תוצאות החיפוש

לאחרונה חוזרת ועולה ההתייחסות ל"תוכנית האלופים" (המכוּנה גם "תוכנית איילנד", על שם ההוגה והמניע העיקרי שלה). היא מקדמת את הרעיון לפנות את צפון רצועת עזה (רצ"ע) מהאוכלוסייה האזרחית, להכריז עליה כשטח צבאי סגור, ולהטיל עליה מצור הכולל מניעה של תנועה והכנסת מזון, דלק ומים (צעדים שהוגי התוכנית סבורים שהם לגיטימיים מבחינת הדין הבינלאומי). המצור יוסר רק עם כניעת האויב, ובפרט הזרוע הצבאית של חמאס. לאחר הכניעה יטהר צה"ל את מרחב העיר עזה ללא התנגדות. בהמשך תבוצע מתכונת דומה במחנות מרכז הרצועה, ברפיח ובחלקים נוספים של הרצועה. בתוכנית תמכו שורה של אלופים בדימוס. מחלוקת התעוררה מסביב לשאלה האם צה"ל אכן מיישם את התוכנית בשטח. בעקבות המצב ברצ"ע כיום, לאחר יותר משנה של לחימה פעילה ומדממת, וסוגיית "תוכנית האלופים" המרחפת ממעל, אביא כאן דברים שמסרו לי המפקד הראשון של רצ"ע, צבי פולג, ויוזם "תוכנית האלופים" גיורא איילנד. שיחתי הראשונה עם צבי פולג התקיימה בתחילת אוגוסט 2022, והתמקדה ביחידת המסתערבים שמשון שפעלה ברצ"ע בשנים 1996-1986. חזרתי אליו בימים אלה כדי לשמוע את דעתו לאור ההתפתחויות בשטח. שיחתי עם גיורא איילנד התקיימה באמצע דצמבר 2014. היא נסבה על שאלות של מוסר לחימה ואתיקה צבאית. לא היה צורך לחזור אליו בימים אלה, מכיוון שדעותיו התפרסמו בהרחבה ב"מוסף הארץ". חשתי צורך לשוב ולעיין בשיחה שלי עם גיורא, שהתקיימה לפני עשר שנים, דווקא בגלל שנראה לי כי הרושם הכללי שעלה מכתבת הדיוקן הזאת מסולף במידה רבה.   תא"ל (דימ') צבי פולג נולד בטרנסילבניה שברומניה ב-1948. ב-1962 עלה לישראל ביחד עם אימו ואחיו (לאחר שאביו נפטר שם). ב-1966 התגייס לצה"ל, ושובץ בחטיבת גולני. הוא התקדם במסלול, ושימש במלחמת ששת הימים (1967) כצוער בגדוד 12. לאחר מכן שימוש כמ"מ, סמ"פ וכמ"פ באותו הגדוד, ולבסוף כמג"ד שלו (1977-1976). במלחמת יום הכיפורים נפצע בקרבות הבלימה ברמת הגולן. פולג שימש כסמח"ט 55 (חטיבת צנחנים במילואים), והשתתף במבצע ליטני. במלחמת שלום הגליל שימש כמפקד חטיבת כרמלי (חטיבת חי"ר במילואים של יוצאי חטיבת גולני). לאחר המלחמה שימש כקצין האג"ם של פיקוד הצפון. בהמשך מונה למפקד חטיבת גולני. ב-1988 הועלה לדרגת תא"ל, ופיקד על אוגדת עזה במהלך האינתיפאדה הראשונה, ולאחר מכן כראש מטה פיקוד הצפון בתקופת מלחמת המפרץ. ב-1992 פרש מצה"ל. לימים שימש גם כראש עיריית נתניה השביעי. פולג נקרא לשרת בתפקיד מפקד אוגדת עזה על ידי אלוף פיקוד הדרום דאז, איציק מרדכי. מרדכי סיפר לי, בשיחה בינינו, כי נכנס לתפקידו כאלוף פיקוד הדרום באוגוסט 1986. באותה התקופה, מירב המאמצים ומיטב הכוחות של צה"ל הושקעו בלבנון. במקביל, היו מעט כוחות של צה"ל ברצועת עזה – שתי מפקדות חטיבה מצומצמות, וכוח המורכב בעיקרו מאנשי מילואים, פרט לפלוגת מג"ב סדירה. יחידות הביטחון השוטף (בט"ש) היו משרתות שבועיים-שלושה בלבד ברצועת עזה. האלוף זכר את רצועת עזה מתפקידים קודמים – כמפקד פלוגה (מ"פ) וכמפקד גדוד (מג"ד) בחטיבת הצנחנים. עתה, הרצועה נראתה לו אחרת. היה ברור כי משהו משתנה. עוד ועוד מסגדים נבנו; מצריחיהם נשמעו קריאות נלהבות . גורמים רדיקליים שונים – בעיקר ג'האד אסלאמי – התחילו להופיע ברחובות, להתניע פעילות אלימה. בימים הראשונים של האינתיפאדה ביקש האלוף מתא"ל יעקב אור, ששימש כמפקד עוצבת אדום, אוגדה 80 (אדום) בפיקוד הדרום, לקבל את התפקיד של המפקד המשימתי של אוגדת עזה, בנוסף לתפקידו הנוכחי. לאט-לאט זרמו לשטח חטיבות וכוחות מבצעיים. היקף הכוחות גדל בהמשך לשיא של למעלה ממאה פלוגות. באוגוסט 1988 החליף פולג את המפקד אור. אלוף הפיקוד, מרדכי, הבין כי מדובר במצב חדש, וכך הפך פולג למפקד האוגדה (מאו"ג) הראשון של רצ"ע. הוא שימש בתפקיד עד פברואר 1990. חודשים ספורים אחרי כניסתו של פולג לתפקיד, בשנתה השנייה של האינתיפאדה, ובעיקר בחודשיה האחרונים, נתקלו ראשי הארגונים שהובילו אותה באתגרים שהביאו לתחילתה של היערכות מחודשת. בין האתגרים האלה: היעדר יכולת לפריצת-דרך ביישום המֵרי האזרחי הכולל; בלימת הישגיו של אש"ף; שחיקה בקרב הציבור ביו"ש ורצ"ע, ודעיכת ההפס"דים ההמוניים; קשיי תיאום בין הארגונים, אלימות פנימית נרחבת, בעיקר בכל מה שקשור לחשודים בשת"פ עם ישראל. עם זאת, גבר השימוש הספורדי ברימונים, שהגיעו בדרכים שונות לידי המחבלים, וכן במטעני צינור מאולתרים כלפי חיילים ואזרחים. בהמשך בוצע גם ירי בצירים, באמצעות תת-מקלעים מיושנים מסוג קרל גוסטב. בהמשך, חלק מהגרעין הקשה של המבוקשים הצטייד באמל"ח תקני. בחודשים הראשונים של 1990, לקראת סיום תפקידו של פולג, ניכרה ירידה מסוימת באירועים האלימים ההמוניים. רק בקיץ 1990, בעת כהונתו בתפקיד של מחליפו של פולג, תא"ל שמואל צוקר, גברה המגמה של פיגועים שכללו שימוש בנשק חם. במסגרת "האינתיפאדה החמושה", התעצמו הפיגועים הממוסדים שכוונו ונוהלו על ידי הזרוע הצבאית של חמאס וארגונים מקבילים. עם כניסתו של פולג לתפקיד מאו"ג עזה הוחלט על הקמת שלוש מפקדות חטיבה (מפח"ט): צפונית (עזה וצפון הרצועה), מרכזית (מחנות הפליטים במרכז), דרומית (רפיח וחאן יונס). לכל מפח"ט הוקצנו שני גדודים (בסדיר או במילואים). באירועים מיוחדים ובימי אזכור תוגברו הכוחות בגדודים נוספים (בעיקר מחטיבות גבעתי ו-401), ולעיתים גם במחלקת טנקים. האופן שבו פולג חשב ופעל בזמנו התברר לי מאוסף פתקים ופנקסי כיס, שהוא שמר מאז, ומסר לידיי הנאמנות. הוא שרבט בהם, אד-הוק, נקודות לשיחות שהתכוון לנהל במסגרות שונות, הנחיות וכללים לבניית הכוח ולהפעלתו. כמו כן, דפי הוראות והנחיות רשמיים, שחולקו בזמנו למפקדי צה"ל ולחייליו. פולג סבר כי "פעולות צה"ל ברצ"ע הן משימה צבאית, בדומה לכל משימה אחרת המוטלת על הצבא. זו אחת המשימות המורכבות ביותר המוטלות על צה"ל, שנדרש לבצעה ללא שימוש באמצעים צבאיים, מול אוכלוסייה אזרחית". המשימה כללה גם את הפעלת המנהל האזרחי והמשטרה. היה עליו להשליט חוק וסדר ברחבי רצ"ע, בעוד שהמנהל האזרחי מטפל באוכלוסייה האזרחית. פולג קבע בתדריכיו את משימותיו של צה"ל באזור: הורדת רמת המתח והאלימות; מניעת פח"ע; סיוע למנהל האזרחי; אבטחת גבול מצרים; אבטחת היישוב היהודי. פולג הכין נייר, בכתב ידו, שבו הבהיר כי "ההתקוממות היא ביטוי לסכסוך לאומי והיסטורי על ארץ ישראל, ורצון הפלסטינים לשנות את המצב בשטחים ולממש את מה שנתפס בעיניהם כזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני". הוא הסביר את הרקע להתקוממות, שהייתה לדעתו צפויה מראש: "מצב האוכלוסייה, שרואה עצמה כמי שנמצאת בתנאי דיכוי, עם שאיפות לאומניות, ולאחר שננטשה על ידי כל סובביה (מצרים, ירדן, וכדומה) נותרה לבדה במאבק מול מדינת ישראל רבת-העוצמה. ב-10 באוקטובר 1989, פולג שרבט לעצמו כמה נקודות לקראת ביקור בקיבוץ ניר עם (שתושיית כוחות צה"ל מנעה את חדירת המחבלים אליו ב-7 באוקטובר 2023). הוא ציין את "הקושי להסביר מדוע נפגעים ילדים". הוא הדגיש כי "מדינת ישראל קמה על סמך מחויבות מוסרית של מדינות העולם, לאחר מלחמת העולם השנייה, ורמת הציפיות מאיתנו אחרת". פולג הכיר את הדברים על בשרו, מאחר שרבים מבני משפחתו נספו בשואה. במלאת שנתיים להתקוממות העממית הפלסטינית ברצ"ע, פולג כתב לעצמו ראשי פרקים לשיחה עם מפקדים וחיילים. הוא ציין כי "האוכלוסייה האזרחית נמצאת במתח ועלולה להגיב באופן ספונטני ולא מבוקר; זאת כתוצאה מתהליך הצטברות של שמועות, ירי לא נכון ולא מבוקר שגורם לפצועים והרוגים, התנהגות לא הולמת של חיילים כלפי מקומות קדושים (מסגדים) וכלפי נשים; השפלות או פגיעות פיזיות ללא צורך". פולג ציין, לשם הדגמה, גם מקרים של "התנהגות מבישה של חיילי צה"ל" (כמו זו של שוטר צבאי, שנהג בגסות בפלסטינים במחסום נחל עוז). בהזדמנות הזאת ביקש לחדד את הוראות הפתיחה באש. בנקודות לתדריך לכוחות המבצעיים, פולג חזר שוב ושוב על הצורך "להימנע מפגיעה באזרחים", וכן "להימנע מעונש קולקטיבי". הוא הדגיש כי "כל ענישה חייבת להתבסס על השארת גשרים לחיים זה