך. התוכנית מופעלת על ידי החברה למתנ"סים, במסגרת היחידות לקידום נוער ברשויות המקומיות ובמוסדות חסות הנוער. היא נחשבת כ"תחנה האחרונה" במערכת החינוך עבור נוער נושר או מנותק; הסיכוי האחרון עבור הנערים הללו להיכלל במסגרת, ולסיים את התיכון (כולל תעודת בגרות).

כמו כן, מויאל ציין כמה תוכניות הנשענות – למיטב הבנתי – "על כרעי תרנגולת": הרועה העברי; כיתות ייעודיות; בני חיל" בקדומים, שבמועצה האזורית שומרון – מוסד טכנולוגי חינוכי "האמור לקלוט חלק מהתלמידים ולהביא אותם ללמידה" [לו יש אכן סמל מוסד – 460410].

מויאל הוסיף סתמית: "הנגשנו גם למידה בגבעות עצמן", אבל סייג: "זו שאלה מורכּבת, ואני חושב שיש שם אירועים לא פשוטים..." [נוח היה לכולם כי הדברים לא יובהרו במלואם, ושאפשר יהיה לחזור ל"סדר היום", שכאמור לא התייחס לעניינים הממשיים האלה ככל ועיקר].

אחד מוותיקי ומובילי נוער הגבעות, רפאל מוריס, יו"ר תנועת "חוזרים להר", תושב אחיה שבגוש שילה, ששימש באותה התקופה (אמצע אוקטובר 2018) גם כמזכיר היישוב, סיפר לי כי במקביל שימש כ"רכז נוער – איתור" באזור בנימין. מוריס אמר לי: "לימים הבנתי שיש כלים ממסדיים שאפשר לנצל אותם. מדינת ישראל על כל רשויותיה היא כלי, לא קודש ולא חול – היא יכולה להיות נגדך או למענך, ואפשר לנצל אותה. איפה שאני יכול להשתמש בה, זה טוב; איפה שלא – אין לי בעיה אידיאולוגית לתקע פגיון בגבה. אני בקשר עם ארגונים ממלכתיים וציבוריים, אבל קשה לי עם זה. לראות דגל ישראל – שבשמו דרסו אותי – זה ממש קשה".

לדברי מוריס, כפי שהעיד בזמנו, "אני עובד עם נוער הגבעות. הנוער נמצא פה, ויש לו כוחות עצומים לקדם תהליכים בעם ישראל ולכן מישהו צריך לקחת עליו אחריות ולתת לו את הליווי המתאים. ההתייחסות הראשונית אליי מצד הנוער היא של חוסר אמון, כי אני מגיע מהמערכת – מהממסד. נדרש תהליך ארוך כדי לזכות באמון אישי מצידם. אני שם על השולחן את העובדה שאני מתפרנס גם מכספי המועצה: 'זה המיזם, אלה המטרות שלו, ומה שתגידו – אני אתכם'. הנוער מסרב לקבל תקציבי מדינה או רשויות ממלכתיות שונות, ולכן רוב רובו של התקציב שעומד לרשותי אינו מנוצל".

הכסף, אם כך, לא נוצל; אבל – בכל מקרה – בינואר 2019 נמסר כי המיזם של משרד החינוך, שנועד "להעמיק את זיקתם של הנערים למדינה ולהכינם לקראת שירות בצה"ל", נסגר כליל. כ-40 עובדי התוכנית לשיקום נוער הגבעות ביו"ש פוטרו מתפקידיהם; זאת בשל "אי חידוש התקציב למיזם".

