אודות
- Idan Yaron
- 28 בפבר׳
- זמן קריאה 10 דקות
עודכן: 5 ביולי
"המרכז לחקר הימין הקיצוני בישראל", בראשותי, הוא פועל יוצא של מחקר בקרב פעילי התנועה הכהניסטית, תנועת נוער הגבעות, והתנועה הגינזבורגיסטית (בראשות הרב יצחק גינזבורג). שדה המחקר התמקד ביהודה ושומרון, אבל התפרס על פני הארץ כולה.
צילום: עידן ירון (אומן: אורן פישר)
שיטה: תחום הידע שבו אני מתמחה הוא אנתרופולוגיה חברתית. בהתאם, אני מתמקד בתרבויות ההווה, ומקיים עבודת שדה, שבה אני משתדל לראות את הדברים בהקשר רחב ככל האפשר, כדי להבין את הקשרים ההדדיים והתלות ההדדית ביניהם. הכלי המרכזי המשמש אותי הוא תצפית משתתפת – שיטת מחקר שבה אני כחוקר לא רק צופה אלא גם משתתף בפעילות הקבוצה הנחקרת. כך, אני מסוגל לחוות את האירועים "מבפנים" – מנקודת מבטם של הנחקרים עצמם. במסגרת הזאת, מזדמן לי לשוחח עם המשתתפים ולתעד את ההתנהלות, תוך שמירה על נקודת השקפה מקצועית ביקורתית.
משימה: האתר נועד להעמיק את ההיכּרות עם מציאות החיים של התנועות, הקבוצות והיחידים הנמנים על הימין הקיצוני בישראל – לתעדה, לפרשה, ולעמוד על ההשלכות שנודעות לה.
בסופו של דבר, ההכּרה היא כי "השלם גדול מסכום חלקיו". החלקים השונים, המשולבים במערכת הכוללת, מְאֻגְבָּרִים זה את זה (מתוך "סינרגיה" – מיוונית: עבודה יחדיו). היא יוצרת "גֶּשְׁטַלְט" (בגרמנית: תבנית). התבנית יוצרת את התמונה ה"הוליסטית" (הכוללנית), של התצרֵף (הפאזל), שההתרשמות מכל אחד מחלקיו מוגבלת ומצומצמת.
תובנותיי נובעות מיותר מעשור של עבודת שדה, שכללה תצפית משתתפת, לאחר חדירת-עומק לקבוצות החברתיות האמורות.
למה זה חשוב? ה'אנתרופולוגיה' מגלה לנו כיצד אנשים חושבים ופועלים בחברות רחוקות וקרובות. באמצעות העדשה הזאת, אנו יכולים ללמוד לא מעט לא רק על "אחרים" אלא גם על "עצמנו" – כבני אדם תבוניים השואפים להגביר את הידע ואת ההבנה שלנו עלינו ועל העולם.
במציאות חיינו העכשווית – בישראל בפרט, ובעולם המערבי ככלל – היכרות כזאת חיונית לכל אזרח ואזרחית הדואגים לשלומה ולעתידה של החברה והמדינה.
איך נסייע? האתר ישמש, לתועלת הציבור, כמרכז מידע וידע המאפשר ללמוד ולהבין את הימין הקיצוני בכלל, וזה הישראלי בפרט. הוא יציג מסגרת אנליטית מפורטת, מעמיקה, הגיונית וברורה של התחום המכריע הזה.
ד"ר עידן ירון
בעל תואר דוקטור בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה חברתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. זוכה פרס קרן גולדה מאיר, "להישגים אקדמיים בולטים".
מעמד נוכחי: סוציולוג ואנתרופולוג חברתי עצמאי.
התמחות עיקרית: ימין רחוק – רדיקלי וקיצוני – בישראל.
תחומים התמחות נוספים: לימודי צבא (ומשטרה); אנתרופולוגיה יישומית – חינוך ובתי ספר; לימודי תרבות – ספרות, אומנות וקולנוע.
