תוצאות החיפוש

מלחמה בטרור – ללא רחמים הסרת הגבולות והמגבלות: חיסול הטרור יתממש רק כאשר נבין שהמלחמה חייבת להיות ללא רחמים, ללא חסד, ללא הגבלות, עד חורמה, מלחמת מצווה, מלחמת חובה, מלחמה ברוטלית, ללא פשרות וללא רחמנות של טיפשים.   חיסול ההתנגדות: יש להודיע לשונאינו כי מי שמרים יד נגד יהודי – אין לו יד; מי שמרים ראש נגד מדינת ישראל – אין לו ראש.   תקיפת התושבים ולא רק המחבלים-המרצחים: כדי לגרש את המחבלים-המרצחים, עלינו לתקוף את התושבים כולם, לגרום להם סבל ואבֵל, לשפוך את דמם כפי ששפכו את דמנו. רק כך, כאשר החברה האזרחית שגרמה לנו סבל– יוק – תסבול, תרגיש על בשרה את הטרור-הנגדי שלנו, רק אז תקום היא בפאניקה ותגרש מתוכה את המחבלים-המרצחים.   מלחמה נגד העם ה'פלשתיני' כולו: יש לזכור כי מלחמתנו אינה נגד כנופייה כזו או אחרת (דוגמת חמאס); המלחמה אינה נגדם כי אם נגד העם אשר הם ע עומדים בראשו, אשר אותו הם מייצגים, העם ה'פלשתיני'.   הענשה קולקטיבית: הדרך היא להעניש את העם עצמו אחרי כל פעולת איבה. יש לגרום להם סבל ויגון. אמרו חז"ל, "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סופו שנעשה אכזרי במקום רחמן".   דוגמה היסטורית: במלחמת העולם השנייה לא היססו בעלות הברית להפציץ את ערי הגרמנים, בהבינן כי המלחמה אינה מוגבלת רק נגד המפלגה הנאצית, כי אם נגד העם הגרמני כולו, ובאכזריות טהורה, באכזריות של חכמים, הפציצו, השמידו, הרסו את העם שממנו יצא הרשע והזדון.   שלבים: הפתרון יתבצע בהתאם לשלבים הבאים: (א) סיפוח כל השטחים הכבושים; (ב) הקמת התיישבות מסיבית בכל השטחים האלה; (ג) הגשמת תוכנית טרנספר של הערבים לארצותיהם; (ד) חזרה לאבינו שבשמיים, לאמונה ולביטחון בה'.   הפיתרון הסופי: בסופו של דבר, עלינו לקיים את דברי הפסוק: "ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד. וישכון ישראל בטח בדד".   האם ייתכן 'טרנספר מרצון'? הרעיון של טרנספר מרצון, של טרנספר בהסכמה הוא מגוחך, חלום באספמיה, בדיחת חלם; אבל ודאי וודאי שחייבים לפעול להוציאם, לא בהסכמה. מי מבֵּין הערבים הסכים לצאת בתש"ח? גירשנו אותם, וכל הכבוד לנו. אז לא היו מוחות מעוותים כמו היום. רש"י הבין וכתב: "'והורשתם אותה' מיושביה, ואז 'ישבתם בה', תוכלו להתקיים בה, ואם לאו – לא תוכלו להתקיים בה".   בשולי הדברים – עצה למתגייסים לאחרונה מדברים רבות בשבח ההנדסה, הצמ"ה והמצווה לזרבב באויבינו; אולם לנוער נודעת משימה חשובה יותר: הקדימות אינה בחיל ההנדסה. יש לעודד את הנוער לשרת בחיל התובלה; זאת כדי שירכשו מיומנות בנהיגה במשאיות כבדות, ויוכלו בבוא העת לסייע להגירתם של הערבים.   אזהרה: ללא הבהרה של מקור מוסמך, דתי ומאמין, התנ"ך שעליו אנו מתבססים עשוי להיראות כספר אכזרי, פרימיטיבי, שבטי, ואף גזעני. יהושע ואבותינו עשויים להיתפס כצבא כיבוש, כמבצעי ג'נוסייד.   * כל המובא כאן: מדברי הרב מאיר כהנא, מעל במת הכנסת , תשע"ג: ק"ח, קי"ט, קצ"ט-קצ"י, רל"ב, תמ"ג, תקל"ט.