מוריס סיפר לי בזמנו כי הוא העובד היחיד במיזם שלא פוטר: למרות סגירת הברזים הממלכתיים, "המועצה ממשיכה להעסיק אותי באופן פרטי, כי מבינים את החשיבות הגדולה של הפעילות שלנו. כרגע עוד לא ברור מאיפה יושג התקציב. זה אבסורד ששום גורם חיובי ומיטיב לא מתייחס לחבר'ה האלה, שיש בהם המון יכולות. אפשר להסכים אידאולוגית, או לא להסכים, אבל לרובם המוחלט יש מסירות נפש. הם צריכים יחס שהוא לא רק שלילי, ומה שהמשטרה עושה לא עובד ואף מזיק. ללכת ראש בראש איתם לא יוביל לשום מקום טוב. כמו שכל נער דורש יחס מיוחד ומותאם אליו, גם הם דורשים יחס שונה. יש משבר אמון בינם ובין מוסדות המדינה, אבל אנחנו מאמנים שזה דבר שאפשר וצריך לתקן, בעזרת הכְוונה וליווי של מבוגר מיטיב. שמענו המון תגובות מנערים שהצטערו על ההחלטה הזו. סוף-סוף, המדינה התחילה להתייחס אליהם בחיוב, לעודד אותם ולעזור להם – לא בכוונה להוציא אותם מהגבעות, אלא לחזק את היכולות שלהם בעזרת תוכנית לימודים, קורסים מקצועיים ותוכנית פרטנית. עכשיו, נערי הגבעות אומרים לי? 'היינו כאן לפני המיזם הזה, ונהיה כאן אחריו'. ההחלטה הזאת היא יותר מכה למדינה מאשר להם".

לאחר סגירת המיזם נמסר כי תוכניות כדוגמת היל"ה (ראו לעיל), תוכנית כנפי רוח (שהוקמה ב-2016, ונועדה ל"התפתחות והעצמה אישית, אשר באה לטפל בנשירה סמויה וגלויה של בני נוער ממסגרות חמ"ד לחוות ולגבעות, זאת מתוך הנחה שאם נטפל בנשירה סמויה, בתחושת הניתוק והניכור מוכל למנוע שיעור ניכר מהתנהגויות סיכון, הנדידה בין המוסדות והנשירה לחוות ולגבעות"), ותוכנית הרועה העברי ימשיכו לפעול. עם זאת, בתחילת 2020 נסגרה גם התוכנית "כנפי הרוח", לאחר שפעלה כארבע שנים בכ-40 ישיבות ואולפנות.

בשלהי 2019 הופסק תקציב משרד החינוך למוסד ייחודי נוסף: "אתגר בית אל" – בית ספר שיקומי ייעודי בבית אל, שהוקם ב-2015. בית הספר נועד לשקם בני נוער שנטשו את בתיהם לטובת הגבעות ביו״ש, והתייחס אליהם כנוער בסיכון. הצוות סייע לנערים להשלים בגרויות, ולהשיב את חייהם למסלולם, מבלי לשפוט אותם על מעשיהם.

מסתבר, אחרי הכל, כי לא רק שנעדרו תקציבים כלשהם לקידום התחום, אלא שבאופן ממשי – מעבֵר למקרי שוליים וזנבות של תוכניות שלא מומשו, בשל התנגדות נחרצת ומתמשכת של נערי הגבעות לקבל סיוע כלשהו מרשויות המדינה, או מכל גוף המזוהה כך או אחרת איתן – לא פעלו ברחבי יו"ש תוכניות ממלכתיות משמעותיות מלבד הרועה העברי, שכפי שציינתי – וציינו בפירוש המעורבים בעניין – גם השפעתה הייתה שולית, אם לא זניחה ממש.

בכל מקרה, העברת הכספים לעמותת הרועה העברי מתבצעת במשך השנים באמצעות התקשרות ב"פטור ממכרז – עם ספק יחיד". הכספים, מאז 2015, הם כספי משרד החינוך. בין השנים 2021-2019, אלה הסתכמו בשני מיליון ש"ח מדי שנה. בנובמבר 2021 הכשירה המדינה את חוות הרועה העברי, ונתנה לה מעמד חוקי.