שירת בצה"ל (סדיר ומילואים): פסיכולוג ארגוני (מחלקת מדעי ההתנהגות – ממד"ה) – אוגדת איו"ש, פיקוד מרכז, מטכ"ל; מנהל ידע – צליפה, בית הספר ללוחמה בטרור; קצין ביחידה מיוחדת הכפופה לאגף המבצעים. סיים שירות בדרגת רס"ן.
פרסומים רלוונטיים
ספרים
מעשה שקולניק: רצח אידאולוגי של מחבל כפות. חיפה: פרדס, 2017.
שנת המפנה וזרעי הפורענות בחברה הישראלית. דף עברית, 2025.
מאמרים בקבצים ובכתבי עת
הפילוג כ'סְפִּין': היסטוריה והווה" בתנועה הכהניסטית", דעות 104, ספטמבר 2023: 14-4.
כתבות ומאמרים בעיתונות ובאתרי אינטרנט
הפורום לחשיבה אזורית – מכון ון ליר בירושלים:
"חקר הימין בישראל: בין אמפתיה להבנה", 17.3.2019.
"הימין בישראל: שלושה טיפוסים אידיאליים", 14.5.2019.
"כשנטילת החוק לידיים הופכת לטרור יהודי", 14.6.2019.
"'תג מחיר': בחיפוש אחר חלופות", 7.7.2019.
בחברת האדם – אנתרופולוגיה בישראל ובעולם:
"אמפתיה בעבודת שדה? בין נוער הגבעות לאנרכיסטים", 17.2.2020.
"הבעיה של 'האחר מעורר הסלידה', ותפקיד האנתרופולוג בשדה המחקר", 1.3.2020.
מוסף הארץ:
"במשך עשור הוא נטמע בחוגים הקנאיים ביותר של הימין הקיצוני בישראל. כעת הוא יוצא אל האור, 5.10.2023.
"כשמכונית עם נערי גבעות חמושים נעצרה לידי, הבנתי: אני בתוך פוגרום", 31.7.2024.
"קודם משתלטים על השטח, ואז מחכים להזדמנות. כך מקימים התנחלות חדשה", 22.10.2024.
פודקסטים
רלוונט – קלצ'קין:
פרק 45: הימין הרחוק: נוער הגבעות.
240 שניות:
"משילות וריבונות! עד שזה מגיע ליהודה ושומרון!", 11.9.2024.
"נוער הגבעות – החוק מתגמש או נעלם", 25.9.2024.
מאחורי הקלפים:
פרסומים נוספים – ספרים
בית השימוש במרחב הסמלי. תל אביב: רסלינג, 2005.
תמונות מחיי בית הספר. הוצאת ספרית פועלים ומכון מופ"ת, 2015.
מאחורי הכוונת: הצלף הצבאי – עיון רב-תחומי. הוצאת מערכות-מודן, 2016.
קרבנות מלחמה: הריגה-פציעה בשדה הקרב. ירושלים: כרמל (סדרת "פרשנות ותרבות"), 2017.
משפט לחימה ואתיקה צבאית. ירושלים: כרמל (סדרת "פרשנות ותרבות'"), 2018.
מושגי יסוד המשמשים באתר
תופעה רווחת היא כי, ככל שמומחה מכיר באופן מעמיק ומקיף יותר את התופעות שאותן הוא חוקר, כך גם הוא מתקשה להגדירן בצורה קוהרנטית ונהירה. לפיכך, אנו רואים בספרי עיון רבים דיון מקיף ולעיתים מייגע במושגי היסוד, שבעקבותיו קביעה שהם נותרו "עמומים", "שנויים במחלוקת", "אינם נעתרים להגדרה פשוטה".