לצד זה או אפילו זה עם זה". הוא קבע: "המבחן להצלחה במשימה, מבחינתנו, הוא תפקוד כל מערכת החיים ברצ"ע – בתי ספר, בריאות, ממשל מקומי, וכדומה". ב"הנחיות הרמטכ"ל" (דן שומרון) (ספטמבר 1989), שנשמרו אצל פולג, נכתב כי "צה"ל ניצב בפני אחת המשימות המורכבות והרגישות, שכמותן טרם הכיר בעבר: השלטת החוק והסדר הציבורי, ומניעת ההישגים מגילויי אלימות בשטח. בביצוע המשימה הזו נדרש שימוש בכוח. על חיילי צה"ל לנהוג בתקיפות ובהחלטיות, בצד שליטה עצמית, איפוק ורגישות, התואמים את הנורמות הגבוהות המחייבות את חיילי צה"ל ומפקדיו. יש להבהיר כי השימוש בכוח נועד לצורך השגת המשימה על פי החוק ופקודות הצבא, שמהם אין לסטות. בשום אופן אין להשתמש בכוח כאמצעי ענישה. בכל מקרה של שימוש בכוח, יש להקפיד ולהפעיל כוח סביר. בשום מקרה אין להשתמש בכוח על מנת לגרום במכוון לנזקי גוף, כגון שבירת עצמות. בכל שימוש בנשק, יש להקפיד היטב על הוראות פתיחה באש, ועל הפקודות והמגבלות על הפעלת האמל"ח (אמצעי הלחימה) המצוי בידי החייל. אין לנקוט כלפי האוכלוסייה המקומית צעדים שיש בהם משום התעללות, השפלה ביזוי או גרימה מכוונת של נזק לרכוש – כגון השמעת קללות, עשיית תנועות מגונות, ירי לעבר דודי מים". הרמטכ"ל סיים באמירה: "נמשיך למלא את משימתנו, ונתגבר על אלימות המכוונת כלפינו; זאת תוך שמירה, גם מול קשיים, על עקרונות החוק, המוסר והמשמעת שעליהם חונכנו כולנו". פולג, שהיה רגיש למצבה של האוכלוסייה הפלסטינית ברצ"ע, ריכז אוסף של גלויות שעליהן הודפסו ציורי ילדים שהביעו את חוויותיהם בעת האינתיפאדה הראשונה (ראה בכותרת של ההודעה). ארבע שנים לאחר סיום תפקידו כמאו"ג עזה, במאי 1994, פינתה ישראל את רוב כוחות צה"ל מרצ"ע, במסגרת הסכם קהיר. השטח הועבר לידי הרשות הפלסטינית, שהוקמה באותה העת. פולג סובר כי הנסיגה הייתה נדרשת. לדעתו, אין שום צידוק לנוכחות שלנו ברצ"ע. בתקופתו של פולג כמאו"ג עזה כללה ההתיישבות היהודית כ-2,500 נפש, מרוכזים ב-15 יישובים באזור גוש קטיף, ועוד שני יישובים בצפון רצ"ע. הוא העיר, בשיחה שקיימנו לאחרונה, כי באותה התקופה, ההתיישבות היהודית שלטה על שישית מהשטח הפנוי ברצ"ע. לדבריו, רוב סדר הכוחות (סד"כ) והמשאבים האחרים של האוגדה הוקדשו לאבטחת ההתנחלויות באזור, במקום לפעילות השוטפת ולמבצעים מיוחדים נגד האלימות והטרור הפלסטיני. בקיץ 2005, במסגרת תוכנת ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון, הוחלט על פינוי ההתנחלויות וכוחות צה"ל ברצ"ע לגבולות המדויקים של הקו הירוק, ומסירת השליטה כולה לרשות הפלסטינית. פולג מסביר כי שרון הגיע למסקנה – בהתאם לעמדת הצבא – כי לאורך שנים "שיקרנו לציבור", אבל עתה הגיע הזמן לומר אמת. הוא הכיר במגבלות הכוח הצבאי: שליטה במיליוני בני אדם ברצ"ע אינה משרתת את ביטחון ישראל, ואינה אלא מסכנת את קיומנו ומכבידה על החברה ועל הכלכלה. בדומה לכך, הוא התנגד ליישובים מבודדים ביו"ש, וסבר כי אלה אינם נכס אלא נטל ביטחוני. יצוין כי גיורא איילנד – שאתייחס אליו בהרחבה להלן – סבר, מתוקף תפקידו באותה התקופה כראש המועצה לביטחון לאומי (מל"ל), כי המצב הקיים אז אינו רצוי, וכי הימצאות 8,000 יהודים בתוך מרחב צפוף ברצ"ע אינו דבר נכון. עם זאת, הוא לא סבר כי תוכנית ההתנתקות, "עם ההיגיון החלש שלה", היא דרך הפעולה המועדפת. בכל מקרה, עם סיום ביצועה של תוכנית ההתנתקות הודיע לראש הממשלה כי הגיע למסקנה שמיצה את יכולתו להשפיע על התהליך, וכי החליט לפרוש מתפקידו.   אלוף (דימ') גיורא איילנד: יליד 1952. אביו עלה מהונגריה ב-1940, ורוב משפחתו נספתה בשואה. הוא התגייס לצה"ל באוגוסט 1970, התנדב לצנחנים, ושובץ בגדוד 890. הוא סיים קורס קציני חי"ר באפריל 1972, ושב לגדוד. באוגוסט מונה למ"מ. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים שימש בפועל כקצין המבצעים של הגדוד, בפיקודו של יצחק מרדכי, ולחם עימו בחווה הסינית. הוא שימש בתפקיד הזה גם במלחמת ההתשה, במובלעת הסורית. באוגוסט 1974 מונה למ"פ המסלול בגדוד. לאחר מכן כמפקד הפלוגה המסייעת, איתה השתתף ב-1976 במבצע אנטבה. לאחר תפקיד כממ"ח בבה"ד 1, מונה ביולי 1977 לסמג"ד 890, וב-1978 לחם במסגרתו במבצע ליטני. ב-1981-1980 שימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים. לאחר מכן שימש כמפקד קורס קציני חי"ר בבה"ד 1, והוביל את הגדוד במלחמת לבנון הראשונה. ב-1984-1982 שימש כמפקד גדוד הנח"ל המוצנח. ב-1984 מונה לקצין אג"ם במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי (מקחצ"ר). בשלהי 1986 מונה למפקד בית הספר לנ"ט, למדריך בקורס מפקדי פלוגות ולמפקד עוצבת חצי האש (חטיבת חי"ר מובחרת ומוצנחת במילואים, הכפופה לעוצבת האש – אוגדה סדירה מובחרת של חטיבת הצנחנים והקומנדו, הכפופה לפיקוד המרכז). ב-1992-1990 פיקד על בה"ד 1. ב-1993-1992 היה מפקד חטיבת גבעתי. ב-1993 מונה לקצין חי"ר וצנחנים ראשי (קחצ"ר). ביוני 1996 מונה לראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, וב-1999 – לראש אגף המבצעים (אמ"ץ) בדרגת אלוף. ב-2001 מונה לראש אגף התכנון (אג"ת). לאחר שפרש מצה"ל שירת כראש מל"ל. איילנד הפך לאישיות ציבורית בולטת במהלך מלחמת חרבות ברזל, בעיקר בשל "תוכנית האלופים" שאותה יזם וקידם, כמוזכר לעיל. גורמים בינלאומיים טענו שישראל פועלת הלכה למעשה לפי התוכנית, ללא אימוצה הרשמי, אבל ישראל הכחישה זאת. ארגוני זכויות אדם ומשפטנים הזהירו כי התוכנית מהווה הפרה חמורה של דיני הלחימה הבינלאומיים. בעקבות כל אלה, איילנד זכה לכתבת השער ב"מוסף הארץ" (רוית הכט, 18 בספטמבר 2024). הכתבה נפתחה בטענה כי "איילנד נהיה איש חשוב מאוד במלחמה הזאת. הוא הפך הפעם לסמל: בעיני הימין – לשמאל מתפקח; בעיני השמאל – לפשיטת הרגל הערכית בתגובה לטבח". הכתבת העירה כי "בדיעבד, אפשר לראות בדבריו את מה שהתחולל בתודעה הישראלית בעקבות הטבח. את השבר הרגשי וקריסת המתינות". אינני מסכים לקביעה הזאת, משום שאני סבור כי – בניגוד לפולג, לדוגמה, שהיה ונותר "איש שמאל" בנשמתו, וממשיך לקחת חלק מדי שבוע בהפגנות נגד המהפכה המשטרית ובעד שחרור החטופים – התרשמותי היא כי איילנד היה לאורך השנים סוג של "זאב בעור כבש" (למרות ש"גדל בבית הגידול המפא"יניקי"). אתחיל מההתייחסות ההיסטורית: תוצאות מלחמת לבנון השנייה (קיץ 2006) הביא לדעת מומחים רבים להתחזקות ארגון חיזבאללה בלבנון. לפי החלטת האו"ם, התפרס צבא לבנון בדרום לבנון, ואילו חיזבאללה נדחק צפונה. עם זאת, המשיכו פעולות טרור מלבנון, בהן מקרים של ירי רקטות, ירי נ"ט בסמוך לגבול, וכדומה. כבר בשלהי 2008, איילנד כתב, באשר ל"מלחמת לבנון השלישית", כי "הדרך למנוע אותה, והדרך לנצח בה אם תפרוץ, היא אחת: להבהיר כי המלחמה הבאה תהיה בין ישראל ללבנון ולא בין ישראל לחיזבאללה. מלחמה כזו תביא לחיסולו של צבא לבנון, להרס תשתיות במדינה ולסבל קשה לאוכלוסייה. המצב שאזרחי ביירות נהנו ללכת לים ולבתי קפה שעה שאזרחי חיפה ישבו במקלטים לא יחזור. הפגיעה הקשה בלבנון, הרס בתים ותשתיות וסבל של מאות אלפי אנשים הם הדברים שיכולים להשפיע יותר מכל על התנהגותו של חיזבאללה. לפנינו אפוא שתי אפשרויות בלבד: להסתכן בהפסד, או להילחם במדינה שמתוך בחירה העדיפה לתת לחיזבאללה לשלוט בה. אנו בוחרים באפשרות השנייה". התפיסה הזאת, שגובשה לאחר מלחמת לבנון השנייה, התמסדה ב"דוקטרינת הדאחייה", שנהגתה באותה השנה על ידי אלוף פיקוד הצפון ולימים הרמטכ"ל, גדי אייזנקוט. היא הציעה "שימוש לא-פרופורציונלי באש אווירית וארטילרית נגד תשתיות אזרחיות שבהן משתמשים ארגוני הטרור, ובראשם חיזבאללה", במקרה של עימות עם ישראל. היא קראה להתקפה על "מרכז העצבים" של חיזבאללה בביירות, בניסיון לפגוע בארגון אנושות, להכריע ולהרתיע אותו. בקשר לעוצמת השימוש באש הנדרשת לשם הכרעה והכנעת האויב, הדוקטרינה גרסה כי "כדי ליצור הרתעה אפקטיבית יש לגרום הרס כלכלי ופיזי של תשתיות אזרחיות"; זאת לאור ההנחה כי הדבר עשוי ליצור חיץ בין האוכלוסייה המקומית לארגוני מערך