תוצאות החיפוש

בשבועות האחרונים התנהל בִּילדאפּ גובר והולך של "נחלה – תנועה להתיישבות" לקראת "עצרת המונים" בכיכר פריז בירושלים. הסיסמה: "נלחמים, מגרשים, מתיישבים". התנועה ציינה לגבי מחבלי חמאס כי "לחיות האדם האלה אין שום זכות קיום!". מסקנה: "יש רק פיתרון אחד: כיבוש מלא של השטח, גירוש וחיסול של כל האויב, והקמת יישובים יהודיים פורחים". לצורכי "הסעות לעצרת ההמונים" הועמדו 50 אוטובוסים מרחבי הארץ.   טרם "עצרת ההמונים", שר התקשורת, שלמה קרעי, בירך; שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', חיזק; יו"ר מפלגת עוצמה יהודית, איתמר בן-גביר, אמר: "מיום ליום גדֵלה התמיכה הציבורית בישראל, ואליה מצטרפת גם תמיכתו של נשיא ארצות הברית, שקרא 'להשמיד את האויב האכזרי ולעודד הגירה'. עכשיו, המבחן שלנו – להכריע סופית את חמאס, בלי עצירות, בלי הפסקות בלי סיוע לאויב – עד לניצחון המוחלט". הוא חזר על הסיסמה: "הפעם מכריעים".   שורה של "רבנים בכירים" קראו ל"עם ישראל" להגיע לעצרת. ביניהם: הרב דב ליאור, רבה של מפלגת עוצמה יהודית; הרב דוד פנדל, ראש ישיבת ההסדר אפיקי דעת בשדרות; הרב אליהו רחמים זיני, ראש ישיבת אור וישועה בחיפה; הרב אליקים לבנון, רב השומרון ונשיא ישיבת אלון מורה; הרב דוד-דודי דודקביץ', רב היישוב יצהר וראש ישיבת רועה ישראל; הרב דוד חי הכהן, רב קהילת אורות התורה בבת ים; הרב אברהם יעקב שרייבר, רב כפר דרום; הרב אורי גנץ, ראש ישיבת קדומים; הרב אלישמע כהן, ראש ישיבת חומש; הרב נעם ולדמן, ראש ישיבת ניר קריית ארבע; הרב אברהם יצחק שוורץ, רב קריית ארבע (חברון).   המנחה פתחה את הכנס באמירת "ערב טוב לציבור הגדול שהגיע מכל רחבי הארץ". הייתה זו יותר משאלת לב מאשר תיאור מצב הדברים בשטח. הרב אורי שרקי – שהבחין בניגוד הזה, אבל אולי אף הגדיל את הפרדוקס – אמר אחר כך כי "אנחנו כאן לכאורה מעטים, אבל מייצגים את הלך הרוח האמיתי של העם. אנחנו מייצגים כאן את הלב הפועם של העם היהודי כולו".   דניאלה וייס, מייסדת תנועת "נחלה" והעומדת בראשה (המושווית תדיר ל"דבורה הנביאה", השופטת הרביעית ששפטה את ישראל בתופת השופטים, והאישה היחידה שכיהנה כשופטת), ממשיכה – לאחר שמונה עשורים – לצעוק בכל ריאותיה. על פי המקובל בספרות הרבנית, נזעקתי לבירור העניין החמוּר, כמו אותו רב נודע ששעה לצעקה של אותה האישה "במר נפשה ובכה תבכה", ו"ירד לראות ולחקור הכצעקתה". צילום: עידן ירון מסתבר כי המציאות הנוכחית לא עומדת בציפיותיה של "אותה האישה", שמשרד החוץ הקנדי ראה לנכון להטיל עליה עיצומים (ביוני 2024), על חלקה בהתיישבות הבלתי חוקית בגדה המערבית. על הבמה, וייס הבהירה לקהל האוהד: "חייבים להשמיד את העזתים, עד האחרון שבהם... אין לתת לאויב אפילו פירור של אוכל. היא קבעה כי "עם ישראל צריך לקבל על עצמו לחזור למלחמה". בפנייה לשר הביטחון, ישראל כ"ץ – שכבר הכריז כי הקים מינהלת להגירה מרצון של תושבי – היא הפצירה-גערה בו: "יש לך תוכנית טרנספר – תבצע!". היא הבטיחה [אלוהית] ל"עם ישראל" – שלפי תחושת הבטן של ארגון נחלה, "רובו ככולו רוצה התיישבות בחבל עזה" – כי "אנחנו ניישב את עזה, את יהודה ושומרון, ואת כל השטח של ארץ ישראל השלמה".   צבי אלימלך שרבף, מנכ"ל תנועת נחלה (בנו של הרב עוזי שרבף, "אסיר עולם, מחברי המחתרת היהודית, ונכדו של הרב משה לוינגר", חבר הנהלת נחלה, שגם הוא מלמל מילים אחדות בעצרת), תיאר את העתיד לבוא בצורה מליצית: "אנחנו ננצח מתוך כוחו של גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, שהתעורר בשנה האחרונה". בוקר טוב, אריה. צילום: עידן ירון יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, המקורב אל מנהיגי "נחלה" (בשלהי ינואר 2024 הנהיג איתם את כנס ה"טרנספר" הנודע לשמצה בבנייני האומה בירושלים, תחת הכותרת "חוזרים לעזה – רק התיישבות תביא ביטחון", שבו השתתפו למעלה מחמשת אלפים חסידים (וגם אני), ובהם שנים-עשר שרים וחמישה-עשר חברי כנסת), קרא "להכות באויב הנאצי עד שננצח". מסתבר כי ה"נאציזם" חזר ללכסיקון של הימין, הפעם בכסות אחרת. דגן הסביר כי "בשפה של המזרח התיכון יש רק ניצחון אחד: לקחת קרקעות אויב, שהן למעשה קרקעות שלנו, ולהתיישב עליהן". הוא הבטיח כי, "בעזרת השם [בלי נדר], ניישב את כל צפון השומרון, כמו את רצועת עזה". הקהל ענה: "אמן".   הרב דוד פנדל, שהקדים והכריז כי "הניצחון המוחלט בידינו, אם רק נאמין בזה", היטב לסכם את האופוריה המשיחית: "מי היה מאמין ששרים וראשי עיר יגידו עכשיו 'טרנספר'. מי היה מאמין שנשיא ארצות הברית יעקוף אותנו מימין". הוא קונן: "אוי לנו שהוא זה שצריך ללמד אותנו לגמור את העבודה, שהוא זה שצריך ללמד אותנו שצריך התיישבות בעזה, שהוא זה שצריך להגיד שצריך לעשות שינויים אדירים, שישראל היא ארץ קטנה מדי". מסקנתו הנחרצת: "צריכים לשלוח מסר ברור לממשלת ישראל, כמו לנשיא ארצות הברית, שאנחנו רוצים התיישבות בעזה". הוא קינח: "זה הדבר הכי ימני, הכי נכון, הכי ציוני, הכי אמוני". הרב פנדל ידע לקבוע כי "יש הרבה אנשי שמאל שאומרים: אתם בשלטון, תעשו מה שאתם מבינים", ושאל: "למה מחכים?". צילום: עידן ירון בקרב מאות המבוגרים והצעירים, שהתכנסו במתחם סגור לפני "היכל שלמה" – אשר שימש בעבר ללשכות הרבנים הראשיים, ולמשכנם של בית הדין הרבני הגדול ומועצת הרבנות הראשית, וכבר אבד עליו הכלח, לפחות בהקשר הזה – המסר היה ברור. הרב פנדל הצֵר על כך שראש ממשלת ישראל, שצריך להגשים את המטלות האלה, נדרש לעמוד למשפט, שהרי מלך לא מעמידים למשפט [אולי לזה התכוון גם הנשיא טרמפ, כאשר התייחס לעצמו כ"הוד רוממותו, המלך"]; זאת במקום לבצע משימות חיוניות – כמו ביקור בקבר רב אשי [מגדולי האמוראים, אשר מקום קבורתו מצוי בהר שנאן שבלבנון, בסמוך לגבול, ואשר שופץ לאחרונה באופן חשאי על ידי חסידי ברסלב]".   הרב אורי שרקי – המשמש כרב קהילת "בני יהדוה" בקריית משה בירושלים, יו"ר "ברית עולם – המרכז העולמי לבני נוח", ור"מ במכון מאיר – ציטט את דברי ראש ממשלת ישראל, והסביר כי מדובר במלחת הטוב נגד הרע". הוא דרש בעניין ה"צלם" [הלא הוא "צלם אלוהים], והסביר מדוע "החברה העזתית איבדה את זכות קיומה כאומה". מכיוון שהם נציגֵי הרוע – ציר הרשע – בעולם, "חובתנו המוסרית... היא לכלות אותם תום. בסיום דבריו, הרב הזכיר [למי שכבר שכח, ולמי שלא] כי "אנחנו אלה המובילים את העולם למצבו הטוב יותר". לדבריו, "אם נעשה את הנדרש בעזה, ובעזרת השם נעשה את זה, אנחנו נביא דוגמה לכול דרי עולם". צילום: עידן ירון ראש ישיבת ניר בעיר האבות ("המחנכת את תלמידיה לאור תורתם של מרן הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה, לעמול בתורה יומם ולילה ולבנות את אישיותם מתוך חיבור עמוק לארץ ישראל ולעם ישראל, לראות את מעשי השם בתהליך הגאולה ולזכות לפעול עם אל לקידום התהליך"), הרב נעם ולדמן – בנו וממשיך דרכו של הרב אליעזר ולדמן – פסק כי "יש להוריש [רש"י - לגרש] את הגויים, ולקומם מחדש את ההתיישבות היהודית בחבל עזה". צילום: עידן ירון מעבֵר ל"דברי הכיבושין" של ראשי תנועת נחלה, ושל הרבנים המכובדים, גם הפוליטיקאים עשו חיל בערב הירושלמי הסגרירי, שנאחז בשולי אדרתה של הסופה "קורל", אשר הגיעה אלינו הישר מהקוטב הצפוני.   השר לשעבר איתמר בן-גביר הלהיט את הקהל בקריאות קצובות "מ-וות ל... מ-חב-לים. נראה כי האהבה בינו לבין ראש הממשלה "ביבי" פורחת בימים טרופים אלה: "אני אוהב אותו באופן אישי", הסגיר משום מה את מערכות היחסים האינטימיות שלו. השר לשעבר הזכיר כי היה "היחיד שהתנגד בקבינט [המורחב, לא זה המצומצם] להכנסת משאיות מזון לחמאס". לטענתו, "אמרו לי אז 'אבל ביידן' ... היום אין ביידן – "למה יש משאיות?". בן- גביר הוסיף, לקול צהלת הנוכחים [ואולי גם מי מהנפקדים]: "היום כולנו יודעים שצדקנו כאשר דיברנו על 'עידוד הגירה'. היום נשיא המעצמה הגדולה ביותר אומר 'טרנספר'. יש לנו כל הלגיטימציה בעולם לעשות את זה. הוא קרא: "'הגירה עכשיו! – כולם ביחד: הגירה עכשיו!'". בן-גביר לא שכח להכריז מלחמה על היועצת המשפטית לממשלה, אשר "תופרת תיקים לכולנו". השר לשעבר התגאה בהישגיו: "מיניתי מפכ"ל משטרה חדש; נציב בתי הסוהר, 18 ניצבים חדשים". הוא התנאה כי "בשנה האחרונה הוגשו 200 אלף בקשות לרישיונות לכלי ירייה", וכי הוא הקים "אלף כיתות כוננות ברחבי הארץ". צילום: עידן ירון לימור סון הר-מלך, מסיעתו של בן-גביר, הייתה – כמובן – אחת הדוברות. היא הדגישה כי "הגיע הזמן לנצח, אבל באמת". בסיום דבריה, למרגלות הבמה, היא המתיקה סוד עם "החבר מכוכב אחר", אליהו יוסיאן, שהוכרז כי הוא "יוצא יחידת 8200, זוכה פרס ביטחון ישראל, אשר מדגיש מעל כל במה אפשרית את חשיבות ההתיישבות בחבל עזה".   צילום: עידן ירון הרב דוד פַנְדֵל הקדים ואמר: "מי היה מאמין שהיינו מגיעים למצב שבו שר החינוך, שר האוצר ועוד שרים מגיעים להפגנה בעד טרנספר, בעד התיישבות בעזה. נשמע הזוי, נשמע קיצוני. מי היה מאמין ששרים בממשלת ישראל באים ומתייצבים מאחורי דניאלה וייס, שסללה דרך ליישוב השומרון ועכשיו בעזה".   אכן, נציגי מפלגות השלטון, ובראשן הליכוד, לא נעדרו ולא נפלו בקיצוניותם כהוא זה מאלה של מפלגת עוצמה יהודית.   השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, שיתפה את הקהל בסודות מן החדר: "ראש הממשלה מקדֵם תהליך היסטורי, ביחד עם הנשיא טרמפ, להבטחת הגירה מרצון". היא הבהירה כי "הפיתרון היחיד הוא לרוקן את עזה מעזתים". כאחרים, גם היא נגררה להבטחות: "גוש קטיף תחזור – בבתים צמודי קרקע, או במגדלים נוסח החזון של הנשיא טרמפ. טרמפ, כמתברר, "נשלח על ידי הקדוש ברוך הוא כדי לסייע לעם ישראל להגשים את מאווייו". אריאל קלנר (ליכוד), יו"ר הוועדה לענייני התמכרויות, סמים ואתגרי הצעירים בישראל, עמד על "תאוות הרצח והשנאה של אויבינו, שאינה יודעת שובע". אלה אינם אלא "חיות ברבריות נאציות" [שוב אנו חוזרים לתקופה חשוכה, לאחר עשרות שנים שבהם ביקשנו לשמור על המושג בהתייחס לטוהרת הגזע היהודי, כפי הנציונל-סוציאליסטים הבינו אותו]. קלנר דרש למנוע מהעזתים, הבלתי אנושיים, "חשמל, מים, דלק וסיוע הומניטרי". הוא פנה אליהם, והציע את חזון אובדנם: "אתם תביטו מרחוק על הארץ, שהייתה פעם שלכם, ואנחנו נבנה בה התיישבות משגשגת". צילום: עידן ירון הזוי מכל היה ח"כ ניסים ואטורי (ליכוד), המשמש כסגן יו"ר הכנסת, בעל תואר ד"ר (בהתכתבות) מהאוניברסיטה הפרטית הבין-לאומית לעסקים ומשפטים הממוקמת בעיר חרסון שבאוקראינה (שאינו מוכּר בישראל). משפחת ואטורי היא "אחת מ-800 המשפחות, הרשומות בשישה גרעיני התיישבות המיועדים לגוש קטיף". בנובמבר 2023 קרא ואטורי "לשרוף את עזה, לא פחות!". דבריו צוטטו על ידי נציגת דרום אפריקה בתלונה נגד ישראל בגין רצח עַם בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. ואטורי לא חזר מדבריו, ואף הוסיף: "אשרינו שזכינו להיות נתבעים בהאג". ואטורי עשה לעזתים הנחה מסוימת – בניגוד לעו"ד כנרת בראשי, "משפיענית" בולטת בימין הפוליטי, שצייצה כי "צריך למחוק כל זכר מהמוטציות הרצחניות בעזה, מחדרי לידה ועד אחרון הקשישים בעזה. מאה אחוז בני מוות בעזה – כאשר אמר: "צריכים להפריד את הילדים והנשים, ולהרוג את המבוגרים בעזה". חבר הכנסת ממפלגת השלטון המרכזית סיפר למתכנסים בקור הירושלמי כי חזר משליחות לאיטליה, שם הפיץ את רעיונות ההשמדה והטרנספר – קודם כל בעזה, ואחר כך, או במקביל [אם ירצה השם], ביהודה ושומרון. הוא סיים את דבריו במעין עווית, וקרא: "לגרש את כל הערבים מפה. לגרש מיהודה ושומרון ומרצועת עזה. לא לפחד, כי הקדוש ברוך הוא איתנו, בעזרת השם". הקהל התלהם, געש ושרק. צילום: עידן ירון היטיב לנסח את הדברים חגי סגל, "איש התקשורת הבכיר ביותר שמזוהה עם הימין הרחוק והמתנחלים ביהודה ושומרון" – שאמר לאחרונה לכתבת עיתון  הארץ : "אני חושב שהמינוי של איתמר בן-גביר לשר לביטחון לאומי היה אסון, וקיימת הקלה גדולה בכך שהוא כבר לא שם. כשאני שומע את שלמה קרעי, או ניסים