למרות הקושי, ולשם נוחות הקוראים והקוראות, השתדלתי במיזם הזה להיות מוגדר יותר; זאת על חשבון הותרת שוליים רחבים באשר לתופעות הנסקרות, ולמושגים המתייחסים אליהן.
ימין – שמאל
הבחנה בין תפיסות עולם חברתיות-פוליטיות מסוימות עשויה לסייע לנו להבין את ההוויה החברתית-הפוליטית המצויה, ולכוון את שאיפותינו לגבי העתיד הרצוי.
מונחי המיקום של "ימין" (left) ו"שמאל" (right) הם ההבחנות הוותיקות ביותר המשמשות להבין את התחרות הפוליטית-המפלגתית. מקורם באספה הלאומית הצרפתית – גוף המעבַר בין אספת המעמדות לבין האספה המכוננת הלאומית – שהתכנסה ביולי 1789, ושבה הנציגים שהעדיפו שימור (קונסרבטיבים) ישבו בימין לנשיא, והנציגים שהעדיפו שינוי (פרוגרסיבים או ליברלים) – משמאלו.
מהבחינה הזאת, אני שותף לגישתו ולתפיסותיו של הפילוסוף האיטלקי נורברטו בּוֹבְּיו, שציין כי "ימין" ו"שמאל" הם שני מונחים מנוגדים אשר שימשו, במשך שתי מאות, באופן שגרתי לצורך ציון הניגוד בין האידיאולוגיות והתנועות שחילקו את עולם החשיבה והפעולה הפוליטיות.
נראה לי שימושי במיוחד לפשט את הסכסוך הפוליטי, ולהתייחס לשתי הקבוצות כאמור; זאת בהנחה שהחלוקה הרעילה מתגלה בעיקר בהבחנה הזאת. בשל אותה הבחנה, רבים מאזרחי ארצות הברית, כמו ישראל, חושבים באופנים שונים במונחים של שני "צדדים" מעומתים. אם באפשרותך לשאול שאלה אחת בלבד לגבי התפיסה הפוליטית של אדם, זו שעליך לשאול, בדרך זו או אחרת, היא: "האם אתה מזדהה עם השמאל או הימין? למרבה הפלא, מדעני מדינה, סוציולוגים ופסיכולוגים מתנגדים לשאלה הזאת, המציינת את האוריינטציה החשובה ביותר בפוליטיקה של המערב.
ההשפעה הנרחבת של ההבחנה בין ימין לבין שמאל במשך השנים בשיח הפוליטי המערבי מעידה על שימושיותה. היו אף מי שהסיקו כי אם ההבחנה הזאת לא הייתה קיימת, מלומדים העוסקים באידיאולוגיה היו צריכים להמציא מקבילה שלה; זאת משום שהשקפות עולם אידיאולוגיות מסייעות לאזרחים לשלב טווח רחב מאוד של תגובות ישירות ועקיפות לעולם החברתי – שחלקן פוליטיות במוצר, וחלקן אינן כאלו – לכלל דגמים המתאימים לאישיותם. הדגמים האלה נבנים באופן רחב כדי לכלול מבנים הכרתיים, רגשיים והתנהגותיים, וכן סגנונות חיים. במובן הזה, אידיאולוגיה משקפת ותורמת להעדפות היציבות והעקיבות יחסית, העשויות להיות סמויות או גלויות.
כמונחים מנוגדים, ימין ושמאל מוציאים זה את זה בדרך כלל. הם אינם אידיאולוגיות בלבד. צמצומם לביטויים אידיאולוגיים צרופים יהיה פישוט בלתי מוצדק: הם כוללים תוכניות מנוגדות ביחס לבעיות רבות שפתרונן הוא חלק מהפעילות הפוליטית היום-יומית. הניגודים האלה מתייחסים לא רק לאידיאות אלא גם לאינטרסים ולשיפוטים לגבי הכיוונים שאליהם החברה צריכה להתקדם.