הטרור. בשלהי 2009 כתב איילנד כי "האינטרס הברור של מדינת ישראל הוא שאם כבר פורצת מלחמה, היא תהיה נגד גורם מדינתי שאפשר להרתיעו [ממשלת לבנון ואזרחיה], ולא נגד ארגון שנהנה מחסות מדינתית". דעתו של איילנד בעניין הזה לא התקבלה. כך, ראש הממשלה בנימין נתניהו שלח מסר לאזרחי לבנון, על רקע התגברות תקיפות צה"ל ברחבי המדינה, והסביר להם כי "המלחמה של ישראל היא לא איתכם, היא עם חיזבאללה". פולג העיר בהקשר הזה כי, בכל מקרה, איראן לא מעוניינת לאבד את לבנון, כאחת ממדינות הפרוקסי שלה – השלוחות הפועלות על פי אינטרסים משותפים. היא שואפת לצדד בחיזבאללה, מבלי לאבד את האליטות של לבנון. גם לאחר פעילות צה"ל בלבנון, נראה כי חיזבאללה חזק מספיק כדי להישאר המיליציה הדומיננטית בלבנון. עם זאת, הערכה מוגבלת יותר של איילנד כנראה נלקחה בחשבון: "אם נבקש לבחון מהי הפעולה היעילה ביותר שביצע צה"ל, לא הייתה זו הפגיעה המרשימה בטילים כאלה או אחרים אלא דווקא ההחלטה לתקוף מסיבית את רובע דאחייה" – פרוור שיעי השוכן בחלקו הדרומי-מערבי של ביירות, ומעוז ארגון הטרור חיזבאללה. אעיר כי, בניגוד למצב בלבנון, השיטה הפטלית של "דוקטרינת הדאחייה" יושמה ככל הנראה באופן מלא ברצ"ע לאחר טבח ה-7 באוקטובר. כאן אציע עדוּת ייחודית. אסביר את דבריי: בשלהי 2018 ראה אור ספרי "משפט לחימה ואתיקה צבאית" (הוצאת כרמל – פרשנות ותרבות). לצורך הכנתו, ראיינתי עשרות קצינים בכירים בצה"ל, מומחים למשפטים ופילוסופים של המוסר. בכלל זה, קיימתי שיחה ארוכה עם גיורא איילנד (11 בדצמבר 2014). במהלך השיחה הצגתי בפניו תרחישים (שנבעו מחוויותיי הטריות כקצין מילואים בבית הספר ללוחמה בטרור במהלך מבצע צוק איתן, יולי-אוגוסט 2014). אביא להלן כמה קטעים רלוונטיים, שנרשמו ביומן התצפית האנתרופולוגי שלי, מהשיחה החושפנית הזאת. איילנד פתח ואמר כי "המשפט הבינלאומי הוא, בסופו של דבר, פסַדה ['חזית', ובהשאלה: העמדת פנים; חיצוניוּת מטעה שאינהּ משַקפת את מה שמאָחורֶיה]". עם זאת, "יש הרבה שמתפרנסים ממנה". הוא הבהיר כי "המשפט הבינלאומי הוא מאוד-מאוד פוליטי. זה so-called משפט". לדבריו, "ברמה העקרונית, עקרונות המשפט הבינלאומי ההומניטרי [הבחנה, מידתיות, וכדומה] – הם יפים, אבל לא נכונים. הם מוגדרים במושגים כלליים, ומחייבים התאמות קונקרטיוֹת". פולג העיר בעניין הזה כי, גם אם הדברים נכונים, מה שמותר למעצמות, כמו ארצות הברית, לא מותר לישראל. כמדינה קטנה, בעלת יכולות מוגבלות, שאינה יכולה לנהוג לפי התפיסה של "עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב", עלינו להיות קשובים לדעת הקהל בעולם, וערים למשמעויות המדיניות של מעשיו. איילנד המשיך וציין כי "יישום העקרונות האלה הוא פוליטי. ועדות 'החקירה-לכאורה' יכתבו על פי המשפט הבינלאומי, אבל זה אינו אלא פַרסה [התרחשות מגוחכת]". בהתייחסו לאינתיפאדה הראשונה, שבה שימש פולג כמאו"ג עזה הראשון, הוא העיר כי "הוראות הפתיחה באש היו פרטניות מדיי". לדעתו, "רק באינתיפאדה השנייה, אלו שונו כנדרש". הוא סבור כי "אין ברירה אלא להותיר לחייל בשטח מרחב החלטה גדול ככל האפשר. ההנחיות לחיילים צריכות "להיות מכוונות למכנה המשותף הנמוך ביותר". איילנד הסביר כי במצבי אי-ודאות קיימת תמיד הדילמה "בין לירות כשצריך, לבין לירות כשלא צריך". הוא אמר כי, בסופו של דבר, "שאלת הירי מוכרעת בתחקיר", ובעיין הזה – "תלוי מי חוקר". איילד אמר כי לדעתו, קנה המידה אינו שיקוף מוסרי צרוף [כמו זה הבא לידי ביטוי ב"רוח צה"ל", "תעודת הזהות הערכית של צה"ל, הכוללת "ערכי יסוד" ו"ערכים" כוללניים ומחייבים בפני עצמם], אלא יחסי: "צריך לראות מה קורה בצבאות אחרים". הוא הסביר כי, למיטב הבנתו, "צבאות אחרים יורים פחות מדויק מאשר אנחנו". לדבריו, "חיל האוויר מפעיל בעזה רק נשק מדויק", לפיכך גם הדבר בא לידי ביטוי ב"בזבוז" משאבים נדירים. בתנאי קרב רגילים, "לא צריך כמובן לחסוך בתחמושת" [בוודאי ככל שזו לא מדויקת וזולה]. איילנד אמר כי "הפעלה של 'דאחייה' הייתה מאוד נכונה", וכי הוא נצפה להתנהגות דומה גם בעתיד. מעניין לציין כי איילנד קבע בשיחה הזאת, לפני עשר שנים, כי "ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל חד הם. הדרג המדיני צריך לעשות שיקולים צבאיים, כשם שהדרג הצבאי צריך לעשות שיקולים מדיניים". להבנתו, "אין היררכיה בשיקולים; זאת למרות שהדרג המדיני פוקד". בספרו האוטוביוגרפי לא נרדם בלילות  (2018), איילנד כתב כי "רק אסטרטגיה שתגרום למספר גדול של אירועים מסוג 'אפקט הדאחייה' תבטיח כי המערכה תהיה קצרה, וכי ישראל תצא ממנה מנצחת". לדבריו, אחת מדרכי הפעולה העומדות בפנינו היא "כיבוש מלא של כל הרצועה, פעולה שתשרת מטרה מרחיקת לכת יותר של מיטוט שלטון חמאס". דרך הפעולה הזאת "מחייבת את כיבוש כל רצועת עזה, והחזקתה למשך זמן רב, עד שתיווצר מציאות פוליטית אחרת". אם נחזור למאמר ב"מוסף הארץ", הקביעות (המרוככות יחסית) של איילנד הופכות לברורות ועקביות יותר (שימו לב לכך שהן מנוסחות בגוף ראשון): "אני נותן אוכל ומים למי שיוצא, וקובע תאריך מסוים שמעבר לו מי שהחליט לא לצאת זו בעיה שלו. כל שטח צפון הרצועה הופך לאזור צבאי, שאני יכול לתקוף אותו, כי מבחינתי יש בו רק אויב". איילנד טען: "הרי כל מה שחמאס מנסה לעשות זה לערבב בין האוכלוסייה לבין הלוחמים, וכל מה שאתה צריך לעשות זה הפוך, לנסות להפריד ביניהם". הוא קבע, בצורה בלתי מבוססת, כי "באזור הזה יישארו רק מחבלים". אעיר בעניין הזה כי לאחר מחקר מעמיק שערכתי בנושא "משפט לחלימה ואתיקה צבאית" (מתוקף היותי מנהל ידע בתחום הצליפה של בית הספר ללוחמה בטרור, וכן חבר בקבוצת המחקר לאתיקה צבאית יישומית של מכון שלום הרטמן שבראשה עמד פרופ' אבי שגיא), התברר לי מעבר לכל ספק כי עקרון ההבחנה בין לוחמים לבין אזרחים הוא קרדינלי, וכי אין לסגת ממנו. זהו היסוד המוסד של דיני המלחמה בכלל. אנו נדרשים להכיר בכך שההבחנה בין לוחמים לבין אזרחים מחויבת בכל מקרה ובכל עת. אין להניח בשום מקרה כי בשטח מסוים "לא אמורים להיות אזרחים". כאשר אנו פועלים בסביבה אזרחית, ייתכן בהחלט כי מסיבות שונות יימצאו אזרחים בסביבה. לפיכך, ההנחה בדבר "שטחים סטריליים" (איילנד מתייחס ל"שטחים נקיים") מחייבת ביסוס מוצק, ואינה יכולה להתקבל כמוחלטת ובכך לפטור את הלוחמים ממימוש עקרון ההבחנה. האחריות המוסרית בעניין הזה חלה על כל מפקד, כמו על כל חייל הנוטל חלק בלחימה. איילנד דיבר בבירור על "הרעבה" של האוכלוסייה באזור המדובר. בעבר הציע כי, לאחר שבוע, הברירה שתיוותר לאוכלוסייה באזור תהיה "להיכנע או למות מרעב". בריאיון ב"מוסף הארץ", הוא הצֵר לכאורה על ההתבטאות ה"אומללה" הזאת, והסביר כי למד את הלקח. עם זאת, הוא חזר והדגיש כי "מותר ואף מומלץ להרעיב אויב למוות", בהנחה [השגויה] שזה לגיטימי לאחר ש"אִפשרת לאזרחים לצאת". באשר להנחה בדבר "יציאת אזרחים", הפילוסוף היהודי-האמריקני מייקל וולצר, אחד המומחים הבולטים למוסר לחימה, ומחבר הספר מלחמות צודקות ולא צודקות  (1977), טען כי "הניסיון האמריקני משטחי אש בווייטנאם מלמד כי, למרות התראות מתאימות, "אנשים רבים אינם עוזבים – אם משום שהם מבוגרים או חולים, אם משום שהם חוששים שבתיהם ייבזזו, אם משום שאין להם לאן ללכת, ואם משום שהם מוחזקים במקום על ידי המתקוממים [הטרוריסטים], המעוניינים להסתתר מאחוריהם ואף להפיק רווח ממותם". איילנד מדבר בכתבה על כך ש"זה לגיטימי שמדינה שנלחמת במדינת אויב, תגיד למדינת האויב 'הומניטרי תמורת הומניטרי'". באמירה הזאת הוא עושה הקבלה מלאה בין מדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, לבין "מדינה" הנשלטת על ידי ארגון טרור. קביעותיו כי "אנשי עזה הם כמו אנשי גרמניה הנאצית – כל האוכלוסייה תומכת במנהיג", וכי "זה לא ארגון טרור במובן של דאעש ['המדינה האסלאמית'] שקם ונפל – אלא משהו הרבה יותר עמוק", עלולים לקדם אג'נדות של חוגים רדיקליים וקיצוניים, ולהביא להשלכות מרחיקות לכת, שיש בהן משום סכנה ממשית לחברה ולמדינה בישראל. לפיכך, אין