ואטורי, זה גורם לי שברון לב, ואני לא מגזים". הקור שוב הפך לאשם העיקרי בהשתתפות הדלילה בעצרת, ואף אִפשר להלל את אלה שהגיעו ברוב גבורתם, "אף על פי כן, ולמרות הכל", שהרי "כל עוד דופק בעולם לב ישראל, וכל עוד נשמע בעולם 'שמע ישראל, שמע ישראל, שמע ישראל' – את ארץ, ארץ, ארץ ישראל". בשל הקור או בשל סיבות נעלמות אחרות, רבים מכלל "יותר מ-20 אוטובוסים", שעשו את דרכם לעצרת, "נתקעו בדרך", ולא זכו לתגבֵּר את נושאי השלטים: "רק טרנספר יביא שלום"; "עם ישראל חוזר הביתה"; "הפעם חייבים להכריע". חבילות עמוסות עלונים, ערמות של כרזות, דגלים של תנועות שונות, וסלילי מדבקות, נותרו ללא דורש בצידי הדרכים ועל גבי הדוכנים. צילום: עידן ירון העלון "עזה שלנו לתמיד!, שעותק אחד ממנו גאלתי משממונו, פירט "מה צריך לדעת לגבי התיישבות ברצועת עזה". הוסבר שם כי הגירוש הוא מעשה ראוי ורצוי: "נוהג הומניטרי בעולם מורה כי בעת מלחמה, אלה שאינם מעורבים נקלטים בארצות אחרות שבהן אין מלחמה". הרי ברור כי "אם בכלל יש דבר כזה 'בלתי מעורבים' בעזה, אין מנוס מלפזר אותם בין מדינות העולם". הכותבים לא נמנעו מציטוט דבריו של הרב כהנא, שפסק בזמנו: "זה או אנחנו או הם!". ההיגיון של ראשי התנועה הביא למסקנה כי "יש להודיע לעולם על צורך בקליטת פליטים, ומדינה שאינה מוסרית מספיק כדי לקלוט אותם אין לה זכות מוסרית להתנגד לצעדים שישראל מבצעת בעניין זה [שהם, ככל הנראה, מוסריים לעילא ולעילא]". בעלון נוסף, בכותרת ""הפעם חייבים להכריע! – עם ישראל חוזר הביתה", התנועה תבעה בהתאם: "עצירת הסיוע ההומניטרי לעזה לאלתר", וכן "גירוש של כל ערביי עזה למדינות שונות בעולם". העלון הסתיים באמירה: "עלינו לזכור: עזה היא נחלת אבותינו, ארצנו התובעת את עלבונה! מתי ישובו אליי בניי? איך הם ששים לחזור לחיק אימם האוהבת?". לקראת סיום הערב הסבירה המנחה: "אנחנו כאן כדי לקבוע עובדות, ולהכריע את המאבק". תנועת נחלה מתנאה בעיקר בהקמת המאחז "אביתר", שהייתה לו עדנה לאחרונה, ובהתיישבות של גרעין מתנחלי ב"רמת ארבל" שבגליל התחתון, שנציגתו אמרה מילים אחדות לקראת סיום העצרת (ברגע האחרון הגיע גם האוטובוס מחומש הרחוקה, ונציגו אמר מילים אחדות).   כיום קיימים ברמת ארבל כעשרה מבנים, מבנייה קלה ומעץ, ומתגוררות בהם שלוש משפחות. המאחז הוקם על קרקעות חקלאיות, מתוך שאיפה "לייהד את הגליל". המשפחות שנאחזו בקרקע מסרבות להתפנות, ונתמכות על ידי חברי הקואליציה ומשטרת ישראל.   צילום: עידן ירון למוחרת נכתב בקבוצת הווטסאפ של נחלה – תנועה להתיישבות: "אתמול צעדנו צעד משמעותי, ועלינו קומה חדשה. עם ישראל מתעורר בגדולה למען חידוש הלחימה והכרעת חמאס, ולחידוש ההתיישבות בחבל עזה ובכל רחבי ארץ ישראל". האמנם? באשר ל"רַעַשׁ, מְהוּמָה" שהתעוררה ב"מְדִינַת הַגַּמָּדִים", בעקבות התעוררותו של גור אריה יהודה, ובאשר לצפי המציג תמונה שבה "הַצָּבָא לָבוּשׁ מַדִּים, יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה" – כובש, מגרש ומתיישב – מהיכרותי ארוכת-השנים עם תנועת נחלה, ולמרות ש"התיק" של דניאלה וייס "כבר מוכן", זו עושה בעיקר "רוח", וכידוע: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן, אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר".

ארגון "חוננו – סיוע משפטי לאומי" פרסם הודעה  שבה גינה את התופעה של "חצי שנה של פגיעה בכבוד צה"ל". לטענת הכותבים, "במקום לעמוד לצד החיילים, הפרקליטות הצבאית הפכה לכלי ניגוח נגד לוחמים שפעלו למען ביטחון המדינה".   מסתבר כי המדינה ביקשה הארכה, בפעם הרביעית, לצורך הגשת כתב הגנה לתביעה של לוחמי הכליאה מ"כוח 100" – יחידה שהוקמה לאחר טבח השבעה באוקטובר לשמירה על אלפי המחבלים, בהם מאות מחבלי נוח'בה (יחידת העילית של גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של ארגון חמאס), שנשבו בידי צה"ל ברצועת עזה – בפרשת שדה תימן.   הנורמות המחייבות כל חייל ומפקד, הדבקים ברוח צה"ל, אינן צריכות להיגזר מהתנהגות ברברית של אויבינו (או, לעניין זה, מ"דין תורה").   הטענה של ארגון "חוננו" כי מערכת המשפט הצבאית "לא למדה דבר מהטבח הנורא שחווינו, ומעדיפה יד קשה נגד חיילים מאשר לטפל ברוצחים שביצעו מעשי זוועה", אינה ממין העניין.   "תמיכת הציבור בלוחמים" אינה צריכה ואינה יכולה להיות בלתי-מותנית. מי שחורג מרוח צה"ל ומפקודות הצבא ומפקדיו, חייב לתת על כך את הדין. Permission: Activestills.org

כישלון "החטיבה החרדית" החדשה אינו טמון בתהליכי הגיוס לשורותיה (המוצלחים פחות או יותר), אלא בעצם הקמתה. בדומה ליחידות "חרדיות" אחרות, דוגמת "גדוד הנח"ל החרדי נצח יהודה", המגויסים בכל מקרה אינם "חרדים", במלוא מובן המילה, ובוודאי שאינם "בחורי ישיבה" (אלא – בניסוח של צה"ל – "תלמידי ישיבות עובדים ונוער נושר"). גדוד נצח יהודה הוקם בסוף שנות התשעים. כבר אז, גיוס "חרדים" לא ממש צלח. כדי לעמוד ביעדים, צה"ל קלט לגדוד חיילים רבים שאינם חרדים. עם השנים, הגדוד הפך לעיר מקלט לפעילי ימין רדיקלי וקיצוני בכלל, ולצעירי ההתיישבות בגדה ונערי גבעות בפרט (שלא התקבלו לשירות ביחידות אחרות). אלה לא הגיעו בנכונות לסגל את תפיסת עולמם, במסגרת "כור ההיתוך" הצה"לי, אלא כדי לממש את תפיסותיהם בשטח (כפי שראינו לאחרונה באירועים שונים שבהם היו מעורבים חיילים דתיים-לאומיים במלחמת חרבות ברזל ברצועת עזה). התוצאה: הרקע הפוליטי-אידיאולוגי של רבים מהלוחמים, התרבות בגדוד, והפיקוח הרופף מצד המערך הפיקודי, הובילו למקרים לא מעטים של התעללות מתועדת בפלסטינים ; זאת עד כדי כך שממשל בידן שקל – לראשונה בתולדות המדינה – להטיל סנקציות נגד יחידה צה"לית, בגין "הפרת זכויות אדם בגדה המערבית" . התוכנית להקים יחידות שטמון בהן פוטנציאל פוליטי-אידיאולוגי רדיקלי הומוגני חייבת להידחות באופן מיידי. אסור שהגיוס לצבא העם, והשירות בו, יתבססו על קריטריונים מעין אלה. באדיבות דובר צה"ל

מבצע שומר החומות ברצועת עזה היה מלווה ברצף אירועים אלימים ברחבי מדינת ישראל. נהרגו בהם שלושה אזרחים, ונפצעו מאות.   במהלך האירועים נרשמו מקרים של שימוש בכלי נשק של ערבים כלפי יהודים, בעיקר בעיר לוד. בדומה למצב לגבי קהילות ימניות-קונסרבטיביות רבות בארצות הברית – שמעודדות את חבריהן להחזיק נשק, ואף "להביא אותו לכנסייה" – קריאה נשמעה באותה התקופה מפי רבנים לגבי הגעת מתפללים לבתי הכנסת בלוד, כאשר הם מצוידים בכלי נשק.   הפורעים היהודים, שפעלו במהלך האירועים, היססו להשתמש בנשק חם, אף שלעיתים המליצו גם הם לחבריהם להצטייד בו. אביא להלן דוגמה מהתנהלות צ'ט בטלגרם של "גדוד הנוקמים, נתניה" (13.5.2021). הקבוצה הושקה עם ההודעה הבאה: "היום בתשע נפגשים כולם בתחנה מרכזית [בנתניה]. בבקשה חברים להצטייד בכל כלי נשק שאתם יכולים להביא, ושכולם בבקשה יעשו רשימה של עסקים של ערבים, כדי שנוכל לעבור. אבל, גם כאשר היו בידי הקבוצה כלי נשק חמים, השאלה שהתעוררה הייתה: "מה לעשות איתם?", שהרי "יש כלים, אבל לא חכם לצאת איתם"; "אתה לא מבין שיעצרו מלא חברה, וקיבלו תיק פלילי". בעניין הזה הסתמנה ההסכמה: "אתה צודק. אם נבוא לעיר שלא שלנו עם כלי נשק, יעצרו את כולם". מנהלי הקבוצה הודיעו: "תהיו חכמים. לא צחוק, אין בעיה לבוא עם אלות, מקלות, נפצים. רימוני הלם – יש בשפע". באשר לרימונים, כנשק חם, התעוררו שוב חילופי דברים: "מאיפה משיגים רימונים?". תשובה: "יש בשפע. השאלה מי ייקח את הסיכון לנהוג עם זה. פלילי גם!". בכל מקרה, אם דובר בנשק חם או קר, התוצאה המתבקשת הייתה דומה: "חברה, זיינו להם תצורה. אל תראו רחמים כמו שהם לא מראים רחמים. תגרמו להם נזקים בלתי-הפיכים בגוף!". אבל אז התעוררה שוב השאלה של תושבים שהגיעו מבחוץ: "אז מה נעשה? אם הם באים עם כלים?". התשובה המתבקשת: "אם זה רציני, אנחנו נדאג שגם אנחנו נביא כלים. לא חסר לנתניה כלי נשק".   בעקבות האירועים – מאי 2021 עד לסוף השנה בעקבות אירועי מאי 2021, הגדרות נפרצו, וחזינו בביקוש גואה של כלי ירייה פרטיים. אגף רישוי ופיקוח כלי ירייה במשרד לביטחון הפנים פרסם את מספר הבקשות שהוגשו למתן רישיון לנשיאת כלי ירייה פרטי במסגרת סיכום שנת 2021. מהנתונים עלה כי במהלך השנה נרשם גידול חד במספר בקשות שהוגשו. השר לביטחון הפנים, עמר בר-לב, הבהיר כי "בעוד שהירידה הרב-שנתית והעקבית במספר בעלי הרישיון לנשיאת נשק אישי היא מגמה חשובה, העלייה במספר מבקשי רישיון לנשיאת כלי נשק החל מאירועי מאי נובעת מסדק בתחושת הביטחון של אזרחים". לדבריו, "תפקידנו לאחות את הסדק הזה, לשפר את המענה של כוחות ביטחון הפנים לאירועים ולהציג זאת בצורה הטובה ביותר שאפשר לאזרחים, כך שתחושת הביטחון האישית תמצא מזור גם ללא הצורך בנשיאת כלי נשק אישי". מה שהקֵל על קבלת הנשק היא הרפורמה שהנהיג השר לשעבר ארדן ב-2018. השר בר-לב סבר כי יש לפעול בהתאם להמלצת היועץ המשפטי לממשלה, ולקבוע את התבחינים בחקיקת משנה בכנסת. לפיכך, הוא יחל לבצע את העבודה המקצועית של בחינת התבחינים, ולאחר מכן יכריע בעניין.   בכיר במערכת אכיפת החוק אמר כי "כמות הבקשות אדירה, אבל הגיונית לאור המצב הביטחוני בארץ". לדבריו, הבקשות מבטאות "חשש של הציבור שברגע האמת המשטרה לא תהיה שם, והם מעדיפים להגן על עצמם במקרה של סכנת חיים. אחרי התמונות שאנחנו רואים בלוד, רמלה ובאזור המשולש והנגב, הגיוני שאזרחים יבקשו להתחמש כדי להגן על עצמם ומשפחותיהם".   ח"כ אמיר אוחנה (הליכוד), הודיע במקביל על הקמת "השדולה לקידום זכות ההגנה העצמית בישראל," שבה חברים 20 חברי כנסת נוספים – כולם מהאופוזיציה. השדולה של ח"כ אוחנה נשענה על אידיאולוגיה ימנית קונסרבטיבית, הנפוצה במפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, שלפיה לכל אזרח שמורה הזכות להגן על עצמו. לפי אוחנה, המדיניות הישראלית של מתן רישיונות נשק היא "קשוחה ביותר", והיעד של השדולה הוא לגבש שינויי חקיקה כדי לשנות זאת.   ביולי 2021 הודיעה הפרקליטות לבג"ץ כי השר החדש לביטחון פנים, עמר בר-לב, מקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה יש לקבוע תבחינים למתן רישיון נשיאת נשק פרטי בחקיקת מִשנה. בכך הציג השר בר-לב עמדה הפוכה לעמדת קודמו בתפקיד, אמיר אוחנה, שמאז כניסתו לתפקיד השר לביטחון פנים, ב-2015, פעל להגדלת כמות כלי הירייה ברחובות (אבל ההליך היה טעון אישור של ועדת ביטחון הפנים של הכנסת, דבר שלא הובא להצבעתה).   בהודעת הפרקליטות נמסר שבהתאם להחלטה החדשה של השר, גורמי המקצוע במשרד לביטחון פנים יחלו להכין טיוטת תבחינים שאפשר יהיה להעלות בפני ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת. לגבי נשק אבטחה המשיך השר החדש במדיניות של קודמיו, והחליט להאריך את ההיתר שניתן למאבטחים לקחת איתם את הנשק הביתה.   כתוצאה מכל אלה, במהלך 2021 חל גידול הדרגתי בהגשת בקשות לקבלת רישיון לאחזקת כלי ירייה: הוגשו יותר מ-19 אלף בקשות חדשות, פי שניים מהשנתיים הקודמות; אושרו כ-11 אלף בקשות.   המחלוקת על מדיניות רישוי כלי ירייה ותוצאותיה – 2022 אירוע טרור שבו מחבל רצח עוברי אורח ברחוב דיזנגוף בתל אביב, בתחילת אפריל 2022, היה טראומטי מבחינות שונות. הוא גרם לריכוז בעלי נשק מגורמים ומכוחות שונים בסביבה הומה בני אדם. בעקבות האירוע, הרמטכ"ל ציין כי "לא ייתכן שאזרחים מסתובבים בין שוטרים, וכל אחד לוקח אקדח ויורד לרחוב לרדוף אחרי מחבלים. ככה עלול להתחיל אירועי ירי דו-צדדי".   כתגובת-נגד, וכהיענות לדרישה להרחבת הקריטריונים, עו"ד עדי קידר מארגון "חוננו" הכריז כי "מנסים למזער את כמות כלי הנשק שמצויים בידי האזרחים". לדבריו, "זהו דבר הזוי, שיגרום לסכנת נפשות".   סגן ראש עיריית ירושלים, המקורב לתנועה הכהניסטית, אריה קינג, כתב בעקבות אירועים ביטחוניים במזרח ירושלים, במסר ויג'ילנטי מובהק: "אני קורא ליהודים באשר הם להגיע ולפטרל ברחובות העיר העתיקה, ואם תבחינו ביהודים מותקפים – צאו להגנתם".   