משרד החינוך פרסם, בתחילת 2025, את פרטי ה"התקשרות עם עמותת הרועה העברי כספק יחיד עבור ביצוע תוכניות חינוכיות-חברתיות לנוער באזור יהודה ושומרון. צוין שם כי ההיקף הכספי של ההתקשרות, במהלך 2025, יהיה 4 מיליון ש"ח. במסמך נלווה הובהר כי "האישור ניתן... למי שלפי זכויות מכוח דין או בהתאם למצב הדברים בפועל הוא היחיד המסוגל לבצע את נושא ההתקשרות". מטרות התוכנית הוגדרו באופן כוללני ובלעדי: (א) מניעת נשירה של נערים ונערות בסיכון, בין היתר מרשויות מקומיות מחוץ לאזור יהודה ושומרון, ומניעת הגעתם לאזורי יהודה ושומרון; (ב) איתור צרכים ומתן שירותים לבני נוער בנשירה אשר דרים באזור יהודה ושומרון ('נוער גבעות'); (ג) שילובם מחדש של הני הנוער האלה במוסד חינוכי, ובהחזרתם לקהילה ולמשפחותיהם".

כמו בחוות אחרות ביהודה ושומרון, שהוקמו לאחרונה ממניעים אחרים, "כל בוקר יוצאות נערות, [מלוות באשת צוות], למרעה בוקר של העיזות של החווה... המייצרת גבינות מעולות, פרי העמל של הנערים והנערות".

מה אנחנו מכירים מנתוני שב"כ?

רחמים דיבר בשבח התוכנית מ-2016, ואמר – לפני שנקטע – כי "לפי מה שאני מכּיר מנתוני שב"כ".

מנתוני שב"כ, אשר רחמים טען שהוא "מכּיר", עולה התמונה הבאה: בשנים 2014-2012 היו בין 16 ל-24 מעשי תג מחיר – המבוצעים על ידי נערי גבעות ותומכיהם – מדי שנה; ב-2015, עד לחקירת האירוע בכפר דומא, בוצעו 24 אירועים כאלה. יש לומר כי אמנם, לאחר החקירה של הפיגוע בדומא, ועד סוף השנה, בוצעו שני אירועי תג מחיר בלבד. במהלך 2016 בוצעו אירועים בודדים.

יחד עם זאת, במהלך השנים שלאחר מכך, מספר האירועים גאה והלך. ב-2018 – המספר עמד כבר על 482.

במענה לבקשת מידע בנושא פשיעה לאומנית ביו"ש, פרסמה דוברוּת צה"ל את הנתונים הבאים לשנים 2021-2019:

			אירועי פשיעה לאומנית
2021	2020	2019	סוג האירוע
7	1	0	הצתה
25	14	0	תקיפה
18	20	0	הפס"ד ישראלי
7	16	0	תג מחיר
32	23	0	השחתה חקלאית
21	12	108	השחתה
135	115	89	זריקת אבנים
0	2	1	טרור יהודי
43	55	50	סדר ציבורי ישראלי
158	95	104	חיכוך פיזי
446	353	352	סה"כ

דוברוּת צה"ל ציינה כי הנתונים האלה מתייחסים לצה"ל בלבד, ומתבססים על מידע הנאסף על ידה בלבד, בהתאם לדיווחים המתקבלים מהיחידות בשטח על כל אירוע עליו דווח לגורם אחר (משטרת ישראל, שב"כ, מוקדי חירום אזרחיים, וכו').

על רקע ההסלמה הביטחונית שחלה במרס-אפריל 2022, חלה עלייה של עשרות אחוזים באירועי תג מחיר בשטחי יו"ש, ואף בתוך הקו הירוק. בתחילת אוגוסט 2023 נרשם זינוק במספר אירועי הטרור היהודי.

אין צורך לציין כי מספר האירועים האלה נסק מטאורית עם כינון הממשלה הנוכחית, ובעיקר לאחר ה-7 באוקטובר 2023.

לפיכך, האם אכן אפשר לציין בסיפוק את "הצלחת התוכנית של 2016" בהקשר הזה, או בכל הקשר אחר?