"המרכז לחקר הימין הקיצוני בישראל" , בראשותי, הוא פועל יוצא של מחקר בקרב פעילי התנועה הכהניסטית, תנועת נוער הגבעות, והתנועה הגינזבורגיסטית (בראשות הרב יצחק גינזבורג). שדה המחקר התמקד ביהודה ושומרון, אבל התפרס על פני הארץ כולה.   צילום: עידן ירון (אומן: אורן פישר) שיטה:  תחום הידע שבו אני מתמחה הוא אנתרופולוגיה חברתית . בהתאם, אני מתמקד בתרבויות ההווה, ומקיים עבודת שדה , שבה אני משתדל לראות את הדברים בהקשר רחב ככל האפשר, כדי להבין את הקשרים ההדדיים והתלות ההדדית ביניהם. הכלי המרכזי המשמש אותי הוא תצפית משתתפת  – שיטת מחקר שבה אני כחוקר לא רק צופה אלא גם משתתף בפעילות הקבוצה הנחקרת. כך, אני מסוגל לחוות את האירועים "מבפנים" – מנקודת מבטם של הנחקרים עצמם. במסגרת הזאת, מזדמן לי לשוחח עם המשתתפים ולתעד את ההתנהלות, תוך שמירה על נקודת השקפה מקצועית ביקורתית.   משימה:  האתר נועד להעמיק את ההיכּרות עם מציאות החיים של התנועות, הקבוצות והיחידים הנמנים על הימין הקיצוני בישראל – לתעדה, לפרשה, ולעמוד על ההשלכות שנודעות לה. בסופו של דבר, ההכּרה היא כי "השלם גדול מסכום חלקיו". החלקים השונים, המשולבים במערכת הכוללת, מְאֻגְבָּרִים זה את זה (מתוך "סינרגיה" – מיוונית: עבודה יחדיו). היא יוצרת "גֶּשְׁטַלְט" (בגרמנית: תבנית). התבנית יוצרת את התמונה ה"הוליסטית" (הכוללנית), של התצרֵף (הפאזל), שההתרשמות מכל אחד מחלקיו מוגבלת ומצומצמת. תובנותיי נובעות מיותר מעשור של עבודת שדה, שכללה תצפית משתתפת, לאחר חדירת-עומק לקבוצות החברתיות האמורות.   למה זה חשוב? ה'אנתרופולוגיה' מגלה לנו כיצד אנשים חושבים ופועלים בחברות רחוקות וקרובות. באמצעות העדשה הזאת, אנו יכולים ללמוד לא מעט לא רק על "אחרים" אלא גם על "עצמנו" – כבני אדם תבוניים השואפים להגביר את הידע ואת ההבנה שלנו עלינו ועל העולם.   במציאות חיינו העכשווית – בישראל בפרט, ובעולם המערבי ככלל – היכרות כזאת חיונית לכל אזרח ואזרחית הדואגים לשלומה ולעתידה של החברה והמדינה.   איך נסייע?  האתר ישמש, לתועלת הציבור, כמרכז מידע וידע המאפשר ללמוד ולהבין את הימין הקיצוני בכלל, וזה הישראלי בפרט. הוא יציג מסגרת אנליטית מפורטת, מעמיקה, הגיונית וברורה של התחום המכריע הזה. ד"ר עידן ירון בעל תואר דוקטור בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה חברתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. זוכה פרס קרן גולדה מאיר, "להישגים אקדמיים בולטים". מעמד נוכחי: סוציולוג ואנתרופולוג חברתי עצמאי.   התמחות עיקרית: ימין רחוק – רדיקלי וקיצוני – בישראל.   תחומים התמחות נוספים: לימודי צבא (ומשטרה); אנתרופולוגיה יישומית – חינוך ובתי ספר; לימודי תרבות – ספרות, אומנות וקולנוע.   