בעקבות הלחץ הציבורי ובחינה מחודשת של מצב הדברים, השר לביטחון פנים עמר בר-לב הודיע כי מי ששירתו בתפקידים מבצעיים במשטרה ובמג"ב יוכלו לקבל רישיון נשק, בכפוף לתנאים; זאת לאחר שעד לשינוי, לוחמי מג"ב לא יכלו להוציא נשק, מכיוון שלא השלימו הכשרה של רובאי 07.   בשנים 2020-2017 הייתה תנודתיות במספר הבקשות לרישיון כלי ירייה פרטיים; אבל ברובן מספר הבקשות שהוגשו היה נמוך מ-10,000. בין השנים 2022-2020, מספר הבקשות למעלה מהכפיל את עצמו. בסך הכל, מספר הבקשות גדל פי חמישה בין שנת 2020 לשנת 2022. ב-2022 עמד מספר הבקשות לקבלת רישיון לאחזקת כלי ירייה על 42 אלף. מתוך אלו אושרו כ-13.5 אלף בקשות.   ממשלת נתניהו השישית – מהשבעת הממשלה ועד ה-7 באוקטובר 2023 במאי 2022 קיבלה ממשלת ישראל השלושים-ושבע את אמון הכנסת העשרים-וחמש. ב-28 בדצמבר 2022 נחתם הסכם קואליציוני בין מפלגת הליכוד לבין עוצמה יהודית. נקבע בו כי "בתוך 60 יום מהקמת הממשלה, תתקבל החלטת ממשלה המכריזה על מערכה לאומית כוללת להשבת הביטחון האישי ברחבי ישראל, למיגור הפשיעה הלאומנית, ולהיערכות להתמודדות עם פתיחת חזית פנימית בחירום". ב-29 בדצמבר קיבלה הממשלה החדשה את אמון הכנסת, ושריה נשבעו אמונים מייד לאחר מכן – בכללם, השר איתמר בן-גביר, שמונה לשר לביטחון הפנים, ושֵם משרדו שונה ביוזמתו למשרד לביטחון לאומי.   בליל שבת, 27 בינואר 2023, בוצע פיגוע על ידי מחבל פלסטיני, תושב מזרח ירושלים, שירה למוות באזרחים בשכונת נווה יעקב בירושלים. באירוע נרצחו שבעה בני אדם, ונפצעו שלושה. ארבע דקות לאחר תחילת הפיגוע, המחבל חזר למכוניתו ונמלט. לאחר שנסע כ-800 מטרים, נתקל בניידת משטרה ביציאה מהשכונה אל שכונת בית חנינא. הוא יצא ממכוניתו וירה לעבר השוטרים שרדפו אחריו, ואלה ירו בו למוות.   בהצהרה שמסר השר איתמר בן-גביר, בעת שביקר את הפצועים בבית החולים, הוא התחייב לפעול להגדלת מספר האזרחים נושאי הנשק: "אני רוצה יותר כלי נשק ברחובות, כדי שאזרחי ישראל יוכלו להגן על עצמם... לכן הנחיתי בהתאם את המשרד שלי, וכאן אני צריך גם סיוע של האוצר [בצלאל סמוטריץ'], ואעלה את זה גם בקבינט – כדי להביא אנשים נוספים לאגף רישוי כלי ירייה. זה יאפשר לאזרחים שרוצים ומתאימים לשאת נשק, ואני רוצה גם להקל בקריטריונים [תבחינים] לכך".   האירוע הביא את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להצטרף לשר איתמר בן-גביר, בטענה: "אנחנו רואים פעם אחר פעם שאזרחים חמושים ומיומנים מצילים חיים". בישיבת הממשלה השבועית אמר נתניהו: "אנחנו מזרזים מתן נשק לאלפי אזרחים ישראלים ברחבי הארץ, כולל שירותי ההצלה... זה יגביר את יכולת התגובה".   בשלהי אפריל 2023 נמסר כי, בהוראת בן גביר, "בקרוב יהיה קל יותר לקבל רישיון לכלי ירייה". הצעד המתוכנן תורץ כמקובל כנדרש "בעקבות המצב הביטחוני, והעלייה המשמעותית בביקוש של ישראלים לשאת נשק אישי". על פי ההנחיות החדשות, "קבוצות נוספות יקבלו פטור מריאיון פיזי בלשכות כלי הירייה – כגון לוחמים משוחררים, משרתי מילואים פעילים, שוטרים וכבאים".   בשלהי יוני 2023, חלק מפעילי ארגון "אחים לנשק" (ארגון מחאה והתנדבות שנוסד על ידי אנשי מילואים כחלק מתנועת המחאה נגד הרפורמה המשפטית שהוכרזה בינואר 2023 על ידי ממשלת ישראל השלושים-ושבע) קיבלו הודעה על ביטול הרישיון להחזקת כלי ירייה פרטי מהאגף לרישוי כלי ירייה במשרד לביטחון לאומי. עם קבלת ההודעה נדרשו הפעילים המשתתפים בהפגנות לגשת לתחנת המשטרה, ולהפקיד את כלִי הנשק האישי שלהם. נמסר כי ההליך מתנהל לפי חוק כלי ירייה ולפי שיקול דעת נרחב המוקנה בחקיקה לפקידי הרישוי.   במקביל נשללו כלי הירייה של לפחות שבעה פעילים במחאה נגד הממשלה, בהם קצינים בשירות מילואים פעיל, ובגופי התנדבות ביטחוניים אזרחיים.   משטרת ישראל הבהירה כי "במסגרת פעילות המשטרה לשמירה על שלום הציבור וביטחונו, המשטרה בודקת במערכות המידע המשטרתיות העומדות לרשותה את מסוכנות בעל הרישיון לנשק בבואה להמליץ על חידושו או ביטולו. ככל שמתקבל מידע על אודות מחזיק הרישיון, הוא נבחן בהתאם, תוך איזון בין הצורך התעסוקתי שלו לבין שמירה על שלום הציבור". בהודעה הודגש כי "המשטרה היא גוף ממליץ, בעוד הגוף המאשר את קבלת הרישיון או הארכתו הוא האגף לרישוי כלי ירייה במשרד לביטחון לאומי".   מהמשרד לביטחון לאומי נמסר: "רישיון נשיאת כלי ירייה ניתנת על ידי משטרת ישראל. בארבעת החודשים האחרונים, במסגרת מבצע לצמצום זמני המתנה לקבלת רישיון לנשיאת כלי ירייה פרטי, ניתנו יותר מ-14,073 אישורים מותנים. בשנה קודמת הנתון הזה עמד על 4,054 בלבד. לצד עידוד נשיאת כלי ירייה פרטי, האגף לרישוי ופיקוח על כלי ירייה מקפיד על נהלים ומאפשר נשיאת כלי ירייה פרטי בכפוף לשימוש אחראי".   בתחילת יוני 2023 נמסר כי השר לביטחון לאומי יביא לאישור שורת צעדים לשינוי התבחינים לבקשת רישיון לקבלת כלי ירייה. במסגרת התוכנית, יאושר רישיון לכל בעל תעודת לוחם, ולחיילי ישיבות הסדר בתנאים מסוימים. בנוסף, מתנדבי מד"א יכללו לראשונה בתבחין "מתנדבים בכוחות ההצלה".   ביולי 2023 הוגש תזכיר טיוטת "תקנות כלי הירייה". בדברי ההסבר נכתב כי "מדיניות השר לביטחון לאומי היא כי כלי ירייה יימצא רק היכן שיש צורך בו ובידי מי שכשיר לכך ועבר את ההכשרה הנדרשת; זאת, לצורך חיזוק הביטחון האישי ותחושת הביטחון של אזרחי ותושבי מדינת ישראל". בהצעה פורטו תנאי הסף החדשים.   באותו החודש, בעקבות התערבות לשכת השר בן-גביר, ניתן אישור מיוחד לנשיאת כלי ירייה לג'ונתן פולארד, אשר הורשע בארצות הברית ב-1987, במסגרת עסקת טיעון, בקשירת קשר למסירת מידע ביטחוני לממשלה זרה, נידון למאסר עולם, שוחרר בתנאים מגבילים בנובמבר 2015, ועלה ארצה בדצמבר 2020.   סיכום מינויו של איתמר בן-גביר לשר לביטחון לאומי, ושל בצלאל סמוטריץ' לשר האוצר ושר במשרד הביטחון, הביא למצב שבו השליטה האפקטיבית על חלק ניכר מהמשאבים הלאומיים המדינתיים המרכזיים מצוי בידי תנועות של הימין הרחוק – הרדיקלי והקיצוני. בכלל זה, גורם מובהק של ימין רחוק בישראל השתלט "מבפנים" על משאבי העוצמה הביטחונית-הלאומית, וקודם כל וראשית לכל על הקצאת הנשק לאזרחי המדינה.   גישתו של השר בישרה על "מדיניות מרחיבה" לרישוי כלי ירייה המצויים בידי אזרחי המדינה (בעיקר אלה היהודים). למרבה הפרדוקס, הצורך בנשק גבר במידה רבה בשל מחדלי הממשלה שבה שירת השר לביטחון לאומי, והמהלכים שהוא עצמו הנהיג בתקופת כהונתו, שהביאו להחלשה ממשית של המשטרה, לירידת קרנה, לפריקת עול ברחוב הערבי בישראל, ולנסיקת הטרור הפלסטיני. קוד פתוח ( מדיניות רישוי כלי ירייה בישראל מאז טבח ה-7 באוקטובר ואילך, תיסקר בחלק הבא).

גישות לרישוי כלי ירייה: גישה מרחיבה – גישה מצמצמת גישה מרחיבה לרישוי כלי ירייה – המגדילה את מספר רישיונות כלי הירייה הניתנים לציבור, ובהתאמה גם את כמות הנשק המצוי בבעלותו – אפיינה את מבַצעי המדיניות בישראל עד לראשית שנות התשעים; מאז ואילך – גישה מצמצמת.   הגישה המצמצמת הביאה, לטענת מבצעֵי המדיניות, לירידה דרסטית במספר כלי הירייה המצויים בידי האזרחים, ולעלייה משמעותית ברישום וברישוי כלי הירייה.   עם זאת, גם כאשר מבַצעי המדיניות דוגלים להלכה בגישה מצמצמת, אילוצים ומגבלות שונים וכִּשלי מדיניות עשויים להביא למצב שבו למעשה מדיניות זאת אינה מיושמת בצורה מלאה ואולי אף "מרוּקנת מתוכנה". אדגים את הדברים להלן.   התפתחות היסטורית "חוק כלי ירייה, תש"ט-1949, שנחתם על ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושר הפנים חיים-משה שפירא, פורסם ב-7 באוגוסט 1949. הובהר מאוחר יותר כי "חוק כלי הירייה הישראלי – בין החוקים הראשונים שחוקקו לאחר הקמת המדינה – נבדל מהפקודה המנדטורית בכמה עניינים חשובים, ובייחוד בהכרה שניתנה בחוק להחזקת כלי ירייה על ידי כפרים מאושרים ומפעלים ראויים להגנת הנפש והרכוש שלהם והתחבורה עִימם".   ב"זיכרון דברים מפגישה שנערכה במשרד הפנים עם באֵי כוח המשטרה ומשרד הביטחון בנוכחות האדונים גוברניק וקופרמן ממשרד הפנים בדבר הנוהל אשר יש לנהוג בו במתן רישיונות לכלי ירייה" (אוקטובר 1949) נאמר: "המטרה העיקרית כיום היא לקבל רשימה מלאה של כלי הנשק הנמצאים בידי רבבות אנשים עוד מלפני הקמת המדינה. קיים חשש רציני שבאם המחזיקים בנשק יתקשו בהשגת הרישיונות, יישאר הנשק במחתרת. לכן הוחלט להקל במתן רישיונות להחזקת כלי ירייה, אבל להקפיד במתן רישיונות לנשיאתם. ההחלטה הזאת באה על מנת לתת לשלטונות אפשרות לדעת בידי מי נמצא נשק ולפקח עליו בעת הצורך. קו הפעולה הזה נקבע אבל רק לשנה הנוכחית, ומתקבל על הדעת שבשנים הבאות יהיה צורך להגביל את מתן הרישיונות בהתחשב עם מצב הביטחון הכללי ועם התפקיד שמבקש הרישיון ממלא".   הסדרה:  בנובמבר 1949 התפרסמה בעיתונות ההודעה הבאה: "משרד הפנים מבקש להודיע: על כל האנשים אשר ברשותם נמצאים כלי ירייה להגיש מייד בקשה אל פקידי הרישוי במשרדי הממונים על המחוזות, לשם קבלת רישיונות מתאימים. החזקת כלי ירייה או נשיאתם בלי רישיון מהווה עבירה על החוק".   ב-1951 התפרסמה כתבה בעיתונות בכותרת "בעיית הנשק הפרטי בארצנו", הסוקרת את המצב עד לאותה העת: "בישראל רשאי כל אזרח לבקש רישיון לשאת ולהחזיק כלי ירייה, וכמעט תמיד הוא מקבל רישיון זה. הבקשה מוגשת למינהל המחוזי, ומכאן היא עוברת למפקח המשטרה המחוזי ולמפקד הצבא במחוז. הערותיו של מפקח המשטרה המחוזי מצטמצמות על פי רוב רק בציון העובדה אם המבקש נידון פעם על ידי בית הדין. למפקד הצבא נשאר רק להמליץ או להתנגד בהתאם להערתה של המשטרה. כך מתווספים חודש-חודש מאות נושאי נשק פרטי במדינה".   היישוב העברי נזקק מראשיתו לנשק פרטי משני טעמים: לשם הגנה מאורגנת של יישובים, ולשם התגוננות של יחידים שמאז ומתמיד היו נתונים בסכנה מתמדת של התנקשויות מצד הערבים. לכן הסתכנו יהודים במאסר כדי לספק ליישוב את הנשק היקר. עם הקמת מדינת ישראל הועמד השלטון העברי הצעיר בפני בעיה סבוכה: כיצד לקבל לידיו את כמויות הנשק הנמצאות בידי ארגונים ויחידים?   בשעה שביחס לארגונים ידעה הממשלה לנהוג ביד חזקה, השלטונות גילו גישה רפה כאשר התעוררה השאלה כיצד להוציא מידי האזרחים את הנשק שבא לידם שלא כדין בתקופת המנדט. הממשלה לא יכלה להתעלם מכמה עובדות: היה ברור שאלה שבמשך שנים החזיקו בכלי ירייה תוך הסתכנות שמרו עליו בקפדנות והתרגלו אליו – לא ירצו להיפרד ממנו, ויבקשו רישיון כדי להמשיך בהחזקתו. בין אלה בלטו מפקדי השורה ואנשיה בארגוני מחתרת ופעילי ביטחון לשעבר. בעמדם בפני בקשת "לגליזציה" של נשק מצד אנשים כאלה, לא מצאו השלטונות אפשרות לסרב לבקשותיהם, ומספרם של המבקשים עלה לאלפים.   נשק ה"הגנה" הפך לנשק הראשון של צה"ל, ואת שאלת מרוּת המדינה לפקח על נשק המובא לתחום ישראל, והנמצא בידי ארגונים, הכריע מאבק הדמים שהתנהל בחוף ימה של תל אביב סביב האונייה אלטלנה.   המִפנה העיקרי בשאלת רישיונות לנשיאת והחזקת כלי ירייה בא עם ארגונו של צה"ל על יסודות של צבא קבע ועתודות מילואים של האזרחים. משחודשה הסיסמה "ללמד בני יהודה קשת", והקריאה לאזרחי הארץ להתאמן בקליעה, הגיעו לשיאן ההקלות במתן רישיונות לנשק. השלטונות החלו להעניק רישיונות להחזקת הנשק בסיטונות, באשרם "באופן אוטומטי" כלי ירייה הנמצאים בידי המבקשים. מתוך ההנחה שכל אזרח הוא חייל בחופשה וכל בית חייב בשעת חירום להיהפך למצודה, השלטונות לא הקפידו על "מוצא" הנשק, ולא התעניינו כיצד הוא בא לידי המבקש.   