תוצאות החיפוש

אכפת לי כקליפת השום אם העיתונות בישראל תגדיר אותי כנאצי או כפשיסט. (הרב כהנא)   הם קראו לנו "פשיסטים", אם כי פשיזם לא הדבר הכי נורא בעולם. (דוד בן-דור, ממנהיגי התנועה הכהניסטית)   אבחַן להלן את מידת ההתאמה של התנועה הכהניסטית לתפיסה של "פשיזם"; זאת בין השאר על פי אמות מידה שהציעו תיאורטיקנים והוגים מרכזיים בתחום, וכן על פי עדויות פנימיות של חברי התנועה לשעבר.   התזה שאקדם היא כי ראוי לתפוס את הכהניזם כתנועה "קיצונית", "פשיסטית", נוספת – מעבֵר לאלו ההיסטוריות.   ההנחה היא כי אין לראות בפשיזם תופעה המוגבלת למדינה אחת, לתקופה אחת או לאירוע אחד, או לזהותה עם תצורה מסוימת של מפלגות אירופיות. במקום זאת, אפשר לראות בפשיזם מושג על‑היסטורי המאפשר להתעלות על התקופה שחוללה אותו, ולתפוס אותו במסגרת התהליך הכוללני שהוא שיקף. פירוש הדבר גם התייחסות לפשיזם בטווחים הארוכים, ותפיסתו כדינמיקה מתהווה ומשתנה. בסופו של דבר, המבחן הוא מעשי: האם ראיית תצורה פוליטית חדשה במונחים של "פשיזם" מסייעת לנו להבין אותה? בהקשרנו אנו, אני סבור כי ראייה כזאת מאפשרת אכן לשפוך אור על טיב המנהיג, מהות התנועה, קווי האפיון שלה ואיכות ראשיה וחסידיה או "המאמינים האמיתיים" שלה.   שוויון הגישה המתנגדת לשוויון, או "שוברת" אותו מתחדדת ככל שמדובר בימין רדיקלי, ובעיקר בימין קיצוני. כך, לדוגמה, הרב מאיר כהנא קבע כי "השוויון של יהודים ולא-יהודים אינו אלא חילול השם, המואֵס בתורת ה' ומחבק את תועבת הגויים".   הרב כהנא סבר כי "אין ערך של שוויון ואינטגרציה ביהדות"; אדרבה, זה אסור".   "ביהדות אין שוויון בעניינים של קדושה. בכל מה שעשה ה', הוא בחר אחד להיות עליון וקדוש".   בהופעתו בפני ועדת הבחירות שדנה בפסילת רשימתו, הרב מאיר כהנא כינה את מגילת העצמאות מסמך סכיזופרני. הוא חזר על השקפתו הידועה כי קיימת סתירה שאינה ניתנת ליישוב בין מדינת ישראל יהודית לבין מדינה אשר בה ערבים ויהודים הם בעלי זכויות שוות: שוויון-זכויות לכל ומדינה יהודית הם דבר והיפוכו.   בדרשה "חביבים ישראל", הרב כהנא זעק נגד "הזייפנים והמסלפים את תורת ה', שבחבקם את התרבות הזרה בורחים מהמושג של ישראל כעם נבחר, וסוגדים לאליל השוויון, ואינם מסוגלים לקבל על עצמן את עליונות ישראל".   כהנא סיכם את עמדתו בעניין הזה במאמר שפורסם שלושה ימים לפני הירצחו, בכותרת: "המעמד ההלכתי המיוחד של ה'פלשתינים'": "במשך שנים רבות הצבעתי על המעמד ההלכתי הברור של הלא-יהודים בארץ ישראל, שמצוי בניגוד מוחלט לדמוקרטיה המערבית הדוגלת בשוויון מוחלט ושלם בין כל בני האדם, ללא קשר לרקע האתני, הלאומי או הדתי שלהם. במשך שנים הצבעתי על כך שללא-יהודי יש, לכל היותר, מעמד של 'גר תושב', בהנחה שהמעמד הזה עדיין ישים במשך התקופה שלנו שבה לא נוהג היובל".   להבנתו של הרב כהנא, בני האדם לא נולדו שווים, והיהודים נעלים על הגויים: "אחד מיסודות האמונה של התרבות המערבית הוא שכל בני האדם נולדו שווים. על המשפט הזה מיוסדת השקפת העולם הדמוקרטית המערבית החילונית. רעיון השוויון המערבי מנוגד לטבע האדם. לא המדענים ולא האידיאולוגים יוכלו לשנות את הטבע הזה. רק דרך התורה מותאמת לטבע האדם".   הרב כהנא הסביר כי למרות שההבדל לא ניכר לעין, "אנו כיהודים מאמינים ויודעים שהחזות החיצונית אינה הכל. בפנימיות, הודיע לנו ה', שישנו הבדל מהותי ומוחלט בין ישראל לגויים".   התנועה הכהניסטית גינתה את המגמה האוניברסלית, המתפשטת בקרב הציבור הציוני הדתי, ואת הדיבורים בזכות "כל אדם שנברא בצלם", שמטרתם להוכיח שכל בני האדם שווים, ושאסור להפלות אדם על רקע גזעו. כהנא אמר בנאום בכנסת (27.5.1986): "ביהדות, ללא ספק, בגמרא, אין ספק שהאדם נברא בצלם אלוקים. אין ספק בכך. על כך אין מחלוקת. אבל מפה ועד לקום ולהגיד שמעמדו של הלא-יהודי בהלכה שווה למעמדו של יהודי? זהו שקר. ההלכה היא פסוקה".   התנועה הבהירה כי "טשטוש התחומים וההבדלים בעניין הזה הוא ניסיון לצייר 'יהדות יפה', יהדות התואמת את תרבותם. דווקא על רקע המגמה הזו יש לחדד בחריפות את היהדות המקורית ורעיונותיה. ברור שכל יהודי המקבל את התורה כדבר ה' מסיני מבין שאי-אפשר לערוך בה פשרות או תיקונים ושיפוצים, וכל ניסיון לעקוף או להתעלם מההבדל בין ישראל לגויים לא יצלח".   בנאום בכנסת בכותרת "מקום הערבי במדינה היהודית" (29 בינואר 1985), הרב כהנא מיצה את הדברים: "לא ייתכן שהערבי יהיה שווה זכויות במדינה המוגדרת במגילת העצמאות כמדינה יהודית. כל זמן שבהמנון 'התקווה' יצטרך האזרח הערבי לשיר 'נפש יהודי הומיה' – הוא אינו שווה ליהודי; כל זמן שיום העצמאות מסמל את תבוסת הערבים, הוא לא יוכל לחגוג אותו; כל זמן שהיהודי יהיה אולי מוכן לתת לערבי להיות אלוף בצה"ל, אבל לא רמטכ"ל, קל וחומר בן בנו של קל וחומר – לא ראש הממשלה, הערבי לא יוכל להרגיש בבית; כל זמן שחוק השבות חל רק על יהודים, הערבי אינו מסוגל להרגיש שהמדינה הזאת היא שלו; כל זמן שחבר כנסת יהודי אינו מוכן לקבל את זכותו של הערבי להיות כאן רוב, ודאי וודאי אתם בזים לו, כאשר אתם מנסים לשכנע אותו שהוא אזרח שווה כמונו".   בנימין זאב כהנא – בנו של מאיר כהנא, שהקים והנהיג את תנועת כהנא חי בכפר תפוח, ונרצח עם אשתו בפיגוע ירי – ציטט את אביו, והפנה את תשומת הלב לכך ש"העניין של שוויון הפך בזמנים אלה ובידיהם של בני הזמנים, של סוגדי התרבות הזרה, לעגל זהב, לשיקוץ של שקר. ובכן, הקב"ה פוסל את העניין של שוויון טבעי ומעמד שווה לכל רעיון ולכל עם ולכל אדם. הוא קובע הגדרות: טוב ורע; קודש וחול; קדושים קלים וקודשי קודשים; ועל פי זה הוא קובע מעמדות לכל דבר".   הבן כתב בכותרת "השוויון ביהדות – ללא קיצוניות": "כמו לגבי מושגים רבים אחרים שתרבויות או דתות זרות תפסו אותם בצורה לא נכונה וקיצונית לצד מסוים, כך גם במושג השוויון והמעמדות בחברה אנו מוצאים גישות שונות ומשונות, זרות ומוזרות, לעומת גישת התורה הקדושה שהיא האמת היחידה, שהיא דבר ה' ורק בה ימצאו מושגים ראויים ונכונים על משקל המאזניים, שלא להטות לאף צד של שקר. אחד מיסודי היסודות של התורה היא שזו תורת ישראל, הגדרה המהווה חרב בלב אנשי השוויון, הגדרה המבדילה הבדלה חדה בין יהודי לגוי".   במקום אחר, בנימין זאב כבנא הוסיף והבהיר: "ואילו הכופר באי-השוויון הטבעי הזה, וטוען שאין הבדל בין אדם לאדם, ממילא חייב הוא לכפור בעליונותו של עם ישראל, וממילא בעליונותו של ה'". ועוד: "מי נקרא אדם: זאת התורה אדם כי ימות באוהל (מתוך פרשת פרה) – רבי שמעון בר יוחאי אומר: אתם (ישראל) קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם. והסבירו שלגויים אין הצלם המושלם של אדם, אלא צלם חיצוני גולמי בלבד. ורק ישראל הם צלם אלוקי מושלם, ועצם בחירתם וסגולותיהם".   מדינה – דמוקרטיה הליברלית תנועות קיצוניות לעולם אינן דמוקרטיות, ומבקשות לקעקע אותה מן היסוד. זאת בניגוד לתנועות רדיקליות, החותרות תחת הדמוקרטיה בעודן שואפות להותירה על כנה. מטרת המדינה המתוקנת, על פי הרב כהנא: "להיות מרכז התורה והקדושה".   גישתו של הרב כהנא וממשיכי דרכו כלפי הקומפלקס "הלאומי-הדתי" הייתה ייחודית. להבנתו, "הבחירה האלוקית בסיני הגדירה את עם ישראל כלאום-דת. לאומיותו היא דתו, ודתו היא לאומיותו – לאומיות שנועדה לרומם את העולם. הלאומיות הישראלית שונה בתכלית השינוי מהלאומיות החילונית, היוצרת פירוד חסר משמעות וחסר הצדקה. עַם ישראל הוא עם סגולה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש. הסגולה הישראלית אינה יתרון גזעני אן לאומני אלא משימה: לחיות חיי תורה כדי להגשים ייעוד נשגב ולהיות אור לגויים. קיום מצוות ה' הוא המטרה הבלעדית של בחירת עם ישראל, והסיבה היחידה לעצם קיומו".   המשנה הכהניסטית גורסת כי האידיאולוגיה הדמוקרטית הליברלית מנוגדת באופן מוחלט לאידיאולוגיה של התורה, מושג אחר מושג, ובעיקר – במושג היסודי מכל: ה', אלוקי ישראל, הוא מלך על כל הארץ וכל אשר בה, וקץ ההיסטוריה יגיע כאשר, ורק כאשר, יכרעו האומות ברך לפניו וירכינו את ראשן. הדמוקרטיה הליברלית, המאמינה בעליונותו של האדם החושב, מנוגדת ניגוד מוחלט ליהדות התורה, שבה משתחווה האדם בפני מלך מלכי המלכים. ואם ניצחה הדמוקרטיה הליברלית, פירוש הדבר שנוצחה יהדות התורה. ואין אתגר גדול מזה.   הרב כהנא קבע: "דמוקרטיה – אין התורה סובלת שטות זו. לא ייתכן שהבֵל והרס ורשעות ותועבה יהיו כשרים ומקובלים, אך ורק בגלל שרוב של טיפשים או בורים או רשעים קבעו כך".   הרב כהנא שאל: "דמוקרטיה בישראל? שלטון חוק? חופש פוליטי?", והשיב: "מה פתאום. אלה הם מושגים שזורקים לכל עבר, והשימוש בהם הוא על מנת לרכז כוח ולדכא כל התנגדות אמיתית... לא דמוקרטיה, לא חירות, לא צדק ולא חוק. כוח. כוחם שלהם".   הרב כהנא גרס כי "הדמוקרטיה והשוויון של יהודים ולא-יהודים אינן אלא חילול השם, מאיסה בתורת ה', וחיבוק תועבת הגויים". לדבריו, "זהו ניגוד. זוהי סתירה. על הפער בין מדינה יהודית לבין דמוקרטיה מערבית אי-אפשר לגשר. האמת הזאת, הצלולה והבהירה הפכה למפלצת, לחלום בלהות". הרב הבהיר כי "יש כאלה המחכים למשיח, אבל אנחנו נביא את המשיח במעשים של מסירות נפש וקידוש השם, במהרה בימינו אמן".   לדברי הרב כהנא, "המאבק היום הוא בין היהודים הטובים שרוצים להקים פה מדינה יהודית של ישראל סבא, לבין המתייוונים המתגויים היושבים כאן, עם שנאה עצמית, שרוצים להרוס את התורה". הרב תבע: "עלינו לבחור, או מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית נוסח המערב". לטענתו, "מי שבוחר בדמוקרטיה הוא אנטי-ציוני, אויב העם ובוגד במדינה".   הרב לא הסתיר מעולם את עמדתו באשר לשלטון יחיד, בהתאם לתפיסת ההלכה. לדבריו, "יש מקום לעיין אם אומנם התורה ציוותה דווקא שיהיה משטר של מלך, היינו שלטון יחיד. נראה שאכן כך הוא... [הקב"ה גזר] רק מנהיג אחד, שיוכל לשלוט ולכוף את העם ללכת בדרך מסוימת, ובכך יינצלו העם והמדינה מהצרות של הפקרות שהן מנת חלקו של שלטון בעל מנהיגים רבים".   הרב כהנא היה אולי הראשון שהעלה בפומבי את "הסתירה המשוועת" שהתגלתה במגילת העצמאות, שבה ראה "סממנים סכיזופרניים" – פיצול אישיות בין מדינה יהודית לבין מדינה דמוקרטית. טענתו הייתה כי ההגדרה "יהודית", שהוענקה למדינה, אינה נוגעת רק לאופייה אלא גם לשלטונה. אם השלטון אינו בידי היהודים – המדינה אינה יהודית. לכן, הסיסמה "יהודית ודמוקרטית" ריקה מתוכן. זוהי אחיזת עיניים, סם משכר ומערפל חושים. דבר והיפוכו. הדמוקרטיה נתפסה על ידי הרב כהנא כזו ש"נתנה הכשר ואישור לתועבות ולפשעים, והפכה את העולם מיצירתו ורכושו הבלעדי של אדון כל ארץ – ה' יתברך – לנכס הפרטי של האדם השפל. מעולם שמגמתו הייתה 'כולו טוב', מעולם של קדושה וטוהרה ואמת, הפכה אותו הדמוקרטיה, דרך קביעתה המעוותת והמסולפת והשקרית ש'הרוב הישר בעיניו יעשה', דרך הכרזת מלחמה על אדון כל ארץ וגזירותיו... לעולם של חמדנות ואנוכיוּת ובהמיוּת, כאשר הרוב הדומם מחפש את הטוב בעיניו ואת החופש לקום ולצחק, קובע את אורח חייו של הפרט, המדינה והעולם לפי שכלו ורגשותיו".   המשנה הכהניסטית מבחינה בין "הממשלה" או "המשטר" לבין "המדינה". היא גורסת כי המשטר אינו אלא הלבוש החיצוני של המדינה. המדינה קמה מכוח זכויותינו הדתיות, הלאומיות וההיסטוריות על ארץ ישראל; זאת בעוד שלממשלה נוח להתעלם מהמחויבויות האלו. הכהניזם יוצא נגד הגישה הקוקיסטית (מיסודם של אברהם יצחק הכהן ובנו צבי יהודה הכהן קוק), הנישאת על ידי תלמידי מרכז הרב, שמזהה את הממשלה עם המדינה, ומניחה שלמרות מחדליה ופשעיה, הריהי "קודש", ואסור לגעת בה.   הרב כהנא גרס כי, גם אם לא יתקיים איוּם מוחשי מצד הערבים על קיומה של מדינת ישראל, השאלה הגדולה שתיוותר היא זו הכרוכה במאבק בין היהודים לבין עצמם על שאלת מהותה של המדינה: האם זו תהיה מדינה יהודית או מדינה חוֹלנִית המעתיקה כאלו לא-יהודיות, על כל תרבותן הזרה.   להבנתו של הרב כהנא, "תפיסת הממשל היהודית ברורה: הממשלה קיימת בשביל לשרת את המדינה; המדינה קיימת בשביל לשרת את העם; העם קיים בשביל לשרת את האלוקים".   המשנה הכהניסטית שואפת, בסופו של דבר, למצב שבו "מדינת ישראל תחליף את הבגדים הצואים של המשטר החילוני ה'דמוקרטי' לכאורה בבגדי מלכות של המשטר הראוי".   בעניין הזה – הרב היה הן ד"ר ג'קיל והן מר הייד: בעד הדמוקרטיה, כל עוד היא אפשרה לו חופש ביטוי, ונגדה בהתאם לתפיסה התורנית-ההלכתית. הרב כהנא צמח בתרבות האמריקנית, וידע להעריך חלק מהערכים או לפחות מהזכויות המעוגנות בחוקה. הוא נהנה במיוחד מחופש הביטוי הנהוג בארצות הברית. יוער כי חופש הביטוי – על פי התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית – אסר על חקיקת חוקים המפרים את חופש הדיבור. עם זאת, בהתאם לתיקון, ניתנה עדיין בידי הרשויות הציבוריות הזכות להעניש בגין דיבור שהוא "מכוון להסית או יוצר פעולה מפרת חוק קרובה ובאה, שסביר שתעורר או תיצור פעולה כזאת". תופעות כמו "דיבור שנאה "או "דיבור קיצוני" עשויות לגרור ענישה, כאשר הן עומדות באמות המידה ההקשריות, הכפופות לעקרון ה"חירום".   הרב כהנא מצידו התבטא כי "אמריקה הייתה טובה ליהודים, והיהודים היו טובים לאמריקה. מדינה המושתתת על עקרונות הדמוקרטיה והחירות הציע הזדמנויות חסרות תקדים לאנשים המסורים לרעיונות האלו". יחד עם זאת, כאשר הרב התמודד עם תופעת הדמוקרטיה בניתוח יהודי‑אמוני, הוא שלל אותה מכל וכל.   הרב כהנא הדגיש מעל במת הכנסת: "אני נאמן לחוקי המדינה, אבל התורה מעליהם. אני מאמין שמדינת ישראל היא יד ה', פרי חסדו וקידוש שמו לאחר הגדלות הנוראה והשואה האיומה, שהיו חילול שם שמיים שעוד לא היה כמוהו. אני נאמן לחוקי המדינה. אבל נאמנותי העליונה, ונאמנותו העליונה של כל יהודי ויהודית עלי אדמות, חייבת להיות לאלוקי ישראל ולמצוות התורה. ואם תהיה חס ושלום התנגשות בין חוק בשר ודם לבין מצוות ה', ייקוב הדין את ההר, ותורת ה' תמימה, היא תקבע, היא תהיה הסמכות העליונה".   כהנא קבע גם כי מינוי אנשים שאינם יראי שמיים לשלוט אסור מכל וכל, והוא התבסס על דברי הרמב"ם: "נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל, והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצווה ונלחם מלחמות ה', הרי זה מלך"; "כל מי שאין בו יראת שמיים אף על פי שחוכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מהמינויין של ממשלות ישראל המורכבות מרוב חילוני" (הלכות מלכים א', ז', ח').   להבנת הרב יוסף (יוסי) דיין, מהיישוב פסגות, מקורבו של הרב כהנא, בשיחה איתי, הרב היה למעשה הראשון שציין את פיצול האישיות בין מדינה יהודית לבין מדינה דמוקרטית. טענתו הייתה כי ההגדרה "יהודית", שהוענקה למדינה, אינה נוגעת רק לאופייה אלא גם לשלטונה. אם השלטון אינו בידי היהודים – המדינה אינה יהודית. לכן, הסיסמה "יהודית ודמוקרטית" ריקה מתוכן. זוהי אחיזת עיניים, סם משכר ומערפל חושים. דבר והיפוכו. דיין נוהג לצטט את השורות משירו של אורי צבי גרינברג "רבותיכם לימדו: יש אמת אחת לאומות. / דם תחת דם... / ואנוכי אומר: אמת אחת ולא שתיים".   בהתאם לתפיסה הזאת, הרב כהנא התנגד נחרצות לשיטה המשטרית הנהוגה בישראל. לדבריו, "אני יהודי וציוני שיעשה, בעזרת ה', את הכל להבטיח שהמדינה הזאת תהיה מדינה יהודית וציונית, ולא דמוקרטית לפי הכללים של המערב". "עלינו להודות ללא תסביכים, ללא רגשי אשם, כי אכן קיימת סתירה מוחלטת בין מדינה יהודית לבין הדמוקרטיה המערבית, ולבחור בציונות, במדינה שלנו – מדינה יהודית".   