ימין ושמאל אינם מייצגים – בהתאם לתפיסתו של בּוֹבְּיו – שתי מערכות קבועות של אידיאות, אלא ציר המשתנה במידה ניכרת מדור אחד למשנהו. הם אינם מייצגים פַּמְפְלֶט מוסרי, אלא הגנה על זוג של קטגוריות אנליטיות. יש להדגיש כי שני המונחים הם יחסיים, לא אבסולוטיים. הם אינן מונחים מהותניים ואונטולוגיים. הם אינם תכונות פנימיות של העולם הפוליטי אלא ממוקמים ב"מרחב הפוליטי". הם מייצגים טיפולוגיה פוליטית נתונה, מובנית חברתית, שאין לה דבר עם אונטולוגיה פוליטית. אלה המאמצים את הגישה האנליטית הזאת צריכים לזכור תמיד כי המציאות תמיד עשירה יותר מאשר קטגוריות מופשטות.
נראה כי, אחרי הכל, המונחים ימין ושמאל ממשיכים להוות חלק ממשי מאוד מהמינוח הפוליטי, למרות כל הטיעונים, המגיעים ממחוזות שונים, המשמשים לאתגר אותם. זאת ועוד, כיום בארצות הברית, בריטניה ומדינות דמוקרטיות רבות אחרות, ההבחנה בין ליברלים לבין קונסרבטיבים אולי גלויה יותר באשר בכל תקופה היסטורית אחרת. ההבחנה הזאת בין השמאל לבין הימין, בין הכחול לבין האדום בארצות הברית, נעשתה כה בולטת עד שהיא מאיימת על המרקם הדמוקרטי כולו.
המחנה הקונסרבטיבי-הימני – המחנה הליברלי-השמאלי
המחנה הקונסרבטיבי-הימני – המחנה הליברלי-השמאלי
ההגדרה הדו-מפלגתית בארצות הברית מַבחינה בין שני מחנות מקוטבים בעלי מיתוסים שונים – "המחנה הקונסרבטיבי" (conservative camp) מצד אחד (המזוהה עם ה"ימין"), ו"המחנה הליברלי" (liberal camp) מצד אחר (המזוהה עם ה"שמאל"). ההבדלים בין שני המחנות מושרשים בתרבות: במערכות ערכים מתמידות, שהתפתחו לאורך תקופות ארוכות, ומשקפות התנסויות חיים שונות של מהי האומה האמריקנית, ומה היא אמורה להיות. לכל אחד מן המחנות קיימת הבנה שונה של מי נחשב לאמריקני, קריאה שונה של ההיסטוריה האמריקנית, וחזון שונה של העתיד הרצוי.
ההנחה המקובלת היא שמדובר בשתי מערכות של בחירות מוסריות; בשתי תפיסות עולם קוטביות בכל רמה של המוסר הבסיסי – בהבַנוֹת מנוגדות של מה שנכון ומה שמוטעה.
"שינוי" הוא אחד הנושאים המרכזיים של החשיבה הפוליטית המודרנית והעכשווית. המחנה הקונסרבטיבי-הימני נבדל מהותית בהקשר הזה מהמחנה הליברלי-השמאלי: המחנה הקונסרבטיבי-הימני מתנגד לשינוי, ומגן על ה"סטטוס-קוו" (מצב העניינים הקיים), מתוך ראיה היסטורית קונסרבטיבית. המחנה הליברלי-השמאלי נתפס בדרך כלל כזה המקדם בברכה שינויים חברתיים-פוליטיים, והמאמין ב"קִדמה" (האמונה שההיסטוריה מאופיינת בהתקדמות אנושית המושתתת על הצטברות ידע וחוכמה).
בנוסף לכך, כמאפיין מהותי, המחנה הקונסרבטיבי-הימני שואף ל"שבירת השוויון", בעוד שהמחנה הליברי-השמאלי שואף ל"שוויון".