להתפלא על כך שכמה מחבריו הטובים ביותר של איילנד אומרים לו כי עכשיו הוא "ביחד עם סמוטריץ'", ו"מדביקים אותו" לימין הקיצוני". בעוד שגורמים שונים בימין קראו לאימוץ "תוכנית האלופים", מסיבותיהם שלהם, ראש הממשלה נקלע למצב מביך, ונדרש כרגיל לגמישות האקרובטית הייחודית שלו. במהלך פגישה בינו לבין שר החוץ האמריקני, בשלהי אוקטובר 2024, אמרו גורמים אמריקנים כי "יש הנחת עבודה שאתם מבודדים את צפון הרצועה, ואומרים לאנשים ללכת, אחרת לא תכניסו מזון". ראש הממשלה והשר לנושאים אסטרטגיים, רון דרמר, דחו את הדברים והשיבו נחרצות: "זאת לא המדיניות שלנו. המחשבה שזאת המדיניות גרמה לנו נזק גדול". אולם, לאור ההתבטאויות – האומללות בחלקם, גם לפי דעתו של איילנד עצמו – בל נתפלא מהחלטת בית הדין הפלילי בהאג (ICC) – שרק תקציר מינימלי שלה פורסם, לאחר שהוחלט שצווי המאסר שהתלוו אליה ייוותרו סודיים, כדי "להגן על עדים ולשמור על ניהול החקירה" – כי ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט אחראים לפשע של "הרעבה כשיטת לחימה", וכי "יש יסוד סביר להניח שהשניים שללו בכוונה ומדעת ציוד הכרחי להישרדות מהאוכלוסייה האזרחית ברצועה – בכלל זה מזון, מים, תרופות, ציוד רפואי, דלק וחשמל".   צבי פולג  סיכם את הדברים, בשיחה שקיימנו לאחרונה. הוא קבע כי "הישארותנו ברצ"ע היום נובעת מסיבות פוליטיות, ולא צבאיות; זאת לאחר שצה"ל הודיע לאחרונה לדרג המדיני כי השלים את המשימה באזור. עתה הזמן להחליט על הפסקת אש ולהגיע להסדר. הסיבה היחידה שגורמת להישארותנו בשטח היא "אתנן פוליטי שביבי מעניק לקואליציה שלו בכלל, ולשרי עוצמה יהודית והבית היהודי בפרט, כדי להבטיח את המשך שלטונו. ככל שנישאר בשטחי רצ"ע, נידרש לבנות מנגנון שליטה ישראלי על האוכלוסייה המצויה שם. אם נשאר ברצ"ע, וניקח למעשה שליטה על הנעשה בה, מדינות העולם לא ישקיעו משאבים כלשהם בשיקום התשתיות וברווחת האוכלוסייה. בניגוד למצב בלבנון, שבה למרות שנכנסנו אין לנו אחריות על הפליטים והמצד ההומניטרי, שהרי מדינת לבנון ממשיכה לשלוט במדינה, ברצ"ע, ככל שנישאר בה ונהפוך לכוח כובש, בחלל השלטוני שנוצר, האחריות תיפול על כתפינו בלבד. באשר לסיכוי שהמצב ינוצל פוליטית לשם הקמת מאחזים יהודיים ברצ"ע, פולג מסכים כי הקמת התשתיות הצבאיות (צירים, מוצבים, וכדומה) – המיועדת לצורך היערכות הצבא לקראת המשך השהייה בשטח, בעיקר בחודשי החורף – עשויה להיות מנוצלת בעתיד לצורך היאחזות בשטח של גורמים אזרחיים 'משיחיים'". לדעתו, אם תקום בזמן הקרוב היאחזות כלשהי, ייתכן שלא תימצא באיום ביטחוני בטווח הקצר, בעקבות הפגיעה הקשה בארגוני הטרור, והנוכחות המסיבית של צה"ל באזור. עם זאת, בטווח ארוך היא תהיה תחת איוּם גובר, ותהווה נטל קשה על המדינה ועל מערכת הביטחון. פולג קובע כי "לצה"ל אין יכולת ומשאבים מתאימים כדי לשלוט ברצ"ע לאורך זמן". באשר ל"תוכנית האלופים", הוא סבור כי זו "לא מציאותית", וכי היא "נוגדת את החוק הבינלאומי". הוא סבור – כפי שגרסתי לעיל – כי "מדינה דמוקרטית אינה יכולה לחייב אוכלוסייה להתפנות, ולהכריז על שטח מסוים כ'שטח צבאי סגור'", לאורך זמן. הוא מדגיש את "האחריות ההומניטרית של כוח צבאי כובש כלפי האוכלוסייה האזרחית", ועל "איסור לנייד את האוכלוסייה הנכבשת באופן קבוע". לגבי ההחלטה של בית הדין הפלילי בהאג, פולג עושה הבחנה בין אחריות הדרג המדיני לבין אחריות צה"ל (אותה מטשטש איילנד). לדבריו, "כאשר הממשלה לא מגדירה מה היא רוצה מרצ"ע, לא מכירה ברשות הפלסטינית, לא מחליטה מי ישלוט ברצ"ע, מונעת פעילות של אונר"א [ סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב ] – צה"ל פועל נכון ככל האפשר, בהתאם לדירקטיבה של הדרג המדיני". הוא העיר כי, כקצינים בקבע, הם חונכו לציית ללא סייג להנחיות של הדרג המדיני, לעבור לדום ולבצע את הוראותיו; זאת מחשש לפגיעה במבנה השלטוני הדמוקרטי של המדינה. הוא מסייג את הדברים בהסבירו שלא משתמע מכך שקציני צה"ל הבכירים הם "יס-מנים". בפורומים סגורים, הם מציגים בפירוש את עמדתם המקצועית; אבל, ברגע שהתקבלה החלטה, הם מצדיקים אותה כלפי מטה, ופועלים בהתאם. בעניין הזה, מעניין לציין כי דווקא המזכיר הצבאי הנוכחי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אלוף רומן גופמן, סבור אחרת. במאמר על "תיאטרון המצביעות", גופמן הסביר כי "על הדרג הביטחוני מוטלת אחריות רחבה יותר מאשר הסתפקות במילוי המשימות שהגדיר לו הדרג המדיני. המצביא צריך לסגל ראייה אסטרטגית, להשפיע על המדיניות המתגבשת אצל הקברניט ולתמרן גם בנסיבות שבהן לא הוגדרה מדיניות ברורה". נמסר למחבר על ידי צבי פולג ד"ר עידן ירון , סוציולוג ואנתרופולוג חברתי, המתמחה בין השאר בלימודי צבא ובאתיקה צבאית. ספרו (בשיתוף עוזי ברזילי ואבי פרידמן) יחידת המסתערבים שמשון: התמודדות ישירה עם מבוקשים ברצועת עזה , עתיד לצאת לאור בקרוב בהוצאת מערכות – מודן.

"ביידן הלך, חוזרים לפעילות עצימה... ברוך השם, עם כניסת הממשל החדש בארצות הברית, קיבל הנשיא טרמפ החלטה חשובה להסיר את הסנקציות שהטיל הממשל הקודם. בשל ההחלטה, הוסרו בחסדי השם כלל ההגבלות... ואנו יכולים לחזור לפעילות במלוא המרץ... התרומות בהמלצת ובברכת הגאון הרב דב ליאור [הנודע כ"רבה של מפלגת עוצמה יהודית"], הרב מרדכי אליהו [שנפטר ב-2010] והרב יהודה קרויזר [ראש ישיבת הרעיון היהודי, מייסודו של הרב מאיר כהנא]". לאחר לכתו של הרב מאיר כהנא, ולכתו של הנשיא ג'ו ביידן, "עוף החול" יצר עצמו מחדש מן האפר. על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

הצעת סיעת כך להביע אי-אמון לממשלה בשל אי-נכונותה לקבל את הרעיון של ההעברה (טרנספר) של הערבים מארץ ישראל (23 בנובמבר 1987) ח"כ הרב מאיר כהנא: "אני בשלי. תנועת כך בשלה. "אחזתיו ולא ארפה". התמדנו ונהגנו בעקביות מאז [1972] ועד היום. נעצרנו, שוחררנו והמשכנו. הושמצנו, הוטרדנו והמשכו... היום מדברים כולם על הבעיה. כולם הכירו אותה, והיום מותר לשוחח עליה ולדון בה. זה הניצחון של תנועת כך, שלא נרתעה מפני מעצרים, מאסרים ואיומים... זאת ועוד זאת, היום חל שינוי מוחלט ומהותי בקרב העם. אותו עם שעד לפני זמן קצר פחד להוציא מהפה את המילים: 'הוצאת ערבים', 'טרנספר' – כבר לא פוחד היום. העם הזה כבר דחה את ההבל, שלפיו הוצאת הערבים היא גזענות... הם דחו את... השקר הזה. היום רובו של העם אינו מתנגד להוצאת הערבים מטעמי מוסר. ההתלבטות היחידה עתה היא בשאלה האם ניתן להוציא אותם. לא עוד שאלה של מוסר, אלא שאלה פרקטית, מציאותית: האם ניתן. אני אומר: כן. רבותי, זה מסמל מהפך אינטלקטואלי ונפשי אדיר, זה הניצחון של תנועת כך".   תגובות ליוזמת הטרנספר של הנשיא דונלד טרמפ (ינואר 2025) איתמר בן-גביר": "אני מברך... על היוזמה... להעביר תושבים מעזה... במהלך השנה האחרונה דרשנו פעם אחר פעם עידוד הגירה מרצון... ממשלת ישראל צריכה ליישם עידוד הגירה עכשיו".   בצלאל סמוטריץ': "הרעיון לעזור להם למצוא מקומות אחרים כדי להתחיל חיים טובים חדשים הוא רעיון נהדר... הם יוכלו להקים חיים חדשים וטובים במקומות אחרים... אפעל מול ראש הממשלה והקבינט כדי שתהיה תוכנית אופרטיבית שתוציא זאת לפועל בהקדם האפשרי".   על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים, לע"מ הכנסת השתים-עשרה, הצעת חוק של ח"כ מיכאל בר-זהר [המערך ומפלגת העבודה], "חוק איסור הטפה לטרנספר (התשנ"א-1991"). בחוק זה – "טרנספר" – העברה או גירוש של ציבור או אוכלוסייה או של חלקים ממנה למדינה אחרת, בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני. הצעת החוק: המטיף לטרנספר או המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לטרנספר, דינו – מאסר חמש שנים. דברי הסבר: דרכה של הגזענות, שחדרה גם לכנסת, נחסמה על ידי החוק של איסור הסתה לגזענות; אולם התופעה המכוערת הזו, הגיחה מחדש בנוף הישראלי תחת הכותרת של 'תפיסת הטרנספר'. תפיסת הטרנספר מחללת את הערכים שדת ישראל ותורתו הנחילו לעולם ואשר אושרו מחדש במגילת העצמאות".