מה היה, ומה יהיה

"חיזוק מענים טיפוליים חינוכיים לבני נוער באזור יהודה ושומרון" (7 בנובמבר 2021): לאור כישלונה של "התוכנית מ-2016", התקבלה החלטת ממשלה מספר 608. נקבע כי יוקם צוות בינמשרדי, שנועד לחיזוק התיאום ושיפור הממשקים בין גורמי החינוך, הטיפול, המניעה ואכיפת החוק; זאת במטרה לצמצם ולמנוע נשירה ממערכת החינוך ומצבי סיכון בקרב בני נוער באזור יהודה ושומרון.

תוצאות עבודתה ה"ברוכה" של הוועדה ראויות לפרסום ציבורי הולם, וכך יועד על "עבודתה", ויתבררו "הישגיה" לשינוי המצב בשטח.

תגובת "פעילי שמאל": הקול השפוי בוועדה נשמע דווקא מפי "אורחים מן החוץ", או – כפי שהוגדרו על ידי מי מהחברים – סתם "אזרחים" (או, אולי, "אזרחים מודאגים").

המטה המדיני של קבוצת המתנדבים "מסתכלים לכיבוש בעיניים" התייחס (באמצע מרס 2025) לסוגיית "הפקרת בני נוער במאחזים חקלאיים והסללתם לאלימות". לדברי המטה: "בשנים האחרונות הוקמו בגדה המערבית למעלה מ-100 מאחזים בלתי חוקיים של חוות חקלאיות, כ-40 מהם ב-2024 לבדה). רבים מהמאחזים האלה מהווים מוקד של אלימות וחיכוך יומיומי בין תושבי המאחזים לבין הפלסטינים בסביבה. תושבי המאחזים רואים את מטרתם ב'סילוק הערבים' מהסביבה, ועושים זאת באמצעות הטרדות, איומים ואלימות. עשרות קהילות פלסטיניות גורשו בעקבות אלימות כזאת של מתנחלים – רבים מהם בני נוער, שמגיעים מהחוות האלו. מאות בני נוער, שנפלטו ממסגרות, מנוצלים בחוות האלו, עומדים בסכנה יומיומית ועוברים הסללה לאלימות ולוונדליזם... רוב החוות, אם לא כולן, מבוססות על ניצול של כוח עבודתם של בני נוער שנפלטו ממסגרות. בדרך כלל, בחווה מתגוררת משפחה אחת או שתיים, ולצידם בני נוער שבתמורה למגורים וכלכלה עושים את כל העבודות הפיזיות הקשות שכרוכות בבנייה של מבני החווה, טיפול בבעלי חיים, מרעה, ואף שמירה בלילות. חשוב להדגיש כי כמעט כל החוות אינן מסגרות טיפוליות; אין בהם אנשי מקצוע, והדמויות ה'אחראיות', שמהוות מודל לחיקוי, הם נערי גבעות צעירים, שרבים מהן מעורבות באלימות כלפי פלסטינים בסביבה. בני הנוער אינם לומדים בבית ספר, ואינם נמצאים במסגרת חינוכית, טיפולית או שיקומית מתאימה. רבים מהם נראים מוזנחים מבחינת הלבוש, ההנעלה והיגיינה האישית. תופעות של שימוש לרעה בסמים גם הן אינן נדירות בקרב בני הנוער האלה. קיימות מאות עדויות מצולמות של בני נוער מהחוות המשתתפים במעשי אלימות, הטרדה וונדליזם.

יורם שורק, פעיל זכויות אדם בקבוצת המתנדבים של "מסתכלים לכיבוש בעיניים", אמר בוועדת המשנה: "אני רואה איך הנערים האלה [בשטח] נשלחים על ידי אחרים, כדי להיכנס לתוך קהילות פלסטיניות... אני פניתי בעניין הזנחתם לעובדים סוציאליים".