המחנה הקונסרבטיבי-הימני – מאופיין על ידי "אבסולוטיזם" או "פונדמנטליזם": תיקוף מיליטנטי ובלתי מתפשר של עקרונות או אמיתוֹת מסוימים. חסידיו נוטים לדבר על מִשמעת ועל נוקשוּת. הם מתמקדים יותר בקבוצה, ובעיקר בלאום, מאשר ביחיד. הם מדגישים המשכיוּת מעל לכל. הקונסרבטיבים רואים במסורת טוב מוחלט, מכיוון שהיא מאפשרת לשלוט בעתיד ולחזות אותו, בהתאם לדפוסים קבועים ומוכרים. הם מדגישים מעשים, וחשיבתם אולטימטיבית. כל יחיד מוגדר ביחס למעשה מוחלט חיצוני (ולאו דווקא כסוכן חברתי עצמאי).
קונסרבטיבים מדגישים את הזכות לחיים ואת הצורך להכּיר באלוהים. המחנה הקונסרבטיבי-הימני שם דגש על נאמנוּת (לדוגמה, מניעת ביזוי הדגל); סמכוּת (לדוגמה, מניעת חתירה תחת המשפחה והמסורת); קדושה (לדוגמה, מניעת החלפת האלוהים הרוחני בחומרנות).
המחנה הקונסרבטיבי-הימני מכוון לעבַר, או להגשמת, ערכי עבַר פוליטיים-אידיאליים בהווה. הרעיון המוביל המצוי בבסיס הקונסרבטיזם המודרני מתייחס לסוג של תרבות מוגדרת שנעלם והולך, שיש להילחם כדי לשמרו ולטפחו. הוא שואב את כוחו וחיוניותו מתוך תחושת שייכות להמשכיוּת מוגדרת, לסדר חברתי נתון. הקונסרבטיבים מציעים לחזור לציוויים של המסורות המוסריות העתיקות; זאת מתוך כבוד לחוכמתם של האבות המייסדים, ובהנחה שהחברה היא ישות רוחנית. כל זאת, במקום ערכי-העל הליברליים, שהם מתנגדים להם מהותית.
המחנה הקונסרבטיבי-הימני – ובעיקר "הימין הרחוק" (ראו להלן) – הוא "אקסקלוסיבי" או "קסנופובי" (מתאפיין על ידי בעת זרים). לפיכך, הוא אנטי-דמוקרטי במהותו. התנועות החברתיות הנכללות בו מתייחדות בדגש על רציפוּת והמשכיוּת היסטורית; בתפיסת המסורת כטוב מוחלט; בתמיכה בסדר חברתי נתון ומוכּר; בסגידה לפרטיקולרי, ובדחיית האוניברסלי; בהתמקדות בקולקטיב, ובעיקר בלאום; בהבחנה חותכת בין "ידיד" לבין "אויב"; בתפיסה הגורסת שמעשים קודמים לדיבורים; באמונה שכל יחיד מוגדר ביחס למעשה מוחלט חיצוני; בדגש – בגרסה הדתית – על הצורך להכּיר באל, בהנחה שכוונה אלוהית שולטת בחברה ובתודעה ומגבשות שרשרת נצחית של זכויות וחובות, השזורה החל מהמתים וכלה בחיים; בייחוס סיכון לחשיבה מופשטת; בהנחה של אי-הכרחיוּת בהעלאת טיעונים רציונליים; בתפיסה כי בעיות פוליטיות הן מיסודן דתיות ומוסריות, וכי הפוליטיקה היא אמנות ההבנה והיישום של צדק העומד מעל ומעבר לטבע.
