המפתח לגאולת ישראל: גרעין יריחו – מבואות יריחו

מניעים להתיישבות בעיר יריחו

מניעים שונים הביאו את החברים לשאוף להתיישב מחדש בעיר יריחו. אלה כללו: סיבה דתית: יריחו היא המפתח לגאולת ישראל; סיבה היסטורית: יריחו נודעה כעיר עברית בתקופת התנ"ך והמשנה, וגם אחר כך, עד המאה השמינית, באופן רצוף, ובתקופות שונות נוספות. גדולי ונביאי ישראל ישבו בה; סיבה ביטחונית: יריחו נחשבה כבר מימי קדם ל"מנעולה של ארץ ישראל (תנחומא בהעלותך), והיא מהווה עד היום צומת דרכים מרכזית, וסמוכה לגבול המזרחי של המדינה; סיבה מדינית: יש להתיישב ביריחו כדי למנוע את ביצועה של תוכנית אלון, ובפרט את הסכנה הקרובה לטענתם המתיישבים שתקרא בשל מסירת אזור יריחו לירדן; יריחו נחשבה כבר בימי קדם למקום מגורים פורה ומבוקש. "כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה... כְּגַן-יְהוָה" (בראשית י"ג, י'), "דושנה של יריחו", לפי חז"ל. ועד היום היא נווה מדבר שופע מים ומרובה צמחייה.

בתזכיר שהגישו אנשי גרעין יריחו לממשלה (חנוכה תשל"ה – דצמבר 1974) נכתב: "עברה ההיסטורי, מיקומה הגיאוגרפי, ייחודה העירוני באזור וקרבתה לירושלים מקנים לה חשיבות יתר – ביטחונית וכלכלית כאחד... לממש את זכות העם היהודי לישיבה בכל הערים אשר ישב בהן עמנו בכלל, והערים אשר ישבו בהן גדולי ונביאי ישראל בפרט. ידוע מאז ומעולם שיריחו היא המפתח לגאולת ישראל".

היערכות, הקמת הגרעין וניסיונות התיישבות (1977-1973)

בסוף 1973 נעשה ניסיון להקים "ישיבה מתנחלת" ביריחו, על ידי אנשי הרב מאיר כהנא. הרב קרא לתלמידיו להתנחל ביריחו מסיבה מדינית: "השלמת חלק ניכר של קו הגנה חדש מערבית ליריחו מבהירה שישראל וירדן הסכימו לנסיגה ראשונית. מבחינה רוחנית, הרב ראה את ההתיישבות ביריחו כהמשך דרכם של הנביאים אליהו ואלישע, שפעלו באזור יריחו. הרעיון הזה נרמז בשמה של הישיבה שרצו תלמידיו להקים ביריחו: "אדרת אליהו". באופן סמלי, ההתיישבות הייתה אמורה להיות הרמת אדרתו של אליהו שנפלה עם עלייתו השמיימה, והמשכת דרכו.

בתחילת יוני 1974 התקיים כנס יסוד לישיבה המתנחלת או להתנחלות הישיבתית ביריחו, שהוקמה על ידי הרבנים אריה יוליוס ומנחם כרמל. התוכנית הייתה להתחיל בהקמת ישיבה בבית הכנסת העתיק "שלום על ישראל" ביריחו, בראשות הרב ריינמן, ובהמשך להתחיל גם בהתיישבות משפחות. ימים ספורים לאחר מכן שלחו אנשי הקבוצה מכתב לראש הממשלה, יצחק, רבין ולשרים ישראל גלילי ושמעון פרס, ובו ביקשו את עזרת הממשלה בהקמת ישיבה מתנחלת ביריחו. מעט אחרי שליחת המכתב פורסמה מודעה הקוראת להצטרף לישיבה.

הרב כהנא חשב להסוות את הישיבה ביריחו כ"המכון ליחסי אנוש על שם הגברת אלברטה וד"ר מרטין לותר קינג", כדי למנוע את פינויה; אבל התוכנית הזו לא יצאה לפועל. שמעון רחמים –שנחשב לאורך השנים כאיש אמונו של הרב מאיר כהנא – היה מרכֵּז ההתארגנות להקמת הישיבה, והוא שימש גם כאיש קשר עם אנשי גוש אמונים.

חודשיים לאחר מכן התקיים כנס יסוד לגרעין זה, בהשתתפות 30 מחבריו ובנוכחות הרב משה לוינגר, ממייסדי גוש אמונים ומועצת ישע, וממנהיגיה הראשונים. שבועות ספורים לאחר הכנס כתב הרב מאיר כהנא: "לא הצלחתי לגייס מספיק תלמידים לישיבה ביריחו (אני מציע להעביר את הכסף שנאסף לשם כך למתנחלים של חנן פורת)". רבים מאנשי הרב כהנא הצטרפו גם הם לגרעין יריחו של גוש אמונים.

בספטמבר 1974 התקיים במשרד גוש אמונים מפגש בהשתתפות נציגי שתי הקבוצות, קבוצת הישיבה המתנחלת וגרעין גוש אמונים. לאחר המפגש הזה אוחדו השתיים לגרעין אחד. רעיון הקמת ישיבה בשם "אדרת אליהו" הפך להיות חלק ממטרות הגרעין המשותף. מזכיר הגרעין היה שמעון רחמים, ואחר כך היו חברי המזכירות: שמואל פרומר, הרב אריה יוליוס ואיש הלח"י והסופר עזרא יכין ("אלנקם"). בחודשים הבאים הצטרפו רבים, חילונים ודתיים, ואנשי הרב מאיר כהנא הפכו למיעוט בגרעין.