אלימוּת בריאיון עיתונאי, לפני היבחרו לכנסת (1981), הרב כהנא אמר בין השאר: "[ארחיק בנקיטת אלימות] ככל שיידרש... אם הדברים לא מסתדרים, אני בדעה שיש לך מחויבות – לא רק זכות – לפעול נגד מישהו שאינו 'יפה'". לשאלת העיתונאי: "האם ההבדל היחיד בינך לבין המפלגה הנאצית בארצות הברית נעוץ בכך שהם שוגים ואתה צודק?", הרב כהנא השיב: "כן. איני יכול לנסח זאת טוב יותר".   ניתוח בהתאם לתיאוריות ולתפיסת של הוגים מרכזיים על הפשיזם אומברטו אקו:  הפילוסוף, הסמיוטיקאי וההיסטוריון של ימי הביניים האיטלקי הציע 14 סממנים טיפוסיים של "פשיזם נצחי" (Eternal Fascism). להבנתו של אקו, מספיק שיתקיים אחד מהמאפיינים האלה כדי לאפשר לפשיזם להתגבש סביבו; אבל אפשר למצוא רבים מהם באופן כזה או אחר בקורפוס הכהניסטי.   הכהניזם דוגל בפולחן של מסורת. מנהיגי התנועה סבורים כי מסורתיוּת משמעה דחייה של המודרניזם והנאורות, ומצדדים באי-רציונליזם. הם מאמינים גם בפולחן הפעולה למען הפעולה, ודוחים חשיבה באשר היא. אי-הסכמה עם רעיונות התנועה נחשבת כבגידה, אם כי בהקשר הזה מוענק לחברים מרחב גדול למדיי. ביסודה של האידיאולוגיה עומד פחד משונוּת, והיערכות נגד פולשים וזרים – גויים בכלל, וערבים בפרט – ולפיכך היא גזענית מעצם הגדרתה. המשיכה לתנועה נובעת במידה רבה מתסכול אישי וחברתי, ולכן היא מתאפיינת בשיעור גבוה של פעילים מהשכבות החבריות-הכלכליות הנמוכות ומהפריפריה. התנועה מאחדת את אלה מסביב להגדרה צרה של לאומנות יהודית. היא מחדירה בקרבם את התחושה שהם מצויים במצור, מוקפים באויבים – מבית ומחוץ – המבקשים להשמידם. מכיוון שהמזימה לפגוע בשלומם ובשלום עמם תלויה ועומדת, הדרך הקלה להתמודד איתה היא פנייה לשנאת זרים; אבל ברור כי המזימה מגיעה גם מבפנים, מתוך בני הלאום עצמם שאיבדו את דרכם ושכחו את זהותם. התומכים משוכנעים בעוצמה של אויביהם, אבל הם משוכנעים שבסופו של דבר – בעזרת השם – הם יביסו אותם. לגבי הפעילים הכהניסטים, החיים נועדו למאבק. לפיכך, חתירה לשלום פירושה מגע שלילי עם האויב, ומנוגדת לאקסיומה כי החיים הם לחימה מתמדת. התנועה מעודדת תחושה שפעיליה הם נבחרים, שייכים לטובי בני האדם בעולם, לטובי העם. לפיכך, הם מחונכים להיות גיבורים. בקרב התנועה הכהניסטית, הֵרואיזם הוא הנורמה ולא היוצא מהכלל. הפולחן הזה של הרואיזם מקושר הדוקות לפולחן המוות: הגיבור שואף למוות הֵרואי, למות קדושים. מכיוון שקשה לנהל תמידית את משחק המלחמה והמוות, נראה כי מנהיגי התנועה נוטים להעביר את רצון הכוח לעניינים מיניים או לפחות מגדריים. זהו מקור המאצ'ואיזם הכהניסטי. מכיוון שקשה לשחק גם במין, שעליו מוטלים טבואים חמורים, הגיבור הכהניסטי נוטה לשחק בנשק – לשלוף אותו בראוותנות כלפי כל איום ממשי או מדומה, מעשה ההופך לביטוי פאלי מלאכותי. בהתאם לתפיסה הכהניסטית, ליחידים כיחידים אין זכויות כלל; העם נתפס כאיכות, ישות מונוליטית המבטאת את הרצון הכללי. מכיוון שמספר רב של בני אדם אינו יכול להיות בעל "רצון כללי", המנהיג מעמיד פנים כי הוא המפרש שלהם. לבסוף, ובקשר אמיץ לדברים שיפורטו בהמשך, התנועה מדברת בשפה חדשותית (newspeak), מַטבֵּע לשון שהוטבע על ידי אורוול בדיסטופיה 1984 .   זאב שטרנהל:  הוויכוח בסוגיית ה"פשיזם", והעמימות שמיוחסת למושג הזה, השתקף בדבריו של הרב כהנא, שיצא בשצף קצף נגד עמדתו של פרופ' זאב שטרנהל ז"ל – אחד המומחים הבולטים להיסטוריה אינטלקטואלית של הפשיזם, שפעילותו הענפה זיכתה אותו בתוארי כבוד ובפרסים שונים בארץ ובעולם.   שטרנהל ציין בריאיון: "כהנא הוא נאצי בווריאציה יהודית... הסכנה הגדולה היא שהרוב הקונפורמיסטי מובל שבי אחר סיסמאות כגון 'ביטחון' ו'אחדות', ואינו מסוגל לעמוד מול הלהט המהפכני של הימין. לא ניתַן לעצור את הפשיזם בנימוקים רציונליים או בדיונים. עוצרים אותו רק באמצעות כוח... לדעתי, יש אסונות גדולים יותר מאשר מלחמת אחים, כגון חורבנה של התרבות הדמוקרטית. חברה מסוגלת לצאת משופרת כתוצאה ממלחמת אחים".   הרב כהנא לא נשאר חייב: "חוצפתו של שטרנהל והבוז שהוא רוכש כלפי ה'רוב' הם מסימני ההיכר המובהקים של הפשיסט, והפרופסור מאפיין פשיזם שמאלני טיפוסי בישראל. הוא הפרופסור; הוא האינטלקטואל; הוא המבין; לו ולשמאל שמורה הזכות למרוד משום שההמונים פשוט חייבים להיות מונהגים. [הוא מבטא] פחד השמאל מאי-יכולתם לדון עם אחד כמו כהנא או עם הימין. כך נוצַרים גולם ועלילת הדם של 'פשיסטים' אשר איתם אין שום אפשרות לדו-שיח. פרצופו האמיתי של הפשיזם. פרצופם האמיתי של יהודים שונאי יהודים. הפרצוף האמיתי של המתייוונים המפוחדים, יהודים מתבוללים המפוחדים עד אימים מכל דיון והתמודדות אינטלקטואלית. שקרנים, רמאים, רוצחים. הם מוכנים להפעיל כוח נגד יהודים, כאשר לאורך כל הדרך מכשירים את הקרקע על ידי ההרמה על נס את עלילת הדם של 'ימין פשיסטי החותר למלחמת אחים'".   במקום אחר, הרב כתב על "שונאיהם של ישראל": "קיימים השונאים, השונאים הבראשיתיים, הפנימיים, שכיעורם הוא צחנה שנובעת מעומק הנשמה. אלה הם הפשיסטים האמיתיים, הרוצחים האמיתיים".   אהוד שפרינצק:  המומחה הבולט לימין רדיקלי וקיצוני בישראל הסיק כי התנועה הכהניסטית התפתחה בהדרגה לישות עם קווי דמיון רבים לתנועות פשיסטיות היסטוריות. הוא ראה בכהניזם "תנועה פשיסטית לכל דבר". זאת ועוד, הוא קבע כי מאחר שתנועת כך והעומד בראשה הפכו לתופעה פרלמנטרית מוכּרת, עשוי להיווצר הרושם שיש כאן מקרה של גוף חוץ‑פרלמנטרי בעל אוריינטציה אי-לגליסטית, שעבר טרנספורמציה תודעתית עד שהפך ללגלי למהדרין. לרושם הזה, כך גרס, אין על מה לסמוך. כל מי שבודק את הפעולה של תנועת כך ואת דרכי התקשורת של כהנא ואנשיו עם קהל היעד שלהם לא יוכל שלא להתרשם מהזלזול העמוק שלהם כלפי החוק.   במונחיו של שפרינצק, התנועה הכהניסטית הצטיינה לא רק ב"אי-לגאליזם" – גישה המזלזלת במערכת הנורמטיבית החברתית-הפוליטית, והמעודדת ליטול את החוק לידיים, אלא גם בזו של "אי‑לגיטימציה" – גישה השוללת מיסודו את הרעיון של הדמוקרטיה הליברלית.   הרב כהנא, שנעצר בישראל למעלה מ-60 פעם בהאשמות שונות של מעבר על החוק – לא הסתפק בוויג'ילנטיות לשמה. השילוב בין אי-לגיטימציה לבין אי‑לגיטימיות ניכר במשנתו היטב. הוא הצהיר: "כאשר מהפכה כמושג מתקבלת, ואף בחום, בעולם המשלם מס שפתיים קבוע בגינויה של 'אלימות', והרוכש כבוד ל'חוק וסדר', זהו נושא להתבוננות".   הרב כהנא ידע כי, כדי ליישם את הגישה המהפכנית הראויה, לא נחוץ אלא קומץ אנשים נאמנים ונחושים: "לעולם לא נצליח להביא את רוב העם להתקומם, אבל אנחנו לא צריכים את זה; די שמיעוט יתקומם". הבן, בנימין זאת, אמר לחסידיו דברים דומים: "החלטת הדה-לגיטימציה של כך משמעותה לגיטימציה לאנרכיה ומהפכה. לא אני הוא הקורא לזה, אלא עצם ההיגיון והעוצמה הנחרצת של המעשה עצמו. עם מפוחד ונואש, שנמנעה ממנו בחירתו הדמוקרטית, עלול לקחת את גורלו בידיו – על מנת להציל את עצמו ואת ילדיו. זה מה שהכנסת ובג"ץ גזרו על המדינה היהודית". לדבריו, "העיקר הוא הדבקות באמת, וההליכה בדרך הסלולה והבלתי מתפשרת אשר זכינו לדעת, עד המהפכה".   בקונטרס צנום של תנועת כך אפשר למצוא את דברי הרב כהנא בנושא "חוק וסדר בישראל". יוער כי אפשר להציע את ההבחנה הבאה בין "חוק" לבין "סדר": "חוק" נוטה להיות מופעל מלמעלה, על ידי הרשויות הממלכתיות המוסמכות לעשות זאת (בניגוד לגורמים ויג'ילנטיים). "סדר" הוא גלוי פחות בגילוייו, ולרוב מתקיים פשוט מכיוון שאנשים בוחרים להתנהג בדרך שאינה מחייבת שליטה חיצונית כלשהי, אלא שליטה עצמית.   הדברים בקונטרס מדברים מגרונם של מנהיגי התנועה הכהניסטית עד עצם היום הזה. הם כורכים זה בזה את טיעון ה"אי‑לגיטימציה" ואת הגרעין של "אי-לגיטימיות": "תפקידה הראשי של הממשלה הוא לשמור על סדר פנימי ולהגן על העם מפני אויבים מבחוץ, כך שהיהודי יוכל לקיים את חובותיו לשמיים בשלום. החובה לכבד ולציית לממשלה הטבעית ברורה, בה במידה שאותה ממשלה מכבדת ומצייתת לתורה, לחוקה, למלכות השמיים, שהיא הסמכות העליונה גם לעם היהודי וגם לממשלה שנבחרה על ידו. החובה להישמע, לציית ולכבד את סמכויות הממשלה תלויה בשאלה, אם במקרה נדון מצייתת הממשלה לדין תורה, צורך העם".   מסתבר כי "אי-הלגיטימציה" של השלטון נעוצה בחוסר יכולתו להבטיח חוק וסדר; אבל העניין בוודאי שאינו מתמצה בכך. הטענה העומדת ביסוד הדברים היא כי המשטר אינו לגיטימי, מכיוון שאינו מתבסס באופן בלעדי על דין תורה, ולא רק על צורך העם. הרב המשיך והבהיר: "כאשר המשטרה מבקשת מיהודי שיפר את החוק, על היהודי להתעלם מהצו הבלתי חוקי. כאשר הממשלה מסרבת להתיר ליהודי לציית לחובה חוקית, עליו להמרות את פי הממשלה. למען עם ישראל ומדינת ישראל, יש לקיים את החוק ואת הסדר, כי לא ייתכן כל התנגדות לדין התורה".   כדי להביא לשינוי המיוחל, הרב כהנא קרא – לפחות במשתמע – לעשות מעשי אלימות או טרור. באסופה צופה ומנהיג  נמצא את קביעתו: "הגוף או הנפש של יהודי נמצאים בסכנה. אין הגבלה בעולם שעומדת בפנינו. אין איסור בעולם הכובל את ידינו!".   פרימו לוי:  לוי הרחיק לכת וציין בספרו כך היה אושוויץ , כי "ראוי לכנות 'פשיסטיים' את כל המשטרים השוללים להלכה או למעשה את השוויון הבסיסי בין בני האדם ואת זכויותיהם השוות". כפי שראינו לעיל, התנועה הכהניסטית עושה הכל כדי להביא ל"שבירת השוויון" בחברה ובמדינה.   עדויות פנימיות ראוי לציין כי כמה מחברי התנועה הכהניסטים לשעבר התפכחו, ונמצאים היום במקום אחר. בשיחה איתי, אלה זיהו בתנועה קווים "פשיסטיים" מובהקים. כך לדוגמה, אחד מתלמידי ישיבת הרעיון היהודי בכפר תפוח העיד: "עצרות העם של כהנא דומות להסתה מתלהמת, רדודה ודוחה של מנהיגים פשיסטיים, שסוחפים את האספסוף ורותמים אותו כדי לקדם את שאיפותיהם. הרב כהנא התגלה כמנהיג כיכרות רווי שנאה".   חברו לתנועה ולישיבה הוסיף כי בתנועה הייתה כמיהה ברורה לסממנים פשיסטיים – כמו מצעדים מאורגנים, הכוללים דגלים, סיסמאות בוטות והצדעות במועל יד. המשיכה לפשיזם של התנועה הכהניסטית בכלל הייתה מענה לחולשה הקיומית היהודית". הוא סיכם: "האם הרוח הפשיסטית הילכה קסם על מנהיגי התנועה והשפיע על תפיסתם האוטופית? – התשובה החד-משמעית היא 'כן'. השאיפה הייתה למנהיגות מונרכית-אוטוריטרית. הרב כהנא שאף לעלות לשלטון ולרמוס את הערבים ואת השמאלנים. התוצאה הייתה שילוב של פונדמנטליזם עם ג'יהאד יהודי. התפיסה הרווחת הייתה כי אפשר לפתור הכל בכוח הזרוע, על ידי גיוס השכבות החלשות בעם כדי 'לטפל' באויבים מחוץ וגם מבית. באחת מעצרות העם בחדרה, צעקו 'הפשיזם לא יעבור'. הרב כהנא בא ואמר לנו: 'השמאלנים יותר מסוכנים; יבוא יום ואני אטפל בהם'. שאלתי את עצמי: האם הרב מנהיג של עם ישראל, או מנהיג של כנופייה".   כפי שכתבה חנה ארנדט באשר לאוטוקרטיה, "מה שהפעיל את המשיכה לא היה המיומנויות שלהם באמנות השקר, אלא העובדה שהם היו מסוגלים לארגן את ההמונים לכלל אחדוּּת קולקטיבית שתתמוך בשקריהם באמצעות מפגני הדר מעוררי רושם".   הערכה מסכמת הכהניזם מצטייר כתנועה "פשיסטית" מובהקת. כמקובל באידיאולוגיה הזאת, בבסיס המשנה הכהניסטית עומד הרעיון של אומה מאוחדת אורגנית, המגולמת באמונה של "עוצמה באמצעות אחדוּת". היחיד חסר ערך בפני עצמו, והזהות היחידנית חייבת להיספג לחלוטין בתוך הקבוצה או התנועה החברתית. "האדם החדש" שנולד במסגרת התנועה הוא גיבור, המונע על ידי חובה, כבוד והקרבה עצמית, המוכן למסור את חייו למען תהילת האומה והלאום, ולציית ללא עוררין למנהיג העליון. טובת הגוף הקולקטיבי, הלאום או הגזע, ממוקמת באופן מובהק לפני טובת היחיד.   ערכים כמו לאומיות (במשמעה הליברלי), קדמה, חירות ושוויון מקבלים משמעות חדשה בשם המאבק, המנהיגות, הגבורה ומלחמת הכיבוש. השקפת העולם (Weltanschauung) היא אנטי-רציונלית, אנטי-ליברלית, אנטי-קונסרבטיבית, וכדומה. המשנה הכהניסטית מאמצת גרסה קיצונית של לאומיות שוביניסטית, הדוגלת בהתרחבות טריטוריאלית. היא אינה מגלה כבוד כלפי לאומים אחרים, אלא מחייבת את העליונות של לאום אחד על פניהם. היא מגלמת תחושה של יעוד משיחי או פנאטי: הציפייה להתחדשות לאומית והולדת גאווה לאומית – האידיאה של "גדולה לאומית". היא מחדירה מיתוסים באשר לעבר הזוהר לצד דימוי של העתיד המאופיין על ידי תחייה והתעוררות. למעשה, תחייה לאומית פירושה בהכרח השלטת עוצמה על לאומים אחרים, באמצעות התפשטות, מלחמה וכיבוש. בהשפעת הדרוויניזם החברתי, ואמונה בעליונות לאומית וגזעית, הלאומיות הכהניסטית המתקשרת בבירור עם מיליטריזם ואימפריאליזם.   המשנה הכהניסטית, בדומה לזו הפשיסטית, מטפחת אמונה מוניסטית במערכת ערכית אחת (זו המיוצגת בצורה המובהקת ביותר על ידי הרב כהנא עצמו), ומקור אמת אחד (כתביו ואמירותיו של הרב). ההנחה הבסיסית של המשנה הכהניסטית היא שאפשר להסיק מסקנות חברתיות ופוליטיות מהאידיאה שקיימים הבדלים מהותיים הטבועים בגזעים השונים (יהודים, גויים בכלל וערבים בפרט). ביסודו של דבר, הגנטיקה קובעת במידה מכרעת את הפוליטיקה.   הכהניזם הוא גם תנועה פונדמנטליסטית במידה רבה. זוהי תנועה דתית-פוליטית, המתאפיינת בדוגמטיזם: תת‑סוג של "סגירות מחשבתית", הכרוך באי נכונות לעסוק, או לעסוק ברצינות, בחלופות רלוונטיות לאמונות שאדם כבר מחזיק בהן.   בראיה עתידית, המשנה הכהניסטית מתאפיינת בדחיית ההבחנה בין דת לבין פוליטיקה. פוליטיקה היא, למעשה, דת. פירוש הדבר כי המשנה הכהניסטית אינה מוגבלת לממד האישי או הפרטי, אלא מובנת כעיקרון המארגן של הקיום הציבורי – כולל חוק, התנהגות אנושית פומבית, וכדומה. השאיפה הסופית היא הקמת מדינת הלכה או מדינת תורה. במקום המצב הקיים, יש להביא למצב רצוי שבו החיים, על כל היבטיהם, יתבססו על עקרונות דתיים אולטימטיביים. עוצמתו של הפונדמנטליזם טמונה ביכולת לגייס את המאמינים, ולחולל פעילות פוליטית נמרצת, מיליטנטית ולעיתים גם אלימה. אחת התוצאות של גיוס כזה היא הנכונות של הפעילים לעסוק בפעילות פוליטית החורגת מהחוק, ולהפעיל אלימות. ההצדקה המקובלת לפעילות הזאת היא שזו נעשית ברצון האלוהים, מתוך כוונה לבאר את הרע מהעולם, הנשענת על יסודות מהפכניים-אפוקליפטיים.   הברירה המוצעת על יד הרב כהנא לעם ישראל היא להשיב מלחמה שערה, "מלחמה בין המבקשים לחיות ככל הגויים ובקרב הגויים, אומות העולם, ולחבוק את תרבותם ואת מושגיהם, וערכיהם ותועבותיהם – לבין המכירים בייחודם ובבחירתם, והחובקים את קדושתו של עם נפרד, נבדל, מבודד ושונה, החי בנפרד מכל השאר, ללא מגע מטמא עם תועבת תרבות שהרתה בטומאה ונולדה בהבל חילולם. זוהי המלחמה, מלחמת רעיונות, הנוכרי והיהודי, הטמא והקדוש. זוהי המלחמה, ואילו כל השאר אינו אלא גילוייה והשלכותיה הטבעיות".   הרב כהנא פנה "לכל תלמיד ולכל סטודנט (ולמעשה לכל יהודי הגון), והסביר כי הכהניזם "רואה את המאבק על המדינה ככפול: מאבק חיצוני נגד אויב, שרוצה לחסל אותנו פיזית; ומאבק פנימי נגד האידיאולוגיה של המתייוונים והמתבוללים, שרוצים להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים, עם כל ההשמדה הרוחנית והגזענות שבה". נמסר למחבר על ידי מייק גוזובסקי