המחנה הליברלי-השמאלי – מאופיין על ידי "רלטיביזם": הדעה שאין דברים מוחלטים באשר הם, שאמיתוֹת מוסריות או פילוסופיות אינן נגישות ואולי אף מטעות. חסידיו נוטים לדבר על אחריות חברתית, על זכויות ועל חירויות הפרט. ליברלים מתמקדים ביחיד יותר מאשר בקבוצה או בלאום. הם מדגישים מעל לכל יכולת שינוי. הם מטילים ספק במסורת, מכיוון שהיא מחניקה כל יוזמה ושינוי. ליברלים מדגישים מילים (מעבר לרעיונות מוגמרים). כל יחיד מוגדר בהתאם ליחסיו עם אחרים. ליברלים מדגישים את הבחירה, ואת ההפרדה בין דת למדינה. המחנה הליברלי-השמאלי מגלה בדרך כלל חשדנוּת כלפי נאמנות, סמכות וקדושה, ולעיתים אף מתקשה להבין כיצד יסודות אלה מתקשרים למוסר. במקום זאת, חבריו מדגישים את רגשותיהם העמוקים כלפי סבל אנושי, וקוראים להוגנוּת חברתית. המחנה הליברלי-השמאלי מכוון לעתיד. ביחס לאחרים, גישתם אינקלוסיבית, ומבקשת להכיר בערכו של כל אדם כאדם.
ימין רחוק
"ימין רחוק" (far right) – הוא תופעה שעדיין לא הובנה דיה – הן על ידי אנשי אקדמיה, הן על ידי קובעי מדיניות לאומית, והן על ידי הציבור הרחב.
במסגרת "הימין הרחוק", אני מציע הבחנה בין שתי טיפוסים עיקריים של תנועות, כמוסבר להלן.
תנועות רדיקליות – תנועות קיצוניות
בהתאם להגדרה של בית הדין החוקתי הגרמני:
"תנועות רדיקליות" (radical movements) – מקבלות בחירוֹת חופשיוֹת דמוקרטיות כהליך לגיטימי, ופועלות במסגרת החוקה. לכן הן מותרות.
"תנועות קיצוניות" (extreme groups) – מכוונות, באופן גלוי או סמוי, לפגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי הליברלי, או לקִעקוע פעיל שלהם מהיסוד. לכן הן אסורות.
הרחבת ההבחנה בין תנועות רדיקליות לתנועות קיצוניות
ההיסטוריון הארגנטיני פדריקו פינקלשטיין טען כי ההבדל העיקרי בין תנועות רדיקליות לבין תנועות קיצוניות נעוץ בשני ממדים: ראשית, היחס כלפי מעבר על החוק והפעלת אלימות; שנית, היחס כלפי הדמוקרטיה הליברלית.
תנועות ימין רדיקלי" (radical right movements) – סוג של "נורמליות פתולוגית", המקבלת את מהות הדמוקרטיה מצד אחד, אבל מתנגדת לערכי-העל הליברליים המכוננים אותה מצד אחר.
תנועות ימין רדיקלי חותרות תחת שלטון החוק, ובמיוחד תחת סמכותה של הרשות השופטת. הן מדגישות את מרכזיותה של הרשות המבצעת, על חשבון הרשות המחוקקת. הן מערערות על הרעיון והמעשה של חלוקת הרשויות. עם זאת, הן לא מבקשות לבטל אותן לחלוטין. תנועות כאלו משלבות רמה נמוכה של אלימות פיזית, עם רמה גבוהה של אלימות מילולית.
"תנועות ימין קיצוני" (extreme right movements) – סוג של "פתולוגיה נורמלית", הדוחה את מהות הדמוקרטיה מצד אחר, ומתנגדת לערכי הליברליזם מצד אחר.
תנועות ימין קיצוני מתעלמות לא פעם מחוקי המדינה, מבקשות לשנותם מהיסוד, ודוגלות הלכה למעשה באלימות, כדי להגשים את מטרותיהן האידיאולוגיות. הן מצדדות בפילוסופיה של פעולה המייחסת ערך מוחלט לאלימות פוליטית.