בסקירת "התפתחות נושא הרישוי מאז 1967 [ועד שלהי 1972]" נאמר: "עד למלחמת ששת הימים, הסתכם מספר מחזיקי כלי הירייה הבודדים ב-20,000 איש בנוסף לכמה מפעלים, כפרים ומשרדי ממשלה. הדרישה לנשק לא הייתה רבה, והצטמצמה למספר מסוים של אזרחים שגדל מדי שנה בצורה אִיטית ובמיוחד התרכז בירי ספורטיבי וירי למטרות ציד. לא נקבעה מדיניות ובדרך כלל אושרו רישיונות שלמבקשיהם לא היה עבר פלילי. לאחר מלחמת ששת הימים גבר והלך הצורך בכלי ירייה בתחומים רבים וחיוניים, ואנו עומדים בפני בעיות אשר לא היו קיימות קודם לכן. השינויים שחלו הם: ראשית, גידול ניכר במספר כלי ירייה על ידי מפעלים ראויים ובעיקר על ידי חברות שמירה. מספר כלי הירייה הנאמד שבידי מפעלים אלו מגיע לאלפים, גידול רב בייבוא כלי ירייה על ידי סוחרים. שלישית, גידול בייבוא כלי ירייה מסוגים שונים על ידי עולים חדשים ובעיקר מארצות הברית, שם אין רישוי כלל בנושא הזה. רביעית, חימוש מטוסים וחימוש אוניות. חמישית, בעיות תיאום בין גורמי ביטחון כמו צה"ל, שב"כ, משרד החוץ, משטרה, כאשר לא פעם דרישות הגורמים מנוגדות; שישית, מספר מחזיקי כלי ירייה ברישיונות אישיים גדל ל-53,000; שביעית, נשק למשימות ותפקידים מיוחדים".   המדיניות המרחיבה שהונהגה בתקופה הזו מתבררת לדוגמה מתשובה של שר המשטרה שלמה הלל על פנייה של שר המשפטים בדבר "הגבלת רישיונות להחזקת נשק" (31 בדצמבר 1972): "נראה לי כי בשלב הזה אין מקום להכבדה דרסטית ברישיונות להחזקת כלי נשק. במציאות שבה אנו נתונים, כאשר אנשים רבים נוסעים מדי פעם באזורים ובשטחים שעשויה להיות בהם סכנה: ראשית, אין להגביל אפשרות קבלת נשק ברישיון. המדיניות שלנו עד כה הייתה לאפשר לאנשים להחזיק נשק ברישיון אלא אם כן הייתה סיבה טובה להימנע מכך. שנית, המצב הוא שהכמות הגדולה ביותר של נשק נמצאת, למעשה, בידי אנשי צבא הנמצאים בחופשה, ושעליהם להביא עִימם את כלי הנשק האישיים שלהם, על מנת לעמוד בהוראת המטכ"ל שעליהם לשאת עִימם כלי נשק בהיותם בשטחים המוחזקים. הגבלה במתן כלי נשק לאזרחים (הנמצאים לעיתים קרובות במילואים, ומגיעים לחופשותיהם עם נשק), נראית בלתי-יעילה, ואינה תואמת את המציאות שאנו חיים בה כעת. שלישית, הגבלה במתן רישיונות כלי נשק – עשויה לגרום לכך שאנשים יחזיקו כלי נשק ללא רישיון, וממילא ללא פיקוח. למעשה, הצעת החוק האחרונה שהוכנה והובאה על ידי משרד המשפטים הייתה לעודד את האנשים לקבל רישיונות לכלי הנשק שברשותם, ולהימנע מהחזקת כלי נשק ללא רישיון. לאחר שעודדנו את האנשים להצהיר על כלי הנשק (לרבות מזכּרוֹת) העומדים לרשותם, לא נראה לי שנוכל עתה לבוא ולהטיל הגבלות על יכולתם לקבל רישיונות על כלי הנשק האלה, שהם הצהירו עליהם לפי דרישתנו. כאמור לעיל, לא נראה לי שיש עתה מקום להגבלות דרסטיוֹת במתן רישיונות לכלי נשק. לעומת זאת, אני שוקל ובוחן הצעות שונות שיהיה בהן כדי להבטיח פיקוח יעיל יותר על נשק ברישיון הנמצא בידי האנשים. בין השאר, אנו שוקלים האפשרות להמליץ על כך שכל בקשה להחזקת כלי נשק ברישיון תהיה חייבת במתן טביעת אצבעות. נשקלות גם הצעות אחרות בכיוון זה, ולכשתתגבש הצעה מפורטת אעבירה אליך למחשבה ולברור".   ראוי לציין כי לא תמיד עמדת המשטרה עלתה בקנה אחד עם הדברים האלה. ב"נוהל רישוי מתן נשק ותחמושת באזורים המשוחררים" (אוקטובר 1967) נאמר בין השאר: "חלוקת נשק במספרים גדולים יש בה סיכון ביטחוני. לכן יינתנו רישיונות נשק בצמצום, ורק כאשר יש לגורמי הביטחון עניין מיוחד במבקש הרישיון".   במסגרת "כנס פקידי רישוי של משרד הפנים" (אוגוסט 1968) אמרו המרצים – ראש מדור סיור, וקצין מדור סיור במטה הארצי: "משטרת ישראל רואה בנושא כלי ירייה אחד הנושאים החשובים ומייחסת משקל רב לפיקוח על מתן רישיונות; זאת לאור הסכנות הכרוכות במסירת כלי נשק לידיים בלתי-נאמנות מחד גיסא, או לידיהם בלתי-מאומנות, מאידך גיסא. הִִתרבות מקרי הפשע בהם שימשו כלי הירייה כאמצעי לביצועם, הִִתרבות מקרי האסון שאירעו כתוצאה מטיפול לא נכון או בלתי-זהיר בכלי ירייה – הם המכתיבים לנו את גישתנו, אשר לעיתים נראית כנוקשה".   ועדות לבחינת מדיניות מתן הרישיונות, והנחיות מתאימות:  במשך השנים הוקמו, בעקבות אירועים שבהם היו מעורבים בעלי רישיון לכלי ירייה, כמה ועדות לבחינת מדיניות מתן הרישיונות. מתוך יישום ההמלצות של הוועדות גובשה תפיסת מדיניות הקובעת "תבחינים", שבהם נדרשו לעמוד מבקשי רישיון כלי ירייה. כמו כן, פורסמו דוחות של מבקר המדינה, ושונו הנהלים בהתאם.   הוועדה הבין-משרדית לבירור מדיניות רישוי כלי ירייה (ועדת כהן, 1992, סמכה ידה על מדיניות רישוי כלי הירייה שנקבעה מטעם משרד הפנים ושתולה מתן רישיון לכלי ירייה בקיומה של עילה. היא ציינה כי "יש להמשיך לקיים מדיניות מגבילה ומרסנת הקובעת מי זכאי לרישיון לכלי ירייה". הוועדה המליצה להרחיב את העילות בכמה תחומים, העיקרי שבהם הוא הרקע הביטחוני של המבקש.   ב-1995, לאחר ההתנקשות בחיי ראש הממשלה יצחק רבין, נקטה הממשלה מדיניות של צמצום כלי הירייה הנמצאים בידי האזרחים, בין השאר באמצעות קביעת תבחינים שקבעו את העילות שבגינן ניתן לאזרחים להגיש בקשה לרישוי נשק.   בינואר 1996 פורסמו לראשונה התבחינים למתן רישיונות לנשק פרטי. קבלת רישיון לכלי ירייה הותנתה בעמידה באחד התבחינים, כמו גם בעמידה בדרישות סף מסוימות.   עד מועד השקת מנגנון התבחינים היו בישראל כ-380,000 כלי ירייה, שהוחזקו ברישיון בידי האזרחים. באותה השנה הוקם האגף לרישוי כלי ירייה במשרד הפנים. האגף שימש כממונה המקצועי לרישוי כלי הירייה, ומנהלי לשכת רישום האוכלוסין שימשו כמנהלים התפעוליים של התחום.   ועדת המשנה לנושא נשק צבאי ואזרחי של הוועדה למניעת אלימות במשפחה, 1998, קראה להמשיך במדיניות המצמצמת במתן רישיון אישי לקבלת נשק.   הוועדה הבין-משרדית לבחינת זכאות למתן כלי ירייה, 2001, ציינה לטובה את הטיפול ב"יישובים זכאים" (שתושביהם זכאים לרישיון כלי ירייה עקב רמת האיום על היישוב), ושל "יישובים ראויים" (הראויים להחזקת כלי ירייה "ארגוני", באופן מרוכז לשם הגנה על היישוב). עיקר המלצותיה התייחסו לקבלת רישיון כלי ירייה על ידי קצינים נוספים ולוחמים ביחידות מיוחדות. ההמלצות האלו התקבלו על רקע המצב הביטחוני, ופעולות הטרור שבהן נפגעו אזרחים רבים.   דין וחשבון הוועדה לבחינת מערך רישוי כלי ירייה לשומרים, 2005 (ועדת ברינקר), המליץ על העברת הטיפול ברישוי כלי ירייה לשומרים בחברות שמירה לאחריות המשרד לביטחון הפנים; קיום הליך רישוי אישי לשומרים; הגברת הפיקוח והבקרה על השומרים; קביעת רמות אימון והכשרה מתאימות באישור רופא מטפל; מבחינת צמצום מספר השומרים החמושים, והמקומות לשמירה חמושה; צמצום האישורים לנשיאת כלי ירייה, ותופעת נטילת כלי הירייה על ידי השומרים לביתם.   ב-2009 הוכפף אגף רישוי כלי הירייה כאגף עצמאי למנהל רשות האוכלוסין במשרד הפנים. ב‑2011 עבר האגף ממשרד הפנים למשרד לביטחון הפנים. החלטת הממשלה התקבלה בעקבות דוחות בדיקה אשר הצביעו על המשרד לביטחון הפנים כזה המתאים ביותר לטפל בנושא רישוי כלי הירייה בישראל, לאור סמכויות האכיפה המצויות בידיו, לרבות המשטרה, שהיא הגורם המרכזי בהתוויות מדיניות לגבי החזקת הנשק במדינת ישראל. השר לביטחון פנים דאז, יצחק אהרונוביץ', אמר בעקבות ההחלטה כי "העברת סמכויות כאמור ממשרד הפנים למשרד לביטחון פנים תסייע גם בהגשמת מדיניות צמצום כלי הירייה המוחזקים בידי הציבור, הגברת האכיפה על החזקת נשק בלתי-חוקי, שיפור הפיקוח על כלל מחזיקי הנשק הבלתי-חוקי, שיפור הפיקוח על כלל מחזיקי כלי וכפועל יוצא מכך לסייע במאבק בפשיעה [כמובן, בהתאם למדיניות השר ולהנחיותיו].   באוגוסט 2011 פורסמו תבחינים חדשים, כחלק ממדיניות צמצום מספר כלי הירייה. במסגרת זאת, הוגבל הרישוי לכלי ירייה אחד בלבד. כמו כן, נאסרה החזקת רובים פרט לציוד המתאים לצייד ולספורט.   החל ב-2013 נכלל ברישיון הפרטי סעיף המחייב התקנת כספת בבית בעל הרישיון לצורך אחסנת כלי הירייה.   ב-2014 פורסם דוח מבקר המדינה (64ג), שבדק את נושא "רישוי כלי ירייה והפיקוח על החזקתם". בבדיקה הזו נבחנו ההליכים למתן רישיון לאחזקת כלי ירייה ומערכת הפיקוח והאכיפה על קיום תנאי הרישיון והוראות החוק. נקבע בו כי, למעשה, המדיניות שנקבעה לא יושמה כל צורכה. הפער בין ההלכה לבין המעשה של ביצוע מדיניות רישוי כלי ירייה הובהר בדוח: "המדיניות של רישוי כלי ירייה, שקבע משרד הפנים, נועדה לבטא את האיזון הראוי בין האינטרס להבטיח את ביטחון הציבור ואת ביטחונם של יחידים המצויים בסיכון גבוה לבין האינטרס להגן על הציבור מפני פגיעה מכלי ירייה שהוא חפץ מסוכן. מחדלי מבצעֵי המדיניות מרוקנים למעשה מתוכנה את המדיניות שנקבעה". לפיכך, "יש חשיבות ליישום שיטתי של המדיניות שנקבעה, כדי שלא יופר האיזון האמור וכדי להבטיח שהחזקת כלי הירייה שבידי הציבור תהיה תואמת את מדיניות הרישוי שנקבעה".   באותה השנה חתם השר לביטחון הפנים דאז, על רקע המצב הביטחוני, על תבחינים מעודכנים שהרחיבו במידת מה את התבחינים שקדמו להם.   ב-2015, התבחינים עודכנו פעם נוספת. במסגרת העדכון הזה נוסף, בין היתר, תבחין של "שירות ביחידה מיוחדת בכוחות הביטחון", שאפשר לבעלי עבר קרבי מיחידות מיוחדות בצה"ל לבקש רישיון לכלי ירייה.   ב-2017 הוכנה הצעת חוק מטעם הממשלה – תזכיר חוק כלי ירייה. הצעת החוק החדשה הייתה המשך ישיר לחקיקה הקודמת ולתיקונים שהוכנסו במשך השנים בחוק, ונועדה לשמש כ"חוק אחיד שמבנהו ותכניו תואמים את המציאות הנוכחית".   ב-2018 החליט השר לביטחון פנים, גלעד ארדן (ליכוד), על הרחבת התבחינים לרישוי נשק פרטי, ותבחינים אלה פורסמו באוגוסט אותה השנה. במסגרת הזו נכללו בין הזכאים להגשת בקשה לרישוי כלי ירייה: לוחמים בעלי הכשרה של רובאי 07 ו-08 ומעלה בצה"ל ובמשטרת ישראל; קצינים מדרגת סגן ונגדים מדרגת רס"ר (ללא תנאי של שירות מילואים פעיל); שוטרים (בשירות פעיל או שפרשו מהשירות); מתנדבים ביחידות משטרת ישראל (בהתאם לנוהלי המשטרה); עובדים במד"א ועובדים ומתנדבים פעילים בעמותות זק"א ואיחוד הצלה.   השר ארדן הסביר את הרציונל שעומד מאחורי היוזמה [שהדהד אחר כך שוב ושוב בדברי השר איתמר בן-גביר] בכך ש"המציאות בשנים האחרונות הוכיחה כי אזרחים רבים הצילו חיים במהלך פיגועים ובעידן של 'טרור יחידים' – ככל שיהיו יותר אזרחים מיומנים שנושאים נשק כך יגדל הסיכוי לסכל פיגועים ללא נפגעים ולצמצם את מספר הנפגעים". ארדן ציין עוד, כי "אזרחים מיומנים המחזיקים בכלי ירייה במרחב הציבורי תורמים לתחושת הביטחון, מהווים קו הגנה חשוב בפני פיגועי יחידים ומשמשים למעשה כמכפילי כוח מזדמנים וכך, מחזקים את ביטחון הציבור. המדיניות החדשה מאזנת בין הצורך להגן ואני על הציבור העלול להימצא בסיכון ובין הצורך לשמור על הציבור מפני שימוש לא נכון בכלי ירייה".   בעקבות המדיניות החדשה, גדל פוטנציאל מחזיקי כלי ירייה מיומנים במרחב הציבורי בכ-600 אלף משרתי ובוגרי כוחות הביטחון וצה"ל ואלפי מתנדבים של משטרת ישראל וגופי ההצלה. המדיניות המרחיבה הביאה לעלייה דרסטית במספר הבקשות לרישיונות כלי ירייה, בשיעור של כ-330 אחוזים, כאשר יותר ממחציתן קיבלו אישור. בנוסף, היא אפשרה למאבטחים לקחת עימם נשק הביתה.   בשלהי ספטמבר 2018, בהמשך להרחבת הקריטריונים להחזקת כלי ירייה ברישיון ולשדרוג הליך ההסמכה וההכשרה של מבקשי ומחזיקי רישיונות כלי ירייה, הורה השר ארדן על הקמת ועדת פיקוח ויישום למעקב ובחינה של הליך הקבלה והחידוש של רישיון כלי ירייה. הוועדה בחנה את הליכי קבלת הרישיון, חידושו או שלילתו, והעבירה את המלצותיה בהתאם.   הרפורמה שהביא השר ארדן לתחום רישוי כלי ירייה עוררה ביקורת בקרב חוגים שונים, כך, לדוגמה, בצל העלייה החדה במספר הנשים הנרצחות ב-2018, קואליציית ״האקדח על שולחן המטבח״, שבה חברה האגודה לזכויות האזרח, עתרה נגד יישומה לבג״ץ. לפי השוואה בין-לאומית שהוצגה בעתירה, 40 אחוזים מתוך כלל מקרי הרצח בישראל בוצעו באמצעות כלי ירייה, לעומת 28 אחוזים בממוצע במדינות ה-OECD. עוד עלה מהממצאים שהובאו בעתירה כי נשק במרחב הציבורי מגביר את הסיכון לחיי נשים ב-5-3 אחוזים.   בפברואר 2021 הוציא בית המשפט צו על תנאי בעניין שניים מן הסעדים שהתבקשו בעתירה: עיגון התבחינים (קריטריונים) למתן רישיון לנשק פרטי בחקיקת משנה, וביטול הוראת השעה המתירה למאבטחים לקחת את הנשק שלהם מחוץ למקום ולשעות העבודה.   קוד פתוח (מדיניות רישוי כלי ירייה בישראל לאחר האירועים שנלוו למבצע שומר החומות, מאי 2021, והשלכותיהם, ועד לתחילת מלחמת חרבות ברזל, אוקטובר 2023, תיסקר בחלק הבא).