שירת בצה"ל (סדיר ומילואים): פסיכולוג ארגוני (מחלקת מדעי ההתנהגות – ממד"ה) – אוגדת איו"ש, פיקוד מרכז, מטכ"ל; מנהל ידע – צליפה, בית הספר ללוחמה בטרור; קצין ביחידה מיוחדת הכפופה לאגף המבצעים. סיים שירות בדרגת רס"ן. ד"ר עידן ירון (תצפית לשכם) פרסומים רלוונטיים ספרים מעשה שקולניק: רצח אידאולוגי של מחבל כפות. חיפה: פרדס, 2017 ​​. ​ שנת המפנה וזרעי הפורענות בחברה הישראלית. דף עברית, 2025 . מאמרים בקבצים ובכתבי עת "אלאור אזריה ושלטון החוק בישראל: טקס, טקסט וחיים", בתוך חזן, חיים ואח' (עורכים), בין הזמנים: טקס וטקסט בחברה. ירושלים: כרמל, 2022: 380-350. הפילוג כ'סְפִּין': היסטוריה והווה" בתנועה הכהניסטית", דעות 104, ספטמבר 2023: 14-4. ​ כתבות ומאמרים בעיתונות ובאתרי אינטרנט הפורום לחשיבה אזורית – מכון ון ליר בירושלים: "חקר הימין בישראל: בין אמפתיה להבנה", 17.3.2019. "הימין בישראל: שלושה טיפוסים אידיאליים", 14.5.2019. ​ "כשנטילת החוק לידיים הופכת לטרור יהודי", 14.6.2019.​ "'תג מחיר': בחיפוש אחר חלופות", 7.7.2019. ​ בחברת האדם – אנתרופולוגיה בישראל ובעולם: "מוטיבציה לרוע?", 2.2.2020.​ "אמפתיה בעבודת שדה? בין נוער הגבעות לאנרכיסטים", 17.2.2020.​ "הבעיה של 'האחר מעורר הסלידה', ותפקיד האנתרופולוג בשדה המחקר", 1.3.2020. ​ מוסף הארץ: "במשך עשור הוא נטמע בחוגים הקנאיים ביותר של הימין הקיצוני בישראל. כעת הוא יוצא אל האור, 5.10.2023.​ "כשמכונית עם נערי גבעות חמושים נעצרה לידי, הבנתי: אני בתוך פוגרום", 31.7.2024.​ "קודם משתלטים על השטח, ואז מחכים להזדמנות. כך מקימים התנחלות חדשה", 22.10.2024. ​ פודקסטים רלוונט – קלצ'קין: פרק 44: הימין הרחוק – כהניזם. ​ פרק 45: הימין הרחוק: נוער הגבעות. ​ 240 שניות: "משילות וריבונות! עד שזה מגיע ליהודה ושומרון!", 11.9.2024. "נוער הגבעות – החוק מתגמש או נעלם", 25.9.2024. ​​ מאחורי הקלפים: כהניזם – גרסה מלאה כהניזם – גרסה מקוצרת ​​ פרסומים נוספים – ספרים בית השימוש במרחב הסמלי. תל אביב: רסלינג, 2005. תמונות מחיי בית הספר . הוצאת ספרית פועלים ומכון מופ"ת, 2015. מאחורי הכוונת: הצלף הצבאי – עיון רב-תחומי . הוצאת מערכות-מודן, 2016. קרבנות מלחמה: הריגה-פציעה בשדה הקרב . ירושלים: כרמל (סדרת "פרשנות ותרבות"), 2017. משפט לחימה ואתיקה צבאית . ירושלים: כרמל (סדרת "פרשנות ותרבות'"), 2018. מסעות בני נוער לאתרי המוות בפולין . סטימצקי, 2019. מושגי יסוד המשמשים באתר תופעה רווחת היא כי, ככל שמומחה מכיר באופן מעמיק ומקיף יותר את התופעות שאותן הוא חוקר, כך גם הוא מתקשה להגדירן