משטרים פוליטיים
הבחנה כזאת מאפשרת להבדיל בהתאם בין שני טיפוסים אידיאליים של משטרים:
משטרים המזוהים עם ה"שמאל", המבוססים על הרעיון של "שינוי" או "קִדמה"; משטרים המזוהים עם ה"ימין", המגלים התנגדות לשינוי, מגֵן על המצב הקיים (status-quo), ובעיקר שואפים לייסד-מחדש סדר חברתי ופוליטי החוזר במובנים כלשהם ל"משטר ישן" (Ancient Régime).
ליתר דיוק, הבחנה יסודית כזאת מאפשרת להבדיל בין משטר דמוקרטי-ליברלי לבין משטר דיקטטורי או טוטליטרי – מונח שהופיע בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים כחלק מהאידיאולוגיה של איטליה הפשיסטית, בעל משמעות רחבה וקיצונית יותר מאשר זו של הדיקטטורה, המתייחס למצב שבו החופש האזרחי מוגבל לטובת צייתנות לסמכות, כאשר הסמכות הזאת מופעלת במגבלות מועטות בלבד.
מהבחינה הזאת, שלושת הביטויים של האידיאולוגיה הטוטליטרית הציבו עצמם כאידיאל חלופי לתרבות הפוליטית שעוצבה על ידי מורשת הנאורות והדמוקרטיה הליברלית: הפשיזם – העמיד במרכז את רעיון "האומה"; הנאציזם – את רעיון "הגזע הלאומי"; הקומוניזם – את "המהפכה הכוללת בשם הפרולטריון".
לאחרונה מתבלטת אידיאולוגיה נוספת, היברידית, פופוליסטית-אוטוריטרית, המעמידה במרכז את ה"עם"; זאת בניגוד ל"אליטה" השלטת הנתפסת כמושחת. האידיאולוגיה הזאת מחייבת התבוננות זהירה, והבדלה מזו הטוטליטרית.
משטרים אוטוריטריים נתפסים לעיתים קרובות כחלק מהימין הרחוק, בעיקר זה הרדיקלי. בניגוד למשטרים טוטליטריים (הנתפסים כמשתייכים לימין הקיצוני), משטרים אוטוריטריים תובעים כניעות לעוצמה של המנהיגים, אבל הם מעולם לא משיגים שליטה מוחלטת, באפשרם לאזרחים תנועה חופשית, בעלות על רכוש, ועבודה במקצועות הנבחרים על ידם.
מנהיגים אוטוריטריים מנסים לעיתים קרובות לשנות חוקים כדי לבסס את עוצמתם, ובדרך כלל אי-אפשר להחליפם באמצעות בחירות. הבעיה עם מנהיגים אוטוריטריים נעוצה בכך שהם שואפים לבסס את שלטונם לשם הכפפת רצונם שלהם, במקום לבסס אותו לשם קידום אינטרסים ציבוריים, באמצעות הסכמה כללית של הנשלטים.
תת-סוגים נוספים: אפשר כמובן לסווג את הקטגוריות הבסיסיות לתת-קטגוריות שונות. לדוגמה, אנו יכולים להבחין בתוך "משטרים דמוקרטיים" בין רפובליקות לבין מונרכיות. אנחנו יכולים גם לפצל את תת-הקטגוריה של רפובליקות למערכות נשיאותיות, נשיאותיות-למחצה, ופרלמנטריות. בתוך הקטגוריה של מונרכיות, כמעט כולן פרלמנטריות, אבל אחדות יכולות להיכלל בקטגוריה מיוחדת של מונרכיות-למחצה. בדומה לכך, בתוך הקטגוריה של משטרים "טוטליטריים" או "דיקטטוריים", אנו יכולים להבחין בין מונרכיה אבסולוטית, שלטון צבאי ואוליגרכיה. עם זאת, לצרכים הנוכחיים, הבחנות אלו אינן נחוצות.