גרעין יריחו הפך לגדול ולפעיל שבין גרעיני גוש אמונים. הגרעין נרשם באופן רשמי כאגודה שבה היו כ-100 חברים. פעילות הגרעין הייתה: אספות, שבתות גיבוש, סיורים ליריחו, וניסיונות התיישבות ביריחו.

מעט לאחר מכן הכינו אנשי גרעין יריחו מכתב, שנשלח לאישים שונים, ביניהם ראש הממשלה. נאמר בו: "אלה האנשים, וזו התוכנית. נכבדי, זה למעלה משנתיים מבקשים יהודים להתיישב בארץ ישראל; כך בפשטות, להתיישב בארץ. זה למעלה משנתיים מונעת מהם הממשלה – ממשלת ישראל – מעשות זאת. מצאנו לנכון להביא בפניך את רשימת האנשים הרוצים להתיישב, ואת תוכניתם להתיישבות. ראה בעצמך ושפוט. בברכה מזכירות גרעין יריחו". למכתב צורפו שני עמודים, ובהם רשימת חברי הגרעין. ברשימה הופיעו שמות 30 משפחות ו-47 רווקים ורווקות. כמה מהשמות ברשימה היו של אנשים ידועי שם, שהובאו כדי לפארה – כמו פרופ' יוסף בן שלמה וחברת הלח"י ג'ולי טורנברג (שנולדה בבולגריה, ולאחר פרוץ מאורעות 1939-1938 התגייסה לפלוגות בית"ר, בראש פינה. שם גויסה לאצ"ל, סיימה קורס מ"כים, ושימשה מדריכה בנשק. היא נעצרה במרס 1942 במעצר מנהלי, ושחררה רק ביוני 1946, גם זאת לחודש בלבד, שכן בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד שוב נעצרה ונשלחה לבית לחם. משם הועברה ללטרון, השתחררה כעבור חודש וחצי, ושבה לפעילות מחתרתית. לאחר קום המדינה עלתה בדרך בורמה, בתעודה מזויפת, לירושלים הנצורה, והשתתפה בניסיון לשחרור העיר העתיקה). כמה מחברי הגרעין היו בחורים חרדים, שלא הזדהו בשמם האמיתי מחשש לתגובת הסביבה החרדית. חברי הגרעין היו רובם דתיים ומיעוטם חילונים. רק פחות מרבע מהמופיעים ברשימה הגיעו אחר כך להתגורר במצפה יריחו.

לבסוף הודיע חנן פורת לשר גלילי כי הגרעין יהיה מוכן לקבל ב"לחץ כבד" של התנועה, פתרון ליישובו הזמני במלון קליה או ביישוב שיוקם עבורו מעל המצוקים בצומת יריחו. על פי דברי ותיקי הגרעין, נעשו שישה או שמונה ניסיונות לעלייה על הקרקע ביריחו.

במוצאי שמחת תורה תשל"ה, אוקטובר 1974, נערך "מבצע הקפות" של גוש אמונים. מאות פעילים יצאו להקים היאחזויות בכמה מקומות ביהודה ושומרון. רובם יצאו לכיוון יריחו. הם עקפו רגלית את מחסומי צה"ל, או ניסו להגיע רגלית דרך ואדי קלט ובדרכים נוספות. כמה מהם הצליחו להגיע אל מערב יריחו, וקבוצה גדולה הגיעה קרוב לקצהו של ואדי קלט, שם נחסמה על ידי צה"ל. הפינוי נמשך ימים אחדים. קבוצות נוספות המשיכו לצאת לאזור במשך כשבוע. עשרות נעצרו על ידי המשטרה. חלק מחברי הגרעין הגיעו ביום שישי, סמוך לשבת, למתחם הווילות הנטושות שיועדו למגורי קצינים ירדנים ממזרח ליריחו, שהו בו כל השבת, ופונו במוצאי שבת.

בסוף פברואר 1975, חברי הגרעין הוציאו לאור חוברת המתארת את ההיסטוריה של יריחו כעיר עברית, ואת האפשרויות השונות הקיימות להתיישבות באזור יריחו. החוברת נכתבה ברובּה על ידי גדי קופל, ממייסדי היישוב מצפה יריחו.

ביולי 1976, למעלה ממאה מחברי גרעין יריחו ניסו להגיע ליריחו. התוכנית הייתה לשהות במקום יומיים, להקים התיישבות סמלית, ולבצע פעולות שונות: הפעלת ישיבה במקום וסיור לקומראן; כל זאת כמחאה על מניעת ההתיישבות במקום. הם נתקלו במחסומים, והצליחו להגיע עד סמוך להר קרנטל. הם הביאו איתם ציוד רב, אבל פונו אחרי שעות אחדות.

במוצאי ראשון של סוכות תשל"ח, ספטמבר 1977, גרעין יריחו יצא לדרכו לאחר צאת החג כחלק ממבצע 11 הגרעינים של גוש אמונים. בשיירה היה אוטובוס מלא בחברי גרעין ותומכים, ועוד כמה מכוניות פרטיות. היעד היה אזור אדמות מדינה ממערב ליריחו, לא רחוק מבניין הממשל הצבאי. לאחר טלטולים רבים, הם נעצרו על ידי המשטרה.