אציע להלן כי מפתח חשוב לוויכוח ולהבדלה בין השיחים מימין ומשמאל נעוץ בתפיסת הגבריוּת-הנשיוּת הייחודית של כל אחד מאלה, המתעמתים ביניהם בחריפות גוברת והולכת היום.   כדי להבהיר את הדברים, אפנה לאחד הטקסטים המכוננים של התרבות הישראלית: שיח לוחמים: פרקי הקשבה והתבוננות , שיצא לאור לאחר מלחמת ששת הימים (אוקטובר 1967). המשורר היידי והמסאי י"ח בילעצקי אמר: "אינני מכּיר בספרות העולם תעודה כה אנושית, מרתקת כעדות הגלומה ב'שיח לוחמים'". הסופר והמשורר מדור הפלמ"ח חיים גורי העיד: "המסמך החשוב ביותר עד עתה על המלחמה הזאת... הספר הזה מספר על סדרת פגישות העשויה לעצב את נשמתו של דור שלם". הסופר היהודי הצרפתי-אמריקני ניצול השואה אלי ויזל העריך: "'שיח לוחמים' זה ספר גדול מאוד, גדול מאוד... עדות עצומה, עצומה מאוד... רוח הלוחם הישראלי, במיטבו, באה לידי ביטוי נעלה שלא היה כמותו מעולם בדפים האלה".   במהדורה המחודשת והמורחבת (אפריל 2018) נוסף טקסט קנוני המתייחס לשיחה שהתנהלה בישיבת "מרכז הרב" – הישיבה הציונית הדתית הגבוהה הראשונה בארץ ישראל, שנודע לה תפקיד מרכזי בתולדות הציונות הדתית, והגיעה לשיא תפארתה בימי הרב צבי יהודה הכהן קוק (הרצי"ה) – חודשים ספורים לאחר המלחמה.   הפגישה – שנמשכה חמש שעות, והתנהלה בדומה לשיחות האחרות שהונחו על ידי מערכת "שיח לוחמים", כאשר המראיינים מתערבים במהלכה רק במעין הערות שוליים – התקיימה בירושלים באוגוסט 1967. השתתפו בה שישה תלמידי הישיבה, כולם בשנות העשרים לחייהם, שזכו לימים להכרה רבה.   יואל בן נון (לימים ממייסדי ישיבת הר עציון, ד"ר למחשבת ישראל ומרצה לתנ"ך) קבע כי "החוויה האדירה של מלחמת ששת הימים זרקה את שני החוגים האלה בכיוונים נוגדים". עורך השיחה, יובל שחר, העיד כי "[נחשף בה] במלוא בהירותו רגע היפרדות הדרכים והיפערות התהום ההולכת ומעמיקה, בין המחנות. הוא הרחיק לכת וטען כי "על התהום הזו אי-אפשר ואסור לגשר, ראוי והכרחי לחשוף כל העת את עומק המשבר, ולחתור להכרעה". אין לי אלא להסכים בכל לב לקביעות האלה.   הסופר והאינטלקטואל עמוס עוז תיאר לימים את הרושם שהותירה השיחה עם אנשי "מרכז הרב" על עמיתיו: "מה שהכאיב ביותר היה לא הלשון הזרה והמוזרה לנו שבפי תלמידי הישיבה אלא האטימות המוחלטת כלפי המצוקה המוסרית שלנו... עם ישראל יצא [למלחמת ששת הימים] מתוך הסכמה לאומית שיוצאים להגן על הקיום. לא יותר מזה... ההסכמה הזאת נרמסה למוחרת המלחמה, והארץ מלאה זמירות חדשות ותיאבונות חדשים ותקיעות שופר, וזה היה לנו הלם ומקור ייסורים ודילמה מוסרית... האטימות של בני הישיבה נראתה לנו – ומפני כבודה של האמת אשתמש במילים חריפות – מגושמת, זחוחה ויהירה... שיכורת כוח, שופעת רטוריקה משיחית, לא אנושית, אתנוצנטרית, 'גאולתית', אפוקליפטית, ובמילה אחת – לא אנושית, גם לא יהודית.   גיורא מוסינזון (נען), שבניגוד לעוז השתתף באותה השיחה, סיכם: "אני חושב שנתגלתה פה מחלוקת לגבי תפיסה מוסרית... אני מעריך שהיחס שלנו כלפי הערבי כאדם חייב להיות הומאני".   רוחו של "שיח לוחמים" פעמה גם בנאומו של יצחק רבין, הרמטכ"ל בזמנו, על הר הצופים מייד לאחר מלחמת ששת הימים (שלהי יוני 1967): "נתקלים אנו... בתופעה מוזרה בקרב עדת הלוחמים. אין הם יכולים לשמוח בלב שלם, ויותר מקַב של עצב ותדהמה נמסכים בחגיגתם, ויש אפילו שאינם חוגגים כלל. הלוחמים בקווים הקדמיים ראו במו עיניהם לא רק את תפארת הניצחון, אלא גם את מחירו – חברים נפלו לידם, מתבוססים בדמם. ויודע אני שהמחיר הנורא ששילם האויב נגע אף הוא עמוק בליבם של רבים מהם. ייתכן שהעם היהודי לא חונך ולא הורגל לחוש את שמחת הכיבוש והמנצח".   דברים של יצחק רבין בזמנו מנוגדים כל כך לקריאה הרווחת עכשיו "וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" (משלי י"א, י'), והסילוף של דברי משלי (כ"ד, י"ז) – שנועד לחנך לדרך ארץ ולמידות – "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ".   "שיח לוחמים" נחרט בתודעת הציבור הרחב – ובעיקר בזו של הציבור הדתי-הלאומי – כביטוי לדמות ה"יורים ובוכים"; לאותם "יפי נפש מתייסרים" המלקקים את מצפונם על האכזריות הנגזרת ממעשה הלחימה. אלה מתמעטים והולכים ככל הנראה, ובמקומם אנו שומעים בקול תרועה רמה את צהלות ה"גיבורים", ה"מנצחים" ובעיקר ה"נוקמים והנוטרים".   נראה לכאורה כי השמאל החילוני-ההומניסטי מחמיץ מסר בסיסי: "כל מלחמה היא הזמנה לגבריוּת". הסופר האנגלי-אמריקני כריסטופר אישֶרווּד כתב בסוף שנות העשרים של המאה העשרים, שסופרים אנגלים סבלו מרגשי בושה על כך שהחמיצו את המלחמה, כי לתפיסתם זו הייתה מבחן של אומץ, בגרות ומיומנות, שהציב את השאלה: 'האם אתה גבר אמיתי?'".   ה"גבריוּת" מובנית מתוך רעיונות על "נשיוּת", ניגודה לכאורה. גברים לומדים מה טבעי לגבי ההתנהגות של בני מגדרם על ידי ההסתמכות על נשים, על ידי פנטזיה עליהן ועל ידי הניסיון להבדיל עצמם מהן. במרכז המודלים המחשבתיים המערביים, וכן בלשון המגלמת אותם, עומד (למרבה דאבוננו) ה"גבר" כנקודת התייחסות – הוא מסמן את הנורמה; ואילו ה"אישה", המוגדרת ביחס אליו, מובלטת בחריגותה מהנורמה הזאת. בלשון הזו, ה"אישה" מיוצגת על דרך השלילה – כהיפוכו של ה"גבר", כהיעדר תכונות גבריות (ובעיקר "היעדר פין", רחמנא ליצלן).   ליתר דיוק, אנו ניצבים בפני שני סוגי גבריות: "גבר גברי" לעומת "גבר נשי" – או, במילים אחרות, "גבריות הגמונית" לעומת "גבריות חלופית", שעברה לכאורה תהליכי "פמיניזציה". כך נוצרו שתי מערכות דימויים מנוגדות – "גבריוּת" מצד אחד, ו"נשיוּת" מצד אחר, המשמשות בשיח התרבותי כדי לאפיין כל תפיסה ואף לנגח אותה.   "גבריוּת" זוהתה גם עם תפיסה ייחודית של "גבורה". ללא "גבריוּת" אין לכאורה "גבורה", שנתפסת כחיונית כל כך בשדה הקרב. התפיסה של "גבורה" זוהתה בעידן הלאומי עם "אוֹנוּת" ( virility ) ואלימוּת. בניסוחו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה, "מצב הגבר במובן של 'גברי' ( vir ) מחייב להיות 'גבורה' ( virtus )"; אבל אומץ הלב הכרוך בכך מתקשר לעיתים קרובות לפחד – "פחד מהנשי, וקודם כל בתוך עצמו"; "הפחד 'לצאת בבושת פנים' מול 'החברה', וכתוצאה מכך להישלח היישר לקטגוריה הנשית הטיפוסית של ה'חלשים', 'מוגי הלב', ה'רכרוכים', ה'הומואים', וכדומה". גבריות הרואית הופכת למטרה של הגברים, ונאכפת עליהם – לעיתים קרובות באופן אלים – על ידי גברים ונשים כאחד. לפיכך, גברים מעוּדדים לעבור את חוויות הברוטליוּּת של המלחמה, ולעשות זאת ללא תלונה – מבלי "ליילל כמו נשים".   אפשר לייצג את הגישות השונות בהבחנה שבין סימן קריאה [ה"גברי" – !], לבין סימן שאלה [ה"נשי" – ?]. הימין הדתי-הלאומי מייחס לשמאל החילוני-ההומניסטי בעיקר סימני שאלה "נשיים" ו"משפילים". התופעה הזאת מתבטאת לכאורה על ידי "חלל רוחני", "מבוכה", "חיפוש", "ספקות", "תהיות"; זאת בניגוד לאמונות מוניסטיות מוצהרות ונחרצות.   בשיחה שנייה בין שני החוגים, שהתקיימה ב-1975 – שבע שנים לאחר הראשונה – סימני השאלה ניצבו מול סימני הקריאה אולי ביתר שאת: בשיחה הזאת "התייצבו אנשי גוש אמונים כמנהיגות ברורה עם תפיסת עולם ומעשה מוצקים, כאשר מולם המשיכו אנשי [השמאל החילוני-ההומניסטי] להתחבט בפילוס דרכם".   נראה לי כי מה שעומד מאחורי הדברים הוא, ביסודו של דבר, השתלטות של זרם יהודי אחד על עיצוב המציאות וכרסום במה שידוע כ"רוח צה"ל" (במובן הרחב, ולא בהכרח הפורמלי).   התפיסה הלאומית שהתפתחה באירופה המודרנית גרסה כי "הגבר פעיל והאישה סבילה, ואין לבלבל בין שני התפקידים". הוגים ויוצרים רבים שפעלו בתרבות האירופית של מִפנה המאה העשרים תפסו את הגבר היהודי הגלותי כנשי, ויצרו זהות בין יהודיוּת לנשיוּת. במאות האחרונות, בהשפעת תנועות לאומיות אירופיות, שאימצו את תרבות הגוף ההלניסטית והחיו אותה מחדש, גם ראשי התנועה הציונית ביקשו לעצב דור יהודי חדש, מודרני-חילוני, שיהיה בעל גוף שרירי ואתלטי; זאת באופן שונה לגמרי מדמות היהודי הגלותי בעל התודעה הדתית המסורתית והגוף החלש והנשי. אל הגוף החדש התלוותה גם התנהגות גברית-אסרטיבית, אשר באה לידי ביטוי בדרכים שונות – בין היתר במישור המדיני והצבאי.   בהתאם לכך, מקובל היה להניח כי – בחוויה היהודית הלאומית – ה"גלות" מחייבת סבילוּת (נשיוּת), בעוד ה"תקומה" (השם שראש הממשלה בנימין נתניהו, הרגיש כל כך לסמלים, מתעקש לזהות עם המלחמה הנוכחית) מחייבת פעלתנוּת (גבריוּת).   מהבחינה הזאת, בניגוד להוגי התנועה הציונית, ולהוגי הימין הדתי-הלאומי, השמאל החילוני-ההומניסטי מתאפיין לכאורה על ידי סבילות-נשיות, בניגוד לימין הדתי-הלאומי, המתאפיין על ידי פעלתנות-גבריות.   השיח הזה חוזר במידה רבה למחלוקת שהתגלעה בשנות השלושים של המאה העשרים, בין השמאל החילוני-ההומניסטי המצדד ב"הבלגה", לבין הימין הדתי-הלאומי המצדד ב"תגובה". ביסוד גישת ההבלגה עמדה גישה אוניברסליסטית, פציפיסטית, אַ-אקטיביסטית ואינדיבידואליסטית; ביסוד גישת התגובה – גישה פרטיקולריסטית, מיליטריסטית, אקטיביסטית וקולקטיביסטית.   ברל כצנלסון הציע אולי את ההתייחסות הנודעת ביותר למושג ההבלגה, בציינו כי "משמעה 'יהי נשקנו טהור'. אנו לומדים נשק, אנו נושאים נשק, אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו. אבל איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים. הבלגה הרי זו שיטה מדינית ומוסרית כאחת, הנובעת מתוך תולדותינו ומתוך מציאותנו, מתוך אופיינו ומתוך תנאי מלחמתנו. אלמלא היינו נאמנים לעצמנו ונוקטים קו אחר היינו מזמן מפסידים את המערכה. ואילו היינו מקיימים – תחת מעשי גבורה אמיתית – מעשי גבורה מדומה, היינו ממיטים קלון על עצמנו והיינו נאלצים לשלם מחיר יקר ביותר". בניגוד לעמדות המקובלות על מחנה השמאל החילוני-ההומניסטי, מחנה הימין הדתי-הלאומי נטה לתגובה או לשבירת ההבלגה. זאב ז'בוטינסקי אמר באספת עם בוורשה (1938): "בארץ ישראל שבירת ההבלגה היא דבר הכרחי. הכרחי!".   הרצי"ה הוא להבנתי חוליה מקשת מרכזית בין מצדדי ה"תגובה" בזמנו לבין המנהיגות הדתית-הלאומית שבאה אחריו והדוגלת באופן מובהק בגישה הזאת. הרב עודד את תלמידיו, בצורה פרטנית, להצטרף לפעולות אקטיביות מתוך שליחות לאהבת העם והארץ. הוא היה קשור באופן הדוק לאנשי לח"י, וכן היה מזוהה עם תנועת אצ"ל ואף סייע לה בפעולותיה. בעשור האחרון זוהתה גישת ה"הבלגה" עם גישת ה"הרתעה" או ה"הכלה", ומנהיגים – חילוניים ודתיים כאחד – מהמחנה הימני יצאו נגדה.   הד לחילוקי בין האתוס הימני הדתי-הלאומי לבין זה השמאלי החילוני-ההומניסטי התגלה בוויכוח שניטש על פרשת אי-מינויו של תא"ל עופר וינטר לתפקיד בכיר בשדרות הלחימה של צה"ל. יוזכר כי וינטר התפרסם בעקבות "דף קרבי", שפרסם בראשית מבצע צוק איתן (9 ביולי 2014). אל"מ וינטר כתב שם: "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי העזתי, אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל". מפקד החטיבה אמר לחייליו כי הוא סומך עליהם "שיפעלו ברוח לוחמים ישראליים ההולכים חלוצים לפני המחנה. אני נושא עיני לשמים וקורא עמכם, 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכינו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. בשם לוחמי צה"ל ובפרט לוחמי החטיבה והמפקדים עשה ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אותכם' ונאמר אמן". הוא סיים בדברים: "יחד ורק יחד ננצח" – מה שהוכּר כסיסמת הקרב של הימין הישראלי (הדתי והלאומי כאחד) בימים האלה ובזמן הזה.   מנקודת המבט של הימין הדתי-הלאומי, נראה כי אנו נדרשים בימינו לעבור ממה שנתפס כ"נשיוּת גלותית" ("היהודי הישן", ה"מבליג") ל"גבריות ישראלית" ("היהודי החדש", ה"מגיב") – הגבר כ"גיבור", בעל מאפיינים גבריים. מנקודת המבט של השמאלי החילוני-ההומניסטי, נראה כי אנו נדרשים לעבור, חלקית לפחות, בכיוון ההפוך – לדמות של "אנטי-גיבור", בעל מאפיינים נשיים. בעוד שהימין הדתי-הלאומי חותר ל"מסקולניזציה", או לפחות ל"דה-פמיניזציה", של החברה הישראלית, השמאל החילוני-ההומניסטי דואג ל"פמיניזציה" מסוימת שלה. יש לזכור כי, בתפיסה המסורתית, פמיניזציה גוררת הפחתה של לגיטימיוּת, סטטוס וערך. תופעה מקובלת היא שגברים מפחיתים מערכם של יריביהם על ידי הצגתם כ'נשיים', בהנחה כי דה‑מסקולניזציה מביאה בהכרח – בחברה פטריארכלית – להפחתת במעמד, בהערכה ובהשפעה.   מסתבר אם כן כי – לפחות בפרשנות ימנית דתית-לאומית – שאיפתו של הרצל "לרפא את תחלואיו הנפשיים של הגבר היהודי המלנכולי והנשי", לא עלתה יפה, לפחות לגבי מגזרים מסוימים באוכלוסייה היהודית-הישראלית. בניסוחו של הפילוסוף וההיסטוריון היהודי אמריקני-ישראלי דניאל בויארין, הגבר היהודי החילוני-ההומניסטי עומד עדיין דווקא בסימן של "איידלקייט" (מילה יידית שפירושה "עדינות"). בניגוד לערכי הכבוד והכוח של התרבות הגויית, היהדות הגלותית הציבה מודל גבריוּת המבוסס על תחושת עליונות רוחנית ומוסרית. במציאות המדינתית, הארץ ישראלית, התקבעה ההבחנה הפרשנית של חז"ל, "עדינו העצני", המאפשרת להיות רך כתולעת בהסתופפות בבית המדרש, וקשה כעץ בהתגייסות למלחמה.   הימין הדתי-הלאומי הוא זה ששמר לכאורה על התפיסה הציונית של "יהדות השרירים", שבוטאה בצורה מובהקת על ידי ההוגה ממייסדי התנועה הציונית מקס נורדאו, והוא זה שיצא – למרבה הפרדוקס – נגד בלעדיוּת הדימוי של "התלמיד החכם". העיתונאי והסופר יאיר שלג, המתמחה בתחום דת ומדינה בישראל, ביטא זאת באופן הנחרץ ביותר: "הגבר הדתי-הלאומי הוא האחרון בחברה הישראלית שעוד שואף לממש את האתוס הגברי הקלסי".   יש לזכור כי השותפות בנטל ההגנה המזוינת הפכה למאפיין מובהק של הימני הדתי-הלאומי כבר בתקופת היישוב. שותפות במלחמת העולם השנייה, במחתרות, ולאחר מכן השירות בצה"ל, נתפסו כחלק בלתי נפרד מדמותו. אפשר לראות בשיבה לכוח ולכוחניוּת נדבך חשוב בבניין האדם החדש בנוסח הימין הדתי-הלאומי.   הראי"ה, שלאור משנתו מתנהלת ישיבת "מרכז הרב", תמך באקטיביזם, ואף עודד את טיפוח הגבורה הגופנית. באמצעות תפיסת "הקץ המגולה", הוא נתן ביטוי להטמעת האתוס הפעלתני החדש בתפיסתו הדתית הכוללת. הוא קרא לעם היהודי לצאת ממצב הסבילות שבו היה שרוי במהלך שנות הגלות הארוכות, ולאמץ פעלתנוּת בתחומי החיים השונים. הפעלתנות הזאת היא הכרחית לדעתו, ומהווה חלק בלתי נפרד מהגשמת ייעודו הדתי-המשיחי של עם ישראל. בספרו אורות , שיצא לאור עם שובו לארץ-ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוא כתב: "מתוך הצורך הגדול של התגברות הקדושה באחרית הימים על ידי כנסת ישראל, מוכרחת גם הגבורה הגופנית להתעורר ברוב כוח. ועל עובדי ה' באמת החובה מוטלת לזכך את היסוד הפנימי של הגבורה, בגבורה קדושה ברוחניוּת".   הפסיכולוגית והפילוסופית של המוסר, והפמיניסטית היהודייה-האמריקנית קרול גיליגן הצביעה על שתי נקודות מבט המעצבות את השיח המוסרי: "צדק" (justice) מצד אחד, ו"דאגה" או "אִכפתיוּת" (care) מצד אחר. בעבודתה המוקדמת יצרה חלוקה מִגדרית בין שתי נקודות מבט אלו: גברים עוסקים לעיתים קרובות בצדק. בטיעוניהם המוסריים הם נוטים להסתמך על עקרונות מופשטים המושתתים על מערכת חוקית אוניברסלית, אובייקטיבית, רציונלית ולוגית. לעומת זאת, נשים עוסקות לעיתים קרובות יותר בעניינים מוסריים מוגדרים ומַמשיים של דאגה או אִכפתיוּת. נשים מתמקדות בטיעוניהן המוסריים בפרטים הקשריים ובתגוּבתיוּת רִגְשִׁית. הן מגלות רצון להימנע מפגיעה באחרים גם במחיר של הקרבה עצמית. נראה בעליל כי בעניין הזה, בעוד שהשמאל החילוני-ההומניסטי מגלה "מוסר נשי", המתבסס על דאגה ועל אִכפתיוּת, הימין הדתי-הלאומי מגלה "מוסר גברי", המתבסס על צדק.   