בצורה קוהרנטית ונהירה. לפיכך, אנו רואים בספרי עיון רבים דיון מקיף ולעיתים מייגע במושגי היסוד, שבעקבותיו קביעה שהם נותרו "עמומים", "שנויים במחלוקת", "אינם נעתרים להגדרה פשוטה". למרות הקושי, ולשם נוחות הקוראים והקוראות, השתדלתי במיזם הזה להיות מוגדר יותר; זאת על חשבון הותרת שוליים רחבים באשר לתופעות הנסקרות, ולמושגים המתייחסים אליהן. ימין – שמאל הבחנה בין תפיסות עולם חברתיות-פוליטיות מסוימות עשויה לסייע לנו להבין את ההוויה החברתית-הפוליטית המצויה, ולכוון את שאיפותינו לגבי העתיד הרצוי.   מונחי המיקום של "ימין" (left) ו"שמאל" (right) הם ההבחנות הוותיקות ביותר המשמשות להבין את התחרות הפוליטית-המפלגתית. מקורם באספה הלאומית הצרפתית – גוף המעבַר בין אספת המעמדות לבין האספה המכוננת הלאומית – שהתכנסה ביולי 1789, ושבה הנציגים שהעדיפו שימור (קונסרבטיבים) ישבו בימין לנשיא, והנציגים שהעדיפו שינוי (פרוגרסיבים או ליברלים) – משמאלו.   מהבחינה הזאת, אני שותף לגישתו ולתפיסותיו של הפילוסוף האיטלקי נורברטו בּוֹבְּיו, שציין כי "ימין" ו"שמאל" הם שני מונחים מנוגדים אשר שימשו, במשך שתי מאות, באופן שגרתי לצורך ציון הניגוד בין האידיאולוגיות והתנועות שחילקו את עולם החשיבה והפעולה הפוליטיות.   נראה לי שימושי במיוחד לפשט את הסכסוך הפוליטי, ולהתייחס לשתי הקבוצות כאמור; זאת בהנחה שהחלוקה הרעילה מתגלה בעיקר בהבחנה הזאת. בשל אותה הבחנה, רבים מאזרחי ארצות הברית, כמו ישראל, חושבים באופנים שונים במונחים של שני "צדדים" מעומתים. אם באפשרותך לשאול שאלה אחת בלבד לגבי התפיסה הפוליטית של אדם, זו שעליך לשאול, בדרך זו או אחרת, היא: "האם אתה מזדהה עם השמאל או הימין? למרבה הפלא, מדעני מדינה, סוציולוגים ופסיכולוגים מתנגדים לשאלה הזאת, המציינת את האוריינטציה החשובה ביותר בפוליטיקה של המערב.   ההשפעה הנרחבת של ההבחנה בין ימין לבין שמאל במשך השנים בשיח הפוליטי המערבי מעידה על שימושיותה. היו אף מי שהסיקו כי אם ההבחנה הזאת לא הייתה קיימת, מלומדים העוסקים באידיאולוגיה היו צריכים להמציא מקבילה שלה; זאת משום שהשקפות עולם אידיאולוגיות מסייעות לאזרחים לשלב טווח רחב מאוד של תגובות ישירות ועקיפות לעולם החברתי – שחלקן פוליטיות במוצר, וחלקן אינן כאלו – לכלל דגמים המתאימים לאישיותם. הדגמים האלה נבנים באופן רחב כדי לכלול מבנים הכרתיים, רגשיים והתנהגותיים, וכן סגנונות חיים. במובן הזה, אידיאולוגיה משקפת ותורמת להעדפות היציבות והעקיבות יחסית, העשויות להיות סמויות או גלויות.   