סיפור על הרב מאיר כהנא והקמת הגרעין (1977)

"בשנת תשל"ז נסענו עם הרב לכנס שנערך בעיר צפת. כאשר חלפנו בדרכנו על פני יריחו, סטה לפתע הרכב בשל תקר. כאשר יצאנו מהרכב נתגלה לעינינו מראה מרהיב של העיר יריחו והתבסמנו מריחה הקסום. הרב אמר לנו כי במקום הזה עלה אליהו הנביא השמיימה, ולבּוּשתנו עדיין אין לנו פה יישוב יהודי. 'מחר אי"ה אנחנו מקימים יישוב', הוסיף ואמר.

תיקנו את התקר והמשכנו בדרכנו, ודבריו של הרב נשכח מליבנו. למחרת בבוקר, הגיע הרב למשרד ושאלנו 'נו, הכל כבר מוכן?'. לא ידענו למָה הרב הכווין. והרב אמר: 'מה קרה לכם? אנחנו מקימים יישוב ביריחו'.

הרב החל בהכנות וקיבל את ברכתו הנלהבת של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל להקמת ישיבה ויישוב במקום בשם 'אדרת אליהו'. ברם, לבושתנו, ממשלת ישראל מאז ועד היום לא אישרה ליהודים להתיישב ביריחו, אבל גרעין יריחו שהרב הקים, ייסד את היישוב מצפה יריחו, המונה כיום למעלה ממאתיים משפחות כן ירבו".

מכתב לראש הממשלה מנחם בגין (יולי 1978) – הרב מאיר כהנא

"ראש הממשלה הנכבד... כל זה בנוסף להוראתך לעצור הקמת התנחלויות; למעצר של חברי 'גרעין יריחו' בסוכות שעבר, לאחר שניסו להתנחל שם; להצעת אוטונומיה לערביי יהודה ושומרון; להצעה לוותר על כל סיני; להצעת אזרחות לערביי יהודה ושומרון; לשקר של קבוצה שתלך לשילה במסווה של ארכיאולוגים (כדי שהעולם לא ידע שמקימים שם יישוב)... לפני שאתה הורס את החיים שלך, שבנית במשך שישים שנים גדולות, ולפני שאתה גורר את ישראל לתוך אסון, אני מבקש ממך לחשוב, לחשוב היטב, ולחזור למה שהיית פעם. ודע שגם אם מנחם בגין לא יהיה מנחם בגין – מאיר כהנא יהיה מאיר כהנא. באהבת ישראל, מאיר כהנא".

מחאה נגד כניסת פעילי ימין לעיר (נובמבר 2010)

עשרות מתושבי המושבים והקיבוצים בבקעת הירדן הפגינו סמוך ליריחו, במחאה על כניסתם של פעילי ימין לעיר, שנמצאה בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית. פעילי הימין נכנסו לאזור יריחו ללא אישור. שמונה מהם נעצרו על ידי כוחות הביטחון, אבל חלק הצליחו להתחמק ולא להיעצר. קיבוצניק מקיבוץ אלמוג אמר: "אנחנו לא מוכנים שאנשים שלא גרים באזור הזה ייכנסו למקומות פה, יחריבו את מערכות היחסים עם השכנים, וישאירו אותנו עם אדמה חרוכה... הם מציתים את האווירה. יש לנו שלום עם הפלסטינים כאן. שכל מחרחרי המלחמה למיניהם יחזרו הביתה".

מחאתם של תושבי האזור הגיעה על רקע פעילותו של גרעין יריחו, במטרה לעודד את החזרת ההתיישבות היהודית בעיר. הפעילים עסקו בהסברה, וכן בכניסות לא מאושרות לבית הכנסת העתיק בנערן. לטענת הפעילים, על פי הסכמי אוסלו מותר להם לשהות במקום.

פעילי הימין התכוונו לשהות בשבת במקום, אבל המשטרה והצבא נערכו בכוחות גדולים וביום שישי עצרו 19 בני אדם. במקום זאת, ערכו הפעילים את השבת בנקודה סמוכה, ועם צאתה החלו לנסות שוב להיכנס לעיר.

מאיר ברטלר מ"גרעין הערים העבריות" ששותף בארגון פעילי הימין, אמר כי "עקב התנכלות המשטרה, החלטנו שלכל שבת יש מוצאי שבת, ולכן קיימנו סעודת מלווה מלכה בתוך יריחו. הפעולות ימשכו ככל שיידרש. בכל זמן ובכל עת". בתגובה לטענות מתיישבי הבקעה אמר ברטלר כי "העיר יריחו שייכת לעם ישראל מדורי דורות. אנחנו נמשיך לפעול לחידוש ההיאחזות היהודית במקום. אנחנו בטוחים כי רוב חלקי הציבור הישראלי תומך בנו במאבקנו לחידוש הנוכחות במקומות ההיסטוריים האלה, כמו יריחו ושכם, שמהווים סמל האומה ועדות ניצחת לזכותנו על הארץ".

פתיחת ישיבה בבית הכנסת העתיק בנערן (נובמבר 2014)

לראשונה מאז נטישת העיר יריחו בהסכמי אוסלו הוקמה ישיבה חדשה במקום. ביום שישי, בשעות הבוקר, נכנסו תלמידי הישיבה בפעם הראשונה לבית הכנסת העתיק בנערן [יישוב יהודי בתקופת המשנה והתלמוד; ב-1971 הוקם במקום – כעשרה קילומטרים צפונית לעיר יריחו, סמוך לפתחו של ואדי עוג'ה – יישוב שנודע לימים בשם ייט"ב: התנחלות ומושב שיתופי, הנקראת על שם יד יצחק טבנקין, שהיה מנהיג מפלגת אחדות העבודה בשנות הארבעים של המאה העשרים]. התלמידים קיימו במקום לימוד מתוך פרק ב' בספר יהושע, העוסק בכיבוש יריחו, ומתחיל בפסוק: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ-בִּן-נוּן מִן-הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם-אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים, חֶרֶשׁ לֵאמֹר, לְכוּ רְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְאֶת-יְרִיחוֹ".