עמרם הישראלי (גבעת חיים), שניהל וערך את השיחה עם "חוג מרכז הרב", העיר כי "יש משהו בדת ובתחושת האדם הדתי שמקל עליו להזדהות עם המשימה הלאומית... ההקרבה והעקדה של היחיד למען הכלל ושליחותו נראית להם ברורה מאוד וחסרת פשרות. לכן גם אויב נתפס אצלם באופן הרבה יותר פשוט. לגביהם, האויב הוא בן לקבוצה אחרת שהרגשות שלך אינם תופסים לגביו. המשימה הכללית מחייבת להעמיד את האויב מעבר למידת הרחמים בשלב הלחימה".   ישראל נחשבים "רחמנים בני רחמים", אבל התכונה הזאת מאפיינת ככל הנראה קודם כל את היהודים המשתייכים לשמאל החילוני-ההומניסטי ולא לימין הדתי-הלאומי. לאחרונה מתעוררת תחושה שכאשר נעשה שימוש במטבע הלשון הזה בימין הדתי-הלאומי, הכוונה בדרך כלל לנסות להתגבר על התכונה המעיקה והרכרוכית הזאת.   הרב שלמה אבינר (נשיא ישיבת ירושלים, מתלמידיו הבולטים של הרצי"ה) הציג את ההבחנה בין הגבר לבין האישה, שנוגעת להבנתו להבדל שבין ה"שכל" לבין ה"רגש": "על פי רוב, כישרון השכל באנשים גדול יותר, ולעומתו גדול יותר כישרון הרגש בנשים". הוא פירט כי "השכל [המאפיין את 'האיש' ה'נותן'] הוא כובש ופועל, והרגש [המאפיין את 'האישה', ה'מקבלת'] נפעל ומתרשם. מפלֵס לו השכל נתיבו בזה העולם, מוכיח, רודה ובונה עולמות. שוכן לו הרגש בעולם הזה, נכנע, משתאה, מתפעל ובולע רישומיו הכבירים. זהו חילוק עצום. השכל עיננו לפעול על העולם. והרגש עניינו לקלוט מה שבא מבחוץ".   תמונת העולם המצטיירת כאן מבחינה בין פעילוּת, שכליוּת, רוח, נפש, וכדומה מצד אחד (זה ה"גברי"); סבילוּת, רגשנוּת, חומר, גוף וכדומה מצד אחר (זה ה"נשי"). אני סבור כי נקודת המבט של "צדק" בניגוד ל"אכפתיות", ומכלול ההבחנות שהוצעו לעיל, משפיעה גם על היחס שלו זוכים החטופים המצויים בשבי חמא"ס וארגוני טרור אחרים – ובכלל זה זקנים, נשים וילדים, שאפשר היה לצפות שיחוסו עליהם באופן מיוחד.   טענתי היא כי שני השיחים, מימין ומשמאל, משקפים תפיסות שונות של גבריוּת או – במושגים של רייווו קונל – "גברוּּיוֹֹת" שונות. המושג הזה מסמן את העובדה שאין גבריוּת אחת בלבד אלא קיימות גברוּיוֹֹת רבות המוּבְנוֹת באמצעות שילוב מיצבים של מגדר ושיוכים קבוצתיים אחרים, דוגמת מעמד וגזע. זאת ועוד, גבריוּת ונשיוּת צריכים להיתפס כרבים ונזילים, ולפיכך – חיים כגבר או כאישה עשוי ללבוש צורות רבות ושונות (אף ללא "ניתוחי המרה" מטילים אֵימה).   נראה כי לשון השיח ה"נשית" וה"רגשית" יותר, אפיינה אמנם את השמאל החילוני-ההומניסטי. לדוגמה, שמואל גורדון (משמר העמק) אמר ב"שיח לוחמים": "לקחתי את המלחמה הזאת בצורה רגשית מאוד". לעומת זאת, יואל בן נון אמר: "אני הרגשתי בזמן המלחמה... בזמן הקרבות – אטימוּת... אמרתי: להרוג... כל מי שרואים – להרוג". אנשי "חוג מרכז הרב", שייצגו למעשה את הימין הדתי-הלאומי, ייצגו – בניסוחו של עמוס עוז –גבריוּת "מגושמת, זחוחה ויהירה, שיכורת כוח".   בניסוחו של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה (שנזכר לעיל), "המוסר הגברי של הכבוד מיתרגם לעמדה זקופה, למבט ישיר בעיניים, וכדומה" [יותר כ-! מאשר כ-?]. החשש הגדול של הימין הדתי-הלאומי היה ונותר במידה רבה שמדינת ישראל מתרחקת מ"המוסר הגברי", והופכת ל"רכרוכית", ל"רפויה", ל"נשית" – לסוג של "Sissy Land".   התיבה "קוממיוּת" מופיעה במקרא פעם אחת בלבד: " אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". רש"י פירש שַם: "בקומה זקופה ולא יראים מכל בריה". היה מי שהסביר: "זה דור שהגולה כפתה עליו להרכין ראשו.  זה דור שזכה להקים מדינה, והקמה זאת זקפה את ראשו, לא בפריסה היסטורית, בפריסה הקצרה של חייו הוא, הגולה כופה הרכנת ראש, החירות מרוממת".   מסתבר אם כן כי "אין-האונות של חסרי הריבונות" הוחלפה ב"אונות". "קוממיות" פירושה "כבוד", בניגוד ל"השפלה". בהקשר הזה, טבח ה-7 באוקטובר נתפס כאנטי-תזה לגבריות הישראלית ההרואית; כמציין אובדן כבוד והשפלה לאומית. מבחינתם, ה"מחדל" (המוכר ציבורית בקרב הימין כ"קונספציה") העיד על תהליך של "דה‑מסקולניזציה" או "פמיניזציה" של אליטה מרכזית בלאום הישראלי – בני ההתיישבות העובדת ובני הקיבוצים (שרבים מהם נספו ביישוביהם בעוטף עזה, באַקט גורלי ואולי גם שמיימי).   בניגוד למלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים – בדומה למלחמת חרבות ברזל, שהחלה גם היא בהפתעה-רבתי – לא השתלבה כראוי בתבניות החשיבה של ההגות הימנית הדתית-הלאומית. בקרב רבנים ימנים לאומיים-דתיים התעוררה תשוקה עזה לשקם את הריבונות הלאומית – הגברית, הבלתי כנועה והבלתי חדירה – שנרמסה באותה המלחמה, כשם שזו נרמסה עדי עפר ואפר עם "טבח שמחת תורה", האכזרי המשפיל מאין כמוהו.   גרשון שפט (תלמיד מרכז הרב שהשתתף ב"שיח לוחמים" בזמנו, ולימים איש ציבור, מראשי גוש אמונים וממייסדי קיבוץ עין צורים, וחבר כנסח מטעם מפלגת התחיה, בראשות יובל נאמן) העיד כי יצאנו מהמלחמה הזאת "מוכים ומושפלים". הוא הזכיר את מקום "הכבוד הלאומי". לדבריו, "לנוכח המלחמה, אבד הכבוד הזה".   במסגרת "שיח לוחמים בעשור למלחמת יום הכיפורים" של "לוחמים מבני הישיבות" (1986) אמר הרב שמעון גרשון רוזנברג ז"ל (המוכּר בשם שג"ר), ראש ישיבת שיח יצחק והוגה דעות עם מאפיינים ניאו-חסידיים ופוסט-מודרניים – אז מישיבת הכותל – את הדברים הבאים: "אני חושב שיש כאן סימן שאלה גדול בכל הנושא הזה, ושאנשים לא העמיקו, לא התבוננו, לא תפסו את התשובות לאותו צל אמונה. זאת אומרת, מצד האמונה – האמונה אינה נחלשת. להפך, היא מתחזקת הרבה יותר, ודווקא מכוח הצל שבה". בסיפא של דברי שג"ר נמצא יסוד פאלי ברור, המהדהד במידה רבה את דבריו הפילוסוף והסמיוטיקאי האיטלקי אומברטו אקו: "היות שחיים של מלחמה תמידית וגבורה הם קשים, הפשיסט מתיק את רצונו בעוצמה לתחומים מיניים. היות שגם מיניות היא משחק מורכב, הוא נוטה לשחק עם כלי נשק כתחליף לפאלוס".   הרב שג"ר אזכר פיתוח רעיון מעטו של ר' נחמן מברסלב: "מי שיוצא וכלי זיינו בידו, מי שיוצא והלולב בידו, זהו הסימן שהוא ניצח בדין. שואל ר' נחמן: מי שניצח במלחמה, מניח את כלי הנשק, מה הוא צריך לטייל הלאה עם הרובה שלו, עם החנית שלו, בשביל מה זה טוב? והוא עונה [לתשומת ליבו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו]: הניצחון המוחלט על עמלק הוא בלתי אפשרי... אנחנו נהיה תמיד במלחמה. הניצחון שלנו הוא בזה שאנחנו לא מתייאשים וממשיכים הלאה להחזיק את הנשק. ממשיכים הלאה להחזיק את הלולב והאתרוג ולא נשברים באמצע".   הדברים האלה עולים בקנה אחד עם הסיסמה המתנוססת על כותל המזרח של ישיבת חברון: "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידיהם". זאת בדומה למוטו המלווה את ה"יזכור" שבפתח ספרו של הרב יהודה עמיטל – ראש הישיבה המייסד של ישיבת ההסדר הר עציון, המתונה יחסית – המעלות ממעמקים : "כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה ממי למדו, מן הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'ה' איש מלחמה'".   דוגמה מובהקת היא תמונת הניצחון (הפאלית) של יוסי בן חנן, קצין המבצעים של חטיבה 7, במימי תעלת סואץ, לאחר מלחמת ששת הימים, שהתפרסמה על שער גיליון The Life Magazine (23 ביוני 1967). הרובה [במקרה הזה הקלשניקוב האגדי] נתפס לא פעם כחפץ ארוטי. הלוחמים הגברים רואים בו כלי זין נוסף, ואולי אף חיוני יותר. בסרט חטאי המלחמה  (1989) – המאזכר סצנה נודעת מהסרט מטאל ג'אקט  (1987) – מופיע המונולוג הבא: "הצבא קורא לזה נשק [מצביע על הרובה]; אבל אין זה נשק. זהו נשק [אוחז באיבר המין]. זה רובה, זה ללחימה; וזה [איבר המין] להנאה".   לצורך המאמץ הזה – שכרוך בעמידה איתנה, ללא שבירה או רפיסוּת – גייס הימין הדתי-הלאומי את כוחו ואונו. בעיקר לאחר ה"רפיסות" של מלחמת יום הכיפורים החל זרם מוגבר של דתיים-לאומיים להתגייס ליחידות קביות בצה"ל. לצורך עידוד ההתנדבות וחיזוק הזהות של המתגייסים לשירות מלא הוקמו "מכינות קדם-צבאיות תורניות". בעקבות הצעדים האלה ואחרים גדל שיעור החיילים הדתיים-הלאומיים המשרתים ביחידות הקרביות של צה"ל. השירות הצבאי הפך לרכיב מכונן עוד יותר בדמותו הרוחנית והחברתית של הצעיר הציוני-הדתי. חובשי הכיפות הסרוגות הפכו לחלק ניכּר משדרת הפיקוד של היחידות הקרביות, וגברה נוכחותם ביחידות המובחרות ובתפקידי קצונה בכלל. כך הלכה והתגלמה התופעה שהוכּרה כ"חילופי האליטות", שבמסגרתה חובשי הכיפות הסרוגות דחקו את בני ההתיישבות העובדת ובני הקיבוצים בתפקיד המסורתי של "החלוץ לפני המחנה".   רמז לטרנספורמציה בדעותיהם ובהשקפותיהם של בני הקיבוצים עלה מדבריו של גד אופז (אילת השחר), המובאים באסופה "שיח לוחמים": "הטיפוס הקיבוצניקי הצבאי אינו הטיפוס הספרטני. הוא אינו הטיפוס שהצבא והמלחמה הם בשבילו דרך חיים. אלא זהו כנראה אדם שאלה התחומים שבהם ניתן להוכיח את יכולתו. במקום להעביר קצת אנרגיה לתחומים פוליטיים, רוחניים, אומנותיים – האנרגיה כמעט כולה הופנתה עדיין לזרום בתחומים המעשיים האלה. ויש בכך סכנה לא מעטה... אם לפחות היושבים כאן יגיעו באמת להכּרה הזו בעקבות המלחמה, בעקבות דברים אחרים, שהגיע הזמן להתחיל לטפח דמות אחרת ולשאוף לאידיאלים אחרים ולמשימות אחרות – הרי שיש בזה הישג חשוב. כשם שבן הקיבוץ הוכיח את עצמו בשירות הצבאי ובתחום המשקי כבעל יכולת רבה, אין ספק שהוא יכול גם להוכיח את עצמו בתחומים אחרים".   ה"ספרטנים" החדשים – בדומה לאלה הישנים, שהתפרסמו בזכות אורח חייהם של אזרחיה ולוחמיה בעת העתיקה – הם אם כך לא אחרים מאשר בני הימין הדתי-הלאומי, ההולכים ומתבצרים בעמדותיהם המיליטנטיוֹת (הלוחמניות, התוקפניות, הקרביות) ובתפיסותיהם המיליטריסטיות (מכלול הרעיונות שמטפחים ערכים צבאיים בעניינים צבאיים ואזרחיים כאחד).   בעניין הזה – ובעיקר בתפיסת המלחמה, הכיבוש ושלמות הארץ – ההבדלים בין שני החוגים נראים תהומיים. ההגות של הימין הדתי-הלאומי ביססה את הרכיב המיליטריסטי בדמותו של "האדם החדש" שעיצבה, והעמיקה אותו. הערכת הכוח הפיזי נקבעה בדמותו של הציוני הדתי החדש. הראי"ה פנה לכל חייל והורה לו לדעת ולזכור "את שייכותו החיונית אל צבא מלך העולמים, את תפקידו ההיסטורי והאידיאלי במשימת ההנהגה העליונה של מקרא דורותינו". המיליטריזם הישראלי הוא, לשיטתו, "מיליטריזם אלוהי". הראי"ה כתב – בפרק "המלחמה" בספרו אורות , שהפך מעין טקסט קנוני המשמש יסוד מעצב רב-חשיבות בגיבוש תפיסת המלחמה של רבני הימין הדתי-הלאומי – כי "המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל עם, עד שמתבלטת צורתו ויוצאת אל הפועל בגמרה בכל פרטי מעמקיה... על כן בכל זמן שמלכויות מתגרות זו בזו יוצאים אל הפועל ציורים מיוחדים להשלמתם של העמים". נגזרת מכך: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח משיח", כלומר הכוח המקדם את המציאות ומצעיד אותה אל עבר מגמתה העליונה, "ואחר כך כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר". לדעתו, אין סתירה בין העיסוק שלנו במלחמות לבין מעמדנו המוסרי: "אין לנו כלל להתבושש באותן המלחמות אשר עשינו לצורכי תקומתנו ובאותה המשטמה אשר עוררנו בליבנו נגד הקמים עלינו להכחיד את קיומנו". שכן, גם אם כל מטרת המלחמה הייתה כדי לשרוד ולחיות – אין בזה בושה, קל וחומר כאשר מטרת המלחמה בעם ישראל היא להביא אור לעולם כולו". הרצי"ה נטל את דברי הראי"ה שעסקו במלחמתם של עמי אירופה אלה באלה והחיל אותם על מלחמות ישראל, שבעיניו מקדמות את הגאולה ההולכת וקורמת עור וגידים בזמננו.   חוקר מחשבת ישראל חגי שטמלר ציין כי "התבטאויותיו של הרצי"ה על קדושת הצבא וכלי הנשק, הערצת הכוח הצבאי והאלהת המיליטריזם הישראלי עוררו ביקורת רבה, וניסיונות מצד תלמידיו להסביר את דבריו". הרצי"ה ראה את מלחמות ישראל כשלבים בגאולה, והחשיב אותן למלחמות מצווה; זאת על יסוד דברי הרמב"ן, המונֵה את מצוות יישוב ארץ ישראל מן התורה, והרמב"ם, הכותב ש"מלחמת מצווה זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".   כבר ב-1919 כתב הרצי"ה כי "המצאת חיל צבא הגון... במקומות הפורענויות היא הפעולה המעשית העיקרית הנחוצה להגנת החיים השלמים. הוא לא ראה בכך כל סתירה מוסרית, כי כאשר מדובר ב'התגוננות כלפי רוצח הבא להרוג אותנו' – הרי שעל כך אנו מצווים 'בא להורגך – השכם להורגו', ו'אין בזה סילוף צדק, אלא העמדת וחיזוק הצדק'". הרצי"ה סבר כי המלחמה המנוהלת על ידי המדינה ומיועדת לכיבוש הארץ היא בגדר מצווה המוטלת על כלל ישראל, "ומשום כך כל השייך אליה, כל כלי הנשק למיניהם, מתוצרתנו ומתוצרתם של גויים, כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל – הכל הוא קודש". קשה שלא לשאוף, ולו כמלוא הנימה, את והניחוח הפשיסטי שנלווה לדברים האלה.   לאחר המלחמה, הרצי"ה הגדיר אותה כמעשה אלוקי של "שברון עול גויים מעל צווארנו", וכמלחמת קודש המובנת בתוך תהליך הגאולה ומכוונת להגשמתה. הניצחון במלחמת ששת הימים הביא את הרצי"ה לראות בעיסוק הצבאי לא רק סימן מובהק של תחייה וגאולה אלא שיחד עם החזרת הריבונות על המרחבים התנכיים הוא ראה בעצם שיבתו של עם ישראל לפעילות צבאית את אחד הביטויים של הגאולה ואחת מדרכי ההשגחה האלוהית בהיסטוריה. אחד מעיקריה הבולטים של התפיסה הזו היה הנחת היסוד כי אירועים היסטוריים הם ביטוי של ההשגחה האלוהית, וכי יש צורך לפרשם ולפעול בהתאם למשמעותם. בדרך הזו משמשת הפרשנות הגואלת של הראי"ה דרך להטמיע לא רק את הופעת הלאומיות ואת ביטויה במישור ההיסטורי, אלא אף את המדינה ופעולותיה.   רבנים יוצאי בית מדרשו של הרצי"ה השתיתו את תפיסותיהם העקרוניות של הראי"ה והרצי"ה גם על מערכות קונקרטיות שבהן התעמתה מדינת ישראל עם שכנותיה כך לדוגמה, הרב שלמה אבינר הדהד את דברי רבניו: "כל מלחמה היא שלב בגאולת ישראל. הגאולה מופיעה במדרגות, מלחמה אחר מלחמה. כל המלחמות שעברו עלינו הן שלבים בגאולת ישראל, בין שהיו לפני קום המדינה בין אחריה; בין שהיו לפני כיבוש ירושלים בין שהיו לאחר הכיבוש".   הרב עודד ולנסקי, ר"מ בישיבת הר המור (בראשותו של הרב צבי ישראל טאו), ומחבר ספרים באמונה בכלל ובדיני מלחמה בפרט, קבע: "עם היפתח 'הקץ המגולה' בדורות האחרונים, והאומה הולכת ונעורה מתרדמתה הגלותית ושבה וקמה לתחייה מחדש בארץ ישראל, הולכים ושבים אלינו לאט-לאט אף כל אלה היסודות השכוחים והאבודים, חוזרים ונוסדים הם, מתגדלים ומשתכללים... כי ד' אלוהינו הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, הולכת ונעשית תדיר מכוח הדחיפה הרוחנית העליונה והפנימית, ממקור הנס המופיע ממרומים להעצים ולהגביר חילינו, ההתעוררות וההתאמצות, ההתחכמות וההתגברות, לתנופת ההצלה והניצחון על הכוחות המשחיתים המתנגדים לקיומנו. במהלך ישועתו ומעשה הצלתו ותקומתו של כלל-ישראל בדורות האחרונים, באים אנחנו באופן המפליא לב כל הוגה וחושב, לידי 'מגע ישיר וברור וגלוי, עם 'רוח הגבורה והדעה להילחם' המופיע עלינו, גם בניסא רבא וגם בניסא זוטא ומנצחנו בנגינותיו'".   לעומת זאת, נראה כי השמאל החילוני-ההומניסטי קורא ל"דה-מיליטריזציה" של החברה הישראלית – תהליך הדרגתי שבעקבותיו הדברים הופכים לתלויים פחות בערכים צבאיים או באישור צבאי לגבי ערכם והשפעתם.   