אני מאמין שהחזקה ונשיאה של נשק בידי יחידים לא הגיונית בחברה מסודרת, בעלת כוחות אכיפת חוק ורשויות ביטחון מדינתיים רשמיים. (סוציולוג אמריקני – Prof. George Lundskow)   מדיניות מרחיבה של רישוי כלי ירייה אינה רק בעיה לרשויות אכיפת החוק ולכוחות הביטחון. היא מציבה אתגר לעצם האפשרות לקיים חברה דמוקרטית פתוחה. (סוציולוג ופסיכיאטר אמריקני – Jonathan M. Metzl)   תרבות הנשק האמריקנית מכינה אותנו לאוטוריטריוּת ולשקיעה של הדמוקרטיה. (היסטוריונית אמריקנית – Prof. Ruth Ben-Ghiat)   נשק כערך "התיקון השני" לחוקת קובע כי "אין להגביל את זכותם של בני אדם והחזיק נשק ולשאתו". הזכות היסודית הזאת, המושרשת בעבר הקולוניאלי, התקבעה והתמסדה. בהתאם לרוב ההערכות, קיימים בארצות הברית יותר כלי נשק מאשר בני אדם.   ישראל:  בהמנון הפלמ"ח מופיעה השורה "כָּל בָּחוּר וָטוֹב – לַנֶּשֶׁק". לפי האקדמיה ללשון העברית, הצירוף "בָּחוּר וָטוֹב" לקוח מתיאורו של שאול בספר שמואל: "וְלוֹ [= לְקיש] הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, בָּחוּר וָטוֹב, וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּו" (שמואל א', ט', ב'). המילה "נֶשֶׁק", במובן "כלי מלחמה" עתיקת יומין – עוד מימי המקרא.   נשק – חברה ופוליטיקה סקר של מרכז המחקר פיו – מכון מחקר אמריקני שמרכזו בוושינגטון, המספק מידע על נושאים חברתיים, דעת קהל ומגמות דמוגרפיות המעצבים את ארצות הברית והעולם – שנערך ביוני 2023 בעבור העיתון הניו-יורק טיימס , העלה את התוצאות הבאות:   סיבה להחזקת הנשק: לגבי רוב בעלי הנשק בארצות הברית, "הגנה" היא הסיבה העיקרית להחזקתו.   בעלות כללית על נשק: ככלל, כמעט שליש (32%) אומרים שהם בעלי נשק; עוד 10% אומרים שמישהו אחר במשפחה בעל נשק.   עיר – כפר: בעלות על נשק רווחת הרבה יותר תושבי אזורים כפריים [אצלנו, ביהודה ושומרון] (47%) מאשר בקרב תושבי פרברים (30%) או ערים (20%).   גברים – נשים: 40% מהגברים אומרים שהם בעלי נשק; זאת בהשוואה ל-25% מן הנשים.   לבנים – שחורים ואחרים: שיעור הלבנים נושאי הנשק גבוה יותר משמעותית מאשר שיעור השחורים, ההיספנים והאסייתים.   חלוקה מפלגתית: רפובליקנים, ובמיוחד רפובליקנים קונסרבטיבים, הם בעלי סבירות גבוהה יותר להיות בעלי נשק מאשר דמוקרטים: כחצי (51%9 מהרפובליקנים הקונסרבטיבים הם בעלי נשק; זאת בהשוואה ל-38% מהרפובליקנים המתונים, 24% מהדמוקרטים הקונסרבטיבים והמתונים, ו-16% מהדמוקרטים הליברלים.   הזיקה בין נשק לבין ימין רחוק – ימין רדיקלי-דתי, ובעיקר ימין קיצוני – הדוקה, הן בארצות הברית, הן בישראל. נשק הוא לפיכך סוגיה מרכזית בכל דיון בתנועות של ימין רחוק.   פרופ' ג'ונתן מֵצל, סוציולוג ופסיכיאטר בהכשרתו, ומומחה מוביל בארצות הברית למדיניות נשק, מתייחס בעיקר לסיכון הכרוך בשימוש בנשק בידי אזרחים מהשורה, ולדרכים השונות של פגיעה מנשק חוקי. עם זאת, הוא מצביע גם על איוּם רלוונטי לא פחות – על עצם השיטה הדמוקרטית, ועל שלמות המדינה: "אמריקנים לא הבינו שהפצת הנשק בקרב האוכלוסייה היא סיכון לא רק לבריאות של בני אדם, אלא גם לדמוקרטיה עצמה. נשק מוצג כאמצעי להגנה עצמית, אבל בפועל הוא משמר ואף מקדם סדר יום של מפלגות הימין. נשק הוא כלי של הימין, ותומכיו הם אלה שמתחמשים".   בארצות הברית מתנהל בשנים האחרונות דיון סוער באשר ל"תיקון השני" לחוקה (שהוזכר לעיל). זכויות נשק ובקרת נשק הפכו לסוגיה מעוררת מחלוקת.   גישת ה"הרתעה (deterrence), הקונסרבטיבית מיסודה, נוטה לתמוך באכיפת חוקי הנשק הקיימים, ובהחלת עונשים חמורים על שימוש לא חוקי בכלי ירייה. האמונה היא שככל שאזרחים יהיו בעלי אמצעי ירייה רבים יותר, כך השימוש העברייני בכלי ירייה יורתע ויופחת.   גישת ה"מניעה" (interdiction), הליברלית מיסודה, נוטה לתמוך בצעדים המרסנים נגישות לכלי ירייה. האמונה היא שזוהי השיטה היעילה ביותר לפיקוח ולבקרה על שימוש בכלי נשק.   הקיטוב בין קונסרבטיבים (ימין) לבין ליברלים (שמאל) בארצות הברית התבטא לאחרונה בסוגיית ההחזקה והנשיאה של רובי סער (רובים אוטומטיים-למחצה, בעלי מאפיינים של רובים צבאיים – כמו הרובה הפופולרי AR-15, הגרסה האזרחית של רובה הסער M-16) על ידי אזרחים. בנושא הזה, הפער בין ימין לשמאל התגבר במידה רבה. רובי סער הפכו עם הזמן לסמל של חוסר הסובלנות של הימין הרחוק ביחס לקידום מגמת השוויון בארצות הברית של אמריקה.   המגֵנים הנלהבים ביותר על הזכות האזרחית לשאת כלי ירייה הם קונסרבטיבים. הם נוטים להאמין בהיררכיות חברתיות נוקשות, המחוזקות על ידי תחושות של עליונות דתית-לאומית (בארצות הברית – עליונות של לבנים על פני שחורים; במקבילה בישראל – עליונות של יהודים על פני ערבים).   ככלל, קונסרבטיבים (רפובליקנים) הם בעלי סיכוי של פי שניים להיות בעלי נשק מאשר דמוקרטים (ליברלים). ככלל, בעלי נשק בארצות הברית נוטים להיות – מעבֵר לשיעורם באוכלוסייה – קונסרבטיבים לבנים, נשואים, גרים באזור כפרי או עירוני-למחצה.   ישראל:  בסקר שערך מרכז ויטרבי לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה, בשלהי מרס 2024, התברר כי פילוח היהודים לפי מחנות פוליטיים, בהתאם למידת תמיכתם במדיניות מרחיבה לנשיאת כלי ירייה שהנהיג השר בן-גביר, העלה כי 64.5% מהימין השיבו כי המדיניות החדשה משפרת את תחושת הביטחון שלהם; מיעוט בקרב מצביעי המרכז והשמאל (31.5% ו-17.5% בהתאמה).   נשק ודת מחקר עכשווי העלה כי דת ובעלות על נשק מקיימים גם הם (בדומה לזיקה הפוליטית) קשר אמיץ. כך לדוגמה, פרוטסטנטים אוונגליסטים מחזיקים בנשק הרבה יותר מאשר האוכלוסייה הכללית בארצות הברית.   נשק ומדיניות ממשלתית מאז סוף המלחמה הקרה – ולמרות ההסתערות על הקפיטול בארצות הברית (ינואר 2021) – הדמוקרטיות מאוימות פחות על ידי כוחות חמושים שמסתערים על השלטון, ויותר על ידי ממשלות שנבחרו באופן דמוקרטי, מרוקנות את הדמוקרטיה מבפנים, ומשתמשות בכלים חוקיים כדי לרכז בידיהן כוח, ולהסיר רסנים שמגבילים את השלטון.   המצב מחריף עוד יותר כאשר תנועות חברתיות של ימין קיצוני – במסווה או שלא במסווה – הופכות לתנועות חצי-פרלמנטריות, ועושות מאמץ, באמצעות לגיטימציה של תנועות ומפלגות הגמוניות, לתפוס עמדות כוח שלטוניות.   ישראל:  בישראל, תנועה קיצוני כמו זו הכהניסטית השיגה אכן שליטה על משאבים לאומיים-מדינתיים בכלל, ועל משאב הריבונות המרכזי – זה של כלי הירייה – השמור בדרך כלל כמונופול של המדינה בפרט.   מדיניות רישוי כלי ירייה בביצוע מדיניות רישוי כלי ירייה מתקיים מתח מתמיד בין הדוגלים בגישה "מרחיבה" לבין הדוגלים בגישה "מצמצמת". הראשונים, בדרך כלל מחוגים קונסרבטיביים, מדגישים את הביטחון האישי הכרוך בהחזקה ובנשיאה של כלי ירייה בידי אזרחים החשופים לסיכונים; השניים, בדרך כלל מחוגים ליברליים, מדגישים את הסיכון האישי והציבורי הכּרוך בהחזקה ובנשיאה של אותם הכלים.   השלכות מחקרים מהעשור האחרון מורים על כך ששיעור מקרי המוות שנגרמו כתוצאה מכלי ירייה עולה ככל שיש כלי נשק רבים יותר בידיים פרטיות, ושישנו מִתאם ברור בין מידת הנגישות לכלי ירייה בבעלות פרטית לבין מקרי רצח והתאבדות, במיוחד בהקשר של אלימות במרחב האינטימי בתוך הבית והמשפחה ושל רצח נשים.   המספרים האלה הוצגו בין השאר בנייר עמדה שהגיש "פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה" לוועדה לביטחון לאומי. כך לדוגמה מחקר שנערך ב-106 מדינות הראה שמספר מקרי המוות, בהמתה או בהתאבדות, עמד על 10.6 לכל 100 אלף תושבים בארצות הברית, שבה נשק נמכר לכל דורש, לעומת מדינות אירופה: 2.7 בצרפת, 2.1 בקנדה, 0.9 בגרמניה, 0.6 בספרד. מסתבר כי מקרי המוות בארצות הברית גבוהים יותר מאשר בכל מדינה מפותחת אחרת.   מחקר מקיף אחר הראה שהסיכוי של אדם שחי בבית שבו נשק למות מירי כפולים משל אנשים שחיים בבתים נטולי נשק, וכי נשק בידיים פרטיות מעלה את הסיכוי לפגיעה בנשים על ידי בני זוגן פי שבע.   בכל מקרה, מבחינת הימין הרחוק, זכויות נשק הפכו לחשובות יותר מאשר בטיחות הציבור (בישראל – זה היהודי, ובעיקר זה הערבי). בעוד שרוב האמריקנים (61%) אומרים שקל מדי להשיג חוקית נשק בארצות הברית; 30% אומרים שהיא סבירה, ו-9% שהיא קלה מדי – רוב מכריע של דמוקרטים (86%) אומרים שקל מדי להשיג חוקית נשק; זאת לעומת כשליש (34%) בלבד מן הרפובליקנים. Permission: Activestills.org (מדיניות רישוי כלי ירייה בישראל עד ל אירועים שנלוו למבצע שומר החומות, מאי 2021, תיסקר בחלק הבא).