ליברלים (liberals) מאמינים בחירות (liberty); אבל כך גם לא-ליברלים, ובכלל זה קונסרבטיבים. כמעט כל היריבים המודרניים של הליברליזם טענו כי הם מצדדים בחירות (למרות שהבנתם את המושג הייתה אולי שונה במידה רבה). לפיכך, החירות אינה יכולה לשמש לנו כאמת מידה מתאימה להבחנה בין מחנות פוליטיים שונים.   מנקודת השקפתי, סוגיות השוויון ואי-השוויון מרכזיות ומאבחנות הרבה יותר. הסוגיות האלו נותרו בלתי פתורות גם בימינו אנו, ברמה הלאומית כמו ברמה הבינלאומית. הכלכלן הצרפתי תומא פיקטי (Thomas Piketty) הדגיש כי כל חברה אנושית חייבת להצדיק את אי-השוויון שנוצר בה. מבלי שיימצאו סיבות לכך, כל המבנה הפוליטי והחברתי עומד בפני סכנת קריסה. לפיכך, כל תקופה וכל חברה מפתחת טווח של דפוסי שיח ואידיאולוגיה מנוגדים לשם לגיטימציה של אי-השוויון שכבר נוצר בה או שאנשים מאמינים שצריך להתקיים.   אי-השוויון הוא בראש ובראשונה סוגיה אידיאולוגית ופוליטית, ולא כלכלית או טכנולוגית. מהשיח והאידיאולוגיה בתחום מופיעים כללים חברתיים, כלכליים ופוליטיים מסוימים, שאנשים משתמשים בהם כדי להעניק משמעות למבנה החברתי הסובב אותם.   בעבר, השוויון לא היה בהכרח ערך כוללני ומקיף. אריסטו גרס כי שווים צריכים להיות מטופלים באופן שווה, ולא-שווים באופן לא שווה. בדומה לכך, הפילוסופים הפוליטיים-החברתיים תומס הובס, ג'ון לוק וז'אן ז'ק רוסו, כולם סברו כי אפשר ליישב שוויון כמצב הטבעי עם אי-שוויון משמעותי בחיים החברתיים. גם עמנואל קאנט תמך באי-שוויון שהוא ראה בו כמוצדק.   הסוגיה היסודית ביותר ביחס לשוויון סובבת סביב הקביעה כי כל בני האדם שווים באנושיותם המשותפת, ורק בהיבט הזה. כבני אדם, כולם אנושיים, ואף אחד לא אנושי יותר או פחות מאחרים, למרות שהם עשויים להיות לא-שווים זה לזה במידה שבה הם מחזיקים באיכויות מסוימות שמצויות אצל כל בני האדם. עם הקביעה שכל בני האדם הם שווים אישית באנושיותם, טמונה ההכרה שכולם זכאים לשוויון נסיבתי – לפחות לשוויון בהזדמנויות.   בעידן המודרני, הבדל יסודי ומכריע בין מחנה הימין-הקונסרבטיבי לבין מחנה השמאל-הליברלי מתייחס ל"ערך השוויון" (או, מצידו האחר של המטבע, "אי-השוויון"). בעוד שהמחנה הראשון רואה בשוויון מצב בלתי אפשרי ואף בלתי רצוי, ופועל ל"שבירת השוויון", המחנה השני דוגל ב"שוויון", ומבקש לקדם אותו.   באופן מפורט יותר, היה מי שטען כי סוציאליסטים ליברלים מייחסים ערך גבוה הן לשוויון והן לחירות; קונסרבטיבים קפיטליסטים מעריכים חירות בלבד; קומוניסטים מעריכים שוויון בלבד; פשיסטים אינם מעריכים הן חירות והן שוויון.   הסופר והפילוסוף הצרפתי וולטר, מהוגי הנאורות, השכיל לקבוע כי "השוויון הוא הדבר הטבעי ביותר ובעת ובעונה אחת גם הדמיוני ביותר". נורברטו בּוֹבְּיוֹ ( Norberto Bobbio)  הבחין בפירוש בין ימין לבין שמאל על בסיס יחסם לשוויון או לאי-השוויון: תומכי הימין מאמינים כי אי-שוויון בין בני אדם הוא דבר טבעי וחיובי, והמדינה צריכה להגן עליו או לפחות להותירו בעינו. תומכי השמאל רואים באי-השוויון בין בני אדם דבר מלאכותי ושלילי, שיש להתגבר עליו באמצעות מדינה פעילה.   פיקטי סובר כי אידיאות ואידיאולוגיות הן בעלות משמעות בהיסטוריה. הן מאפשרות לנו לדמיין עולמות חדשים, ולהבחין בין טיפוסים אפשריים שונים של חברות. גישתו מנוגדת לטיעון הקונסרבטיבי המקובל בימין כי אי-השוויון הוא בעל בסיס "טבעי". לדעתו, אין זה מפתיע כי האליטה בחברות רבות שואפת להפוך את אי-השוויון לתופעה טבעית לכאורה. בניגוד לגישה המרקסיסטית, שבהתאם לה מצב הכוחות הכלכליים ויחסי הייצור קובעים את "מבנה-העל" האידיאולוגי של החברה באופן מכני כמעט, הוא גורס כי התחום של האידיאות התחום הפוליטי-אידיאולוגי, הוא אוטונומי במובהק.   השוויון בין בני האדם הוא יסוד מפתח בכל ניסיון לפענח את הופעת השמאל בהיסטוריה. המסורת השמאלית הליברלית מעוגנת בכמה ערכי-יסוד או ערכי-על. ראש וראשון לעקרונות או לערכי-היסוד הללו הוא, לטעמי, ערך השוויון – תפיסה של שוויון בסיסי בין בני אדם.   הנאורות היא שבישרה יותר מכל על תפיסת השוויון המודרנית, בעיקר בשל נקודת המוצא שלה שהתבונה טמונה בכל אדם ואדם. השוויון אינו נובע מההנחה הדתית המקובלת כי "כל בני האדם נבראו בצלם", או בשל "אב משותף" שיצר את האדם הראשון, אלא מכך שכל אדם מצויד בכלי החיוני שבאמצעותו הוא יכול לשקול, לבחון, להעריך ולהחליט – ברַצְיוֹ. בני האדם שווים זה לזה בתבונתם, אבל לכך ראוי להוסיף גם – לדעת הוגי הנאורות המהפכנים – בזכויותיהם. כבעלי תבונה, כל בני האדם מוכּרים כבעלי ערך מוסרי שווה וכראויים לכבוד אנושי שווה ולזכויות שוות. הליברליזם ככלל חותר לתכליות שוויוניות – כאלה שבהן שוויון בהזדמנויות מתברר גם מתוך שוויון בתוצאות.   תנועות ימין קונסרבטיבי מתעצבות בדרך כלל מסביב לאקסיומה של אי-שוויון בעולם האנושי. אלו אינן דוגלות בשוויון בין בני אדם בכלל ובין לאומים או אזרחים בפרט. הן מצדדות בצורה כלשהי של "לאומיוּת אתנית".   השוויון, בהתאם לגישות ימניות בכלל, הוא הסוס הטרויאני של הליברליזם. הימין דוחה לפיכך את התפיסה, שמקורה בנאורות ובליברליזם, שלפיה בני האדם נולדו שווים. חסידיו מקבלים ככלל את העקרונות של הדרוויניזם החברתי. ביטוי לכך נמצא בדבריו של וולטר גרוּס ( Walter Gross), ראש המשרד הגזעי והפוליטי הנאצי, שאמר ב-1939 כי "לא ייתכן כל הסכם עם המערכות האינטלקטואליות הבינלאומיות, משום שהן אינן נאמנות לאמת, ואינן הוגנות. הן מבוססות על שקר לא ייאמן, דהיינו של שוויון בין בני האדם". להבדל הזה באקסיומות נודעת משמעות בתחומי חיים שונים, ובאופן הבוטה ביותר בהתייחסות ל"אחר" ובקביעת היחס כלפיו.   מסתבר כי היום, אי-השוויון הוא ברירת המחדל המקובלת, כחלק מפרדיגמה חדשה השולטת באופק התרבותי שלנו. אנו ניצבים בפני "משבר של שוויון". המשבר הזה מציין במידה רבה את השינוי שחל ביחסי הכוחות בין ימין רדיקלי וקיצוני לבין שמאל פרוגרסיבי. כאשר הראשון דומיננטי, האתגר המוצב בפני השוויון האנושי הופך למכריע, ולעיתים קרובות מופר, הלכה למעשה.   אלה הבוחרים לשבור את ערכי היסוד החברתיים והמדינתיים מוציאים עצמם מהשתתפות במשחק הדמוקרטי: ברגע שיחיד, קבוצה או תנועה בוחרים לעצמם אמות מידה אחרות של תרבות, דת, לאום, גזע, מין, צבע עור וכולי כדי ליצור אבחנה בין "אנחנו" לבין "הם", ומקיימים מערכת מִדרגית המבוססת על ההבחנות האלה, הם בוחרים בגזענות כדרך חיים. גישה אנטי‑ליברלית כמו גזענות ומשטר דמוקרטי אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, ממש כשם שדמוקרטיה והסתה, קיצוניות אלימה או טרור אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.   פגיעה כזאת – הנגרמת על ידי השתתת השקפות ימניות, דתיות-לאומיות רדיקליות בכלל, וקיצוניות בפרט – כמוה כפגיעה אנוּשה ביסודות הדמוקרטיים ההומניסטיים של האֵמון, ההסכמה והלכידוּת החברתית; זאת במיוחד בחברה בעלת פסיפס חברתי מגוון כמו זו המאפיינת את מדינת ישראל. ערך השוויון חיוני לחברה מגוונת כמו שלנו. הוא משמש נדבך יסוד לתפיסת הרב-תרבותית, המבקשת לבחון כיצד נשמרים האינטרסים של מי שאינו משתייך לקבוצה ההגמונית – לרבות הזכות לתרבות, לדת, לשפה, למגורים, והיבטים אחרים.   בדומה למצב בארצות הברית, כך גם בישראל. למרות שהמייסדים הכריזו כי המדינה העתידית תתייחס לכל תושביה בשוויון, "ללא הבדל דת, גזע ומין", הגרסה הזאת נשללה כבר מראשית הדרך על ידי חוגים שונים בציבור הישראלי. הדחייה ממנה גברה והלכה במשך השנים. הרב מאיר כהנא טען במפורש כי קיימת סתירה, שאינה ניתנת ליישוב, בין מדינת ישראל יהודית לבין מדינה אשר בה ערבים ויהודים הם בעלי זכויות שוות: שוויון זכויות לכל ומדינה יהודית הם דבר והיפוכו.   אחד החוקים הבולטים, שנועד ל"שבירת השוויון" בישראל – "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" (2018) – אינו מזכיר כלל את ערך ה"שוויון", ואינו כולל כל התייחסות לחשיבות השמירה על הדמוקרטיה. החוק מתעלם לחלוטין מהכרזת העצמאות, שקבעה מתן שוויון זכויות לכל אזרחי המדינה, ואפילו צמד המילים "יהודית ודמוקרטית" אינו מוזכר בו. צילום: עידן ירון