המלחמה – שמחייבת "אחדות" – מטשטשת לאחרונה את ההבדלים בין החוגים השונים. עם זאת, דיבורֵי אחדות לחוד ואמונה מבדילה לחוד. אברהם שפירא, מי שערך בזמנו את "שיח לוחמים", עמד באופן נחרץ על פער ההשקפות והדעות שהתגלע בין שני המחנות: "קיימת כאן תהום... שלא ניתן לגשר עליה כלל וכלל". הרב אבינר ביטא את הדברים באופן ישיר יותר: "אנו קשורים למדינה הרבה יותר, ונאמנים הרבה יותר, מאנשים שהם ריקים מתורה, כי אנו שייכים אל המדינה הזאת מתוך קדושתה האלוהית... כל ההתעוררות הציונית החלה מכוח התורה הקדושה ורק אחר כך התרחב מהלך זה והתפשט לכל האומה הישראלית וגם לאנשים ריקים מתורה... זאת אומרת שאין לנו לומר שאנו מצטרפים לחילונים במעשה האמונה הקדושה, אלא אנחנו באים מעצמנו, מפנימיות היהדות ועוד האמונה הקדושה, לבנות את בניין בית ישראל ולהקים את ארץ החיים. ואף על פי שאחינו, שנשתבשו ונתקלקלו בדעות ובמעשים, לצערנו, הכינו הרבה ובּנו הרבה, עדיין רבה העבודה הגדולה של בניין המדינה האידיאלית על פי התורה והזרחת האור הפנימי, של תורת ד', במעשה בניין הארץ".   הרב יגאל אריאל (רב היישוב נוב בקמת הגולן לשעבר, ראש מדרשת הגולן ומייסד הישיבה התיכונית חיספין, ובצעירותו תלמיד בישיבת מרכז הרב) כתב ללא כחל ושרק כי "[במלחמת ששת הימים] הסתמן תחילתו של הקרע הנפשי בין שני החלקים האלה של הציבור; קרע שהועמק והפך לתהום אחרי מלחמת יום הכיפורים... [השמאל החילוני-ההומניסטי] אימץ לעצמו את חזון השלום והמוסר; [הימין הדתי-הלאומי] – את הארץ וגאולתה. הקרע הזה מאיים זה שנות דור על אחדות העם, שני המחנות מנטרלים זה את זה וגורמים לכולנו לאבד חלילה גם את הארץ וגם את תקוות השלום".   נראה כי התבוננותו נכונה גם לימים האלה, ואולי ביתר שאת. הקרע הגיע לשיאו עם כינונה של הממשלה השלושים-ושבע, "ממשלת ימין מלא-מלא", בראשותו של בנימין נתניהו, שהתגלתה לימים כממשלת "נתניהו-בן-גביר". הבדלי ההשקפות והדעות המקוטבים הניכרים היום נראים כאילו הם מתמקדים בעניין אחד: "הפאלוס הלאומי".   בחוגים רחבים בחברה הישראלית התעורר – בעיקר אחרי "השבת השחורה" של ה-7 באוקטובר 2023 – צורך דחוף לשקם, לפחות סמלית אם לא ממשית, את אונו של הפאלוס הלאומי. השיקום מחייב "עמידה איתנה", "זקיפות קומה", "נוקשות", "אונוּת" ("פוטנטיוּת" בלעז) – כל אלה מתבטאים בסממנים פאליים בולטים. ה"פאלוס" משמש בתרבות הכללית בכלל, ובתנועות לאומניות בכלל – הרואות בניסיון להרמוניה בין אומות ולשלום רכרוכיות או חולשה נשית – כסמל של המשכיות החיים, כוח פעיל של בריאה חדשה, והפצה של אנרגיה קוסמי. נותרת לתהות: האם אנו עתידים לחוות, במהרה בימינו, זקפה מלאה ואיתנה? צילום: עידן ירון

נראה כי אישים מסוימים בישראל מייצגים יותר מכל מבנה אישיות פאלי  (מיוונית ולטינית, "להתנפח"), ובכך מציבים איוּם חמור על החברה והמדינה בישראל.   הרופא הפסיכיאטר האמריקני ממוצא יהודי אדמונד ג'ייקובסון (מפתח טיפולי ההרפיה הראשונים, המבוססים מדעית) הסביר כי בני אדם מסוימים רוכשים ביטחון עצמי בעיקר על ידי סיפוק המשאלה המקורית הפאלית שלהם להשגת אומניפוטנציה  (תחושת כל-יכול). מכיוון שהם לא יכולים להיות אומניפוטנטיים, הרי בהכרח ההערכה-עצמית שלהם אינה עומדת בציפיות. כתוצאה מכך, הם מפתחים מוטיבציה אובססיבית להוכיח שהם בעלי ערך.   בעוד שאגו הכרחי כדי להניע קִדמה ולהוביל להישגים, אגו בלתי נשלט גובר על השכל, המוסר והדאגה לאחרים. אגו פאלי מנופח הביא במשך ההיסטוריה לקריסת ציביליזציות, אימפריות, חברות, ארגונים ומנהיגים לא מעטים.   בעלי אגו פאלי מנופח מגלים סממנים גרנדיוזיים – התנהגות מניפולטיבית, ותשוקה עזה לעוצמה. הנטיות האלו מלוות בייחוס-עצמי של חשיבות מוגזמת, בתחושת עליונוּת ובתביעת זכויות-יתר.   כאשר אגו פאלי מנופח משתלב באופן מוגזם בזהות-העצמית, הוא עשוי לעורר אמון-יתר ביכולות – גם בהיעדר כישורים ומיומנויות נדרשים – והערכת-יתר בהישגים האישיים ובתרומות החברתיות.   אגו פאלי מנופח עשוי לעוות את תהליך קבלת ההחלטות, ובהתאם גם את ההתנהגות בפועל. אנשים בעלי אגו כזה עשויים להגיב תגובת-יתר, או ליטול סיכונים לא מחושבים.   אגו פאלי מנופח בא לידי ביטוי בצורך בהערצה ובאישור; בחוסר יכולת ועניין להאזין לאחרים; בקושי לקבל ביקורת; בתחושה מתמדת של תחרות; בתפיסת מצבים, טריוויאליים ככל שיהיו, כ"משחק סכום אפס".   אגו פאלי מנופח משתקף בהיעדר חמלה לאחרים. הוא גורר קשיים ביחסים אישיים ומקצועיים, בהחדירו בהם יהירות והיעדר אמפתיה.   כאשר אישיות כזאת ממלאת תפקיד מפתח שלטוני – מתוך יומרות מופרזות, ללא כיסוי אישי-אישיותי מתאים – המחיר משולם על ידי כולנו. ברור כי מי שהציב בעל מבנה אישיות כזה בתפקיד בעל ערך נושא באחריות יותר מכל – "אין עבירה ללא אשמה". צילום: עידן ירון

מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב.   המקום שבו אנו צודקים הוא קשה ורמוס כמו חצר.   אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת, כמו חריש.   ולחישה תשמע במקום שבו היה הבית אשר נחרב. (יהודה עמיחי, 1962) על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

רכז ביטחון שוטף צבאי (רבש"ץ) הוא האחראי על אבטחת יישוב בשגרה ובחירום, עד הגעת כוחות צה"ל או משטרת ישראל. עליו מוטל התפקיד להיות חוליית הקישור בין גורמי ביטחון אזוריים וגופי חירום כלליים לבין היישוב ותושביו.   הרבש"ץ כפוף מנהלית למועצה האזורית או לממונה חירום וביטחון ברשות המקומית; ומקצועית למפקד החטיבה המרחבית (חטמ"ר) שהיישוב נמצא בתחומה.   באזורים הכפופים לצה"ל, כתחליף הריבון, כמו יו"ש, הרבש"ץ פועל מול הכוחות עליהם מוטלת אבטחת היישוב שבו הוא מתגורר. הוא אחראי על מערכת הביטחון ביישוב או במועצה המקומית שעליה הוא ממונה, ביחד עם כיתת הכוננות שבאחריותו, בעבודה מול גורמי צה"ל בגזרתו.   כיתת הכוננות – המורכבת מאנשי היישוב, שעברו הכשרה מיוחדת – היא כוח אבטחה מצומצם, המיועד לפעול במהירות, להציע מענה ראשוני לאירוע ביטחוני, עד להגעת כוחות נוספים של צה"ל או משטרת ישראל, ולסייע לכוחות לאחר הגעתם. פעילות כיתות הכוננות ביו"ש מוכתב על ידי צו בדבר התגוננות אזרחית (1951); צו בדבר הסדרת השמירה ביישובים (1961); פקודת המשטרה (1971). את שכר הרבש"צים מממן כיום מתקציבו משרד הביטחון. הרבש"צים ממלאים את תפקידם מתוקף כתב מינוי, המוענק להם על ידי מפקד החטמ"ר אשר בגזרתו הם פועלים.   תפקידו הרבש"ץ כולל מגוון משימות ותחומי אחריות: ניהול צוותי הביטחון המקומיים – גיוס, הכשרה והפעלה של צוותי מתנדבים מקומיים, שישמשו ככוח ביטחוני יישובי, ופיקוד עליהם. כוחות אלה פועלים בשגרה ובחירום לשמירת הביטחון בתוך היישוב ומסביב לו; קשר עם כוחות הביטחון – תיאום הפעילות הביטחונית ביישוב עם כוחות הביטחון, כמו צה"ל, משטרת ישראל ומג"ב. התיאום הזה כולל העברת דיווחים על מצבים חשודים, ניהול אירועי חירום והפעלה משותפת של כוחות הביטחון בשטח; זיהוי איומים וטיפול בהם – אחריות על זיהוי מקורות איוּם אפשריים, כגון חדירות בלתי חוקיות, פעולות טרור ואיומים אחרים. במקרים כאלה, עליו להפעיל את כיתות הכוננות, ולתאם את הפעילות של כוחות הביטחון; תחזוקת אמצעי ביטחון – תחזוקה ותפעול של אמצעי הביטחון ביישוב – כולל גדרות ביטחון, מצלמות מעקב, מערכות התרעה, כלי נשק ואביזרי הגנה, וכן אמצעים טכנולוגיים נוספים; שגרה וחירום – בשגרה, תחזוקת מערכות הביטחון ותרגולים; בחירום, הפעלת מערך הביטחון כולו, כדי להגן על היישוב.   הרבש"ץ הוא בעל מעמד מיוחד. הוא אינו חייל או שוטר, אלא אזרח, לרוב תושב ההתנחלות שבה הוא מועסק. הוא פועל מטעם גוף אזרחי (המועצה האזורית המתאימה), אבל מקבל הכשרה מגוף ביטחוני (פיקוד המרכז של צה"ל ואוגדת איו"ש); מקבל נשק ורכב מצה"ל, ופועל על פי סמכויות שהוקנו לו על ידי המפקד הצבאי.   בעדות מ-2013, שנמסרה ל"שוברים שתיקה", אמר חייל מילואים: "הסיפור של [האזור] זה שאין שם חוק פורמלי, יש שם חוק שנקבע על ידי פרסונות. האישיות של הרבש"ץ תשפיע מאוד על ההתנהלות... יש רבש"צים מאוד סובלניים, גרים שם כבר המון זמן ומכירים את האוכלוסייה; יש יחסי כבוד לסובבים אותם... בעיקרון, הרבש"ץ מגדיר גבול גזרה... הרבש"צים הרבה פעמים הם העיניים. כל רבש"ץ הוא שליט בארצו" – מעין "שריף" של הגזרה שעליה הוא אמון.   הניסיון האמריקני לגבי שריפים הזכרת ה"שריף" האמריקני אינה מקרית. שורה של מחקרים שנערכו בשנים האחרונות לגבי שריפים בארצות הברית ציירו תמונה עגומה למדיי.   שריף (Sheriff – מילה שתפתחה מהצירוף shire-reeve, "אוכף חוק מחוזי") הוא נציג הדין בעל אחריות על אזור או מחוז. ברחבי ארצות הברית מצויים מעל שלושת-אלפים שריפים, בעלי מעמד שיטורי מיוחד. תפקיד השריף שונה בהגדרתו במידה רבה ממקום למקום. ככלל, השריף נותן מענה ביטחוני ופרטני למחוז עליו הוא מופקד. באירועי שגרה, שריף מחוזי מאבד את סמכותו ברגע שהוא יוצא מתחום שיפוטו, והוא אינו רשאי לאכוף את החוק ללא אישור מפורש מהגורם המופקד על האזור שבו הוא נמצא.   שריפים הם ביורוקרטים שיש להם זכות חוקית לפגוע באנשים ולהרוג אותם; זאת תוך ריסונים ובלמים מעטים. הם קובעים ומיישמים מערכת רחבה של קווי מדיניות משלהם.   סמכותו של השריף והאוטונומיה שלו נרחבות ביותר. עובדה זאת יוצרת סביבה שבה תחושת הדיווחיות של בעלי התפקיד פוחתת, והאמצעים העומדים לרשותו עשויים להיות מכוונים לקידום מטרות דתיות, פוליטיות ואידיאולוגיות מסוימות. שריפים ידועים בנטייתם לבצע התנהגות לא ראויה, הגובלת לעיתים בעבריינות או בפשיעה.   היסטורית, התפתחות תפקיד השריף הייתה מקבילה להתבססות הקולוניאליזם. התפקיד הופיע לראשונה ב-1634, עם הגעתם של הקולוניאליסטים הבריטים לאמריקה. השריפים סייעו להתפשטות האימפריאלית של ארצות הברית ממערב לנהר המיסיסיפי (שמקורו בצפון מינסוטה, וזרימתו דרומה עד מפרץ מקסיקו). כאשר ארצות הברית התפשטה מערבה, השריפים יועדו להיות אוכפי החוק הרשמיים העיקריים, ולעיתים גם הבלעדיים. השריפים באזורי הספר שימשו לעיתים קרובות כנציגים היחידים של אכיפת החוק, בזמנים שבהם המתיישבים עסקו באלימות כלפי האוכלוסיות המקומיות (שחורים, ילידים, מקסיקנים-אמריקנים, ועוד). האלימות ה"חוקית" כללה מעצרים, ירי, הרג של תושבים לא-לבנים, וכדומה.   שתי מגמות צריכות לעורר בנו דאגה מיוחדת: ראשית, פגיעה במיעוטים שוליים במרחב; שנית, חבירה לגורמי ימין קיצוני, ושיתוף פעולה איתם, עד כדי כך שהם מהווים מקשה אחת.   שריפים שיש להם דעות שליליות לגבי אוכלוסייה כלשהי, עשויים להנהיג מדיניות ענישה כלפי אותה האוכלוסייה, ובכך להגביר את חוסר השוויון, ולא פעם לבסס את העליונות הלבנה; זאת בסיוע ממשי של קבוצות רדיקליות וקיצוניות ויג'ילנטיות, שמוענקת להם יד חופשית לפעול באזור כדי להגשים את המטרות האלו. השריפים נהנים לא פעם מכך שעומדים לרשותם פעילים שאפשר לנצלם לצורכי תגובה גזענית אלימה – מהירה, זולה, ומתמידה.   מסתבר כי, ככלל, תפקיד השריפים קידם אלימות קהילתית, עודד ויג'ילנטיות, וחיזק עליונות לבנה בקהילות ב"מערב הפרוע".   הפעלת רבש"צים ביו"ש תפקידו של הרבש"ץ ביו"ש מקיף יותר מאשר זה בתחומי הקו הירוק. הרבש"צים ביו"ש כפופים לצו צבאי, שמעניק להם סמכויות נרחבות יותר – כולל אפשרות לעכב אדם, לעצור אותו, לערוך עליו חיפוש, וגם לתפוס חפצים המעלים אצלם חשד.   הרבש"צים הם אלה המתווכים בין המתנחלים לבין כוחות הביטחון. הם נתפסים על ידי האחרונים כבני-סמכא, מכיוון שהם נמצאים בשטח שנים רבות, בעוד שהמפקדים והחיילים מתחליפים באופן תדיר. תיאור המצב, כפי שהם מוסרים אותו – מתוך אינטרסים מוגדרים – הוא הבסיס להבנה של כוחות הביטחון באשר למתרחש בשטח, ובעקבות כך נגזר האופן שבו הם מטפלים באירועים שונים.   ב-2009 הורחבה סמכות הרבש"צים ביו"ש, ומאז בסמכותם לפעול גם מחוץ לשטח ההתנחלות, ב"מרחב השמירה" המוגדר סביבה, הכולל לא פעם מאחזים בלתי-חוקיים.   החל מיולי 2024, תנאי הרבש"צים ברחבי הארץ שודרגו. לאחר הגדלת הסיוע של ממשלת ישראל ליישובים ביו"ש, שכר הרבש"צים, שהוחלט שיועסקו כאזרחים עובדי צה"ל, הועלה בעשרות אחוזים, והתאפשר ליישובים לפתוח עשרות תקנים חדשים להעסקת רבש"צים נוספים, ולהגדלת היקף תקני ממלא מקום בכל היישובים. בנוסף, אושר מסלול הכשרה ואימונים לשמירת כשירות הרבש"צים, הכולל הנפקת תעודות וסמכויות. במקביל הוחלט על המשכת רכש ציוד לחימה מתקדם: נשק אישי, נשק מחלקתי, אמצעי ראיית לילה, רכב ממוגן, ציוד קשר מתקדם, ציוד מיגון אישי ומדים טקטיים ייחודיים.   מקרי בוחן טלמון – שלהי נובמבר 2010: מח"ט בנימין הורה על הדחתו, "ממניעים מקצועיים", של רבש"ץ טלמון (בשם ש"ב) – התנחלות ויישוב קהילתי בצפון-מערב לרמאללה, ולצד יישובי גוש טלמונים, ש"פתח באשר לעבר ערבים שהתקרבו לגדר היישוב, וירה לכיוון רגליהם, במקום באוויר". בסופו של אירוע הירי נפצע אחד הערבים באורח קל מנתזים, ונזקק לטיפול רפואי (במקררה אחר, אותו הרבש"ץ מנע את כניסתם ליישוב של פקחי המינהל האזרחי שהגיעו לצורך אכיפת הקפאת הבנייה בתקופת "הקפאת הבנייה" בהתנחלויות).   בעקבות האירוע, יו"ר ועד מתיישבי בנימין אמר כי "מדובר באדם שמילא את תפקידו באופן מקצועי נגד מי שהתקרב ליישוב בצורה מסוכנת. מח"ט בנימין היה צריך לציין לשבח את רבש"ץ טלפון על תפקודו בהגנה על תושבי היישוב.   עשרות רבש"צים דרשו לשקול שנית את הדחת רבש"ץ טלמון, ולהחזיר אותו לעבודתו. לדבריהם: "ידוע ומפורסם הדבר כי לתפקיד הרבש"ץ אין אח ורע. מצד אחד, אזרח מן השורה; מצד שני, ממונה מטעם הצבא על רשות השמירה, מנהל נשקיה צבאית, נוסע ברכב חצי צבאי, וכדומה. בתפקידנו הזה אנו חשופים לאש בכל עת ומכל כיוון אפשרי". כתוצאה מכך, לדבריהם, "אנחנו לבד בשטח, ואף אחד לא רוצה או מוכן לעמוד מאחורינו".   כוכב יעקב – שלהי יוני 2012: "סגן הרבש"ץ של היישוב כוכב יעקב שבבנימין נחקר במשך שעות ארוכות במשטרה, נשקו הוחרם והוא שוחרר בערבות. הסיבה – הוא ירה באוויר במהלך ניסיון חדירה של ערבי ליישוב". לאחר שבמערכת הבקרה של היישוב התקבלו התרעות על נגיעה בגדר, סגן הרבש"ץ הגיע ראשון לשטח, והבחין בערבי המנסה לחדור אליו. הוא ניסה לעכבו, אבל לדבריו הערבי התנגד וניסה לתקוף אותו. בתגובה, ירה סגן הרבש"ץ באוויר, השתלט על הערבי והעביר אותו לכוח צבאי שהגיע למקום".   טלמון – אמצע דצמבר 2019: באמצע מאי 2019, רבש"ץ טלמון (בשם י"א) נבחר כמצטיין אוגדת יו"ש, וזכה להכרה מתאימה.   באמצע דצמבר באותה השנה, בכפר אל-ג'אנייה, הסמוך להתנחלות טלמון (שרוב שטחו מוגדר כשטח C, ומיעוטו כשטח B), תושב הכפר הגיע למספרה, בצוהרי היום. לפתע שמע קולות ירי וצעקות של ילדים. הוא ביקש לבדוק מה קורה בחוץ. במרחק כמאתיים מטר ממנו ראה את רבש"ץ טלמון, יורה מרובה ה-M-16 שלו בתוך הכפר. לאחר דקות אחדות, הרבש"ץ נכנס למספרה, תפס את התושב, וגרר אותו החוצה עד לכביש הראשי, לכיוון ההתנחלות. במקביל, הוא ירה באוויר שלוש יריות. כאשר הרבש"ץ הבחין בשכן המביט לעבר המתרחש, הוא צעק עליו להיכנס לביתו, וירה לעברו שלוש יריות נוספות. הרבש"ץ הוביל את התושב לעבר קבוצת חיילים, שעמדה בקצה הכפר, השאיר אותו שם, חזר אל הכפר יחד עם אזרח חמוש נוסף, והם ירו סביב. חלק מהיריות פגעו בבתים וגרמו לנזק. אביו של התושב ראה את המתרחש וניגש אל הרבש"ץ, כאשר הוא דורש לדעת מה קרה לבנו. לאחר ויכוח, הרבש"ץ וחברו כיוונו את הנשק אל האב ואל בן משפחה נוסף שעמד בקרבת מקום, כאשר הם מאיימים עליהם בירי. האב ביקש מן הרבש"ץ לצאת מתחומי הכפר, מכיוון שאין לו סמכות שם, והדגיש בפניו כי זו לא הפעם הראשונה שבה הוא פולש ליישוב. חיילים שעמדו בקרבת מקום וראו את המתרחש לא התערבו, גם לא לאחר שאביו של התושב ביקש מהקצין שנכח שם לסלק את הרבש"ץ משטח הכפר, ולשחרר את בנו. לאחר זמן קצר, הרבש"ץ חזר אל הבן, שעדיין נמצא תחת השגחת חיילים. הוא דרש את תעודת הזהות שלו, והחיילים שעמדו מסביב לא אמרו מילה, כאילו שהרבש״ץ מפקד עליהם. אחרי שהרבש״ץ קילל אותו ואת אביו, הוא החזיר לו את תעודת הזהות. הרבש״ץ נתן לבסוף הוראה לחיילים לשחר אותו.   