בישיבה ציינו כי בית הכנסת [ששרידיו התגלו בנערן ב-1918, בהפצצת התל בימי מלחמת העולם הראשונה, ובחפירות שנעשו בו ב-1921 נחשפה רצפת הפסיפס המעוטרת בציורים ובסמלים עבריים] מוזנח ומופקר, ובכל יום שעובר ללא שיפוץ גגו וללא שמתבצעות פעולות נוספות לשימור הפסיפס, נגרמים במקום נזקים בלתי הפיכים לבית הכנסת ולהיסטוריה היהודית במקום".

קטע פסיפס, בית הכנסת העתיק בנערן, אישור: "קריאטיב קומונס" (צילום: ד"ר אבישי טייכר, אוקטובר 2011)

מצפה יריחו – עדות של משה ניימן (אוגוסט 2016)

האתר בהקמתו, אישור: "קריאטיב קומונס" (צילום: גד פנחס קופל, אוקטובר 1977)

ניימן, מחסידי הרב מאיר הכהנא, סיפר: "על הרעיון להקים יישוב יהודי ביריחו שמעתי לראשונה מפי הרב. עד אז, מלבד ניסיון ההתיישבות בחברון, הקימו, או ניסו להקים, התנחלויות במקומות מבודדים, על הגבעות. יישובים ערביים לא נכללו בתוכניות הללו. הרב כהנא חשב כי הערים הערביות, כמו שכם ויריחו, צריכות אף הן לשמש יעדים לפעילות ההתנחלות, וכי יש לגייס מאמצים וכוחות ולנסות להתיישב בהן. דעותיו לא נשארו 'באוויר'. היו מי ששמעו אותן והשתכנעו. אנחנו. התארגנו אפוא, אני וחברים מתנועת כך, ותכננו להקים ביריחו ישיבה. אפילו שם הענקנו לה בדמיוננו: 'אדרת אליהו'. בשם הזה ראינו סמל לתפקידנו: כשם שאליהו עלה בסערה השמיימה, והשאיר את אדרתו לאלישע, ממשיכו. כך ראינו עצמנו מתגייסים להיות מחדשי-ממשיכי ההתיישבות היהודית ביריחו. היעד שסימַנּו לעצמנו היה בית הכנסת העתיק שלום על ישראל. אספנו מפה ומשם מיטות ומזרנים; ספרים, כיסאות ושולחנות ליקטו אחרים בשבילנו. וניסינו. פעם. ועוד פעם, אך כל ניסיונותינו הסתיימו בפינוי.

לאחר זמן מה, הקים גוש אמונים את גרעין יריחו. התאחדנו, שתי הקבוצות, והחלטנו לנסות להתיישב ביריחו בכוחות מחודשים. בשפך של ואדי קלט שבאזור העיר יריחו, על פני שטח שגודלו כ-700 דונם, השתרעו אדמות מדינה. לאחר ה'מהפך' התגבשה בממשלה הסכמה, אמנם חלקית, לאפשר הקמת יישוב על האדמות הללו. בשלהי חודש אלול תשל"ז [ספטמבר 1977], עלינו למקום בהרכב רחב, בתגבורת ניכרת של כוחות ובתקווה חדשה בלב. התברר שבכל אלה לא היה די, שכן ב'חלונות הגבוהים' העניינים היו מורכבים יותר משחשבנו. עזר ויצמן, שכיהן אז בתפקיד שר הביטחון, התנגד בתוקף לצעדנו, והפינוי-גירוש לא איחר לבוא. חלק מאיתנו הועברו למחנה חנן, בסיס צבאי ליד יריחו, וחלקנו מצא את עצמו מובל למגרש הרוסים. לאחר זמן קצר, כאשר שחררו אותנו, גמלה בליבנו החלטה: 'הפעם איננו חוזרים הביתה'. הגענו למישור אדומים, יישוב שכבר היה קיים כשנתיים והפכנו להיות 'הבן המאומץ שלו'. התיישבנו באוהלים ובמבנה שקיבלנו מקיבוץ חפץ חיים. לקראת חג הסוכות, הסבנו את המבנה לסוכה. הספקנו לשבת בה ביום הראשון של החג, ובהגיע חול המועד פנה אלינו אורי בר-און, עוזרו של אריק שרון, שר החקלאות דאז, והציע לנו להתיישב בטיבק ריש, מקום שגרעין מעלה אדומים הקהילתי כבר עמל על תכנית הבנייה שלו ואפילו הסכמה ממשלתית להתיישבות כבר הושגה. 'תעלו ותתרשמו', הוא הציע.

עלינו והתרשמנו: מדבר. עצים – אין. מים – אין. ומה יש? שממה! ומה יהא על חלומנו להתיישב בתוך יריחו, העיר ההיסטורית, שנחלי מים, עיינות ותהומות, יוצאים בבקעה שסביבה? נדרשנו לקבל החלטה מהירה. מהיום למחר. היו שאמרו: 'או יריחו, או שחוזרים הביתה', וכנגדם עמדו אחרים ואמרו: 'בואו ונקים את מה שאפשר. מוטב הזמני מאשר לא כלום. נקים ונמתין. ברגע שתיתן הממשלה את האישור לגור ביריחו – מייד נקום ונעבור'. אלה בכֹה ואלה בכֹה ולכלל תמימות דעים לא הגיעו. הסכימו אפוא... שלא להסכים. וכל אלה שבחרו בפתרון הזמני – מאז ועד היום, זה כ-40 שנה, יושבים בטיבק ריש, צופים על יריחו ממרחקים.