"גרמניה מעל לכל" (Deutschland Uber Alles) שימשה כסיסמה לאומנית, שהופיע בהמנון גרמניה הנאצית על פי לחן של ג'וזף היידן. בשל מוראות הנאציזם, ובעיקר השואה של העם היהודי, אנו נזהרים מכל השוואה לתקופה החשוכה הזאת. עם זאת, קשה להימנע מהתייחסות לקרבה האידיאולוגית בין התפיסה של חוגים ימניים קיצוניים בארצות הברית ובישראל, לבין זו שהייתה שגורה בגרמניה בזמנו.   עליונוּת לבנה  היא אולי הדוגמה הקרובה ביותר, מתוך המציאות האמריקנית לעניין הזה. "עליונות לבנה" היא מבנה התומך, מגן ומעניק ערך לבני אדם בעלי עור "לבן", ובו-בזמן שולט, משתיק ומפחית מהערך של "לא-לבנים". בניגוד לתופעה של לאומיוּת אזרחית  (civic nationalism) – המאמינה שאומה יכולה להיות רב‑גזעית ורב‑תרבותית, אבל מאוחדת על בסיס חוקים וערכים משותפים – לאומנוּת לבנה  (white nationalism) מאמינה שלאום אמיתי מוגדר על ידי גזע ואתניוּת. חברי קבוצות של קיצוניוּת אלימה – כמו אלה של עליונות לבנה, או אסלאם קיצוני – מאמינים שאלימוּת אכזרית כלפי אזרחים הכרחית, דוגלים בתפיסה המצדדת באוטוריטריוּת, ומכוונים ליעדים אידיאולוגיים.   כוח המשימה האמריקני למניעת קיצוניות אלימה קבע (2017) הגדיר עליונות לבנה קיצונית אלימה כ"יחידים השואפים, באופן מלא או חלקי, באמצעות מעשים בלתי חוקיים של הפעלת כוח ואלימות, לתמוך באמונתם בעליונות האינטלקטואלית והמוסרית של הגזע הלבן על פני גזעים אחרים... הם מכוונים את פעילותם לעיתים קרובות כלפי מיעוטים גזעיים, אתניים או דתיים, כמו כלפי סוכני הממשל ואכיפת החוק.   הלאומנות הלבנה בארצות הברית היא אוסף של ארגונים, אישיויות, תיאולוגיות, ובעיקרי מערכת אמונות תרבותית, או סוג של דת. כמכלול, הלאומנות הלבנה – המיליטנטית והלא-מיליטנטית – מעניקה לגיטימציה ומרוממת את הזהות הגזעית והאתנית הלבנה. היא תופסת אותה לא רק כנעלה מעל כל הזהויות האחרות, אלא כגישה וכאורח חיים היחידים הלאומיים היחידים. לכן, הזהויות האלה מהוות איום בעצם קיומן לזו הלבנה הנשגבה. בקוטב הקיצוני שלה, "העליונות הלבנה" שואפת להגן על מה שחבריה תופסים כגזע הלבן ממה שהם מזהים כרצח עם תרבותי וגזעי במלחמת גזעם הממשמשת ובאה. בעיני לאומנים לבנים רבים, המלחמה כבר נמצאת בפתח. תפיסות כאלו מסתמכות על אלימות, שנודעה לה מעמד מרומם, כאמצעי הראשון במעלה כדי להבחין באמת.   קבוצות דומות – של עליונות יהודית  – קיימות גם בישראל. קבוצות כאלו מקדמות את הרעיון כי יהודים הם, מטבע ברייתם, עליונים (בעלי ערך) על פני בני לאומים, דתות, גזעים או מיעוטים אתניים "אחרים" (פחותי ערך, או חסרי ערך), ובמיוחד זה ה"ערבי" או ה"ישמעאלי". לאלה הנתפסים והמוגדרים ממסדית כיהודים נודעת לכאורה זכות לשלוט ב"אחרים". זוהי אידיאולוגיה המקדמת יהודיוּת  (Jewishness, במקביל ל-whiteness) כאידיאל של האנושות וכהתגלמות של ההיררכיה החברתית. ההבניה ההיסטורית של היהודיוּת היא אַמת המידה לאידיאולוגיה של העליונות היהודית. האידיאולוגיה עושה שימוש בגזע-לאום-דת כדי ליצור הבדלים ולהצדיק הדרה חברתית, כלכלית ופוליטית. היא מספקת לקולקטיב, כמו ליחיד, זכויות יתר או יתרונות ברורים ומובהקים. החברה הישראלית מחולקת עמוקות, ובלתי שוויונית בעליל; זאת בהתבסס על ההבדלים הגזעיים-הלאומיים-הדתיים האלה. הרעיון מחלחל לכל המוסדות החברתיים – הכלכליים והפוליטיים הישראלים, לרשויות אכיפת החוק, לערכאות המשפטיות, למערכת החינוך, לשירותי הבריאות, וכדומה – ומונצח בהם. התרבות הישראלית מושתתת על אמונות, נורמות, ערכים וסמלים התומכים בעליונות יהודית. הבידול עומד בבסיס תרבות העליונות היהודית – בעיקר זה בין יהודים לבין גויים בכלל וערבים בפרט. בסופו של דבר, העליונות היהודית במדינת ישראל היא מערכת היסטורית של ניצול, שליטה ודיכוי, שנוצרה כדי לשמר את העושר (הקרקעי והאחר), היוקרה והעוצמה בידי קבוצה דמוגרפית מוגדרת.   הפירוש המעשי של מה שבני אדם רבים בישראל מכנים יהודיוּת הוא תצורה גזענית – תהליך היסטורי-חברתי שבו נוצרים, נחווים ומשתנים עם הזמן סיווגים וזהויות גזעיים, לאומיים ודתיים באמצעות כוחות חברתיים, כלכליים ופוליטיים – המתפקדת כמערכת שליטה חברתית. הגדרה רווחת של "גזענות" היא יחס בינאישי המושרש באמונה שקבוצות מסוימות שונות, מטבע ברייתן – עליונות או נחותות – מקבוצות "אחרות". כמו כן, העמדות, הפעולות וההתבטאויות המילוליות של יחידים שהם פועל יוצא של האמונה הזאת.   היהודיוּת ממוססת רטורית הבדלים חברתיים פנימיים, ומטפחת אשליה בקרב שותפיה המכונים "יהודים", שיש להם מכנה משותף גדול בהרבה מאשר כלל ההבדלים ביניהם; את ביחס ל"אחרים".   בחברות שבהן היהודיוּת היא אַמת המידה השלטת, כמו זו הישראלית, היא משמשת כזו שכלפיה אַמות מידה אחרות מעוצבות וזוכות לבולטות. ההיסטוריה של היהודיוּת בישראל שופעת דוגמאות המשתמשות בקבוצות לא-יהודיוּת, ובעיקר בזו הערבית, כאבן דריכה אל תוך היהודיוּת, בהדגישן כי יהיו אשר יהיו, הן בוודאי אינן בזויות כמו אלו הגויות או הערביות, ולפיכך ראויות גם הן לזכויות מיוחדות ועודפות.   כמו במקומות אחרים, היהודיוּת הפכה לתופעה פוליטית מעיקרה. היא מעוגנת במחלוקת בין המדינה לבין החברה האזרחית, ובין קבוצות שונות ביחס למדינה. היא מתייחסת לשאלות מדינתיות כמו מי יינשא עם מי, מי יגור איפה, מי יעבוד איפה, וכדומה. השלכותיה ניכרות בכל תחומי החיים. ההתייחסות ליחיד כ"יהודי" משפיעה במידה רבה על סיכויי החיים שלו – סיכויי השרידות, כמו סיכויי השגשוג והרווחה האנושית.   כתופעה פוליטית, תחושת העליונות היהודית  מתקשר לתפיסה שגויה של "שלטון הרוב" – זיהויו כעיקרון העיקרי של השיטה הדמוקרטית, תוך התעלמות מהעובדה שבתיאוריה הפוליטית החוקתית, הכוונה היא לרוב פוליטי, שיכול להשתנות מבחירות לבחירות. הכוונה אינה לרוב של עם אחד על פני מיעוט של עם אחר = רוב אתני-דתי הנתפס במונחים אורגניים, רוב שמבקשים לשמר אותו באמצעות חוקים (כמו חוק הלאום), מוסדות ומדיניות (כמו זו הדמוגרפית), העומדים בסתירה מהותית לאופיו ולמעמדו של רוב בשיטה הדמוקרטית.   בהתחשב בעובדה כי הדיון על היהודיוּת כה טעון, אין זה מפתיע כי מתעוררות תיאוריות קונספירציה באשר לעתידה. נראה כי שתי תיאוריות כאלה, שהתבססו בארצות הברית, מתגלות גם במשנתם ובתודעתם של פעילי קבוצות ותנועות ימין רחוק – רדיקלי ובעיקר קיצוני – בישראל: השמדת עם  או שואה , וכן ההחלפה הגדולה . שתי התיאוריות מתבססות על הרעיון כי היהודים עומדים בפני איוּם קיומי.   הרעיון של שואה ממשמשת ובאה היה מרכזי במכלול הגותו של הרב כהנא, המוכתרת בסיסמה – "לעולם לא עוד". התיאוריה גורסת כי עתידו של העם היהודי מאוים על ידי מכלול תופעות – כמו חילוּן, התמערבות, התבוללות, וכדומה.   ההחלפה הגדולה – תיאוריה שיסודותיה מצויים לדוגמה ב"בעיה הדמוגרפית", אותה הדגיש הרב כהנא, והציע לצורך ההתמודדות בה לעודד את הילודה בארץ ואת העלייה של יהודים מהתפוצות אליה – גורסת כי גידול דמוגרפי בקרב לא-יהודים, המתלווה לתופעה של מהגרי עבודה ואחרים, בליווי שיעורי ילודה נמוכים בקרב האוכלוסייה היהודית, יביאו להחלפה של הרוב היהודי ברוב לא-יהודי.   הרעיון של החלפה מתייחס לחשש שקבוצות לעומתיות (כמו שחורים בארצות הברית, או ערבים בישראל) יחליפו את הקבוצות ההגמוניות (כמו לבנים בארצות הברית, או יהודים בישראל). "פוליטיקה של החלפה" ניכרת היטב במקרה של התנועה הכהניסטית. זו מתייחסת לגרסאות קונספירטיבית בתחום הדמוגרפי, וסיבוכן עם צורות שונות של פוליטיקה מדירה. המדובר בגרסאות המתמקדות ברעיון כי האוכלוסייה הלאומית מצויה בסיכון שתירדף, או אפילו תימחק מעל פני האדמה, על ידי "אחרים" מוגדרים.   תפיסות הנובעות מתמיכה בעליונות יהודית מחוללות תנועות "זעם יהודי" (דוגמת עוצמה יהודית), השואפות לדכא את השאיפות, התביעות וההישגים של אוכלוסיות לא-יהודיות; זאת באמצעות חקיקה, מדיניות מרסנת ואמצעי דיכוי אחרים.   תנועות כאלה מזינות גם "קבוצות שנאה", ומעצימות תופעות כמו קיצוניות אלימה , פשעי השנאה , וכן טרור ויג'ילנטי . יובהר כי בבסיסו של טרור מצוי טון של שנאה. כל קבוצות השנאה המאורגנות כוללות אמונות או נוהגים התוקפים או מגלים כוונות זדון כלפי קבוצת אוכלוסייה שלמה, אחת או יותר. צילום: עידן ירון

תנועות חברתיות-פוליטיות-דתיות של הימין הרחוק בישראל מקדישות מקום מרכזי להיבט המשיחי  – האמונה אשר לפיה בשלב מסוים בהיסטוריה יקום נצר למלך שיהפוך למלך המשיח. הרמב"ם קבע את האמונה הזאת כעיקר השתים-עשרה מבין שלושה-עשר העיקרים שניסח, וכך כתב על העיקר הזה: "ימות המשיח, והוא להאמין שיבוא, ואין לומר שנתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן". העיקר הזה נוסח מאוחר יותר בלשון קצרה: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".   בדומה לכך, התנועות החברתיות-הפוליטיות האמורות מתייחסות למשמעות התפיסה של אתחלתא דגאולה  – מושג המופיע בתלמוד הבבלי ומתאר את התקופה המקדימה את הגאולה והמכינה את ביאת המשיח. ההנחה היא כי הגאולה תבוא בשלבים, ולא בבת אחת; זאת על פי המדרש בספר קול התור (א', ט"ו) – שחובר לטענת צאצאי הרב הלל ריבלין משקלוב, על פי תורת רבו הגאון מווילנה (רבי אליהו שלמה זלמן – הגר"א), ופורסם לראשונה על ידי נכדו, שלמה זלמן ריבלין, שם נאמר בשם הגר"א: "אתחלתא דגאולה באה קמעא קמעא, מעט מעט, על פי חז"ל".   שלבי הגאולה מחייבים כמה התפתחויות מרכזיות, שמפורשות באופן ייחודי במסגרת התנועות החברתיות-הפוליטיות העומדות במרכז מחקרי. בין השאר, מוסכם כי אנו מצויים בתקופה שבה "ארץ ישראל נותנת את פירותיה בעין יפה", והרי – לפי הגמרא – "אין לך קץ מגולה מזה" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, צ"ח, א'). התפתחות חיונית נוספת היא שלטון יהודי בארץ ישראל, כדברי האמוראי המפורסם מנהר דעה שבבבל שמואל: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, ל"ד, ב'), אשר נפסקו להלכה בספר משנת תורה לרמב"ם.   בנוסף לכך מתחייבת חזרת היכולת של עם ישראל להילחם, כלשון הגמרא: "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, י"ז, ב').   נראה כי לאחר השגת התנאים האלה – שעדיין מציבים אתגר לא מבוטל – אפשר יהיה לצפות להגשמת תנאים נוספים שהם לעדות להגשמה המלאה של הגאולה. בין אלה נכללים קיבוץ הגלויות  – כדברי חז"ל, "מה יצאתם ממצרים בשישים רבוא וכניסתן לארץ בשישים רבוא – כן לימות המשיח בשישים רבוא" (ילקוט שמעוני, הושע, תקי"ח); ולבסוף גם – הגשמת חזון הנביאים: "בעת ההיא יקראו לירושלים כיסא ה', ונקוו אליה כל הגויים לשם ה' לירושלים, ולא ילכו עוד אחרי שררות ליבם להרע" (ירמיהו ג', י"ז). צילום: עידן ירון