בעקבות האירוע הגיש אחד מתושבי הכפר תלונה למשטרה, באמצעות ארגון "יש דין". התיק בעניין נסגר, בהיעדר עבירה פלילית, אבל נפתח שוב בעקבות ערר שהגיש הארגון. לאחר בדיקה עיתונאית נמסר כי "התקיים תחקיר על ידי מפקד החטיבה המרחבית, שבסיומו נמצא כי פעולות הרבש"ץ נבעו מצורך מבצעי מובהק. לצד זאת, נמצא כי נפלו פגמים שונים בהתנהלותו המבצעית, ומשכך הוא ננזף על ידי מפקד החטיבה".   ענתות – נובמבר 2021: הרבש"ץ המקומי של היישוב הקהילתי ענתות, מצפון מזרח לירושלים, ירה מנשקו, לאחר שרועה צאן פלסטיני התקרב לגדר ההתנחלות. הירי הביא להרג של אחת מכבשותיו. הרבש"ץ נחשד בביצוע ירי לא חוקי, וחרף הסבריו (תחילה הכחיש את הירי, אחר כך אמר שירה באוויר ואף טען שבדואים ניסו לחבל בגדר) החליטה המשטרה להחרים את נשקו ולהשעותו עד השלמת החקירה.   חוות גלעד – אמצע מרס 2022: רבש"ץ חוות גלעד – מאחז בשומרון, הממוקם על יד כביש 60, בסמוך לכפר ג'ית וליישובים יצהר וקדומים – זרק הצידה תיק שמצא בשטח, במסגרת אירוע "תג מחיר". לפיכך, נטען נגדו כי שיבש הליכי חקירה. בית המשפט האריך את מעצר ביומיים, לצורך המשך החקירה.   בעקבות המעצר הכריזו כלל הרבש"צים בחטיבת שומרון על שביתה מעבודה עד להודעה חדשה. הטענה הייתה כי הרבש"ץ הבחין בשלוש דמויות חשודות המתקרבות לחווה, ורדף אחריהן; אבל אז התברר כי מדובר ביהודים. באירוע נוקבו צמיגי כלי רכב של ערבים בכפר אימאתין הסמוך, ורוססו כתובות גרפיטי בעברית.   הר ברכה – שלהי אוקטובר 2022: באתר צה"ל נמסר כי, לאחר תחקור ראשוני בעניין התנהלותו של רבש"ץ הר ברכָה – התנחלות ויישוב קהילתי דתי בגב ההר בשומרון, על רכס גריזים שמדרום לשכם – שלקח חלק בחיכוך בין מתיישבים לפלסטינים [סמוך לכפר בורין], ללא נוכחות כוחות צבאיים, כדי "לפזר את העימות שהתהווה".   מתחקיר ראשוני התברר כי הרבש"ץ סיפק למתיישב אמצעי לפיזור הפגנות מסוג גז, ואישר לו להשתמש בו. המעשה הזה מהווה חריגה מן המצופה מגורם ביטחוני מוסמך, ועל כן הוחלט לזמנו לבירור. המח"ט החליט להשעותו מתפקידו, בידיעת מעסיקיו מטעם היישוב, עד גמר התחקיר בנושא. כמו כן, הרבש״ץ תוחקר על ידי משטרת ישראל.   גוש שילה – אמצע נובמבר 2022: מפקד אוגדת איו"ש ומח"ט בנימין החליטו להדיח את רכז הביטחון של יישובי גוש שילה. בשיחת ההדחה נאמר לו כי הוא "מקשה על פעילות החטיבה היהודית בשב"כ וימ"ר ש"י נגד פשיעה לאומנית באזור, ומשתף פעולה עם נוער הגבעות". המסקנה הייתה כי הוא "אינו מתאים לעבודה מול גורמי ביטחון".   שבי שומרון – שלהי אפריל 2024: נמסר כי רבש"ץ שבי שומרון – התנחלות ויישוב קהילתי דתי בצפון השומרון, השייך לתנועת אמנה – עיכב נהג ערבי-ישראלי (תושב טייבה) ליד היישוב שבי שומרון. "הנהג לא נענה לקריאותיו, וניסה להימלט. הרבש"ץ פתח במרדף אחר הרכב, עד שהנהג פרץ מחסום ונע לכיוון הרבש"ץ – שהגיב בירי ופגע בנהג. הנהג נפצע מכמה כדורים, ופונה לקבלת טיפול רפואי בבית חולים".   מצה"ל נמסר כי הרבש"ץ ירה לעבר "רכב ישראלי... אשר לא היווה סכנה ביטחונית". מתחקור ראשוני עלה כי "הרבש"ץ חרג מסמכותו, ועבר על פקודות צה"ל והוראות הפתיחה באש".   יצהר – יוני 2024: ביוני 2024, רבש"ץ יצהר – התנחלות ויישוב קהילתי בגב ההר בשומרון, מדרום לשכם – בשם י"ל, ירה בפלסטיני שהגיע למקום, ופצע אותו באורח בינוני, בשני כדורים. למרות שהפלסטיני היה חמוש בסכין, להערכת חיילי צה"ל שנוכחו במקום, לא נשקפה סכנה ממנו, והירי בו נעשה בניגוד להחלטת המפקדים ועל דעת עצמו. לאחר תחקיר נקבע על ידי צה"ל כי "לא נמצאו פערים בהתנהלות הרבש"ץ".   בשלהי אוגוסט 2024 הודיע דובר מחלקת המדינה של ארצות הברית על הטלת עיצומים על הרבש"ץ, שנאשם באלימות כלפי פלסטינים. בהצהרה נאמר כי "אמנם תפקידו דומה לקצין אבטחה ולאכיפת חוק, אבל הוא עסק בפעילויות מחוץ לתחום סמכותו". הוזכר כי בפברואר 2024, הרבש"ץ הוביל קבוצת מתנחלים חמושים להקים מחסומים ולערוך סיורים; זאת כדי לרדוף ולתקוף פלסטינים.   בארגון "יש דין" הגיבו על הטלת העיצומים על הרבש"ץ וכתבו: "לאורך שנים אנחנו מתעדים עדויות של מעשיו הבלתי חוקיים, אבל גם שומעים מהקורבנות שהם חוששים להתלונן עליו במשטרה בשל כוחו הבלתי מוגבל באזור".   מסקנות כללי: מעמדם הדיפוזי של הרבש"צים ביו"ש, כפי שהיה נהוג במשך שנים ארוכות, והעוצמה שרכשו במשך השנים, הם לא פעם מפתח לטשטוש תחומים ולפעילות לא נורמטיבית בעלת גוון דתי, פוליטי או אידיאולוגי רדיקלי או קיצוני מובהק, הנועד להשליט "עליונות יהודית" על השטח ועל התושבים.   ביוני 2014 פרסם ארגון "יש דין" דוח בשם המרחב הפרוע . נאמר שם כי "בשנים האחרונות מתנהל מאבק טריטוריאלי מתמשך במקומות רבים ביו"ש בין מתנחלים, השואפים להגדיל את השטח שבשליטתם ולספח אליו אדמות רבות ככל האפשר, ובין חקלאים [ורועים] פלסטינים, המבקשים לעבד את האדמות שבבעלותם". המצב הזה לא רק שלא השתפר, אלא החריף בעשור האחרון, ובעיקר בעקבות טבח ה-7 באוקטובר, ומלחמת חרבות ברזל שהתנהלה בעקבותיו.   מחברי הדוח הסיקו כי "למסירת סמכויות שיטור ואכיפת חוק לידי קבוצת אינטרס [דתיות, פוליטיות או] אידיאולוגית נודעת השפעה מזיקה שבעתיים כאשר היא נעשית בשטח כבוש, שבו ההתנחלויות עצמן הוקמו תוך הפרה בוטה של הוראות המשפט הבינלאומי, וכרוכות בגזל קרקעות מסיבי ומצטבר. מסירת סמכויות נרחבות כאלה לקבוצת אינטרס, הדוחה בגלוי ובמוצהר את הוראות המשפט הבינלאומי, מסמנת את הכאוס השלטוני הישראלי בכל הקשור לאכיפת החוק בתחומי יו"ש".   מסקנת הדוח, שפורסם לפני כעשור, מקובלת במידה רבה גם כיום: "פעילות הרבש"צים וכיתות הכוננות לא רק שאינה מקדמת את הסדר הציבורי ואת שלטון החוק ביו"ש, אלא אף פוגעת בהם, ובכך מכרסמת ביכולתה של מדינת ישראל לקיים את חובתה לפי המשפט הבינלאומי להגן על רכוש ונפש פלסטיניים".   בימין גינו את התייחסות ארגון "יש דין", המציגה את הרבש"צים כמי ש"מתעלמים כביכול" מהפרות סדר של מתיישבים יהודים, ופועלים רק נגד ערבים; אולם המציאות בשטח מוכיחה אחרת. בכיר ביטחוני בגזרה העיר כי "לפעמים זה מתנהל כמו מערב פרוע".   מתוקף צו, תחליף הריבון אחראי ל"רווחתה ולטובתה של האוכלוסייה" באזור [בכלל זה ערבים ויהודים]. בניגוד לכך, רבש"ץ טלמון אמר ב-2019, בעקבות האירוע שנזכר לעיל: "אנחנו לא פלנגות". מה שמכווין אותנו זה ההגנה על התושבים היהודים שחיים בתוך היישוב, ולא על הערבים בכפרים הסמוכים – אני לא אמור להיות גורם ניטרלי".   יש להדגיש כי לרבש"ץ אין סמכות לתת פקודות והנחיות לחיילי צה"ל (כפי שהתברר במקרה של טלמון – אמצע דצמבר 2019).   שתי מגמות הסיכון שצוינו באשר לתפקיד ה"שריף" בארצות הברית, נראות ראויות לציון גם במקרה של ה"רבש"צים" ביו"ש: ראשית, פגיעה במיעוטים שוליים במרחב; שנית, חבירה לגורמי ימין קיצוני, ושיתוף פעולה איתם, עד כדי כך שהם מהווים מקשה אחת.   פגיעה במיעוטים שוליים במרחב: רבש"צים הם בין הגורמים המשפיעים ביותר על מאבקים בין יהודים לערבים ביו"ש. בעוד שהם שליחי הצבא – כלומר כפופים לחוק השיפוט הצבאי, ויש להם סמכויות שיטור – הם ממונים על ידי ההתנחלויות, ורואים עצמם כמייצגי האינטרסים של ה"התיישבות". ניגוד העניינים הזה – יחד עם היעדר הגדרה ברורה של סמכויותיהם, ופיקוח רופף על פעולתם (בכוונת מתכוון, או בהיעדרה) – מייצרים מוקדי חיכוך ועימות יומיומיים.   פגיעה בערבים נעשית לא פעם על ידי הרבש"ץ תוך, שימוש בעייתי בנשק ובאמל"ח שהצבא מעמיד לרשותו. כך ראינו כי הרבש"צים מגלים התנהגות החורגת מסמכות, ונוהלי הפתיחה באשר נתפסים ומיושמים על ידם באופן שונה, ולעיתים מנוגד, לפקודות ולהוראות שחלות על אנשי רשויות הביטחון ואכיפת החוק (טלמון – שלהי נובמבר 2010; כוכב יעקב – שלהי יוני 2012; טלמון – אמצע דצמבר 2019; ענתות – נובמבר 2021; הר ברכה – שלהי אוקטובר 2022; שבי שומרון – שלהי אפריל 2024; יצהר – יוני 2024).   חבירה לגורמי ימין קיצוני, ושיתוף פעולה איתם: רבש"צים מקיימים יחסים קרובים והדוקים עם נערי גבעות וחוות (העושים שימוש בצאן, בקר וגמלים לצורכי השתלטות על שטחים נרחבים), ומשתפים איתם פעולה במאבק בערבים-הפלסטינים. אלה עשויים לנקוט הטרדות, פגיעה ברכוש ציבורי ופרטי, פרעות (הצתות, וכדומה), ולעיתים גם פגיעה בנפש.   מקרים מסוימים מעידים על "הנאמנות הכפולה" של הרבש"צים, ומעלים ספק באשר למידת אחריותם כלפי שלטון החוק (חוות גלעד – אמצע מרס 2022). לפחות מקרה מובהק אחד (גוש שילה – אמצע נובמבר 2022) מתייחס לקשר ישיר בין רבש"ץ לבין גורמי ימין קיצוני (נערי גבעות) באזור (אף כי ניסיון פעילי השמאל מעיד על כך שהתופעה רווחת ביותר).   ההתנגדות לפעילי השמאל נובעת מצד אחד מסיועם לפלסטינים תושבי האזור, ומצד שני מחשיפת מעשים ומחדלים של מתיישבים בכלל ושל רבש"צים בפרט. לדוגמה, במאי 2015 דווחו הפעילים על כך ש"תיעדו בשנים האחרונות בסרטוני וידיאו מקרים רבים של חיילים ושוטרים העומדים מנגד בעת שאזרחים ישראלים – וביניהם גם רבש"צים, הפועלים תחת הכוונת הצבא, והמצוידים בנשק צבאי – פותחים בהתקפות אלימות שכללו יידויי אבנים, מכות לחקלאים ולפעילים עצמם". Permission: Activstills.org

ח'רבת זנותא היא קהילת רועים פלסטינית, בדרום מערב הר חברון, שם חיו כ-250 תושבים. כמו בכפרי רועים נוספים ביו"ש, עד שנות השמונים, התושבים גרו במערות טבעיות, שהוספו להן כניסות אבן; אבל לאחר שהמערות החלו לקרוס הם נאלצו לצאת מהן ובנו בתי אבן עם גגות פח וברזנט. הכפר שוכן על כביש 60, מערבית לצומת מיתרים. הכביש נסלל על אדמותיו, וחצה אותו למעשה לשני חלקים.   בהתאם לעדות האגודה לזכויות האזרח (ספטמבר 2017), ב-2007 הוציא המִנהל האזרחי צווי הריסה לרוב הבתים בכפר. עמדת המדינה הייתה כי המבנים אינם חוקיים, היות ונבנו ללא היתרים. למעשה, לתושבי הכפר לא הייתה אפשרות לקבל היתרי בנייה, היות ולכפר, כמו לרוב הכפרים הפלסטיניים באזור C, אין תוכנית מתאר.   המִנהל האזרחי טען שאין הצדקה לתכנון ח'רבת זנותא, בשל גודלו המצומצם של היישוב, קיום אתר ארכיאולוגי במקום (שרידי מסגד, ששימש למעשה ללינת אורחים), ומרחק גדול יחסית בין הכפר לבין העיירה הקרובה. רוב תושבי הכפר נולדו וגדלו בו. אחרים נולדו בדאהרייה הסמוכה, ועברו להתגורר בכפר כאשר החלו לעסוק בגידול צאן.   ב-2017 הסתיים הליך משפטי בבג"ץ בכך שהמדינה הודיעה כי דיון במועצת התכנון העליונה שעתיד להתקיים אמור להסדיר אפשרות של השארת התושבים בשטח הכפר הנוכחי, באמצעים תכנוניים ובאופן חוקי. בתגובה לכך, השופט סגר את העתירה, הקפיא את צווי ההריסה של המינהל האזרחי לבתי הכפר עד שימוצה הליך ההסדרה במוסדות התכנון.   בדצמבר 2018 עתרה תנועת רגבים לבית המשפט המחוזי, בדרישה להריסת מבנה בית הספר שהוקם במקום; אבל בפועל הדרישה לא נאכפה.   בשנים שלאחר מכן נמשכו ללא הרף הדיונים המשפטיים לגבי עתיד הכפר ותושביו.   בראשית פברואר 2022, דיווחה עמותת מחסום ווטש על אירוע שבו נערי גבעות התנפלו על רועים מהכפר, וניסו לקחת את עדרם. הצבא התבונן מרחוק בתקרית, ולא התערב, עד שהמתנחלים קראו לכוח לעזרתם. החיילים זרקו רימון הלם לתוך העדר, וכלבי המתחלים התנפלו על שלוש כבשים וטרפו אותן. בעקבות האירוע, המשטרה עצרה שלושה רועים גם מתנחל נלקח לחקירה, אבל שוחרר מייד.   בדיון בבג"ץ (בג"ץ 8117/23; בג"ץ 8242/23), בשלהי יולי 2024 – באשר לעתירות שנסבו על טענותיהם של תושבים מוגנים מכמה כפרים פלסטיניים המצויים באזור דרום הר חברון בכל הנוגע להתנכלויות כלפיהם וכלפי רכושם – העותרים [נציגי תושבי הכפרים] טענו כי אינם מקבלים סיוע מספק מרשויות אכיפת החוק באזור יהודה ושומרון. בין השאר התבקש בית המשפט להורות למשיבים [מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, ואחרים] לפעול להשבתם של תושבי הכפרים זנותא וכפר נוסף למקום מגוריהם, לאחר שעל פי הנטען עזבו אותם בעקבות תקיפות ואיומים חוזרים שמהם סבלו.   בעיקרו של דבר, נטען כי המשיבים אינם מקיימים את החובות המשפטיות המוטלות עליהם כלפי העותרים, כי האחרונים חשופים תדיר לתקיפות ולאיומים, וכי חלקם אף נאלצו לעזוב את מקום מגוריהם בשל כך.   במהלך הדיון שמע בית המשפט את קצין החקירות של משטרת חברון, שהתייחס למאמצים שנעשים מצד משטרת ישראל לצורך מתן מענה לתלונות המגיעות אליה בנושאים הנדונים בעתירה. נציג המשטרה הסביר כי אכן מתרחשים באזור מושא העתירה אירועי אלימות ותקיפה על רקע לאומני, וכי עולה חשד שבחלקם אף היו מעורבים חיילים.   לאחר שהשופטים שמעו את טענות הצדדים, הם הזכירו כי "גורמי הצבא והמשטרה הפועלים באזור יהודה ושומרון מחויבים לפעול להגנה על התושבים המוגנים שלו מפני אלימות או הפרת חוק – הן מכוח עקרונות הדין הבינלאומי החלים במקום, הן מכוח עקרונות יסוד של שלטון החוק. ברי כי מצבים שבהם תושבים טוענים כי הם חשופים להתקפות פיזיות חוזרות ונשנות עליהם ועל רכושם הם חמורים, וחייבים לזכות להתייחסות אפקטיבית של גורמי אכיפת החוק".   בית המשפט שב והדגיש כי "לכאורה התמונה המצטיירת מטענות העותרים מטרידה, וזאת בלשון המעטה. למעשה, אף מטענותיהם של המשיבים ניתן להבין כי המענה שניתן אינו מלא, גם אם לשיטתם נעשה המרב האפשרי. לא למותר לשוב ולהזכיר כי העותרים הם תושבים מוגנים הזכאים לקבל מענה הולם מצד הרשויות באזור, ודאי ככל שמדובר בטענות להפעלת אלימות חוזרת ונשנית כלפיהם. בהתאם לכך, חובה על גורמי אכיפת החוק באזור לשמור על ביטחונם של העותרים ועל הסדר הציבורי באזור, גם בנסיבות המורכבות של התקופה ובמגבלותיהן".   עמותת כרם נבות מסרה בנובמבר 2023 כי תושבי ח'רבת זנותא גורשו באופן מלא או חלקי בשנים האחרונות, בשל אלימות המתנחלים והצבא.   לפי עדות של ארגון בצלם, מאז פרוץ המלחמה לאחר טבח ה-7 באוקטובר 2023 סבלו התושבים מהטרדות ומאיומים של מתנחלים חמושים, ולעיתים גם חיילים שדרשו מהם לעזוב את המקום. מתנחלים חמושים שהגיעו לקהילה שוב ושוב איימו לפגוע בתושביה אם לא יעזבו.   ב-12 באוקטובר 2023 הגיעו מתנחלים חמושים בשתי מכוניות לשלושה בתים בקהילה, הכו חלק מהדיירים בידיהם ובנשקם, איימו עליהם, ניפצו לוחות סולאריים, השחיתו דלת של מכונית ואז עזבו. ב-23 באוקטובר הגיעו שני מתנחלים לבית אחת המשפחות, דחפו את אם המשפחה, רוקנו שני מכלי מים ועזבו. ב-24 באוקטובר הגיעו מתנחלים לקהילה, תקפו את התושבים באבנים, ניפצו לוחות סולאריים וחלונות של אחד הבתים, ורוקנו מכלי מים. ב-27 באוקטובר, הגיעו לקהילה במכונית ארבעה מתנחלים רעולי פנים. הם הטרידו תושבים, שישבו ליד בתיהם, דרשו מהם להפסיק לתעד את המתרחש, והשליכו לעברם רימון הלם. התושבים נאלצו להיכנס לבתיהם.   בעקבות המעשים האלה החליטו תושבי הקהילה , שמנו כ-200 נפש, לנטוש את בתיהם. הייתה זו אחת מכ-25 קהילות שגורשו עד אז בחסות המלחמה בעזה.   מייד אחרי הגירוש עלו מתנחלים על הכפר, והחריבו אותו בשיטתיות: כרתו עצים, הרסו את הבתים עד האחרון, והשמידו את בית הספר (בן חמשת הכיתות, שבנייתו הושלמה ב-2014). התושבים פנו לבג״ץ.   