יהונתן קוזניץ הוא ראש המועצה המקומית קרני שומרון (החל מ-2024). הוא נולד וגדל במקום, למד בישיבת בני עקיבא גבעת שמואל ובישיבת בני עקיבא השומרון בקרני שומרון (חלק מרשת חינוכית ציונית-דתית מרכזית), למד במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט (שיו"ר הוועד המנהל שלו הוא זבולון אורלב, חבר כנסת ויו"ר המפדל לשעבר, ושר הרווחה בממשלת ישראל), ופעיל בתנועת הימין "אם תרצו" (שמטרתה "חיזוק ערכי הציונות בישראל"). עם הגשת מועמדותו לתפקיד ראש המועצה, אתר "סרוגים" כתב: "מועמד נוסף לרשות המועצה הסרוגה".   קוזניץ אמר לאחרונה כי "חלק מהריבונות זה לעודד הגירה מרצון של ערביי יו"ש. ג'נין צריכה להיות כמו חאן-יונס. ברגע שאנחנו נחריב את המקומות האלה, ממילא אין לאן לחזור".   קוזניץ הבהיר כי "אין הבדל בין האוכלוסייה בעזה לבין האוכלוסייה ביו"ש. מדובר באותו אויב צמא דם, שמקדש רצח והרג של יהודים. הגיע הזמן להעמיק את המבצע למלחמה במחבלים וברשות הפלשתינית בכל יהודה ושומרון, ולא רק בצפון השומרון. בנוסף, לבצע עידוד הגירה מרצון במקביל, בדיוק כמו בעזה". הוא כרך יחדיו את הדרג המדיני ואת הדרג הצבאי, וקרא להם: "זה הזמן לפעול".   בהתאם לניסוחו של קוזניץ, כנראה שגם "אין הבדל בין הציונות הדתית לבין התנועה הכהניסטית", לפחות בגרסאות מסוימות שלה. אין לפיכך פלא כי קוזניץ היה המועמד המועדף על מפלגת "עוצמה יהודית" בבחירות המקומיות, שפרסמה רשימה של "ראשי מועצות בהם התנועה תומכת".   קוזניץ זכה, בצדק, לתמיכתה של התנועה הקיצונית "נלחמים על החיים" – שמקדמת את המסר "אין עתיד בפלסטין" – שאישרה את דבריו "הגירה מרצון – או מחוסר ברירה. יש רק דרך אחת: רק כאשר הערבים יבינו שאין עתיד ב'פלסטין', ויהגרו מעזה, מיו"ש, מיפו ומאום אל-פאחם – עם ישראל יוכל לממש את תפקידו האמיתי: להיות אור לגויים". על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

ממשלת ישראל, ובראשה בנימין נתניהו, הזהירה את חמאס כי אם לא יקבל את דרישותיה, תונח על השולחן שוב "תוכנית האלופים".   בהתאם, צה"ל יהרוס את הבניינים שעדיין עומדים על תילם ברוב חלקי רצועת עזה, חוץ מאשר באזורי מחסה מוגדרים בדרום הרצועה. כמו כן, רק באזורים האחרונים יחולק מזון.   על חומרת התוכנית עמדתי כבר בעבר, בסיועו של תא"ל (מיל') צבי פולג. משמעויותיה הלאומיות והבינלאומיות מרחיקות לכת. דמיטרי מרטינוב, "בעלת האוב מעין דור", 1857 (נחלת הכלל)

לאחרונה עלתה הסוגייה של "סימטריה" בנוגע ליחס לנשים, לכבודן ולצניעותן, בזמן מלחמה – באשר ללוחמי-מחבלי חמאס מצד אחד, ולוחמים ישראלים מצד אחר.   עצם העלאת סוגיית ה"סימטריה", כדי להצדיק מעשים חריגים, היא נוהל מורגל של הימין בישראל. יוצא מהשוואה כזאת כי מעשיהם של לוחמים ישראלים "חמורים פחות" ב"יחס ל...". בהליך כזה, הנטייה היא לחזור במהרה ל"מלחמת העולם השנייה" (שבעקבותיה התפתח הדין הבינלאומי ההומניטרי), ולא פעם גם ל"מעשי הנאצים". השוואה עם ה"נאצים" מתירה כל רסן.   בשאלות ערכיות-מוסריות מהסוג הזה אין לעסוק כלל בשאלת ה"ביחס ל...". ערכי המוסר ו"רוח צה"ל" אינם תלויים בשום דרך במעשי אויבינו. מסמך "רוח צה"ל" יונק ממקורות מגוונים: מסורת צה"ל ומורשת הלחימה שלו כצבא ההגנה לישראל; מסורת מדינת ישראל על עקרונותיה הדמוקרטיים, חוקיה ומוסדותיה; מסורת העם היהודי לדורותיו. כמו כן: ערכי מוסר אוניברסליים, המבוססים על ערך האדם וכבודו.   אף לא אחד ממקורות היניקה האלה מתייחס למוסר של ארגוני טרור, או למעשי זוועה המתנהלים מטעמם או בחסותם. צה"ל, מפקדיו וחייליו צריכים לשמור על ניקיון כפיהם וטוהר נשקם.   "נקמה" אינה אחד מ"עקרונות המלחמה" או מ"אבני היסוד" של צה"ל. בינה לבין אסטרטגיה או טקטיקה צבאית אין דבר וחצי דבר.   המִשמעת הצבאית, והפעילות בהתאם לחוקי המדינה ולפקודות ולהנחיות של המטה הכללי והמפקדים בשטח הכפופים להן צריכה להיות אבסולוטית. כל מי שמפר אותה חייב להישפט ולהיענש בהתאם לחוק.   לא ייתכן שבשולי הצבא בכלל, וביחידותיו הלוחמות בפרט, יתפתחו גידולי פרא כמו מיליציות הפועלת ברוח אחרת, ומנהיגות כללי לחימה המתבססים על ערכים שונים. על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

קבוצת "נלחמים על החיים" ("מטה הנותן גיבוי ביטחוני, מודיעיני, לוגיסטי ותודעתי לתושבי יהודה ושומרון, במטרה למנוע את הטבח הבא, ולהפיק לקחים מהטבח בדרום כדי להגביר את ביטחון התושבים בחוות, בגבעות, ביישובים ובערים") הביאה את דבריו של שר הביטחון ישראל כ"ץ, כפי שפרסם אותם עמית סגל: "40 אלף פלסטינים התפנו עד כה ממחנות הפליטים ג'נין, טול כרם ונור א-שמס, והם כיום ריקים מתושבים. גם פעילות אונר"א במחנות הופסקה. הנחיתי את צה"ל להיערך לשהייה ממושכת במחנות שטוהרו למשך השנה הקרובה, ולא לאפשר חזרת תושבים ולטרור לחזור ולצמוח".   הערת מנהלי הקבוצה על הדברים מאירת עיניים: "הראש מתחיל להשתנות – כל הכבוד... רק ככה אפשר לנצח! אין להם עתיד ב"פלסטין". Permission: Activestills.org

בדברים שלהלן אציע לראשונה את המסכת הכוללת המתייחסת לעיירה חווארה ולעימותים שהתחוללו בין תושביה לבין מתנחלים בכלל ונערי גבעות בפרט. במוקד הדברים יעמדו הפרעות (rampage) שהתרחש בעיירה ב-26 בפברואר 2023. התייחסות כזאת חיונית במיוחד בעקבות הגשת תביעה של תושבי העיירה בעקבות הפרעות, בשלהי פברואר 2025 (ראו פרטים להלן).   העיירה חווארה (حُوّارة) היא עיירה פלסטינית בנפת שכם, הממוקמת 7.3 ק"מ מדרום לעיר שכם. תושבי העיירה, המונה כ-7,000 נפש, מוסלמים. הרחוב הראשי של העיירה בנוי לאורך כביש 60 – כביש האורך הארצי ביו"ש, המתחיל בבאר שבע ומסתיים בנצרת.   מהרחוב הראשי משתרעת העיירה לשני הכיוונים. מצפון לעיירה מתפצל כביש עוקף שכם דרום – למערב, וכביש הגישה לאיתמר ולאלון מורה – למזרח. בגבעה ממערב לעיירה נמצא היישוב יצהר, ומצפון לעיירה, על הר גריזים, היישוב הר ברכה. בין העיירה לשכם מפריד מחסום חווארה. ליד העיירה נמצאות מחצבות אבן לבנייה, ורבים מתושביה עובדים בענף. אוכלוסיית חווארה מורכבת מבני שתי חמולות, המחולקות למשפחות: משפחת עודה ומשפחת אתמדה.   היסטוריה של עימותים לטענת המתיישבים בגב ההר, מלווה אותם כבר שנים התחושה שכל רגע הם ומשפחתם יכולים להיפגע בדרכם לעבודה או בחזרה הביתה.   לאורך השנים התקיימו אירועים רבים שבהם תושבי חווארה או הכפרים הסמוכים יידו אבנים לעבר כלי רכב ישראליים או לעבר כוחות צה"ל שנסעו בכביש 60 העובר בעיירה. מנגד, העיירה הייתה יעד חוזר ונשנה לפעולות תג מחיר. אתייחס במאמר הזה לאירועים שהתרחשו מתחילת 2022 ואילך.   ב-24 בינואר 2022, שוחרר מהכלא אברהם ירד. אברהם הוא אחיו הצעיר של אחד ממנהיגי נוער הגבעות, תושב רמת מגרון, אלישע ירד. אברהם הורשע בגין זריקת רימון הלם לעבר בית בכפר הפלסטיני סרטה שבשומרון. הוא הורשע על כך שביקש "לפגוע בפלסטינים באשר הם", לאחר שיחד עם שבעה צעירים נוספים זרק רימוני הלם ואבנים לעבר בתיהם של ארבעה פלסטינים. אברהם הודה במעשים המיוחסים לו, והורשע בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות ממניע גזעני, בהחזקת סכין ובחבלה במזיד לרכב. ירד נידון ל-20 חודשי מאסר, ויצא לחופשי לאחר שנה.   חבריו של אברהם ירד  ערכו לכבוד שחרורו שיירה, שכללה כ-30 כלי רכב. השיירה יצאה מצומת תפוח, ועברה בתוך העיירה חווארה. בסרטונים שהופצו מהעיירה נראו הנערים נוסעים במכוניות, כאשר חצי גופם העליון של חלק מהם מזדקר מחוץ לרכב. הם צפרו ונסעו בסיבובים סביב הכיכר המרכזית בכניסה לעיירה, והמשיכו לתוכה בשירים ובריקודים. בשלב מסוים עצרו בעיירה כמה כלי רכב, ונוסעיהם ירדו כאשר הם אחזו בידיהם אלות, אבנים וחפצים שונים. הם גרמו נזק רב לבתי עסק, כלי רכב ורכוש, וכן פצעו פלסטיני, שפונה לבית החולים.   כוחות צבא שהגיעו למקום "הפרידו" בין הניצים. התבצעו מעצרים על ידי המשטרה.   שר הביטחון, בני גנץ, מסר בעקבות המקרה כי "האירועים האחרונים של פשיעה לאומנית ביו"ש – חמורים, ובכוונתי לפעול נגדם ביד קשה. מי שמיידה אבנים, מצית כלי רכב ומשתמש בנשק קר או חם – הוא טרוריסט, וכך נתייחס אליו". סגן שר הביטחון, אלון שוסטר, הודיע כי ימשיך לסייע לתיאום מירבי בין זרועות הביטחון ואכיפת החוק לשם מיגור הפשיעה הלאומנית שפוגעת בביטחון המדינה באיו״ש.   ב-21 בפברואר 2022 הורה בית משפט השלום בירושלים לשחרר בתנאים מגבילים את כל עצורי השיירה, מלבד קטין אשר בעניינו הוגשה הצהרת תובע. למחרת היום, גם הקטין שוחרר על ידי בית המשפט.   בשלהי מרס 2022, הוציא ארגון "כולנו עם עצורי ציון" הודעות אחדות בעניין: " היום יש בבית הכלא כ-20 יהודים שלא שתקו לאחר פיגועים, לקחו את החוק לידיים, עשו מעשים ונתפסו. הם משלמים את המחיר בשביל כולנו. אנחנו לא שוכחים אותם, ואת החירות שאבדה להם";  " אחרי הפיגועים האחרונים, השלטון ממשיך לרדוף יהודים בכל הכוח. אתמול נעצרו בשומרון שלושה יהודים בחשד ל'קשירת קשר לפגוע באויב'"; "אברהם ירד – שנעצר לפני כמה שבועות בהפגנת מחאה בתגובה לגל הפיגועים בחשד שתכנן עם חבריו פעולת תגמול בערבים, ושוחרר לאחר שלא נמצאו ראיות נגדו – נעצר מנהלית למשך שלושה חודשים ".   בביקור אצל משפחת הצעיר שנפצע באירוע, במסגרת משלחת של תג מאיר, פגשנו את אבי המשפחה, אימו והצעיר הנפגע עצמו. הנער, מונתסר עבדול פתאח דומיידי (17), ישב בקיוסק של המשפחה על ציר 60 לפני כיכר הכניסה לעיירה חווארה.   לדברי המשפחה והשכנים, המתנחלים יצאו מהרכב, השליכו אבנים לעבר הקיוסק, התיזו לעיניו מונתסר גז מדמיע, וכאשר ניסה להימלט היכו בו בידיו, בגבו וברגליו, עד שנפל על הכביש לפני דלת החצר של המשפחה. החיילים שהיו במקום לא התערבו במעשי המתנחלים, אבל מנעו מבני המשפחה והשכנים לגשת אל הצעיר ולסייע לו. מסתבר, כדברי התושבים המקומיים, כי הם גם מנעו מן המתנחלים להיכנס לחצרות ולמגרשים נוספים. אמבולנס שהגיע למקום לקח את הצעיר לבית חולים, שם נשאר להשגחה למשך יום אחד. מונתסר עבדול פתאח דומיידי (17), שנפגע על ידי מתנחלים בעיירה חווארה (צילם: עידן ירון, 2.2.2022) במאי 2022 עלתה המתיחות בעיירה. העימותים, שהחלו בהסרת דגלי פלסטין לאורך המקטע בכביש 60 העובר בה, התדרדרו לאלימות וליידוי אבנים. האירועים התחילו כאשר הפלסטינים תלו דגל פלסטין על עמוד גבוה בלב הציר שבמרכז העיירה. אז הגיע צבי סוכות, תושב יצהר, לימים חבר כנסת מטעם הבית היהודי, שהחליט להוריד אותו ולהניף במקומו דגל ישראל. הסרטון שצולם במקום תפס תאוצה והדהד ברשתות החברתיות, גם בצד הישראלי וגם בצד הפלסטיני.   בימים שלאחר הסרת הדגל, החלו תושבי העיירה לתלות דגלים לאורך הציר – מה שהוביל את צה"ל להתערב. למקום הוקפצו חיילים שהופקדו על הורדת הדגלים. זמן לא רב לקח מהמעבר מקרבות הדגלים לאלימות של ממש – החל מיידויי אבנים שגרמו לנפגעים, וכלה בגרימת נזק לרכוש. באחד המקרים, בנה של ח"כ אורית סטרוק ממפלגת הציונות הדתית דיווח כי פלסטינים יידו אבנים על רכבו בנה בעיירה חווארה, ובשל כך איבד שליטה ונקלע לתאונה עם ילדיו, בני שנתיים וארבע. הסהר האדום טיפל בו לפני שפונה במצב קל-בינוני לבית החולים שיבא בתל השומר. "ניסו לרצוח את בני והנכדים", אמרה ח"כ סטרוק.   בתגובה תועדו צעירים יהודים כאשר הם נכנסים לבית קפה על הציר הראשי בעיירה חווארה, כאשר הם מצוידים באלות ובמסכות. הם שברו נרגילות, ואת השולחנות בכניסה.   בעקבות רצף האירועים האלימים, תפס צה"ל פיקוד על הכפר, ועיבה את כוחותיו בו. התוצאה המוחשית הייתה שעשרות חיילים ולוחמי מג"ב נפרסו לאורך הציר. בצבא יצרו סוללות עפר בסמטאות הכפר שמובילות לציר הראשי כדי להקשות על יידויי אבנים, וגם השתלטו על מבנים שמהם נזרקו אבנים.   התושבים היהודים בגב ההר החליטו, מצידם, להקים "משמר כבוד לאומי". הם הודיעו שבכוונתם להגיע לעיירה עם דגלי ישראל בכל פעם שייזרקו אבנים לעברם. יהודה שנברג, תושב יצהר שהקים את ההתאגדות, טען שצה"ל לא עושה את הפעולות הנדרשות כלשונו מסיבות פוליטיות. "לצה"ל יש הכלים להתמודד עם הדבר הזה. הידיים שלו כבולות. לא ייתכן שיהיו פה זריקות אבנים ואף אחד לא ייתן מענה. אנחנו לא ניתן שזה ימשיך ככה".   