להקמת הגרעין הראשוני חברו משפחות אחדות וכ-30 בחורים ובחורות, חלקם דתיים, חלקם חילונים, ובלב כולם השאיפה – להקים יישוב משותף. אלא ששאיפה לחוד ומציאות לחוד. למן הימים הראשונים אי אפשר היה שלא להבחין במתח בין הקבוצות. ה'גדוילים', הרב לוינגר וחנן פורת, לא חסכו מאמצים. חדשים לבקרים – באו אלינו לביקורים, ניסו לגשר וליישר את ההדורים בין הקבוצות. אמנם המאמצים הרבים לא הניבו את הפרי המיוחל, ובכל זאת, הביאו תועלת: עוצמת הדציבלים שאפיינה את ישיבות החברים, ירדה במידה ניכרת, אבל תוכנן לא השתנה, והצעד היה בלתי נמנע: ב-1980 הפך הפילוג לעובדה, ואם כי תוצאתו הייתה שהדתיים נשארו כאן והחילונים עברו והקימו, סמוך ליריחו ממש, את היישוב ורד יריחו, חשוב להבהיר שבבסיס המתח שהביא לפילוג לא עמד הנושא הדתי. רוב החילונים היו אנשי כפיים, שחלמו על עיבוד אדמה ועל שטחי חקלאות מוריקים. לעומתם, רובנו, חברי הקבוצה הדתיים, היינו עירונים, חלקנו בוגרי ישיבות, ובחלומותינו לא כיכבו שתילים, מעדרים ומערכות השקיה. רובנו עבדנו במקצועות חופשיים, הוראה ואחרים. המודל של יישוב קהילתי מצא חן בעינינו. פנינו אפוא, קבוצה-קבוצה לדרכה ולהגשמת חלומותיה. בוורד יריחו נשתלו דקלים ועצי פרי לרוב, ואצלנו – קם יישוב קהילתי, שהצבע הירוק לא נעדר ממנו, אם כי אפיין אותו פחות משאפיין את היישוב השכן. הפיצול לא הותיר משקעים מרים בלב איש. נשארנו חברים טובים, ועד היום נשמרים הקשרים החמים בין תושבי שני היישובים.

תחבורה ציבורית מסודרת לא הייתה בחודשים הראשונים ולרבים מאיתנו לא היו מכוניות משלהם. בכל זאת, לצאת מהיישוב – לעיתים צריך. מה עושים? מהיישוב צעדנו ברגל עד הכביש הראשי, ושם עצרנו מונית ערבית או עלינו על אוטובוס ערבי, והמשכנו דרכנו לירושלים בנסיעה. הדרך אל הכביש ארוכה היא ורבה. בחורף, עת פקדו אותנו שיטפונות, בוססנו בבוץ עד הברכיים, ובקיץ עשינו דרכנו בשביל, חשופים לקרניה היוקדות של השמש הקופחת על ראשינו. התחבורה הערבית שהסתייענו בשירותיה מהכביש אל העיר, נתפסה כפתרון ראוי ובטוח. יחסם של הנוסעים הערבים אלינו היה יחס מכבד. קרה לא פעם שעלינו לאוטובוס מלא נוסעים, והנה קם אחד הצעירים שבחבורה ופינה לאחת הנשים ה'מתנחלות' מקום לשבת. בהיעדר כפרים ערביים בסביבה, לא חווינו בעיות ביטחון, אבל בעיות אחרות – חווינו גם חווינו. כבר בימים הראשונים, הבחנו שאפיק הפרנסה שהבדואים שגרו בסביבה התמקצעו בו, היה – גזל. השארנו כביסה תלויה על החבל לייבוש? מצאנו את החבלים 'פנויים'; כיסא או שולחן עמדו בחוץ? בדרך פלאית, נוצקו כוחות ברגליהם והוליכו אותם ליעד לא ידוע; אופניים? גלגליהם נשאום ולא נודע לאן. החלטנו שעלינו ללמד אותם לקח. נבהיר להם, כבר מההתחלה: איתנו – להתעסק? לא כדאי. לא נדרשו שיעורים רבים. שיעור או שניים – והמסר נקלט: 'מהיהודים, המשוגעים האלה, מוטב שנשמור מרחק'. אכן, מוטב.