שורק התייחס לביטוי המכובס "נוער קצה", שמכוון לדבריו למעשה לבני נוער העוסקים תדיר בהצקה, הטרדה, גניבה וונדליזם המופנים כלפי התושבים הפלסטינים ביו"ש. הוא העיר כי לישיבה, שהוקדשה לנושא החיוני הזה, הגיעו שני ח"כים בלבד; זאת בנוסף לנציגי ממשלה שנדרשו להופיע. לפי יו"ר ועדת המשנה, ח"כ מיכל וולדיגר, הבעיה של אותם "נערי קצה" אינה הזנחה, ניתוק, ניצול בידי עבריינים, וגם לא האלימות היומיומית, אלא "מצוקה נפשית, שנגרמת להם מעסקאות שחרור החטופים". נציגי המשרדים נראו נבוכים בעליל מהתיאוריה שהנחיתה עליהם היו"ר. בכל זאת, הם ניסו להציג פעילויות שונות המתקיימות ביקום המקביל של משרדי הרווחה, הביטחון והחינוך. שורק הסיק – מעבֵר ללהג הרב, הריק במידה רבה שנשמע בחדר הוועדה – כי הנערים אינם אלה "חיילים נאמנים בשירות המשימה הציונית [שמיוצגת לדוגמה על ידי מועצת יש"ע] של תפיסת שטח והרחקת ערבים".

דורון מיינרט, פעיל מוביל נוסף, סיפר כי ח"כ רם בן ברק (יש עתיד), והוא עצמו הם כמעט היחידים שדיברו, בקצרה רבה, על "הפיל שבחדר": קטינים שנמצאים בשטח ללא שליטה של הרשויות, מנוצלים, ומבצעים מעשי אלימות, ולעיתים גם טרור.

התסכול והמבוי הסתום: הנה רצף מדברי היו"ר, המעיד על אלה: "מדובר באתגר גדול, שלא מטופל כמו שצריך – וזה בלשון המעטה... אני מניחה שהתוכנית לא פועלת כמו שצריך... עולה לי הרושם שזה תוכנית מאוד יפה על הנייר, דה-פקטו, בשטח... משהו לא עובד כמו שצריך... כאשר אנחנו משאירים את הנוער הזה מאחור, כולנו-כולנו מפסידים... תעשו רגע חשיבה נוספת איך אנחנו משקיעים נותנים את המענה... שילדים לא יצטרכו לברוח לחוות [או למקומות אחרים], ובאמת יקבלו מענה. אני לא שמעתי פה מענה" – המתאמת הבינמשרדית, תרצה באופן קלוש את היעדר המענה באמירה כי "כל פעם יש ניסיונות... כל כמה שנים מנסים משהו חדש". ניסיונות אולי היו, או יש, אבל הצלחות – בספק רב.

כרמית הרוש – מנהלת מחוז ירושלים והעיר ירושלים, משרד החינוך, ש"נבחרה במכרז", חשפה את מידת ה"שִיחוּר" או ה"ישוּג" (reaching out – גישה בתחום שירותי הרווחה והחינוך, שלפיה המטפל יוצא לקראת המטופל בהספקת מידע, באיתור קבוצות סיכון, וכדומה – של הרשויות הממלכתיות: "במקרה של נוער שנמצא בגבעות ובחוות, לשם אנחנו לא יכולים להגיע ולתת מענה".

אחרי הכל, היו"ר בתבונתה הצביעה על הרגישות ועל חיוניות הטיפול בילדים ובנוער "הנזקקים למענים". באתר "מצב הרוח" (אמצע מרס 2025), היא ציינה כי "חובתנו אינה רק למנוע את הידרדרותם לעבריינות חלילה, או למצוקות נפשיות בלתי הפיכות, אלא גם להעניק להם מסלול לחיים מלאי משמעות ותקווה". היא פסקה: "אנחנו יודעים היטב מה קורה כאשר נוער במצוקה אינו זוכה לתמיכה הולמת. הכתובת כאן כתובה על הקיר בענק. לכן, כיו"ר ועדת המשנה לענייני איו"ש בוועדת חוץ וביטחון, יזמתי דיון דחוף בעניין... דבר אחד היה ברור: אסור שהנוער הזה יישאר מאחור. עלינו לוודא שהצעירים הללו יקבלו כלים להתמודד עם הכאב, לחזק מסגרות מתאימות קיימות וליזום תוכניות חדשות וייעודיות שיתמכו בהם ויספקו להם אופק חיובי ומשמעותי".