בשלהי יוני 2022 הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד שני צעירים שלקחו חלק בהשחתת בית הקפה על הציר הראשי.   בסוף יוני 2022 הפיצו נערים מהשומרון כרזות נגד אלוף פיקוד המרכז, יהודה פוקס, שבהן נכתב: "חזק על יהודים בחומש – חלש בחווארה"; זאת, לטענתם, בשל חולשתו של צה"ל מול אירועי יידוי האבנים של הפלסטינים בעיירה. השר לביטחון הפנים, דאז, עמר בר-לב גינה את הכרזות נגד פוקס: "בושה וחרפה. קומץ קיצוני וחסר מעצורים של כפויי טובה בוחר להשתלח כך במפקד בצה"ל, שמוביל את חייליו – שכם אל שכם עם משטרת ישראל ושב"כ – במשימות מורכבות מאוד במאבק נחוש ועיקש נגד הטרור הפלסטיני. אלוף יהודה פוקס מקדיש את חייו כדי להגן על ביטחונה של מדינת ישראל, והוא ראוי להוקרה על כך".   בספטמבר 2022 דיווחה החטיבה המרחבית שומרון על אירוע פיגוע מרכב חולף לעבר רכב ישראלי, במרחב העיירה חווארה. הנהג נפצע קל כתוצאה מהתנפצות חלון הרכב.   בדצמבר 2022, לוחם מג"ב נפצע באורח קל מדקירה בעיירה. המחבל, שהיה חמוש בסכין, ניסה תחילה לפרוץ למכונית ישראלית שבה נסע קצין צה"ל, נורה על ידו, אבל הצליח להתאושש ודקר את הלוחם ליד עינו. קצין מג"ב שהיה לצד הלוחם התעמת עם המחבל, שנראה מנסה לחטוף את נשקו, ובהמשך ירה במחבל באקדח. המחבל פונה מהזירה במצב קשה, ובהמשך מת מפצעיו.   האירועים בעיירה חווארה – 26 בפברואר 2023 ערב האירוע:  מחבל פלסטיני ירה למוות בשני אחים – סמ"ר הלל (22) ויגל יניב (20) – תושבי היישוב הקהילתי הדתי הר ברכה, על רכס הר גריזים שמדרום לשכם. האחים למדו בישיבות ההסדר בקריית שמונה ובגבעת אולגה, ונרצחו בדרך חזרה מבית לישיבותיהם. כאשר הגיעו לכיכר עינאבוס בעיירה חווארה, המחבל הפלסטיני עבד אלפתאח ח'רושה, איש חמאס ממחנה הפליטים עסכר שליד שכם, ירה בהם באקדחו בקוטר 9 מ"מ מספר רב של קליעים מטווח קצר, דרך חלון רכבם. הם פונו לבית החולים בילינסון, ובהמשך נקבע מותם.   שר האוצר וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני, בצלאל סמוטריץ׳, הגיב באשר לפיגוע: "כל יום עוברים שם אלפים רבים של יהודים. כל יהודי הוא מטרה בעבור אותם מחבלים צמאי דם... רגיעה תושג רק כאשר צה"ל יכה בערי הטרור ומחולליו ללא רחם, בטנקים ובמסוקים, באופן שישדר שבעל הבית השתגע ויוציא להם את החשק לפגוע בנו".   סגן ראש מועצת שומרון, דוידי בן ציון, יצא מייד במתקפה חריפה נגד הממשלה. הוא כתב בחשבון הפייסבוק שלו: "הנס שקרה לפני יומיים לא קרה היום. באותה נקודה שבה נפצעה ילדה מזריקת אבן, נרצחו לפני שעה שני תושבי השומרון חפים מפשע". בהמשך הוא הצהיר: "את העיירה חווארה צריך למחוק. המקום הזה הוא קן טרור, והענישה צריכה להיות כלפי כולם. מספיק עם דיבורים יפי נפש על בניה וחיזוק ההתיישבות".   האירוע:  בערב שבין הפיגוע להלוויה (27-26 בפברואר 2023) נכנסו מאות נערי גבעות מהאזור לעיירה חווארה, והעלו באש חנויות, בתים וכלי רכב, כנקמה על רצח האחים יניב.   באותו היום נמסר כי כוחות מג"ב שהוזעקו למקום ניסו לפזר את המוחים באמצעות רימוני גז והלם. שלושה מהמתיישבים נפגעו מאבנים שיידו לעברם פלסטינים ושניים נוספים מהגז. הסהר האדום הפלסטיני דיווח על כמאה נפגעים פלסטיניים בעימותים. גדוד מילואים וצוותי מג"ב שהיו מוצבים בעיירה חילצו עשרות משפחות פלסטיניות מבתיהן, לאחר שאלה הוצתו.   פלסטינים תושבי חווארה העידו למוחרת כי הפורעים שנכנסו לעיירה הציתו בתים ומכוניות ויידו אבנים פעלו ללא הפרעה במשך שעות; חלקם נשאו נשק, וחלקם השליכו בקבוקי תבערה לעבר הבתים בעיירה. הם נכנסו לכל מקום אפשרי, הציתו בתים ופגעו במכוניות. מגרשים עם מכוניות חדשות עלו באש. משרד הבריאות הפלסטיני דיווח על 20 פצועים משאיפת גז ועשן; פצוע קל מפגיעה במוט ברזל בפנים. כמו כן, פצוע קשה בראש, עם שבר בגולגולת מהשלכת אבן.   מעשי הפורעים תועדו בסרטונים רבים, ואפשר לראות בהם גם חיילים, שוטרי מג"ב וכלי רכב של כוחות הביטחון בכמה זירות בעיירה. אלה לא עצרו את הפרעות במשך שעות ארוכות, ופלסטינים העידו כי כאשר ניסו להגן על בתיהם, ירו החיילים גז מדמיע ורימוני הלם לעברם. הפרעות החלו בשעה 14:30. רק בסביבות 23:00 השתלטו כוחות הביטחון על הפורעים.   תחקור המחדל:  ממצאי התחקיר שהוגש לרמטכ"ל בנושא הפרעות בעיירה חווארה הבהירו כי "לא היה די מודיעין מוקדם מתריע על כוונתם של המתנחלים לביצוע המעשים של הפורעים". אלוף פיקוד המרכז, יהודה פוקס, אמר כי הצבא לא נערך לכמות המתפרעים שפשטו על העיירה הפלסטינית". הוא הוסיף: "נערכנו לאירוע אחר, והאירוע הזה הפתיע אותנו בעוצמה ובהיקף שלו". הטענה שעלתה על ידי מפקדי צה"ל הייתה כי "היקף האלימות ועוצמתה היו חריגים גם ביחס לאירועי עבר".   מתיעוד נרחב בעיתון הארץ  התברר כי קדמו לפרעות קריאות בקבוצות ווטסאפ לצאת להפגין ולנקום. צה"ל, מצידו, הסיק כי במרכז הפרעות היו כ-50 מתנחלים, והם שתכננו את הפרעות מבעוד מועד, והוציאו אותן לפועל. היו אלה נערי גבעות, שמוכרים כמעט כולם לאגף היהודי בשב"כ ולבלשי ימ"ר ש"י. חלקם מורחקים מעת לעת, ולעיתים גם נעצרים ומשוחררים. ככל הנראה, הם ידעו לאילו סמטאות להיכנס כדי לא להיתפס במצלמות האבטחה. עוד עלה כי אותם המתכננים התחלקו לחוליות, כאשר כל חוליה הצטיידה במכלים של חומרים דליקים ובקבוקי תבערה. לכל חוליה היה יעד, זו הייתה צריכה להגיע אליו.   תגובת שב"כ בעניין הזה הייתה כי "ננקטים מהלכים למניעת הישנותם של מקרים דומים", זאת מבלי להתייחס לכשל המודיעיני המובהק במקרה הזה.   מתחקיר צה"ל עלה כי לא היו כוחות מספיקים בגזרה לשם המשך המרדף אחר המחבל, הגנה מטרור ומניעת ההתפרעויות האלימות.   מהתחקיר התברר כי כוחות התגבור נעו באטיות, ולא הגיעו בזמן נוכח התפתחות האירוע. התחקיר אף ביקר את המפקדים, שלא זיהו בזמן לאן האירוע מידרדר (יחד עם זאת, אין בו הערות או מסקנות אישיות נגד מפקדים כלשהם). עוד נקבע כי "שיתוף הפעולה עם המשטרה היה לקוי, וכי יש לשדרג אותו ולטפל בו".   בפרעות נהרג אדם אחד (בן 37), עשרות נפצעו. מבנים וכלי רכב הוצתו ורכוש נוסף הושחת, וכבשים נשחטו ונגנבו. במסקנות התחקיר של צה"ל פורט: הנזק שנגרם נאמד בכ-10 מיליון שקלים. במסגרת האירוע נשרפו 15 כלי רכב פרטיים ושתי משחטות של גרוטאות, שם היו כ-250 כלי רכב נוספים. בנוסף, ניזוקו כ-35 בתים וחנויות באופן מלא או חלקי.   הרמטכ"ל, הרצי הלוי, קבע כי שרשרת הפיקוד החליטה נכון בסדר העדיפויות בין המשימות השונות. עם זאת, זו שגתה בהקצאת הכוחות ובשליטה באירוע". הוא פסק כי צה"ל היה צריך למנוע את הפרעות בעיירה חווארה. לדבריו, "התפרעויות אלימות כלפי חיילי צה"ל ופגיעה בתושבים וברכוש כפעולת נקם הן דבר שיש להוקיעו". הוא הוסיף: "התופעות האלו פסולות מהיסוד, מסיטות את כוחות צה"ל מהלחימה בטרור, וכמעט שהביאו לעוד נפגעים באירועי עימות בין חיילים לבין נוער שפעל נגדם".   מפקד פיקוד המרכז, אלוף יהודה פוקס, כינה את הפרעות "פוגרום". לדבריו, מדובר אירוע מביש "של פורעי חוק, שפעלו לא על פי הערכים שאני גדלתי עליהם, לא על פי ערכי מדינת ישראל, וגם לא על פי ערכי היהדות".   תגובות והצדקות מימין בעקבות האירוע: השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, שהתייחס כמעט לכל אירוע בתחום שיפוטו ובתחומים אחרים, העדיף לשתוק ביום הפרעות בעיירה חווארה. רק בצוהרי היום שלמוחרת הוא קרא ש"לא לקחת את החוק לידיים" (בהדהדו את תגובת ראש הממשלה, בנימין נתניהו).   השר הגיע יחד עם חברי מפלגתו לישיבת סיעה במאחז אביתר, שהוכרז שטח צבאי סגור, ושם מסר את הצהרתו; כל זאת, בזמן שהוא שוהה במאחז בלתי חוקי, לצד עשרות מתנחלים. את האזהרה הזו הוא נמנע מלהשמיע בזמן אמת. חלק מהח"כים שהיו עימו הביעו תמיכה בפורעים. שר הנגב הגליל והחוסן הלאומי, יצחק וסרלאוף, לא גינה את הפרעות. כך גם חבר מפלגתו אלמוג כהן. הגדיל לעשות ח"כ צביקה פוגל, ממפלת עוצמה יהודית, שהצהיר: "חווארה שרופה, זה מה שאני רוצה לראות". נגד פוגל נפתחה חקירת משטרה, בחשד לעבירה של הסתה לטרור, לאחר שהיועצת המשפטית לממשלה אישרה לחקור את חבר הכנסת (התיק נסגר אחרי יותר משנה, ופוגל הצהיר: "אמשיך לומר את האמת, גם אם זה לא ינעם לאוזנם של תבוסתנים").   בנצי גופשטיין, יו"ר ארגון להב"ה ויד ימינו של השר בן-גביר, פתר את הפרדוקס על ידי כך שביטל אותו והציע תחתיו הסבר יסודי הרבה יותר: "הבעיה היא לא חווארה. כל מי שלא מקבל את זה שכאן מדינה יהודית חייב לעוף מפה. זה הפיתרון היחיד. ייקח הרבה זמן... והרבה דם יהודי יישפך, עד שיבינו את זה".   דניאלה וייס, יו"ר תנועת נחלה להתיישבות, התייחסה לפרעות וסירבה לגנותן. לדבריה, "אין לי מילה ואין לי רבע מילה" להגיד" לפורעים. "אני אפנה לאנשים לצאת מחווארה? אני אקרא לאנשים להפסיק? להפסיק מה? אנחנו מגינים על חיי יהודים".   כמקובל במקרים כאלה, ההבדל בין גרסאות נערי הגבעות לבין גרסאות מנוגדות היה נעוץ בעיקר בשאלה המסורתית "מי התחיל?". לטענת נערי הגבעות, כאשר הושלכו לעברם אבנים, הם לא נשארו חייבים ופעלו בתקיפות כמתבקש. באתר הקול היהודי נכתב: "ערבים יידו אבנים לעבר השיירה וכלי רכב נוספים של יהודים, ובתגובה יהודים יידו אבנים". באתר סרוגים: "ערבים תקפו את השיירה הלא נכונה, וחטפו בחזרה".   קרוב משפחה של אחד העצורים, שהיה גם הוא בשיירה, הגיב: "‏מדובר במעצרי ראווה נטו, שמטרתם כפולה: להראות לארגוני השמאל הקיצוני שפועלים ביד קשה כנגד הדתיים-המתנחלים, וללמד את מעט היהודים שנשארו עדיין עם ראש מורם וגאווה יהודית שאם מרביצים לך תברח או תושיט את הלחי השנייה. חס ושלום להחזיר ולהשיב מנה אחת אפיים. מדינת ישראל שללה הבוקר מאזרחיה את הזכות הבסיסית להגנה עצמית". ארגון חוננו מסר: "בעיירה חווארה מתרחשים אירועי זריקות אבנים של ערבים על יהודים מדי יום, אבל המעצרים שכן מתבצעים – מבוצעים כנגד יהודים".   עורך הקול היהודי, אלחנן גרונר, טען כי הוא אינו חושב שתגובת המתיישבים בעקבות הפיגוע בעיירה חווארה הייתה קיצונית: "מדינה יהודית הייתה צריכה לעשות הרבה יותר מזה. לדעתו, לעיירה חווארה אין זכות קיום כבר הרבה שנים. מדינת ישראל הייתה צריכה למחוק את העיירה. לדבריו, "אנשים נמאס להם, אתה רואה את זה בתגובות ברשתות... הממשלה נבחרה להחזיר את המשילות, את הביטחון ליהודים..., והיום אנחנו שומעים בבוקר שצה"ל לא עוצר מחבלים. הדבר הזה יוצר תסכול מטורף... התמיכה ברשתות מהדבר הזה נובעת מתסכול עמוק, אנשים רוצים שהמדינה תעשה את זה".   הפרעות שביצע "נוער הגבעות – תג מחיר" ואחרים בעיירה חווארה התמצו, לטענת הדוברים המובילים של הקול היהודי, ב"שריפת מַשטובות". משטובה (בערבית مشطوبة) הוא כלי רכב שירד מהכביש עקב גניבה או התיישנות, אבל ממשיכים לנסוע בו באופן בלתי חוקי ומסוכן. התופעה רווחת בעיקר בשטחי יו"ש, ברשות הפלסטינית ובאזור הנגב.   הניסוחים שהוצעו ביטאו גישה "ויג'ילנטית" מובהקת. הדוברים ציינו כי הבעיה היא תוצר של "הוואקום הביטחוני" שמייצרות רשויות הביטחון-הצבא ברחבי יו"ש, ושל "ליקוי המאורות" הניכר בהם. מי שמעורר את האנרכיה אינם נערי הגבעות אלא הרשויות עצמן, שלא ממלאות את ייעודן כפי שדורשת התפיסה היהודית הראויה. במזרח התיכון צריך לדבר בערבית. הנוער בעיירה חווארה דיבר אמנם בשפה הזאת, אבל רצוי היה שהיא תיושם על ידי המדינה, ולא על ידי יחידים או קבוצות לא רשמיות. כדי להתמודד כראוי עם הבעיה, יש לחזור ולהקים יחידות תגמול, דומת יחידה 101, שתפקידן יהיה לבצע ענישה קולקטיבים ביישובים הערבים ביו"ש ובמקומות אחרים, בשם המדינה. בכלל זה – מחיקת יישובים, גירוש והרג, שריפת מכוניות לפי הצורך, ובאופן מסודר ומאורגן. רק כך ישוקם כבוד האומה ותחזור, ההרתעה.   מחדלים נלווים: אחרי הכל, המדינה לא העמידה לדין איש מהמעורבים באירוע. בעקבות הפרעות בעיירה חווארה עצרה המשטרה עשרה צעירים. תשעה שוחררו מייד לאחר מכן, חלקם בתנאים מגבילים למעצר בית; זאת למרות הסרטונים מחנויות הפלסטינים, שבהם נראים הצעירים מציתים את המבנים, ובשל קשיי הזיהוי והעובדה שהנערים שתקו בחקירה.   