חוקרת הטרור ג'סיקה שטרן (Jessica Stern) הסבירה כי "טרור דתי" מתעורר מכאב, אובדן וחוסר סובלנות לנוכח אלוהים המתמהמה בתגובה לשוועתנו, ולא עונה. חסידיו מתגעגעים לעיתים קרובות לזמן פשוט יותר, שבו נכון ולא-נכון היו ברורים, שבו היו גיבורים ומרטירים, וההיכרות הבינאישית הייתה אינטימית; שבו העולם החיצוני, עם הקוסמופוליטיות הוולגרית שלו, לא השפיל אותנו או איים על ילדינו. שבו לא קינאנו באחרים או אפילו ידענו עליהם.   "טרור דתי" מתייחס למציאת תכלית ברורה בעולם מבלבל, עם אפשרויות רבות מדי; לטיהור העולם. הדרך קדימה נראית ברורה: הרוג או היהרג. הרוג ותתוגמל בשמיים. הרוג והמשיח יבוא; לראיית העולם בשחור-לבן; להטלת כל הפחדים וחוסר ההתאמות על ה"אחר". כל קבוצות הטרור הדתיות מאמינות שהם יוצרים עולם מושלם יותר. מכיוון שחסידיהן מאמינים שהם פועלים בשם מטרה מוצדקת, הם משכנעים עצמם שכל פעולה – אפילו פשע נורא – מוצדקת. הם מאמינים שאלוהים נמצא לצידם; אבל אלוהים לא מקשיב ואינו עונה לקריאתו של המיליטנט. העולם נותר מזוהם על ידי חוסר צדק ושחיתות. ה"אויב" ממשיך לדכא את קורבנותיו. מצב הדברים [הדיסוננטי] הזה מוביל לזעם, ולעיתים גם לאלימות נוספת [אם לא להתפקחות]. המטרה היא לנצח בכל מחיר. כך מתחיל מרחץ הדמים.   "טרור דתי – בשונה מ"טרור לאומי", העשוי להיות גם חילוני, אבל ממלא תפקודים דומים, ועשויים לפעול במשולב – הוא כזה הנעשה בחסות יחידים וקבוצות המגדירים עצמם ומוגדרים על ידי סביבתם כדתיים. כמו כן, הם מסבירים את מעשיהם בשפה דתית, מעלים סמלים דתיים ומזכירים ערכים ונורמות דתיים.   בגל "הטרור הדתי", ובמיוחד בתנועת אל-קאעדה – שהופיעה בראשית שנות התשעים של המאה העשרים, והחדירה ממד חדש לשיח האסלאמי המודרני של פנייה לקיצוניוּת, המתממשת על ידי ג'יהאד רציף והקרבה מתמדת, ושימוש באמצעי טרור – צעירים רומנטיים המבקשים להגשים חלום [כדוגמת "נערי גבעות"], המוכנים להקריב עצמם לשם השגת המטרה, משתמשים בפעולות טרור כדי להחיש את הגאולה. הנכונות "למות על קידוש השם" היא תופעה חדשה המקשה במיוחד על ההתמודדות עם יחידים וקבוצות כאלה.   הדת מעניקה הצדקה מוסרית לטרור, ומציעה לטרוריסטים דימויים של מלחמה קוסמית שמאפשרת להם להאמין שהם מנהלים תרחישים רוחניים. בכך, הדת מספקת את המנהגים והסמלים המיוחסים לשפיכת דם, ואפילו למעשי טרור קטסטרופאליים. צילום: עידן ירון

פופוליזם אוטוריטרי (authoritarian populism) הוא מונח שהוטבע באמצע המאה התשע-עשרה. סטיוארט הול, המרקסיסט והמבקר הבריטי הבולט, הציע את המונח כדי לנתח את השינוי שהתרחש בפוליטיקה הבריטית עם עלייתה לשלטון של מרגרט תאצ'ר בשלהי שנות השבעים. המונח רווח בשנות השמונים בקרב אנשי אקדמיה, שניתחו את הפוליטיקה של מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן.   שלושת הרכיבים המרכזיים של האידאולוגיה של תנועות פופוליסטיות-אוטוריטריות הם: העם, האליטה והרצון הכללי (volonté générale) – רצון העם, שהמפלגות הללו גורסות שהן מייצגות אותו בצורה הנאמנה ביותר. בהתאם לתפיסה הפופוליסטית, רצון העם הוא בעל סמכות גבוהה יותר מאשר המנגנונים המייצגים והמוסדות כמו המחוקקים ובתי המשפט.   סממנים "פופוליסטיים אוטוריטריים" יוחסו למשטרים כמו זה של טרמפ בארצות הברית, פוטין ברוסיה, רג'פ טייפ ארדואן בטורקיה, רודריגו דוטרטה בפיליפינים, ויקטור אורבן בהונגריה. התעלמותם מנורמות ליברליות דמוקרטיות מסגירה את ההיבט האוטוריטרי שלהם; הרטוריקה של שנאת זרים וגזענות, הטוענת שהיא נועדה להציל את אוכלוסיותיהן הגזעיות, מאפיינות פופוליזם. "פופוליזם אוטוריטרי" מהסוג הזה מצוי בעלייה במדינות שונות ברחבי אירופה.   הגישה הפופוליסטית ניצבת בניגוד מובהק לתפיסות דמוקרטיות ליברליות, שביסודן אמונה כי משטר מאורגן היטב עשוי לרסן את רצון העם ולאפשר פלורליזם. עליית דגמים משטריים כאלה, וקבלתם הנרחבת, גוררת גם נורמליזציה של תופעות כמו לאומנות, שנאת זרים, רטוריקה גזענית ואנטישמית, ועוד. היא מעוררת גם גילויים של קיצוניות אלימה וטרור.   "פופוליזם אוטוריטרי" מהווה סכנה ממשית לדמוקרטיה ולערכי-העל הליברליים העומדים בבסיסה – בעולם בכלל, ובישראל בפרט. האיוּם העיקרי שהפופוליזם האוטוריטרי מציב בפני הדמוקרטיות הליברליות כרוך בניסיון להקים מערכת משטרית חלופית: "אתנו-קרטיה" או "אתנו-לאומיות" – דגם של דמוקרטיה שבו המדינה שייכת לקהילה אתנית אחת בלבד. כל מי שעומד בדרכם של הפופוליסטים האוטוריטריים הופך לישות רודנית, לבוגד או לאויב העם.   בהתאם לתפיסתה של פיפה נוריס ( Pippa Norris)  – שראתה בדונלד טרמפ מנהיג המשתמש ברטוריקה (או, אם תרצו, בדמגוגיה פופוליסטית) כדי להעניק לגיטימציה לסגנון מנהיגותו, בעודו מקדם ערכים אוטוריטריים המאיימים על הנורמות הליברליות העומדות ביסוד הדמוקרטיה האמריקנית – אני רואה בבנימין נתניהו כיום מנהיג המשתמש באותו סגנון והמקדם אותם ערכים ממש. נוריס הבהירה: "הצירוף של ערכים אוטוריטריים המוסווים על ידי רטוריקה פופוליסטית הוא האיוּם המסוכן ביותר לדמוקרטיה הליברלית". היא הרחיבה: "ערכים אוטוריטריים המשולבים ברטוריקה פופוליסטית עשויים לתדלק 'כת של פחד' – התגברות של חרדה במקום ביטחון, אפלה במקום אורה". מהרצאה של פדריקו פינקלשטיין פשיזם:   מכל השאלות הלא פתורות של זמננו, אולי החשובה ביותר היא: "מהו פשיזם?". (ג'ורג' אורוול, 1944)   ברור כי כמשטר, פשיזם מעולם לא חזר אחרי סיום מלחמת העולם השנייה (1945), ולמעשה – היעדר משטרים פשיסטיים מגדיר את המחצית השנייה של המאה העשרים.   במאה העשרים-ואחת, פשיזם לא יהיה כמובן זהה לזה שגיבשו מוסוליני, היטלר או פרנקו; וככל הנראה לא יידמה לאֵימי הטרור הטוטליטרי. לכן גם אין לחפש תופעות מקבילות כאלו.   עם זאת, ליבת הפשיזם, כרעיון מופשט, היא אולי מאמץ בלתי מתפשר לתבוע מחדש את "ארץ האבות" למען הקהילה הלאומית ש"נולדה מחדש". ליבה כזאת נמצאת, ללא ספק, גם בתנועות של ימין רחוק – רדיקלי וקיצוני.   הפשיזם משתמש ברטוריקה המעודדת פחד וכעס כאמצעים להתסיס ולחרחר ריב בין קבוצות דתיות, פוליטיות, אידיאולוגיות ואתניות שונות. הוא מכוון כלפי קבוצות כאלו, ומשחרר את כל רסן במאבק איתן. המדיניות המאפיינת אותו כוללת יסודות כמו: העבר המיתי, תעמולה, אנטי-אינטלקטואליוּת, חוסר מציאותיוּת, היררכיה, קורבנוּת, חוק וסדר, חרדה מינית, ופירוק של הרווחה הציבורית והאחדות האזרחית.   למרות שההגנה על יסודות מסוימים היא לגיטימית, ולעיתים אף מוצדקת, קיימים זמנים בהיסטוריה כאשר הצטרפותם יחדיו במפלגה או בתנועה הפוליטית אחת (כמו "עוצמה יהודית"), שיש בהם סיכון מיוחד. הסיכון של פוליטיקה פשיסטית מתעורר מהדרך המיוחדת שבה היא מביאה לדה-הומניזציה של מקטעים מסוימים באוכלוסייה (כמו ה"ערבים" או ה"שמאלנים"). על ידי הדרת המקטעים האלה, היא מגבילה את היכולת לגלות אמפתיה כלפי אזרחים אחרים, ומובילה להצדקת יחס לא-אנושי – מדיכוי של הזכויות הבסיסיות, הגבלת החירות והשוויון, דרך גירוש המוני, ועד מקרים קיצוניים של השמדה המונית. התסמין הברור ביותר של פוליטיקה פשיסטית הוא הפירוד. מטרתו להבדיל בין סוגי אוכלוסייה, בתפיסה של "הם" (קבוצת-החוץ) לעומת "אנחנו" (קבוצת-הפנים). פוליטיקאים פשיסטים מצדיקים את רעיונותיהם באמצעות שבירת ההיגיון הישר של ההיסטוריה, תוך יצירת מיתוס עבר התומך בחזונם לגבי ההווה. הם כותבים מחדש את ההבנות המשותפות של האוכלוסייה לגבי המציאות, על ידי עיוות שפת הרעיונות על ידי תעמולה וקידום אווירה אנטי-אינטלקטואלית, ותקיפת מוסדות ההשכלה והתקשורת ההמונית, העשויים לאתגר את רעיונותיהם.   בסופו של דבר, באמצעות הטכניקות האלו, פוליטיקה פשיסטית יוצרת מצב של אי-יציבות, שבו תיאוריות קונספירציה וחדשות כזב מחליפות את הדיון והוויכוח ההגיוניים. ניצנים לכך, אם לא פרחים מלבלבים, אנו רואים היטב בארצות הברית, כמו בישראל. להבנת הוגים מסוימים, כאשר הדמוקרטיה נהרסת על ידי כוחות ימניים-קונסרבטיביים – ולפחות ניצנים לכך מלבלבים בארצות הברית, וגם בישראל – היא מתמוטטת מכיוון שרכיביה המכוננים מותכים לפשיזם.   כאשר הפופוליזם מאמץ מאפיינים אוטוריטריים, הוא מוביל לעיתים מזומנות לתוצאות הנוגדות את הדמוקרטיה. עם זאת, בעוד שהפופוליזם ככלל הוא צורה של אוטוריטריוּת דמוקרטית (ולפיכך נכלל בהגדרה של "תנועות רדיקליות"), הפשיזם הוא דיקטטורה אלימה במובהק (ולפיכך נכלל בהגדרה של "תנועות קיצוניות").   כבר באמצע שנות השלושים של המאה העשרים עלתה בארצות הברית השאלה: "האם הפשיזם הגיע לאמריקה?". הציג אותה העיתונאי, הסופר והמחזאי האמריקני, חתן פרס נובל לספרות (1930), סינקלר לואיס. בספרו זה לא יכול לקרות כאן  (1935), לואיס הציג למעשה את הטענה כי "זה יכול לקרות כאן", בארצות הברית של אמריקה (שם הוא "יהיה עטוף בדגל, ויישא את הצלב").