היא אפילו העֵזה לתקוף ישירות את השאלה: "אז מה עושים?", והשיבה: "ממשיכים ביתר שאת את התוכניות הקיימות [?]... זאת לצד הקמת מרכזי טיפול וחינוך ניידים, שיגיעו עד לנער עצמו, והקצאת חונכים אישיים לכל נער ונערה, שיסייעו להם להתמודד עם התחושות הקשות ויכוונו אותם לדרך בונה".

היו"ר סיימה באמירה: "מדובר במאבק על דור העתיד של ההתיישבות ביהודה ושומרון, על יצירת חוסן קהילתי אמיתי ועל בניית חברה שמספקת מענה אמיתי לכל ילדיה. אסור לנו להמתין לאירועי קיצון כדי לפעול. המערכת חייבת להגיב היום, כי אם לא, נמצא את עצמנו במציאות מסוכנת הרבה יותר בעתיד".

ושוב, כקול קורא באפלה: "משרדי הממשלה שהיו בדיון התבקשו לחזור עם נתונים מדויקים. בינתיים, אמשיך לעבוד, לבדוק ולדרוש את קידום המענים; כי ביטחון אינו רק הגנה פיזית. הוא גם הדאגה לעתיד החברה שלנו".

חבר מביא חבר: כדי להשאיר חותם כלשהו על חברי הוועדה והעוקבים אחר פעילותה, מנכ"ל מועצת יש"ע דאג להביא – לקראת סיום הדיון – את חברו, ח"כ (מטעם הליכוד) אביחי בוארון. בוארון היה בעבר תלמיד ישיבת עטרת כהנים, ומשמש יו"ר תנועה התשובה הדתית-הלאומית "מעייני הישועה". הוא כינס את הדברים תחת כיפה אחת: "ילדיי הבוגרים... מבלים הרבה מאוד זמן בחוות ביהודה ושומרון. מדובר בנוער חלוצי לוחם; מדובר בנוער שהוא מלח הארץ... ברוב המוחלט של המקרים מדובר בנוער טוב, בנוער אידיאליסטי, שעושה דברים טובים. נכון שבשוליים יש... כמו בכל נוער... צריך לטפל [בנוער הזה]. הנוער הזה צריך לקבל מענה חינוכי. צריך להמשיך את המגמה, ולתת את המענים בשטח... צריך לחזק את הנוער הזה ולתת לו את כל הכוחות כדי להמשיך במשימה החשובה של הפרחת השממה ושמירה על אדמות הלאום".

הערת סיום בנימה אישית: כאשר אחד מפעילי זכויות האדם ביקש להסב את תשומת הלב לקהילות הפלסטיניות הנגזלות והמגורשות, רחמים – שכוחו בלשונו, ואינו גנוז בפיו – פנה אליו בהתרסה ושאל: "אתה מכּיר את השם [מכנֵה אותו בשם החיבה, השמור למשפחתו ולחבריו] 'ביני' [בנימין] אחימאיר? אתה יודע מה קרה לו? אתה היית איתנו בשבת כאשר חיפשנו אותו?".

ובכן, לידיעת המנכ"ל "הלא מטומטם", אני עצמי ביליתי את השבת כולה בחיפושים נואשים אחרי הנער. ליבי יצא אליו, ועשיתי ככל יכולתי כדי למצוא אותו ולהחזירו לחיק משפחתו. למרבה הצער והאֵימה, הדבר לא עלה בידי, מתוקף הנסיבות [אני מפנה את הקוראים המסורים של עיתון הארץ מקרב המתיישבים, ולמנהיגיהם המפארים את שמם, אל מאמרי במוסף סוף השבוע של העיתון, מיום 23 ביולי 2024 – https://www.haaretz.co.il/magazine/2024-07-31/ty-article-magazine/.highlight/00000191-0862-dd42-af99-edf7146f0000].

נערי גבעות למול אֵימת ה"בואש" (צילום: עידן ירון)