כאשר הגענו – לא היה פה כלום. לא מים ולא חשמל, רק אבנים, ומתחת לכל אבן – עקרב או נחש. בלילות הראשונים ישנו בחוץ. פרשנו על האדמה הסלעית שקי שינה, נכנסנו, הצטנפנו ונרדמנו. לעיתים, לא הרבה אחר שנפלה עלינו תנומה, התעוררנו באחת וזינקנו 'כנשוכי נחש', וליתר דיוק כעקוצי עקרב. הללו חדרו לתוך שקי השינה ועקצו ללא רחם, כאילו מביעים את מחאתם על ה'פלישה' שלנו לאזור המחיה שלהם וטוענים כנגדנו: 'לנו זכות הראשונים. היינו פה קודם. נראה אותכם מסתדרים איתנו'. תחילה הקמנו בשטח כמה אוהלים צבאיים, שסיפק לנו גוש אמונים. לאחר ימים אחדים נוספו לצידם גם עשרה קרוואנים ניידים, שהצלחנו לשכור. למשה וינגרטן, אחד מחברי הגרעין, היה רכב המצויד בוו גרירה. משה נסע לתל אביב, רתם קרוואן לרכבו, ועשה דרכו אל היישוב המוקם. שוב נסע לתל אביב, רתם קרוואן – וחזר. מניין פעמים נסע ושב עד שכל הקרוואנים הגיעו בשלום אל היעד. להגיע – הצליחו. לעמוד איתן על מקומם – התקשו. התמונה שנחרתה בזיכרון תושבי הקרוואנים הללו, יותר משהיא מזכירה קרוואן, היא מזכירה דווקא נדנדה. הקרוואנים שמצאנו, וברוב התלהבות הבאנו, לא יוּצרו כקרוואנים להעמדה בשטח למגורים, אלא ככאלה המיועדים לטיולים ולנסיעות. במרכזם נקבע ציר שאליו חוברו גלגלים. קרוואן כזה אמור להתחבר לכלי רכב של המטיילים השוהים תחת כיפת השמים פרקי זמן ממושכים. כאשר הבאנו אותם, לא נתנו את הדעת על הצורך שלהם בתמיכה. העמדנו אותם, וזהו. הקרוואנים התנדנדו מצד אל צד. הלכת לקצה הימני – כל הקרוואן נטה ימינה. לשמאל – נטה שמאלה. בתרגום לשפת המעשה: לשתות בהם קפה? משימה בלתי אפשרית.

אזור המגורים התאפיין בגיוון. מלבד האוהלים והקרוואנים קנינו והוספנו עשרה 'ברטונים' עשויים פח. ייעודם המקורי היה לשמש מחסנים, אבל אצלנו הם זכו ל'שדרוג' מעמד: הסבנו אותם למבני מגורים. הפעם למדנו מהניסיון. הבנו שכדי להעמיד מבנים בשטח, צריך משטח ישר שישמש בסיס. לעזרנו באו הקיבוצניקים והמושבניקים אנשי חוג עין ורד [קבוצה של נאמני ארץ ישראל השלמה של תנועת העבודה (חברי מפלגת העבודה ואוהדיה), שנקראה על שם מושב עין ורד, שבו התקיים כינוס היסוד שלה, באפריל 1976. בין הדוברים: אריאל שרון, מאיר זורע, דן לנר ואריה נחמקין], מלאים רצון טוב וחדורים רוח התנדבות. בכוחות משותפים יצקנו את משטחי הבטון ל'ברטונים', וגם הקמנו את הצריפים שישמשו חדר האוכל ובית כנסת. הם הבינו בבנייה, ומלבד זאת מורגלים בעבודת כפיים. בהקמת מצפה יריחו בשממה שסבבה אותנו, יש לזקוף לעמלם לא מעט זכויות.

בחורף היו ימים קשים. בפחונים אין בידוד. מובן שבהתחלה לא חוברנו לרשת החשמל. הסתפקנו בחשמל מגנרטור ששכרנו. היינו צריכים לחשב עבור מה אנו זקוקים לו ביותר בכל עת ולכבות מכשירים אחרים. כושר אספקת החשמל שלו היה מוגבל, תנורים חשמליים לא באו בחשבון, והלילות היו קרים מאוד. הפכנו לאנשים יצירתיים. אלתרנו. מדודי מים ישנים עשויים פח בנינו תנורים שיספקו חום בעזרת הבערת עצים, וציפינו לעונה הבאה.

עם בוא הקיץ הבַנּו עד כמה העמדת בתים מפח במקום כזה היא מעשה שהחכמה ממנו והלאה. לא שיערנו עד כמה חם יהיה פה בקיץ. הפח להט. להיכנס לבתים ביום – אין כל אפשרות. נגיעה בקיר – פירושה: כוויה. ברדת הלילה היינו מתיזים מים על הפח, הרוח שנשבה קיררה אותו מעט ורק אז העזנו להיכנס.

אכן, היו ימים קשים. היה עלינו לשמור בלילה ולעבוד קשה ביום. בנינו בעצמנו את הצריפים, את הבתים ואת התשתיות, אבל הייתה חוויה של ראשוניות.

כארבעה חודשים מיום עלייתנו על הקרקע, קיבלנו ממשרד השיכון 48 אשקוביות. באותו בוקר הייתי במקרה בירושלים, ופתאום, ברחוב ירמיהו, ראיתי שיירה של משאיות עמוסות אשקוביות, ועל חלקן כתובת שרוססה בספריי אדום: 'מצפה יריחו'. נעמדתי באמצע הכביש והתחלתי לרקוד מרוב שמחה. הנהג צפר שוב ושוב וכמעט דרס אותי. 'תזוז, תזוז', הוא צעק. וכשהגיע ליישוב סיפר לכל מי שהיה מוכן להקשיב: 'עוד לא קרה לי דבר כזה, אני מוביל אשקוביות ברחבי הארץ ואני במעלה, ליד שורש, ופתאום מישהו רוקד לפניי, נכנסתי לעיר, ועוד בחור עוצר אותי באמצע הכביש בריקוד סוער, ופה אתם עושים לי הכנסת ספר תורה'. הבנתי שלא הייתי המשוגע הראשון. הבחור במחלף שורש היה ברוך מרזל, שהשתייך לגרעין יריחו לפני הפרק הנוכחי שלו בחברון.

לא רק האשקוביות זכו שנרַקֵּד לפניהן. בחלוף כחצי שנה מאז הקמת היישוב, נקבעה כאן תחנת אוטובוס של קו 43. כל בשורתה בשלב הזה הייתה אוטובוס אחד בשעה 7:00 בבוקר ואוטובוס שני ב-17:00, ובכל זאת רקדנו ופיזזנו סביבה, כאילו לא תחנה הייתה, אלא המשיח בכבודו ובעצמו.