ביולי 2024 הצהירה המדינה בפני בית המשפט כי תאפשר לתושבים לשוב לחורבות הכפר. לאחר דחיות חוזרות ונשנות, בשלהי אוגוסט 2024, עשרות תושבים שבו אל הכפר זנותא. חלק מהם הביאו איתם את עדרי הכבשים שלהם, אחרים עסקו בבדיקת מצב הבארות ועצי הפרי שנותרו במקום, ובקטיף סברס. אחרים הזיזו עמודי מתכת וחלקי בטון, שמתנחלים חסמו באמצעותם את הדרכים בתוך הכפר. הם חשבו להביא למקום, לאחר כמה שבועות של שהייה, גם את הנשים והילדים.   התמונה בכפר הייתה עגומה: לא הייתה קורת גג, עצים, פיסת צל בשמש הקופחת או בית ספר לילדים. זאת ועוד, כל ניסיון לשקם ולו אבן אחת במבנים החרבים נתקל מייד בתגובה תקיפה של הצבא והמשטרה: אפילו יריעות צל הוחרמו בתור ״בנייה לא חוקית״.   הכפר נמצא מאז תחת פיקוח רצוף של המתנחלים, בעיקר אלה של חוות מיתרים (חוות ינון לוי, שהוקמה ב-2021): הם הטיסו את רחפניהם מעליו, הסתובבו בו ללא הפסקה, ואף נכנסו לבתים החרבים כדי למנוע כל ניסיון לשקם את ההרס שגרמו.   זאת ועוד, המִנהל האזרחי אסר עליהם לשקם את בתיהם ההרוסים. ראש ענף תשתיות במינהל האזרחי הודיע לתושבים כי עליהם להתפנות בתוך 30 יום, בשל העתירה מ-2007. בנוסף לכך, שופט בג"ץ פסק, לגבי העתירה ב-2017, כי "במידה ולא ימצא פתרון יחודשו צווי ההריסה בהתראה של 30 יום מראש". מאז חלפו שבע שנים, שבהן לא נעשה הליך הסדרה במוסדות התכנון, ומנגד לא נעשו הליכים לממש את צווי ההריסה. לאחר התקופה הנקובה, אחרוני השברים עזבו את הכפר.   באוקטובר 2024 דווח כי הכפר הרוס ונטוש. בית הספר בכפר שרוף בחלקו, חלונותיו מנופצים והקירות מרוססים גרפיטי בעברית. הבתים הופשטו מכל חפציהם, קירותיהם שבורים וגגותיהם שרופים. כמה תושבים ניסו לשוב לכפר ולשקם את ההריסות, אבל חיילי צה"ל ומתנחלים אלימים מהמאחזים הסמוכים מנעו זאת מהם.   לאור אי-יכולתם של התושבים לחזור לכפרם, על אף שכך הובטח להם בבית המשפט, הגישו הפלסטינים תביעה לבית המשפט העליון בגין ביזיון בית המשפט; זאת מאחר שלטענתם המדינה לא מקיימת את פסק הדין. הם צירפו תיעוד של אלימות מתנחלים כלפיהם, ולטענתם עד כה נרשמו כ-100 אירועי אלימות דומים, כולל כניסת מתנחלים לשטחם ואף לבתיהם. לדבריהם, המשטרה לא נענתה לקריאותיהם לעזרה, וכאשר שלחה ניידת, לא הוגשו כתבי אישום. בנוסף, המנהל האזרחי הודיע לתושבי הכפר זנותא כי בתיהם נבנו באופן בלתי חוקי באזור, ועליהם לעבור לשטח אחר, כשלושה ק"מ ממיקומם הנוכחי.   בתחילת ינואר 2025 – בדיון על אכיפת אלימות מתנחלים בדרום הר חברון, ובכלל זה בח'רבת זנותא – פתחה את הדיון השופטת דפנה ברק-ארז, שאמרה: "אנחנו באירוע משברי. מה קורה עם החיים של האנשים הללו? זה לא מקרה רגיל של אכיפה, אלא אכיפה שנעשתה שלא כדין. יש לכם תוכניות, אבל בינתיים יש אנשים שאין להם איפה לגור". מ"מ נשיא העליון יצחק עמית טען כנגד המשטרה כי זו "לא אוכפת אלימות מתנחלים". השופט אמר: "לא הוגש כתב אישום אחד, אנחנו רואים מתיישבים בתוך הבית שלהם".   בפברואר 2025 הורה בג"ץ למדינה לאפשר לתושבים לחזור לכפר. הוא קבע כי "על המשטרה והצבא לדאוג להרחקת מתנחלים מהכפר ומאדמותיו, באופן מתמשך ובשקידה הראויה". בהחלטה הורו השופטים למדינה לאפשר לתושבים לשקם מבנים שנהרסו על ידי מתנחלים לאחר שעזבו את הכפר.   בתגובה להחלטה, ראש המועצה האזורית הר חברון כי מדובר ב"הזיה". לדבריו, "בג"צ מעודד התיישבות ובנייה לא חוקית באתר ארכיאולוגי, תוך הרס ממצאים יקרים בני אלפי שנים, בשל מחדל אכיפה של המנהל האזרחי". באדיבות ארגון בצלם לא נותר אלא לאחל, כמנהג המקובל במקומותינו: "וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" – " וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

אלוף (מיל') גיורא איילנד מצדד בתוכנית טרמפ.   האם זה מפתיע?   מוזמנים לקרוא את המאמר המקורי שלי כאן על "אוגדת עזה – עמדת האלופים". Permission: Activstills.org

הימין הקיצוני הטעין מילים וביטויים מוכּרים במשמעויות חדשות. להלן מפתח פרשני בעניין הזה, כאשר במוקד התנועה הכהניסטית ונוער הגבעות (אנ"ש).   אדם נורמלי – אדם שמקבל את עמדות אנ"ש (בניגוד לאדם לא נורמלי). אובדן ערכים  – נטישת דרך האמת (ראו להלן). אמיץ  – פועל בניגוד להנחיות. אמת  – יש רק אחת, והיא בלעדית שלנו. האמת היהודית  – הוצאת האויב מחוץ לארץ-ישראל, טרנספר (הפיתרון היחידי). אני אוהב אותכם, אבל  – עשו מה שאני רוצה או מבקש. אנ"ש  – אזרחי ישראל שאכפת להם מהמדינה (המהדרין: מוסרי נפש ); גיבורי חיל , חלוצים . אסיר ציון  – עצור בהוראת המשטרה או השב"כ. ארגוני שתולים – ארגונים פוסט-ציוניים, המשתפים פעולה עם האויב ומסכנים את המדינה. בואו לא נתבלבל  – המדובר במעשה המנוגד לעמדת אנ"ש. בושה! בושה!  – קריאת הקרב נגד יריבי אנ"ש ופועליהם. בית המשפט העליון  – הבית של המחבלים; מתנגדי המדינה היהודית. גבר  – פועל מתוך זלזול בחוק ובסדר הציבורי. גזענות  – אין דבר כזה, יש רק אמת (ראו לעיל). דברי טעם  – דברים המתאימים לעמדת אנ"ש. דחוף, להביא את שמעון ולוי  – לצאת מייד למעשה נקמה די לפילוג, די לשנאה, עומדים ביחד  – הפילוג והשנאה צריכים להתקיים על בסיס קווים קטגוריאליים אחרים (יהודים נגד ערבים). הביתה! / התפטר!  – מילת ציווי המופנית כלפי בעל תפקיד ממלכתי המתנגד לאנ"ש (לא כשיר). ההיסטוריה חוזרת  – הדרך הנכונה של אנ"ש לא נלמדה. ההתיישבות הצעירה  – המאחזים (הבלתי חוקיים). המערַב  – האנטיתזה לתרבות היהודית הראויה. הפצה  – קידום חומר תעמולה. הרשימה המטונפת  – הרשימה המשותפת. זכויות הומניטריות  – מה שאסור לתת לאויבים. זקן ערבי בן 80  – שיירת הל"ה נפלה על זה. חברי הכנסת הערבים – תומכי טרור. חלקה טובה  – מקום שמתנהל בהתאם לתפיסת אנ"ש. חגיגה  – התנהגות הנוגדת לעמדת אנ"ש. חיילים  – מתוקים, חמודים, צדיקים, אהובים, בזכותם אנחנו ישנים בלילה טרור  – לא מתבצע על ידי יהודים. טִרלוּל / הזיה / בדיחה  – כל מה שלא תואם את עמדת אנ"ש. ידידי ושותפי  – לא נאמן לגמרי לתפיסותיי. ילדים יהודים  – אין דבר מתוק מזה. ימ"ר ש"י – המיליציות העברייניות של שלום עכשיו, חבורה מושחתת מוסרית, אסופת שקרנים, מוסתים ומורעלים. ישמעאלים  – ערבים על סטרואידים. כיבוש  – מדינת ישראל נכבשת מבפנים (על ידי הערבים). כל האמת בפַּנים  – קללות וגידופים  בלתי מבוקרים. כל כך נכון  – זוהי עמדת אנ"ש. לא נאפשר  – נפעיל כוח (סביר). ללא פשרות  – ראו מוסרי נפש. לראות ולא להאמין  – תמיד ידענו ש... לשכה פרלמנטרית  – כל מקום שהִייה זמני-קבוע של חבר כנסת מחוץ למשכן. מוסרי נפש  – נאבקים למען מטרות שאינן ניתנות להשגה, או שהשגתן מביאה למחיר כבד. מורנו ורבנו (מָרָן)  – הרב שמיטיב לבטא את השקפותינו. מחסומיזציה  – מערך מחסומים המקשה על פעילות בלתי חוקית של המתנחלים ביו"ש. ממשלת ישראל (לא מהימין)  – ממשלת חמאס, ממשלת הזדון והקלון, ממשלת המנדט; החלטותיה לא חוקיות, לא דמוקרטיות, חשוכות; עוסקת בשיסוי, התקפלות, מכירת המדינה, לא רוצה לנצח; הממשלה הישראלית-הפלסטינאית, ממשלת הקרן החדשה לישראל; מופרעת נפשית. מפלגת האבודה  – מפלגת העבודה. המפעל הציוני  – מיזם לכיבוש מלא-מלא של הארץ, וגירוש יושביה הלא יהודים. מצמרר  – מתאים לעמדת אנ"ש. משטרת ישראל (בעיקר לפני השר הממונה איתמר בן-גביר)  – משטרת המחשבות של הדיקטטורה. שוטריה  מן השורה ככלל: לא אשמים; מי שפועל ישירות נגד אנ"ש: עשבים שוטים, אלימים, בושה וחרפה; שוטרי המנדט; משטרה אנטישמית; ארגון פשע; העולם התחתון; בצד של השלטון הערבי; מחבלים במדים. משפטיזציה  – השתלטות הרשות המחוקקת על תחומיהן של הרשויות האחרות. נאצים  – כינוי גנאי לעוכרי ישראל בכלל, ולערבים (מחבלים) בפרט. נורווגים / אינדיאנים  – בני לאום אחר (ערבים); ניסוח שנועד למנוע הסרת הודעות מהרשתות החברתיות. בנחישות וברגישות  – סיסמת הפעולה (המכובסת) נגד האויבים. נשק אישי  – חובה לכל אזרח (יהודי). סמויים / שקופים  – סוכני רשויות אכיפת החוק והביטחון, הפועלים ברשתות החברתיות בזהות בדויה. עובד בשבילכם  – מקדם את האינטרסים של אנ"ש. עוצמתיוֹת  – מאפיין של נשי עוצמה יהודית. עושים לילות כימים  – פועלים כדי לקדם את האינטרסים של אנ"ש. עזה  – יש פתרון לבעיה (חיסול-גירוש – אחר כך התיישבות). עיתון הארץ  – עיתון חמאס על סטרואידים, כך נראים משטרים אפלים. עיתונאי השמאל  – אכולי שנאה, פעילי הפראבדה ["אמת", עיתון יומי ברוסיה]; מלחכי פנכה; כלבי תקיפה. ערבים – שונאי יהודים. עתיד טוב יותר  – היצמדות לעבר. פוליטיקה  – כל מה שלא בא "מהמקום הנקי", של "אהבת אמת", בהתאם להשקפות אנ"ש (והן בלבד). פוליטיקאים  – אנ"ש: מנהיגים אמיתיים, דמויות ערכיות ומוסריות לחיקוי; לא אנ"ש: מונעים מאגו, מושחתים, שקרנים. פותח הכל על  – מקלל ומגדף ללא הגבלה. פליטים  – מהגרים לא יהודים, תיירים. פלשתינאים  – אין דבר כזה. פסילת חבר כנסת (אנ"ש)  – גזלת השלטון מהעם, מהפכה. פעילי התנועה ותומכיה  – תותחים, צדיקים, אמיצים. פרוגרסיביוּת  – כל עמדה המנוגדת לזו של אנ"ש. פרס לטרור  – כל מעשה המנוגד לאידיאולוגיה של אנ"ש. צה"ל (בעיקר לפני מלחמת חרבות ברזל)  – מסורס בגלל הנחיות הממשלה; [באיו"ש:] מממשי מדיניות הספר הלבן. צפון קוריאה זה כאן  – נקיטת צעדים לאכיפת החוק והסדר הציבורי נגד אנ"ש. קופּת שרצים  – הצטברות מעשי השפלה ורדיפה נגד אנ"ש. קורס ללימוד דמוקרטיה  – מה שנדרש לכל מי שמתנגד לעמדת אנ"ש. קרס בפני הלחץ / התקפל / נכנע  – החליט או פעל בניגוד לדעת אנ"ש. רדיפה  – ניסיון של השלטונות לפעול נגד עמדותיהם או פעולותיהם של אנ"ש. ריסוק  – חיסול מזימה של השלטונות. רקוב  – לא משרת את צורכי אנ"ש. שחיטת היהודים  – התוצאה של בחירת דרך המנוגדת לזו של אנ"ש (ראו גם שואה שנייה ) . השכל הישר גבַר – פעלו בהתאם לעמדת אנ"ש. שֵם רשעים יירקב  – מתייחס בעיקר לראשי מערכת המשפט: היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות, בית המשפט העליון (המתאפיינים ברדיפה). שמאל / שמאל קיצוני  – תומכים ברוצחי יהודים, צבועים, אבירי זכויות האדם (שנאלמו דום), בוגדים, נוכלים, מתרפסים, חבורה של אפסים, סותמי פיות; הקרן לישראל החדשה: עוכרים, שתולים, אליטה פוסט-ציונית, מהנדסי תודעה, מטרפי דעת, מוחקי ישראל היהודית מעל פני האדמה; מסומם; מאופס [0מאל] תודה ל... –  ... ראוי לגינוי. תיפלתם  – תפילתם של הלא יהודים. תיקון עוול היסטורי  – חזרה לנרטיב ה"יהודי" של אנ"ש. תקשורת  – מערכת רקובה, שמאלנית, המונעת על ידי פרסום קפיטליסטי ולא-ערכי. מוזמנים להציע תוספות ועדכונים. צילום: עידן ירון

צילום: עידן ירון אתר ערוץ 7: "בית המשפט המחוזי בירושלים הפך את החלטתו של בית משפט השלום, וזיכה את בנצי גופשטיין מעבירות של הסתה לגזענות".   האתר גרס כי "השאלה המשמעותית" העומדת על הפרק היא "האם גופשטיין יוכל להתמודד בבחירות הקרובות לכנסת?".   הדברים מחייבים לעשות סדר בעובדות, ולבחון את משמעותן בהתאם.   תוצאות הערעור בבית המשפט המחוזי הכתבה בערוץ 7 מתייחסת לשני ערעורים שהגיש בנצי גופשטיין נ' מדינת ישראל (ע"פ 43477-07-24, ע"פ 18997-09-24, 4 בפברואר 2025). אלה עסקו בשני סעיפי אישום בפסק הדין של בית משפט קמא (ת"פ 62177-11-19 – הכרעת הדין מיום 14 בינואר 2024, וגזר הדין מיום 4 ביוני 2024).   באישור הרביעי נגד גופשטיין נקבע כי בנאום שנשא בעצרת לזכרו של הרב מאיר כהנא, ותועד אחר כך באתר אינטרנט, הציג תוכן גזעני מובהק נגד האוכלוסייה הערבית בכללותה. עוד נקבע כי הדברים נאמרו במטרה להסית. בשל כך, גופשטיין הורשע בעבירת "הסתה לגזענות".   באישום החמישי נקבע כי גופשטיין השתתף בחתונה שבמהלך הריקודים שהתקיימו במהלכה חלק מהנוכחים היו רעולי פנים, ואף אחזו בסכינים בידיהם. בשלהי המסיבה עלה גופשטיין אל הבמה, ותוך שהוא מנופף בידיו ומשלהב את הרוקדים, נטל את המיקרופון ושר פעמיים את הפזמון "ברוך הגבר נכנס למערה, דַרך את הנשק וירה". בהמשך השמיע את המילים "מוחמד מת". בהכרעת הדין נקבע כי "דבריו אלה הם שבח והלל למעשה טרור, אבל בהיעדר התייחסות של ממש מצד אורחי החתונה לתוכן הדברים, לצד קביעה כי השיר אינו חורג באופן ניכר מאופיים של השירים שנהוג להשמיע בחתונות של השייכים לזרם הימני קיצוני, לא התקיימה אפשרות ממשית לכך שהדבר יביא לידי מעשה טרור, והנאשם זוכה מאישום זה".   בית המשפט המחוזי החליט לזכות את גופשטיין מהאישום הרביעי, אבל לקבל את ערעור המדינה ולהרשיעו באישום החמישי. השופטים ציינו כי נסיבות המקרה באישום החמישי "הקימו אפשרות ממשית להביא לעשיית מעשה טרור".   מסתבר אם כן כי פסק הדין החדש הרשיע את גופשטיין בעבירה חמורה יותר מזה הקודם. עם זאת, השופטים החליטו שלא להתערב בעונש שהוטל עליו בבית משפט קמא; זאת בין השאר בשל הזמן הרב שחלף מאז.   לכן אין פלא כי כותרות באמצעי תקשורת אחרים הכריזו, לדוגמה: "מקורבו של שר המשטרה לשעבר הורשע בהסתה לטרור".   תזכורת על החלטת בג"ץ למנוע את התמודדותו בבחירות לכנסת ה-22 החלטת בג"ץ (ע"ב 5487/19; ע"ב 5506/19, 22 באוגוסט 2019) עסקה אמנם בנאום שנשא גופשטיין בעצרת לזכרו של הרב מאיר כהנא (אישום רביעי), אבל התייחסה גם להתנהגותו במהלך החתונה (אישום חמישי).   תשעת שופטי בג"ץ ציינו כי, פרט לראיות האלו ואחרות, שהופיעו בהחלטת בית המשפט, הציגו המערערים שורה ארוכה של ראיות נוספות.   הם קבעו: "התמונה העולה מעיון בעשרות הראיות שהוצגו בפנינו היא ברורה, חד-משמעית וגלויה על פניה: מדובר במופעים מחרידים של הסתה שיטתית לגזענות, המופנים נגד הציבור הערבי. גופשטיין מציג את הציבור הזה בהכללה כאויב וכמי שאין לקיים עמו כל מגע העשוי להתפרש כדו-קיום. הוא אינו בוחל באמירות המדמות אותו ואת האפשרות לדו-קיום עִמו למחלה סופנית, באומרו כי הם סרטן אשר "שלח גרורות לכל מקום". הוא אף אינו בוחל בתיאור הערבים בהכללה כמי שמתנהלים על פי "תרבות של רצח, גניבה ואונס"... גופשטיין אף טרח להדגיש בפני ועדת הבחירות כי על פי תפיסתו אין מדובר בגזענות, והוסיף "אני לא מתבייש ואני לא חוזר בי ואני לא מתחרט. אני אמשיך להילחם בהתבוללות".   בית המשפט סיכם: "הראיות החמורות שהציגו המערערים בעניינו של גופשטיין... נפרסות על פני שנים ארוכות, עד לתקופה האחרונה ממש. ברוב המקרים הוא נראה ונשמע בקולו אומר את הדברים ואלה אף נושאים לא אחת גוון אלים. פעילות עקבית ושיטתית זו מלמדת כי גופשטיין נחוש להוציא את תפיסותיו הגזעניות מן הכוח אל הפועל ודי בכל אלה כדי לבסס את המסקנה כי התבטאויותיו והתנהלותו של גופשטיין מצויים הרחק בעומק האזור האסור של הסתה לגזענות, המצדיקה את פסילתו מלהתמודד בבחירות לבית המחוקקים הישראלי מתוקף הוראת סעיף 7א(א)(2) לחוק היסוד".   השופטים העירו: "גופשטיין ניסה אמנם לעטות על הדברים 'כסות' לגיטימית של מאבק אידיאולוגי בתופעת ההתבוללות באומרו 'לא שנאה לערבים, לא שנאת זרים, ואף לא תחושת עליונות כלשהי היא שמובילה את ראשי הארגון אלא שכל רצונם ומהותם היא לעזור לעם ישראל, לבנות ישראל ולפעול נגד תופעת ההתבוללות'... אלא שניסיון זה מתנפץ לחלוטין אל מול חומרת [התבטאויותיו], הרוויות בוז ושנאה כלפי הציבור הערבי ככזה".   תגובתו של גופשטיין לדברי גופשטיין: "אנחנו יודעים שבית המשפט העליון הוא פוליטי לחלוטין, וכמובן מחזיק באג'נדה פוליטית של צד אחד בלבד, שהוא כמובן לא הצד שלי. לכן קשה לי להאמין שלובשי הגלימות השחורות יוציאו תחת ידיהם החלטה אובייקטיבית כלשהי – הם פשוט לא מסוגלים לזה".   אחרית דבר השאלה העולה לאור הדברים שצוינו לעיל: עד כמה המידע שהופיע באתר ערוץ 7, ותגובתו של גופשטיין, אכן ענייניים, מלאים, ולגיטימיים?