במקביל הוציא שר הביטחון, יואב גלנט, צו מעצר מנהלי לשניים מהתשעה ששוחררו. גורם ביטחוני הסביר כי "מיצוי הדין עם הפורעים הללו זה הדבר החשוב ביותר במאבק בתופעה. זה אולי הדבר היחיד שימנע מאירוע כזה להתרחש בעתיד".   בעקבות ההכרזה על המעצר המנהלי, 50 שרים וחברי כנסת מכל סיעות הקואליציה שיגרו מכתב חריף לשר הביטחון, יואב גלנט, בדרישה לשחררם. במכתב צוין כי המעצר המנהלי שהוטל עליהם הוא "אמצעי דורסני, שמופנה נגד ציבור המתיישבים". על המכתב, שאותו יזמה ח"כ לימור סון הר-מלן ממפלגת עוצמה יהודית, חתמו בין השאר ראש מפלגתה ח"כ השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר, השרים שלמה קרעי, אורית סטרוק ועידית סילמן; זאת בנוסף לשורה ארוכה של סגני שרים וחברי כנסת נוספים.   שר הביטחון השיב – באופן שלא סיפק את המוחים – כי המקרה הייחודי הזה עוסק בבודדים, שבחרו לפעול בניגוד לחוק, אינם מייצגים את ההתיישבות, ובפועלם אף פוגעים בה. הוא ציין גם כי "שב"כ הציג מידע מודיעיני משמעותי, שלפיו השניים תכננו פעולות אלימות נוספות, וכן יש להם עבר עשיר של פעילות אלימה נגד כוחות הביטחון". גלנט הדגיש: "אסור לנו להעניק רוח גבית לטרור מכל סוג שהוא" – גם לטרור ויג'ילנטי.   בשלהי מרס 2023, במקביל להאשמת שני הצעירים בטרור נגד המשפחה בעיירה חווארה, השר לביטחון פנים, איתמר בן-גביר, נפגש עם הורי החשודים בפרעות במקום. הוא הודיע להם כי יפעל כדי "לתקן את העוול".   השלכות:  מחדלי רשויות הביטחון לפני האירוע, במהלכו ואחריו הביאו לכך שנערי הגבעות לא הורתעו כלל, ואולי אף דורבנו להמשיך בפעולתם. בהתאם, אירועים נוספים לא נמנעו.   מדהים לציין כי יום לאחר הפרעות בעיירה חווארה, ב-27 בפברואר 2023, ניסו פעילי ימין קיצוני לבצע אירוע דומה בסילוואד – עיירה פלסטינית בשומרון, השייכת לנפת רמאללה אל-בירה, סמוך לעפרה. חיים בה כ-6,000 תושבים, רובם מוסלמים, ומיעוטם נוצרים. העיירה נודעת כמעוז חמאס, ומוגדרת על ידי צה"ל כאחת העיירות האלימות ביותר בגזרת בנימין, ומחבלים רבים יצאו ממנה. על פי הערכת גורמי הביטחון, הפעילים הגיעו לעיירה הפלסטיני, רעולי פנים בשיירת כלי רכב, אבל נתקלו בפלסטינים מהעיירה, שרגמו את רכביהם באבנים, והציתו אחד מכלי הרכב. הפעילים ברחו משם באמצעות רכבו של אחד העצורים המנהליים, שנעצר בעקבות הפרעות בעיירה חווארה. גורם ביטחוני בכיר: "האירוע יכול היה להסתיים ברצח ובחטיפה, ובכך לדרדר את המצב המתוח בשטח ולהוביל להסלמה ביטחונית רחבה ביו"ש וייתכן שאף בזירות נוספות".   במישור התודעתי, תוצאת הכשל המערכתי הייתה כי חווארה הפכה ל"שיחת היום" בקרב הנוער, ולדוגמה לניצחון גדול על הממסד הישראלי ועל האויב הערבי. השיר של זמר אנונימי על שריפת חווארה, שהועלה בקבוצת הווטסאפ של חדשות הגבעות, הפך ללהיט: "מי עולה בלהבות? חווארה" [אולי רצוי לומר, מדינת ישראל הדמוקרטית כולה]. בתשובה לשאלה "מי עולה בלהבות", הוצעה התשובה: "גם בתים וגם מכוניות... מפנים משם את הזקנות, נשים וילדות, נשרפה כל הלילה". ובהמשך: "אין כמו חווארה, כשהיא שרופה. כל המלאכים נהנים מלמעלה". השיר מבוסס על לחן של שיר של חנן בן ארי, "חנניה".   במישור ההתנהגותי, לא הסתמן כל שינוי מממשי לאחר הפרעות. בימים הבאים לא חדלו ההתחככויות בין המתיישבים לבין תושבי העיירה חווארה. די אם נתבונן במה שהתרחש במהלך החודש העוקב.   ב-7 מרס 2023 נפצעו ארבעה פלסטינים, בהם ילדה, מיידויי אבנים לעבר רכביהם בעיירה חווארה. תושבים סיפרו כי מתיישבים רגמו את מכוניותיהם, ואף ירו באוויר לכיוונם. בתיעוד מהעיירה נראים רעולי פנים תוקפים באבנים ובאלה מכונית פלסטינית, שבה שוהים ילדים. במקביל, חיילים תועדו רוקדים עם מתנחלים ברחוב הראשי של העיירה, כאשר ברקע נשמעות קריאות "חווארה כבושה". מתנחלים תועדו תוקפים כלי רכב של פלסטינים שמנסים להימלט. לבסוף, ההתקהלות בעיירה חווארה פוזרה, ולאחר מכן החלה התקהלות דומה של עשרות מתנחלים בצומת יצהר, שמחוץ לחווארה, שם החלו להשליך אבנים ולירות זיקוקים.   ב-25 במרס 2023, שני לוחמי חטיבת כפיר, שהשתייכו לאותה הישיבה, נפצעו באורח קשה ובינוני מירי של מחבל שבוצע מרכב חולף לכיוון עמדה צבאית בעיירה חווארה. המחבל פתח בירי אל עבר שני החיילים, ונמלט לכיוון שכם. לזירה הוקפצו כוחות תגבור; זאת בין היתר מחשש לפעולות נקם או תג מחיר שעלולות להתרחש בעיירה. כמה שעות לאחר הפיגוע נרשמו עימותים בין מתנחלים לבין פלסטינים. יותר מ-100 מתנחלים הפגינו בצומת יצהר, וניסו לפרוץ את מחסומי המשטרה והצבא במקום. כוחות יס"מ ומג"ב פעלו מולם. קודם לכן דיווח הסהר האדום הפלסטיני על אזרח ש"הותקף על ידי מתנחלים".   ב-27 במרס 2023, ישראלים תקפו פלסטינים בעיירה חווארה. שישה פלסטינים נפצעו קל. אחד הפצועים פונה לבית החולים רפידיא בשכם. לפי גורם ביטחוני, עשרות ישראלים הציתו משאית ורגמו באבנים כלי רכב של פלסטינים בעיירה, בהם רכב הצלה, שניזוק במהלך ניסיון לטפל בפצועים. בתגובה, פלסטינים יידו אבנים לעבר מכוניות של ישראלים שעברו באזור העיירה. כוחות יס"מ הגיעו למקום, סגרו את הכביש לתנועה, ביצעו מעצרים של חמישה מתנחלים, וכן עשרה פלסטינים, ולבסוף פיזרו את המתעמתים.   ב-28 במרס 2023 נמסר על ידי מנהלי קבוצת המתיישבים "נלחמים על החיים", בלשון ויג'ילנטית מובהקת: "שוב חווארה. שוב זריקות אבנים בלתי נגמרות. שוב המערכת בוחרת בהכלה: עשרות תושבים ירדו אתמול לחווארה בזמן זריקות אבנים והתפרעויות ערבים מסכנות חיים במרכז העיירה. רק לאחר שהתושבים הגיעו למקום, הצבא התחיל לטפל במיידי האבנים, אבל בצורה לא מספקת... לאחר מכן, במקום להתמודד ולטפל בזורקי האבנים, הצבא בחר לסגור את הכביש לתנועה למשך שעות, ופינה באלימות תושבים שדרשו לפתוח את הציר בחזרה".   באחד המקרים היוצאים מן הכלל, המעדים על הכלל, כוחות מתוגברים של צה"ל נערכו כראוי במרחב, ומנעו (כפי שנוכחתי בשטח) כל פעילות יזומה של נערי גבעות ואחרים. המדובר באירוע שהתרחש ב-19 במרס, שבו נפצע בינוני קשה, בידו ובראשו, דיויד שטרן, כבן 30. הוא שירת בחיל הנחתים האמריקני, הצליח להגיב בירי ואף פצע את המחבל. בעקבות האירוע, כוחות הביטחון התעשתו סוף-סוף, ונערכו כראוי לשמירת החוק והסדר. כתוצאה מהירי של שטרן, ושל לוחמי צה"ל שהיו במקום, המחבל – לית נסאר (28), תושב הכפר מאדמא שבשומרון – נפגע. הוא הצליח להימלט רגלית, ובהמשך נתפס על ידי גששים מחטמ"ר שומרון, שמצאו אותו באחד הבניינים בעיירה. הנשק שבו השתמש, מסוג קרלו, נתפס והוחרם. צילום: עידן ירון תגובות בינלאומיות:  בתחילת פברואר 2024, הממשל האמריקני הטיל עיצומים על ארבעה מתנחלים שהיו מעורבים, לטענת הממשל, בהתקפות על פלסטינים ביהודה ושומרון. אחד מהם, דוד חי חסדאי – מהבולטים בפעילי נוער הגבעות, תושב בית אל, שעוד בצעירותו הפך ליעד מס' 1 של מפלג הפשיעה הלאומנית במחוז ש"י, ולאחד השמות שגורמים כאב ראש יותר מכל לאנשי היחידה היהודית בשב"כ – הוביל" לטענת הממשל, את הפרעות בעיירה חווארה.   הגשת תביעה של תושבי העיירה – שלהי פברואר 2025:  תושבים מחווארה הגישו תביעה בעקבות האירוע שהתרחש ב-23 פברואר 2023.   תשעה פלסטינים, שסבלו נזקים קשים כתוצאה מהפרעות האלימות – בעיקר משאיפת עשן בשל הצתות נרחבות, וכן נזקים נפשיים וחרדה קשה – תבעו פיצויים בסך 700 אלף שקלים מצה"ל, מהמשטרה וממשרד הביטחון. התובעים טענו כי צה"ל והמשטרה "כשלו לחלוטין במילוי חובותיהם על פי דין, בכך שלא נערכו באופן אפקטיבי מבעוד מועד לאירוע של פגיעה [בהם], לא הנחו את הכוחות בשטח כיצד לפעול, ולא סיפקו [להם] הגנה". לפי התביעה, למרות התרעות שקיבלו לא מנעו הכוחות את הגעת המתפרעים אל העיירה, לא העמידו כוחות בהיקף מתאים, לא נתנו פקודות מתאימות לכוחות בשטח, לא מנעו את גרימת הנזקים לתובעים ולרכושם, ולא פעלו באופן אפקטיבי לחקר העבירות הפליליות ומיצוי הדין עם העבריינים.   לדברי התובעים, הפעולות המעטות שנקטו כוחות הביטחון בוצעו באופן חסר ולקוי, ומטבע הדברים הן לא הניבו את התוצאות הרצויות. "בפרט, לא נעשה מאמץ סביר לאתר ראיות כלשהן כנגד מי מבין 400 הפורעים שהגיעו בהסעות מאורגנות מן היישובים הסמוכים. רק קומץ חשודים נעצרו לחקירה וככל הנראה הוחלט לוותר מראש על איתורם ועל חקירתם של עשרות או מאות נוספים".   בנוסף, לא נאסף באופן מסודר החומר ממצלמות האבטחה ומהטלפונים של תושבי העיירה, לא נגבו עדויות מקורבנות האלימות ומעדי ראיה פלסטינים, לא נערך מעקב אחר מצב הפצועים כדי לברר עימם האם יוכלו למסור מידע על תוקפיהם ולא תושאלו חיילים שנכחו בזירה ועשויים היו להעיד על ביצוע עבירות ועל זהות המבצעים. כמו כן, ראיות מן הזירות הרבות כלל לא נאספו.   התובעים ציינו כי המשטרה לא רק שלא סייעה לקורבנות להגיש תלונות ולמסור ראיותיהם, אלא גם הערימה קשיים משמעותיים במשך כשבועיים ימים על הגשת תלונה לצורך פתיחה בחקירה בגין מותו של התושב הפלסטיני. הערמת קשיים על הגשת תלונות במשטרה חותרת תחת חובותיה החוקיות של המשטרה, אשר מחויבת לקיים חקירה כל אימת שנודע לה על ביצוע עבירה, אף אם טרם הוגשה תלונה רשמית, ומקפחת, אסורה ופוגענית.   מסקנות:  בעיירה חווארה התחולל "כשל מערכתי" רבתי. הפרעות היו בגדר כישלון של כלל זרועות הביטחון – שב"כ, שהיה אמור להתריע מראש על הצפוי לקרות, וכן צה"ל, שהוא הריבון בשטח ומופקד על ביטחון התושבים כולם, ומשטרת ישראל הכפופה לו.   למרות סימני האזהרה (שנצפו בזמנו גם על ידי) – וההכרה בכך שמדובר בציבור שהוכיח בעבר הלכה למעשה את כוונותיו ושאיפותיו – מערכת הביטחון לא שאתה להם. הרשתות החברתיות בערו. הכרוזים דרשו נקמה. סגן ראש מועצת שומרון קרא למחוק את העיירה חווארה, וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני בצלאל סמוטריץ' הוסיף לייק – מה שהביא לתגובת דובר מחלקת המדינה של ארצות הברית כי מדובר בהתנהגות "חסרת אחריות, פוגענית ומגעילה" (אחר כך, הבהיר כי "אסור לקחת את החוק לידיים"). כל זה לא הספיק כדי לדרבן את שב"כ, צה"ל ומשטרת ישראל להיערך ולפעול בהתאם.   הגרעין הקשה שביצע את הפעולה יצא מתנועה חברתית מוגדרת בקרב האוכלוסייה ביו"ש – "נוער הגבעות"; זאת למרות שהיא כללה מעגלים רחבים יותר.   הזיקה בין הפורעים לבין התנועה הכהניסטית התבררה מסרטון שהועלה לקבוצת הווטסאפ של חדשות הגבעות. על רקע הלהבות האוכלות בבתים ובמכוניות בעיירה חווארה הופיעו ציטוטים מדבריו של הרב מאיר כהנא: "אנחנו רוצים ליצור יהודים חזקים מבחינה פיזית, אמיצים ועזי נפש ללא חת, המשיבים מלחמה שערה" – "באנו לשנות תדמית בת אלפיים שנה של גלות. תדמית שחייבת להיקבר, כי היא קברה אותנו" – "אין דבר כזה טרור יהודי, יש נקמה יהודית". הסרטון הסתיים בכיתוב: "היום כולם יודעים! הרב כהנא צדק".   כללו של דבר, הפרעות בעיירה חווארה היו תוצאה מתבקשת של היעדר משילות וריבונות ביו"ש, ושל התפתחות מתמדת ומסלימה של קיצוניות אלימה המתבטאת בתופעות של ויג'ילנטיות ואף של טרור ויג'ילנטי באזור.   למרות השאיפה להביא להרס ולגירוש אוכלוסיית העיירה, זו השתקמה בסיוע בינלאומי. נשיא האמירויות מוחמד בן זאיד הודיע באמצע מרס 2023 כי ארצו תסייע במענק בסך שלושה מיליון דולרים לשיקום ולבנייה מחדש שלה, בעקבות הפרעות.   לאחר שורה של אירועים נוספים, מהם קשים, שהסתיימו בהרוגים ובפצועים, נפתח בנובמבר 2023 קטע ראשון של כביש עוקף חווארה, המאפשר נסיעה שלא דרך העיירה, ומניעת חיכוכים מיותרים. (הרשאה לתמונה הנלווית: Activestills.org ).

בצל הטמנת המטענים בגוש דן, ומחשש להסלמה, בצה"ל הודיעו על תגבור של שלושה גדודים בפיקוד המרכז. במקביל, צה"ל נערך להרחבת הפעילות ההתקפית, בעוד ש"המבצע לסיכול טרור בצפון השומרון" נמשך כל העת.   סכנת ה"עזתיזציה" של יו"ש, והטרנספר של תושביה הפלסטינים, גוברים בהתאם; זאת על רקע הקריאה של גורמי ימין קיצוני כי "הפתרון היחיד לבעיית האויבים הוא 'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ' (במדבר ל"ג, נ"ג)". צילום: עידן ירון