כאמור, הגעתי ליישוב בראשיתו לאחר שירותי הצבאי, כרווק. ב-1981 נשאתי לאישה את מלכה והבאתיה לכאן. ב-1982 החלה בניית בתי הקבע, ומאז היישוב גדל, וכבר איננו מכירים את כל התושבים. בונים פה בית ספר, בונים עוד גנים, ועוד בתים. הגידול המבורך משמח מאוד, ועם כל זאת לחוויית הראשוניות אין תחליף. עד היום, קורה לא פעם שאני מנסה להדביק את אשתי בהתלהבותי: 'בואי נעזוב', אני אומר לה, 'בואי נלך להקים יישוב חדש'. החוויה העצומה השאירה בפי 'טעם של עוד'.

הדבר שאני מצטער עליו יותר מכל הוא חוסר המודעות לחשיבות שיש לשימור אתרים מהתקופה הראשונית. חבל מאוד שאין ביישוב מרכז מבקרים ושלא שימרנו את הצריף של בית הכנסת ושל חדר האוכל. רוב האנשים אינם רואים בשימור משימה חשובה. הדברים הישנים – נזרקים. גם אצלנו ביישוב אין כמעט מקום שאפשר להצביע עליו ולומר: 'הנה. המבנה הזה היה כאן אז, כשהכול התחיל'. אין לנו מה להראות לילדינו ולדור הבא, וכמובן גם לא לתיירים ולמבקרים. אין פה אפילו 'יד לראשונים', אנדרטה, שלט או תמונה שמזכירים את הראשונים שהיו, ושחלקם הלכו לעולמם. אולי יבוא יום שיוקם כאן חדר זיכרון והמבקרים יוכלו לצפות בו בחיזיון אור-קולי ולטעום קורטוב מהמעשה החלוצי שנעשה כאן, נקווה".

מצפה יריחו, על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

הספד של ברוך מרזל לאריה בר נתן, חבר בגרעין יריחו (אתר Nrg, 5.9.2016)

"הכרתי אותו לפני למעלה מ-40 שנה בגרעין יריחו. יהודי לא חובש כיפה, אבל זכורני כיצד אני כבוגר ישיבה נדהמתי מהידע שלו בתנ"ך, מהאהבה שלו ללימוד בכלל ולתנ"ך בפרט. הוא היה שייך לאותו דור של אנשים אשר טיילו בארץ עם תנ"ך ביד, ואשר ניתן היה לקיים עימם ויכוח רציני, מכיוון שהכירו היטב את ספר הספרים. כיום, השיח והוויכוח הציבורי הינו רדוד, משום שמתעסקים בעיקר עם אנשים שלא קראו ולא שנו, וכשמדובר בתנ"ך, לדאבוננו, אף בני ישיבות מגלים בורות מדהימה.

גרעין יריחו הוקם על ידי הרב כהנא זצ"ל, ועבר גלגולים ופינויים רבים. הגרעין השתתף במבצע הקפות של גוש אמונים, ואחרי שפונה שוב ושוב, החלטנו שלא חוזרים הביתה, אלא מקימים מחנה של קרטונים ואוהלים במישור אדומים, במקום שבו התגבש הגרעין של כפר אדומים ומעלה אדומים. אחרי שבועות קשים של שהיה בחום של מישור אדומים, הגיעה משלחת לאריק שרון, ושרון צעק עליהם 'מה? אתם עוד לא בטבק ריש?' (המקום שבו נמצאת היום מצפה יריחו). מזכירות הגרעין חזרה להתכנס, ובאספת חירום הוחלט כי עולים מייד עם חיל חלוץ וציוד, ובעוד כמה ימים ישכרו קרוואנים ושאר הגרעין יגיע.

אריה בן נתן ז"ל ואנוכי התנדבנו, ואחרי שלוש שעות פרקנו משאית מלאה ציוד, או יותר נכון גרוטאות, על ההר במקום שבו נמצאת היום ישיבת מצפה יריחו, התיישבנו על המזרונים וחיכינו. ביום היה חום נורא וזבובים, בערב סופת חול, ובלילה התקפות של יתושים. ישבנו בלי קשר, וכמובן בלי טלפונים. אני התחלתי לסייר סיורי בעלות באזור. בדואים שהגיעו קיבלו הסבר ידני שבעל הבית הגיע, ואריה ישב, קרא ולמד רוב הזמן.

לא אשכח את הוויכוח שהיה לאריה עד השעות הקטנות של הלילה עם סיור צבאי שמפקדו רס"ן במילואים היה איש טירת צבי. אריה הסביר לחבורת המילואימניקים שבמקום הזה יקום יישוב גדול ופורח, והם פרצו בצחוק. מפקדם אמר לאריה 'אתה הזוי שיושב על ערמת גרוטאות באמצע המדבר וחולם על יישוב גדול פורח'. אריה סיפר לחיילים איך, כאשר היה צעיר, נחלץ לעזרת יישוב שהיה בקשיים רבים. ליישוב קראו טירת צבי, שהיה מוקף באויבים, והיו בתוכו ביצות, קשיים חברתיים וקלקולים רבים.

למרות שגיביתי לחלוטין את דבריו של אריה, איני בטוח שהאמנתי באותה עוצמה שבה הוא האמין. היום, בכל פעם שאני מבקר ביישוב מצפה יריחו, אני נזכר בחזונו של אריה בר נתן שמתגשם לנגד עינינו".