נמסר ראשונית כי רבש"ץ טלמון – התנחלות ויישוב קהילתי בצפון-מערב לרמאללה, ולצד יישובי גוש טלמונים – נחשד ביציאה מתחום שיפוטו (אחרי שבעבר, רבש"צים מהיישוב חרגו שוב ושוב מתחום סמכותם).   הרבש"ץ נכנס במדים, על דעת עצמו, ללב רמאללה, ביחד עם אדם נוסף. הם יצאו מהגזרה שלהם, נכנסו לשטח B, ולאחר מכן לתוך רמאללה (שטח A), ללא סמכות ואישור מתאימים. שם, התעמתו עם אנשי המשטרה הפלסטינית, והחרימו כלי נשק.   דובר צה"ל מסר כי "מבדיקה ראשונית עולה כי הרבש״ץ חרג מסמכותו. האירוע יתוחקר ויטופל בהתאם. הרבש״ץ הושעה עד לסיום התחקיר".   מזכירות טלמון הודיע כי " קונספציית ההגנה בתוך גדרות היישוב קרסה בעוטף עזה, ולכן מצופה לאפשר לרבש"צים לפעול באופן מרחבי".   תמיכת מזכירות היישוב ברבש"ץ אינה תואמת את המדיניות המונהגת על ידי כוחות הביטחון, אלא מגבה אותו על מדיניות שונה בתכלית, לה שואפים המתנחלים: "עזתיזציה של יו"ש".   בהקשר לחריגה של רבש"צים וכיתות כוננות מתחום סמכותם, ראוי להזכיר את המקרה של הפרעות בכפר ג'ית, ב-15 באוגוסט 2024. מתחקיר צה"ל עלה כי  "כ-100 ישראלים רעולי פנים נכנסו לכפר, הציתו כלי רכב ומבנים והשליכו אבנים ובקבוקי תבערה".   התחקיר העלה כי בתחילת האירוע הגיעו למקום – ללא אישור, כאשר הם לבושים במדים, ומבלי שיהיו בשירות מילואים – כמה חברי כיתת כוננות של היישוב הסמוך, חוות גלעד. "הם פעלו בניגוד לתחום הסמכות המוגדר לחברי כיתת הכוננות. לאחר תחקור האירוע, שני חברי כיתת הכוננות הודחו, ונשקם נלקח".   במהלך הפרעות נהרג תושב הכפר, בן 28 (אחר נפצע קשה). לפי תחקיר צה"ל, הוא "נורה למוות על ידי מתנחלים".   התנהגות מיליציונית של רבש"צים ושל חברי כיתות כוננו ביו"ש מתקיימת בניגוד למדיניות של כוחות הביטחון. כמקובל בניסוח צווי הרחקה של יהודים מיו"ש, מעשיהם מעוררים "חשש מוגבר שמא יפעלו ויסכנו את תושבי האזור". להרחבה: ראו מאמרי המקורי כאן: "רבש"צים ביהודה ושומרון". על פי סעיף 7א לחוק זכויות היוצרים

לאחרונה נמסר כי "פרויקטור אזרחי יטפל בפשיעה הלאומנית של נוער הגבעות" או, להעדפתי, "נוער הגבעות – תג מחיר". הובהר כי שר הביטחון וראש שב"כ עומדים יחדיו מאחורי הרעיון ה"מהפכני" הזה.   כתבה עיתונאית ציינה – מנקודת מבט "ממלכתית" צרופה, המתעלמת כליל מההוויה של "נוער הגבעות" – כי "למרבה ההפתעה, קיימים מי שמתנגדים למהלך, שלטענתם הוא שיתוף פעולה עם שב"כ", וכי "קיימים אפילו גורמים שפועלים נגד הניסיון של שב"כ להוציא נערים ממעגל האלימות ביו"ש".   מי שמכיר את המציאות בשטח לא היה מופתע כלל וכלל מה"גילויים" האלה. כפי שאנסה להראות להלן, נסיבות התהליך וההחלטה שהתקבלה מונעות אפשרות שמינוי הפרויקטור וצוות עוזריו יביא לתוצאות ממשיות כלשהן בהקשר לתופעה המתוחמת עצמה של "נוער הגבעות – תג מחיר" (אם כי אין לשלול השפעות "סביבתיות" מסוימות).   היוזמה סובלת מ"עיוורון" באשר למהות התופעה של "נוער הגבעות – תג מחיר", ולרוח של מי שפועל בחסותה, ואף מתעלמת מלקחי העבר. כתוצאה מכך, היא נועדת לכישלון חרוץ; זאת לאחר בזבוז משאבים לאומיים (שיזרמו, כמקובל במחוזותינו, לידי "מקורבים" – כלומר, יספקו דלק נוסף ל"מפעל הג'ובים הפוליטיים" הנודע לשמצה).   נקודת מוצא יש להבין כי "נוער הגבעות" היא תנועה חברתית, ש"פעיליה" (בהיעדר "חברים", במובן הארגוני הפורמלי) מתאגדים ספונטנית להגשמת חזון, שמגולם בפסוק: "לרשת ולהוריש את הארץ". תרומתם של "המאמינים האמיתיים" למאמץ הקולקטיבי עילאית. הם מקדישים את מירב זמנם ומִרצם להגשמת החזון המשותף.   תנועת "נוער הגבעות – תג מחיר" אינה "רדיקלית" גרידא, אלא "קיצונית" במובהק. היא לא רק דוחה את השלטון הדמוקרטי-הליברלי החילוני, אלא מבקשת לחולל מרד, ובעקבותיו מהפכה, ולהקים תחתיו – תוך שימוש בקיצוניות אלימה (מעשי אלימוּת המוּנעים דתית, פוליטית או אידיאולוגית) ובטרור ויג'ילנטי (טרור שמבצעיו עוסקים במעשי אכיפה, חקירה או הענשה של מי שנתפסים בעיניהם כעבריינים או כסוטים, מבלי שנמסרה להם סמכות חוקית לכך, ומחוץ לעוצמתו של הממשל הריבוני) – סדר דתי-מדיני-חברתי חדש.   ההנחה כי "התפקיד יאויש על ידי אדם מההתיישבות", אינה ערובה להצלחתו. יש לזכור כי "נוער הגבעות – תג מחיר" מתאפיין כ"תנועת התנגדות" – אוסף של פעילים חברתיים שמנסים לאתגר את השלטון ואת המבנה המדינתי-החברתי, ובכלל זה, מתמרדים נגד המוסדות של החברה ממנה יצאו (כלומר, מייסדי "ההתיישבות הוותיקה", כמו דור ממשיכי דרכם).   פעילי נוער הגבעות מתנגדים לממסד באשר הוא. לפיכך, הם לא נוטלים חלק בתהליכים הפוליטיים הממלכתיים, ולא בוחרים לכנסת. כך גם באשר לפוליטיקה המרחבית – בכלל זה, הם מתנגדים בתכלית למוסדות כמו מועצת יש"ע, או המועצות האזוריות.   הרעיון ש"הפרויקטור יהיה כפוף לממשלה וידווח למגוון משרדים ממשלתיים מלבד הביטחון, ביניהם החינוך והרווחה" לא יכול להתקבל על דעת "נערי הגבעות – תג מחיר". לפיכך, יהיה זה בהכרח גוף מוקצה ומבוזה, וכל מי שישתף פעולה איתו ינודה ויוּדר.   גם ה"עבודה מול רבנים", שמנהל שב"כ, לפי הצהרתו, נוגדת את אופי התנועה. כידוע, הנערים תופסים עצמם כאנטי-רבניים במפגיע. לנוער הגבעות אין "רבנים" שהם נשמעים להם ללא ערעור או הרהור. לפיכך, גם "האחריות הרבנית" על הנעשה בשטח מוגבלת ועקיפה, אם בכלל.   הידיעות על כך ש"החטיבה היהודית" [ החטיבה לסיכול טרור וחתרנות מדינית בקרב מגזר ישראל וזרים] מקיימת  "שיחות עם רבנים וגורמים משפיעים בקרב נערים בהתיישבות ביהודה ושומרון, כדי לנסות ולהגיע איתם להסדרים במטרה להפסיק את פעילותם הלאומנית ולהרחיקם מהדרך שעלולה להביא אותם להסתבכות ואף למעצר" נראות לפיכך מופרכות במידה רבה (הן מזכירות, במידה מסוימת, את ההתייחסות ליחידות "הנח"ל החרדי" בהקשר ל"גיוס בני ישיבות" – כאשר המשרתים בהן מגיעים משולי החברה החרדית, ובוודאי שלא מהגרעין הישיבתי הקשה שלה).   תיווך ממסדי – רבנים וראשי מועצות אזוריות בעבר הוזכרו לפחות שני מקרים של "תיווך", שבו נציגי החטיבה היהודית בשב"כ יזמו שיתוף פעולה עם רבנים בולטים, ועם ראשי מועצות אזורית, במעֵין "הסדר" שסייע ל"נערים" לקצר את מעצרם המִנהלי ולמצוא בעבורם חלופה שיקומית. מתברר שהיו אלה "צעירים-קטינים", שנאלצו לקבל על כורחם הסדר כזה. בעיקרון, נערים בגירם מקרב פעילי התנועה לא ישתפו פעולה עם רשויות הביטחון, גופי אכיפת החוק או מערכת המשפט. הם מתמידים בנחישותם; למרות הצעות שהם ומשפחותיהם מקבלים משב"כ.   גם הרבנים שעסקו בעבר בתפקידי "תיווך" לא בהכרח נמנעו ממתיחת ביקורת על שב"כ. לאחר הודעתו של שר הביטחון ישראל כ"ץ על ביטול המעצרים המנהליים ליהודים הציע הרב אליקים לבנון (רב המועצה האזורית שומרון, וראש ישיבת ברכת יוסף באלון מורה): "תערבו אותנו הרבנים, התקשורת שלנו עם הנערים יכולה להועיל. לא צריך מעצר מנהלי בשביל זה". הוא לא פירט לאיזו אוכלוסיית "נערים" הוא מתייחס.   הרב לבנון, ביחד עם הרב דוד חי הכהן (ראש ישיבת נתיבות ישראל, ראש קהילת אורות התורה, ורב שכונה בבת ים), ציינו "בעקבות הרדיפה המתמשכת של שב"כ כלפי המתיישבים", כי "אין שום הצדקה למעצרים מנהליים וליחס משפיל ומבזה", שמגלה שב"כ כלפי נוער הגבעות.   שילוב של "אמצעים קשים" עם "אמצעים רכים" – דוגמת פרויקט "הרועה העברי" האמצעים העומדים לרשות המדינה הם "קשים" מצד אחר (בתחומי הביטחון, אכיפת החוק והמשפט), ו"רכים" מצד אחד (בתחומי החינוך והרווחה).   מקרה בולט של ניסיון להפעיל "אמצעים רכים" הוא זה של פרויקט הרועה העברי. הפרויקט הוקם ב-2013, "כדי לחזק ולהעצים את החינוך, ההתיישבות והחברה ברחבי ארץ‑ישראל", ובשאיפה "להעצים את בני נוער, ולקדם פרויקטים התיישבותיים, מהפן החינוכי-הערכי".   בתחילת הדרך, מנכ"לית משרד החינוך הוציאה מסמך המופנה אל אישים מרכזיים – ביניהם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, משרד המשפטים, ראש שב"כ, מפכ"ל משטרת ישראל, מנכ"ל המשרד לביטחון פנים וראש אכ"א בצה"ל – באשר ל"מינוי נציג לוועדה בין-משרדית להפעלת פרויקט הרועה העברי". היא פירטה: "בשל מעורבותם המשמעותית של קטינים באירועי תג מחיר, ובהמשך לעבודת מטה שנעשתה בשיתוף עם משרדי הממשלה המתאימים, גובש פרויקט הרועה העברי, אשר נותן מענה חינוכי-רווחתי משקם לאוכלוסיית הנערים והנערות בסיכון ביהודה ובשומרון, במסגרת המאמצים ההתערבותיים למיגור תופעת הפשיעה הלאומנית. את הפרויקט תלווה ועדת היגוי בינמשרדית, אשר תהיה אחראית על גיבוש תוכנית העבודה, מטרות הפעלתו ויישומו. אבקש כי תמנו נציג מטעם משרדכם לוועדה, ותעבירו את שמו ופרטי ההתקשרות ללשכתי, לקראת ישיבת התיאום בהקדם".   דבר המכתב והפרויקט נחשפו במהרה באתר ערוץ 7. נכתב שם כי במסמך המפרט את שלבי הפרויקט נקבע כי בשלב הראשון יופעלו מערכי החינוך, לעידוד "קבלת השונה", ומערך הרווחה, "שיסייע במישור האישי והמשפחתי". לצידם יגויסו אנשי גשר ודמויות מפתח בגבעות, כדי ליצור קשר ישיר ולהגיע להסכמות עם מנהיגי הנוער. בהמשך יפעל הפרויקט ליצירת אמון עם המשפחות והקהילה למניעת הידרדרות להתנהגות המנוגדת לחוק, לצמצום מצבי סיכון, ולשילוב בתעסוקה המקומית". עוד נכתב כי "הצעירים יופנו לשילוב בחיילות השונים בצה"ל, ולאחר שחרורם יינתן דגש על שילובם בעשייה תורמת לחברה וביוזמה עצמית-עסקית".   במשרד החינוך הדפו את הביקורת, וטענו כי "מדובר בפרויקט חינוכי המתקיים בשיתוף עם משרד הרווחה וגורמים נוספים", וכי "שב"כ אינו חבר בה". עם זאת, בשיחה אישית שקיימתי עם נער גבעות, בן 20, יליד עמונה, שבה שאלתי אותו לגבי הפרויקט, הוא השיב נחרצות: "איזה משרד החינוך? זה פרויקט של שב"כ!". הוא הדגיש: "אף אחד מאלה שחובשים כיפה ומגדלים פאות לא התקרב אליהם. לא הגענו לגבעות סתם, אלא מתוך אמונה, מתוך אידיאולוגיה. לכן, הם שינו כיוון ופנו אל הנער המנותק, אל ה'ערסים', שאינם דתיים-אידיאולוגיים" (ראו שוב ההקבלה ל"בני ישיבות" לעומת "נוער חרדי עובד-מנותק", וכדומה).   מייסדי הפרויקט טענו לימים כי אין להם מגע עם שב"כ. למרות זאת, התעוררה התנגדות עזה לכניסתו לחלק ניכר מהגבעות והמאחזים, שנבעה מתפיסה אידיאולוגית עמוקה, לצד חשדנות אופיינית. מנחם בן שחר, ממקימי גבעת רונן, הסמוכה להר ברכה, אמר כי אינו מבין מדוע ראוי לשתף פעולה עם גוף שלטעמו אינו מתנהל בשקיפות: "אני לא מבין מה בדיוק עומד מאחורי הפרויקט הזה; אבל אני מבין היטב את מי שלא רוצה לשתף עם זה פעולה. יש תחושה שהמדינה רואה תופעה של ציבור עם כוח, וזה בַּאג שאין לה שליטה על הציבור הזה. לכן היא מנסה לתקוף אותו ולהתחכך אתו מכל הצדדים כדי להשתלט עליו, רק שהיא עושה את זה בצורה מביכה. לגבעות יש אמירה כל כך ברורה ברוך השם, אמירה בקול צלול בלי הרבה תקשורת ודברור. אז חבל לטשטש את המסר שלנו לעם ישראל על ידי התערבות עם גורמים שבמקרה הטוב אינם מזוהים אתנו, ובמקרה הגרוע יכולים לפגוע בנו".   מי שדיברו בתקיפות רבה יותר נגד הפרויקט היו פעילים מקרב הדור הצעיר של התנועה. כך לדוגמה, מאיר אטינגר, האידיאולוג הבולט של נוער הגבעות, הסביר בבלוג שלו באתר הקול היהודי: "המלחמה של הממסד בנוער הגבעות מתאפיינת לא רק על ידי התנכלות במעשים אלא גם בהיבט של תרבות. גופי הממסד מנסים להכניס לנוער הגבעות את התרבות שדרדרה אותם בעצמם לאיבוד הזהות היהודית, הבלגה על פגיעה ביהודים, וחוסר אמונה בזכותנו על כל רחבי הארץ. כבר בפגישה הראשונה שלי עם החבר'ה של הרועה העברי, עוד לפני שהם הזדהו שהם מהפרויקט הזה, ראיתי איך הם חתרו לשכנע את החבר'ה להשקיע את הזמן שלהם רק בקריירה, פרנסה וכסף, דבר הפוך מהערכים שלנו כיהודים שנלחמים בתאוות ממון ופועלים למען עם ישראל גם אם זה דורש הקרבה אישית. התרבות המערבית היא זאת שהביאה את שב"כ, משרד החינוך והמסד בכלל לאובדן כל הערכים. זה דומה למתייוונים שהתחילו את ההשפעה שלהם בעם ישראל לאו דווקא בנזקים פיזיים. גם פה עיקר הנזק שלהם זו ההשפעה הרוחנית שהם מכניסים את התרבות המתייוונת שלהם, את תאוות הממון והפריצוּת, לתוכנו. אנחנו לא צריכים שהם יחנכו אותנו, אלא אנחנו אלה שצריכים לחנך אותם ולהפיץ את האור שלנו אליהם".   הרב יצחק שפירא (ראש ישיבת עוד יוסף חי ביצהר, בנשיאותו של הרב יצחק גינזבורג) סיפר כי אנשי הרועה העברי היו אצלו בביקור בבית בבקשה שיעניק את הסכמתו לפרויקט. לדבריו: "מדובר בפרויקט שאמור לתת מסגרות של לימודים ועבודה לנערי הגבעות. מה שפחות ידוע הוא שמאחוריו מסתתרים שב"כ, משרד ראש הממשלה ומשרד החינוך, כלומר – ראשויות המדינה. ככאלה, חשוב להן לקבל אישור של דמויות המקובלות על הנוער, כדי לזכות בשיתוף פעולה מצידו. "אמרתי להם: אין בעיה, אני בעצמי מוכן ללמד שם יחידת לימודים שהכנתי באזרחות בנושא מהי מדינה יהודית, נלמֵד מהי אזרחות כמו שאנחנו מבינים שהיא צריכה להיות. אתם תממנו, אני אסביר על המדינה. מוכן לגמרי להיות שותף... אתם רוצים גיבוי, למה שלא תאשרו את זה?". באופן לא מפתיע, אך מקומם מבחינתו, הוא לא זכה לשיתוף פעולה מצידם.   אז – והיום כַּתָּב "הקול היהודי" ודובר "חוננו", אלחנן גרונר, שאל בשיחה עם מייסד פרויקט הרועה העברי: "נוער הגבעות האותנטי, אם אפשר להגדיר את זה כך, ממילא לא מתקשר איתך. אולי פשוט נכשלת במשימה והעדפת להגדיר שינוי של קהל היעד והמטרות?". לדברי גרונר, מייסד הפרויקט "לא הכחיש את מסקנתי, אבל טען כי מלכתחילה לא כיוון לכניסה ל'גרעין הקשה'".   אותו אלחנן גרונר כתב לאחרונה, כעורך אתר הקול היהודי, על רעיון הפרויקטור האזרחי בכותרת: "בדיחה לא מצחיקה ופרויקט שנקבר לפני שנולד, מכיוון שהוא קשור לשב"כ": " שורת ניסיונות דומים נכשלו, ורק שאבו מיליונים לטובת פרויקטים שלא בהכרח קשורים לגבעות.   הסיבה פשוטה: נוער הגבעות הוא לא הבעיה. הוא הפיתרון. הבעיה היא מדינה רופסת שלא מטפלת באויב ומאפשרת רצח יהודים. ברגע שיטפלו באויב, אף אחד לא ירגיש צורך לפעול עצמאית; אבל הממסד עצמו לא מכיר בזה. הוא מדמיין שאם יתנו תקציב לחוג ריתוך ופוייקה לנערים, הם פתאום לא ירגישו צורך לנקום על פיגועים. זה לא עבד ולא יעבוד עד שלא יפנימו שהתנהלות הממסד היא הבעיה ולא הנוער".   אזכיר לסיום כי שיחה שניהלת עם אחד מ"אושיות" נוער הגבעות בעבר, שבה הוא סיפר לי כי לאחר עזיבת הגבעות, נישואים והתיישבות בגוש שילה, הוא שימש כ"רכז נוער – איתור" במועצה האזורית מטה בנימין. לדבריו: "לימים הבנתי שיש כלים ממסדיים שאפשר לנצל אותם. מדינת ישראל על כל רשויותיה היא כלי, לא קודש ולא חול – היא יכולה להיות נגדך או למענך, ואפשר לנצל אותה. איפה שאני יכול להשתמש בה, זה טוב; איפה שלא – אין לי בעיה אידיאולוגית לתקע פגיון בגבה. אני בקשר עם ארגונים ממלכתיים וציבוריים, אבל קשה לי עם זה. לראות דגל ישראל – שבשמו דרסו אותי – זה ממש קשה". הוא הוסיף:   "אני עובד עם נוער הגבעות. הנוער נמצא פה ויש לו כוחות עצומים לקדם תהליכים בעם ישראל ולכן מישהו צריך לקחת עליו אחריות ולתת לו את הליווי המתאים.   אחרי הכל, ולמרות רקעו המוכּר והמוניטין שרכש, הוא התוודה: "ההתייחסות הראשונית אליי מצד הנוער הייתה של חוסר אמון, כי אני מגיע מהמערכת – מהממסד. נדרש תהליך ארוך כדי לזכות באמון אישי מצידם. אני שם על השולחן את העובדה שאני מתפרנס גם מכספי המועצה: 'זה הפרויקט, אלה המטרות שלו, ומה שתגידו – אני אתכם'".   הפעיל אמר לי כי "סוף-סוף המדינה התחילה להתייחס אל נערי הגבעות בחיוב, לעודד אותם ולעזור להם – לא בכוונה להוציא אותם מהגבעות, אלא לחזק את היכולות שלהם בעזרת תוכנית לימודים, קורסים מקצועיים ותוכנית פרטנית [בניסוחו של גרונר, " חוג ריתוך ופוייקה"]". עם זאת, הוא הודה לבסוף כי "הנוער נוטה שלא לקבל תקציבי מדינה או רשויות ממלכתיות כלשהן". לכן, "רוב רובו של התקציב שעמד לרשותי לא נוצל כלל".   במשרד החינוך הסבירו כי תוכניות שונות – ובכלל זה "הרועה העברי" – ממשיכות לפעול; אבל, אחד הבכירים במשרד הודה כי "אף לא אחת מהן הצליחה להעניק טיפול משמעותי וסיוע לנערי הגבעות".   המשאבים הלא מבוטלים שהושקעו במגוון פרויקטים שניסו "להמיר" את "נוער הגבעות – תג מחיר" לא הביאו לתוצאות המקוות. אין סיבה להאמין כי "הפרויקטור האזרחי" החדש יצליח במקום שבו אלה נכשלו. לפיכך, הפרויקט עתיד להתגלות כחסר תכלית. צילום: עידן ירון

"מפקדים ולוחמים מעידים כי בפיקוד מרכז החליטו להעתיק שיטות שיושמו ברצועת עזה לצפון הגדה". Permission: Activistilles.org