ימין קונסרבטיבי לאומי  מקיים זיקה מורכבת, לעיתים הדוקה, עם הדת. מסתבר כי רוב הקבוצות של הימין הרחוק באירופה ובארצות הברית הן נוצריות, במובן שהן מתייחסות לנצרות בכלל, או לזרם אחד (כמו הרומי-קתולי), כחלק מהתרבות הלאומית.   הזרם הנוצרי האמריקני המנציח יותר מכל את התפיסות הנוצריות הלאומיות הוא זה האוונגליסטי-הפרוטסטנטי הלבן . הזרם הזה – שראשיתו באירופה דוברת הגרמנית והאנגלית, ובמשך הזמן צמח והתפשט ליבשות אחרות, ובכלל זה לצפון אמריקה – הפך במאה התשע-עשרה לביטוי הדומיננטי ביותר של הנצרות בארצות הברית, שרובה פרוטסטנטית. כיום, כרבע מהאמריקנים מזהים עצמם כאוונגליסטים, אבל פחות ממחצית מהם טוענים כי הם מסכימים עם אבני-היסוד של האמונה האוונגליסטית. חלק ניכר מהאוונגליסטים הלבנים בארצות הברית תופסים את העולם, ראשית לכל, באמצעות הרשת של הפוליטיקה הקונסרבטיבית הרפובליקנית; רק אחר כך, באמצעות זהותם הגזעית-הלבנה, ואזי – באמצעות זהותם התיאולוגית הנוצרית.   הכינוי אוונגלי הפך במהרה לשם נרדף ל קונסרבטיבי נוצרי , ובעיקר ל רפובליקני קונסרבטיבי לבן . כך, לדוגמה, בסקר לאומי המשמש ציון דרך בולט, נמצא כי כשני-שליש של האוונגליסטים הלבנים תומכים ברעיון של נצרות לאומית, או מגלים אהדה כלפיו. יש הטוענים גם כי, לפחות בזירה הציבורית, טיבו הפוליטי של האוונגליזם העיב והלך על טיבו התיאולוגי והרוחני.   האוונגליסטים מצדדים בכך – מה שמזכיר במידה לא-מבוטלת את הקומפלקס הלאומי-הדתי בישראל – שהממשל הפדרלי צריך להכריז על ארצות הברית כאומה נוצרית, ולדגול בערכים נוצריים; להכיר בכך שהצלחת המדינה היא חלק מהתוכנית האלוהית; לאפשר תפילה בבתי הספר הציבוריים, ועוד. אמונה תיאולוגית מרכזית היא כי אמריקה ירדה מגדולתה ואיבדה את חסד האל (במונחינו: נעדרת סיעתא דשמיא), מכיוון ששקעה באמונות ובאורחות חיים שיסודם בחטא. כדי לשנות את המצב יש לחזור לאמונה הנכונה, ואף לשנות אורחות חיים – כמו חזרה לערכי המשפחה המעוגנים בדת, והמבוססים על פטריארכיה, שוביניזם, ועליונות לבנה. אוונגליסטים רבים מאמינים כיום כי ארצות הברית היא "מדינתו של האלוהים". חלק מהם סבורים כי האמונה הזאת מחייבת אותם להיאבק כדי לשמר את התרבות הנוצרית ואת ההשפעה הפוליטית של מאמיניה. המחקר הצביע על קשר ברור בין אידיאולוגיה של לאומיות נוצרית – המנסה לצרף זהויות לאומיות ודתיות באופן המספק לנוצרים מעמד מועדף בחברה ובמדינה האמריקנית, גורסת שהיות אמריקני טוב פירושו היות נוצרי, ומבקשת להכפיף את כל השאר למבנה השליטה הנוצריים – לבין גזענות., שנאת זרים, שנאת נשים, ועמדות אוטוריטריות ואנטי-דמוקרטיות. כמו כן, נטייה לקיצוניות אלימה.   באמצע 2024, כ-32 אחוזים מהמצביעים בבחירות לנשיאות ארצות הברית תיארו עצמם כאוונגליסטים, והרוב הגדול של הקבוצה הזאת נטה ימינה. יש הטוענים כי האוונגליסטים הם למעשה בלוק הבוחרים בעל העוצמה הרבה ביותר בארצות הברית.   הימין הדתי הלאומי בישראל הפך לימים לכוח אידיאולוגי והפוליטי שליט במחנה הימין. יש הסבורים כי הלאומיות הדתית והדמוקרטיה הליברלית אינם עוד שני קטבים שווי כוח. הקוטב של הלאומיות הדתית נהנה מיתרון בולט, והדמוקרטיה הליברלית יכולה להתקיים רק במידה שהלאומיות הדתית מוכנה לסבול זאת ולהותיר לה מקום. לפיכך, הדמוקרטיה הליברלית היא האיבר החלש, המתגונן או הנלחם על חייו. הוא נדרש להסברים, מתנצל, נאבק על מעמדו בין שני אברי הנוסחה.   סקרים מראים כי רוב רובו של הציבור הדתי הלאומי בישראל נוטה באופן מובהק לימין הפוליטי. מסתבר כי 78 אחוזים מקרב המחנה הזה מגדירים את עמדותיהם כימניות או ימניות מתונות. רק עשרה אחוזים מזהים את עצמם כמרכז, ושלושה אחוזים – כשמאל או כשמאל מתון. הנטייה הזאת מתבטאת בציבור הזה – בכל הקשור לנושא המדיני הביטחוני – בין השאר ביחס לא-שוויוני בעליל כלפי לא-יהודים. צילום: עידן ירון

אלימות  – תפיסתה, וחשוב יותר, הפעלתה – מַבחינה בין תנועות רדיקליות לבין תנועות קיצוניות. אלימות, והמורשת שלה – הכוללת דיכוי, גירוש והשמדה – מגדירות את החוויות הגלובליות של התנועות השונות כאידיאולוגיות, כתנועות וכמשטרים.   אלימות היא ממד מפתח היסטורי להבנת קיצוניות כאידיאולוגיה, כתנועה וכמשטר. לא מתקיימת קיצוניות ללא אלימות קיצונית. שלום – פנימי או חיצוני – נתפס כמושג ראוי לגינוי מבחינת תנועות קיצוניות.   האלימות לא הייתה אמצעי בלבד בעבור תנועות היסטוריות של הימין הרחוק, אלא גם נקודת מוצא למדיניותן. התנועות האלו היו הלכה למעשה התגלמות של האלימות. הן סיפקו כוחות שתיקפו גבריות תוקפנית, פעילה ולוחמתית. התנועות האלו התייחסו לאלימות ככוח טבעי מקודש ומטהר. הפילוסוף האיטלקי נורברטו בּוֹבְּיו (Bobbio) טען כי "אלימות היא האידיאולוגיה של הפשיזם [כתנועה קיצונית]". אלימות קיצונית נועדה למנוע אסון לאומי, והוצדקה כהגנת המולדת נגד קונספירציה, מדומיינת במידה רבה, של סיכון לאומי קיומי. תחושה של השמדה ממשמשת ובאה מאפשרת לתנועות פשיסטיות לאמץ את התגובות הפנאטיות והבלתי סובלניות ביותר. לפיכך, להבנתם, מוצדק לעשות שימוש בכוח הצבאי המדינתי באופן מתירני, ולא מרוסן.   אלימות אינה צריכה לנבוע מיחידים בעלי מאפיינים פתולוגיים. חנה ארנדט (Arendt) כתבה על הבנליות של הרוע  (בהתייחס למקרה של אדולף אייכמן). בהקשר הזה, מבצעֵי מעשי האלימות והטרור אינם המפלצות הלא-אנושיות המצויות בדמיוננו, אלא בני אדם רגילים, שאינם שונים מהותית מכל אחד מאיתנו.   בתנועות ימין קיצוני מתפתחת לעיתים תת-תרבות פוליטית אלימה , שבה האלימות נתפסת כחלק מהרפרטואר הפוליטי הלגיטימי. צילום: עידן ירון

הסופרת, המתרגמת, העורכת והמסאית שולמית הראבן הציעה להבחין בין "משיח" לבין "כנסת", כמטפורות לשתי השקפות עולם מנוגדות: האחת, הטוענת לקדושת המושג "שלמות הארץ", הרואה בתקופתנו פעמי משיח, והמעלה את הערך הזה על פני כל ערך אחר; השנייה, הרואה את עיקר העיקרים בדורנו בקיומה של מדינה יהודית דמוקרטית ובטוחה, המבוססת על שלטון החוק.   הסופר והמחנך ס. יזהר כתב: "יש ציונים שעולמם מושתת על הימצאותו האין-סופית של האויב: תמיד יהיה אויב ותמיד נילחם בו. אלה ציונים של פחד נצחי, של גיוס נצחי, של מצב חירום נצחי ושל ייאוש נצחי משום תקווה לשום שכנות טובה ושלום. בתי הקברות מחכים לשעת שלטונם של הציונים האלה". בעיניהם, "מיתוס האויב הנצחי נראה כעצם המציאות הריאלית. וכל ניסיון לפגוע בעקרון נצחיוּת האויב נראה להם כבגידה, כהחלשת המורל הלאומי, וכתבוסתנות בפועל. עולמם בנוי מיקשה אחת על או-או, או אתם או אנחנו: הארץ לא תישא את שנינו ביחד, וכוח יכריע בינינו".   אברהם שטרן (יאיר) – מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון "לוחמי חירות ישראל (לח"י), שכינויו הזכיר את אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול נגד הרומאים, ומפקד הקנאים במצדה – כתב, בחזון אבדון וקדרות, כי "רבות עוד יילחם עמנו בארצנו עד שישפוך את שלטונו על הגויים ויכבוש ארצות חדשות ועל כן עוד דורות ילכו ילדי ישראל לבית רבן, וללמוד ילמדו את מלאכת החרב, ודורות רבים תהיה המלכות העברית כמחנה צבא במדבר המזרח הערבי".   צילום: דוד רובינגר (הספרייה הלאומית) נראה כי אנו מצויים היום בפתחה של תקופה חדשה, שבה ה"משיח" וה"כנסת" התלכדו, במידה משמעותית, לאחד. זהו מתכון בטוח לפחד נצחי, למלכוּת החרב, לגיוס נצחי ולייאוש נצחי.

הלאומיות הדתית הפונדמנטליסטית ה"משיחית" מאיימת לבלוע את המאפיינים הדמוקרטיים הליברליים של המדינה. מחזה האֵימים מזכיר את הרומן האוטוביוגרפי של העיתונאי האיטלקי קורציו מַלְפַּארטֶה ( Curzio Malaparte) – קאפוט ( Kaputt, 1944 ). קַאפּוּט – הרוס, שבור, מחוסל – הוא כתב אישום רב רושם נגד הפשיזם. השם מסמל את מטרתו השטנית של הפשיזם, ואת מצבה של אירופה בעקבות מלחמת העולם השנייה.   תחושת ה"קאפוט" שורה גם על הוגים וחוקרים המתייחסים למצבה של החברה והמדינה בישראל. כך לדוגמה כתב הפסיכולוג החברתי עירן הלפרין בספרו אזהרת שוליים : "לא תיארתי לעצמי גם בחלומותיי הגרועים ביותר שכמה מנסיכי ומתדלקי השנאה והגזענות ינורמלו ויהפכו לפוליטיקאים מקובלים ומשפיעים בישראל. לא יכולתי לדמיין שמחוללי השנאה יעברו משולי השיח אל מרכזו, וייעשו חלק מהשדרה המרכזית של החברה והפוליטיקה הישראלית".   אעיר בהקשר הזה כי כאשר התחלתי, לפני כעשור, בעיסוקי האינטנסיבי בימין הרחוק, הייתה זאת תופעה שולית, שרבים התייחסו אליה כ"סהרורית" ממש. ברור כי זו זכתה במהלך השנים האחרונות ללגיטימציה שלטונית רחבה, ותפסה את מרכז הבמה. היא התאפשרה לאחר ש"שומרי הסף", המונעים בדרך כלל כניסה של גורמים עוינים לתוך המערכת הפוליטית, נחלשו או חדלו לתפקד.   הלפרין סיים באמירה כי נדהם מכך ש"אותם מחוללי שנאה, והתרבות החברתית והפוליטית שהם הביאו עימם, יהפכו את ישראל לחברה בתפקוד נמוך, חברה על סף פירוק מבפנים".   חברות כאלו הן בלתי יציבות, נעדרות אמון חברתי ושיתוף פעולה בין אזרחיהן, ובכך מגלות חוסר איזון וטשטוש המכנים המשותפים. בחברות כאלה אנו חוזים בהתפרצויות של עוינות גלויה ושל סכסוכים חריפים בין מחנות או קבוצות שונות.   אל אותם "מחוללי שנאה", המערערים את היציבוּת, אני פונה ושואל: " הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ?"  (יהושע ה', י"ג). אני מזדהה עם אותם מבקרים שראו בספרו של מַלְפַּארטֶה "עבודה מתוחכמת, המכוונת להגברת המודעוּת לשקיעתה של אירופה, ולהתמוטטות המוחלטת של המוסר והיושרה". אם המגמות שאנו חוזים בהן כיום יימשכו – אנו צועדים לבטח בדרך דומה. עטיפת הספר