צמצום הכניסה לבתי הכנסת ביריחו (פברואר 2022)

צה"ל צמצם את הכניסה לבתי הכנסת ביריחו. במשך שנים ארוכות התקיימה מדי שבוע כניסה לבית הכנסת שלום על ישראל בעיר, כאשר המבקרים במקום המשיכו גם לבית הכנסת נערן ולתל יריחו הסמוך. בשל החשש הביטחוני, הביקורים נעשו בתיאום עם הצבא ותחת אבטחה של חיילים. בתחילת 2022 הוחלט בצה"ל להפסיק את הכניסה השבועית לבתי הכנסת בעיר, ובמקומם לאפשר כניסת תיירים אשר מגיעים לאתרי תיירות שונים בעיר יריחו, ולא לבתי הכנסת. בתחילת פברואר, לאחר שקבוצת יהודים נכנסה להתפלל בבית הכנסת שלום על ישראל, החלו ערבים להתפרע וליידות אבנים אליהם ואל החיילים. חיילי צה"ל השיבו באמצעים לפיזור הפגנות, וירו באוויר כדי להניסם, כאשר במקביל זירזו את היהודים לצאת מהמקום.

מבואות יריחו

מבואות יריחו, על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים (דף הפייסבוק של היישוב)

מבואות יריחו היא התנחלות הממוקמת בדרום בקעת הירדן, צפונית ליריחו, בגובה של 150 מטר מתחת לפני הים. היישוב שייך למועצה האזורית ערבות הירדן. מבואות יריחו נמצאת באזור בקעת נחל עוג'ה (נחל איתן ואחד הערוצים הגדולים במזרח בנימין), המוכּר בשם ייט"ב. בסמיכות למקום, כעשרה קילומטרים מצפון ליריחו, נמצאת העיירה עוג'ה א-תחתא (בתעתיק מדויק, אלעוג'ה).

היישוב נוסד ב-1999 כתחנת מחקר ופיתוח לניסויים חקלאיים (חוות אִקלום), אבל הפך במהרה, ללא אישור חוקי, ליישוב קהילתי בעל גוון קהילתי. ב-2004 הצטרפו ליישוב כ-14 משפחות, וב-2006 התגוררו בו 21 משפחות. הישוב מונה כיום כ-60 משפחות, סך הכל כ-400 נפשות. משפחות היישוב שומרות על אורח חיים דתי. ליישוב שטחים חקלאיים, וחלק מהתושבים עוסקים בגידול תמרים וצאן.

ב-15 בספטמבר 2019 קיימה ממשלת ישראל ישיבה במתחם אנדרטת הבקעה, בה הסדירה את חוקיות היישוב. ההצבעה התקיימה לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, הסיר את התנגדותו לקיום ההצבעה. בפתח ישיבת הממשלה חזר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על ההתחייבות שנתן שבוע לפני כן בנוגע להחלת הריבונות הישראלית בבקעת הירדן ובצפון ים המלח. לדבריו, "נחיל את הריבונות בבקעת הירדן וצפון ים המלח מייד עם הקמת הממשלה הבאה בכנסת הבאה. מיניתי צוות עבודה בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שיגבש מתווה להחלת הריבונות". ראש הממשלה ציין: "החלת הריבונות הישראלית על כל יישובינו ביהודה ושומרון, כולל הגושים וגם השטח שמחוץ לגושים, ושטחים נוספים החיוניים לביטחוננו ולהבטחת מורשתנו – הדברים הללו יעלו בתוכנית המאה, שתגיע מהר מאוד אחרי הבחירות".

ב-10 באוקטובר 2019 אישרה מועצת התכנון העליונה של יהודה ושומרון להפקדה תוכנית בינוי ליישוב. במסגרת זאת אושרה בניית 182 יחידות דיור לצד מוסדות חינוך, מבני ציבור ושטחי תעשייה ומסחר. התוכנית היוותה שלב א' מתוך תוכנית כללית ליישוב שאכלס עבור 350 משפחות.

ביישוב מתגוררות כ-45 משפחות (בכלל זה כ-200 ילדים, רובם בגילי 12-0), תושבים ישראליים לצד עולים חדשים, עובדי אדמה ואנשי היי-טק, בחורי ישיבה ושיפוצניקים, תושבים בני 20 ותושבים בני 60 יחדיו. בדצמבר 2022 נמסר כי ההתנחלות מבואות יריחו מובילה בשיעור הילדים שלה, שהוא הגבוה ביותר בארץ – 73% מכלל התושבים.

המגורים ביישוב מתחלקים לשכונת קרוואנים, ושכונת בתים חדשה. כיום קיימים כ-40 קרוואנים רגילים ומורחבים, 25 בתי קבע, ועוד כמה בתים בתהליכי תכנון או בנייה. כל משפחה חדשה שבאה להתגורר ביישוב צריכה לגור, בשלב הראשון, לפחות שנה בקרוואן, כדי להתאקלם ולהתחבר לאווירה הכללית ולתושבים. לאחר שנה של מגורים ביישוב אפשר להגיש בקשה לקבלה לאגודה, ולאחר קבלה לאגודה אפשר לקבל זכויות בקרקע מהאגודה, לשלם את עלות פיתוח המגרש ולצאת לבניה פרטית. המגרשים בישוב הם מחצי דונם עד 1.2 דונם. מבני הקבע הקיימים כיום ביישוב הם: מקווה טהרה, שני גני ילדים, מעון, מבנה ספריה וחדר חוגים, מועדון מזכירות ובתי תושבים".