כמונחים מנוגדים, ימין ושמאל מוציאים זה את זה בדרך כלל. הם אינם אידיאולוגיות בלבד. צמצומם לביטויים אידיאולוגיים צרופים יהיה פישוט בלתי מוצדק: הם כוללים תוכניות מנוגדות ביחס לבעיות רבות שפתרונן הוא חלק מהפעילות הפוליטית היום-יומית. הניגודים האלה מתייחסים לא רק לאידיאות אלא גם לאינטרסים ולשיפוטים לגבי הכיוונים שאליהם החברה צריכה להתקדם.   ימין ושמאל אינם מייצגים – בהתאם לתפיסתו של בּוֹבְּיו – שתי מערכות קבועות של אידיאות, אלא ציר המשתנה במידה ניכרת מדור אחד למשנהו. הם אינם מייצגים פַּמְפְלֶט מוסרי, אלא הגנה על זוג של קטגוריות אנליטיות. יש להדגיש כי שני המונחים הם יחסיים, לא אבסולוטיים. הם אינן מונחים מהותניים ואונטולוגיים. הם אינם תכונות פנימיות של העולם הפוליטי אלא ממוקמים ב"מרחב הפוליטי". הם מייצגים טיפולוגיה פוליטית נתונה, מובנית חברתית, שאין לה דבר עם אונטולוגיה פוליטית. אלה המאמצים את הגישה האנליטית הזאת צריכים לזכור תמיד כי המציאות תמיד עשירה יותר מאשר קטגוריות מופשטות.   נראה כי, אחרי הכל, המונחים ימין ושמאל ממשיכים להוות חלק ממשי מאוד מהמינוח הפוליטי, למרות כל הטיעונים, המגיעים ממחוזות שונים, המשמשים לאתגר אותם. זאת ועוד, כיום בארצות הברית, בריטניה ומדינות דמוקרטיות רבות אחרות, ההבחנה בין ליברלים לבין קונסרבטיבים אולי גלויה יותר באשר בכל תקופה היסטורית אחרת. ההבחנה הזאת בין השמאל לבין הימין, בין הכחול לבין האדום בארצות הברית, נעשתה כה בולטת עד שהיא מאיימת על המרקם הדמוקרטי כולו. המחנה הקונסרבטיבי-הימני – המחנה הליברלי-השמאלי המחנה הקונסרבטיבי-הימני – המחנה הליברלי-השמאלי ההגדרה הדו-מפלגתית בארצות הברית מַבחינה בין שני מחנות מקוטבים בעלי מיתוסים שונים – "המחנה הקונסרבטיבי" (conservative camp) מצד אחד (המזוהה עם ה"ימין"), ו"המחנה הליברלי" (liberal camp) מצד אחר (המזוהה עם ה"שמאל"). ההבדלים בין שני המחנות מושרשים בתרבות: במערכות ערכים מתמידות, שהתפתחו לאורך תקופות ארוכות, ומשקפות התנסויות חיים שונות של מהי האומה האמריקנית, ומה היא אמורה להיות. לכל אחד מן המחנות קיימת הבנה שונה של מי נחשב לאמריקני, קריאה שונה של ההיסטוריה האמריקנית, וחזון שונה של העתיד הרצוי.   ההנחה המקובלת היא שמדובר בשתי מערכות של בחירות מוסריות; בשתי תפיסות עולם קוטביות בכל רמה של המוסר הבסיסי – בהבַנוֹת מנוגדות של מה שנכון ומה שמוטעה.   "שינוי" הוא אחד הנושאים המרכזיים של החשיבה הפוליטית המודרנית והעכשווית. המחנה הקונסרבטיבי-הימני נבדל מהותית בהקשר הזה מהמחנה הליברלי-השמאלי: המחנה הקונסרבטיבי-הימני מתנגד לשינוי, ומגן על ה"סטטוס-קוו" (מצב העניינים הקיים), מתוך ראיה היסטורית קונסרבטיבית. המחנה הליברלי-השמאלי נתפס בדרך כלל כזה המקדם בברכה שינויים חברתיים-פוליטיים, והמאמין ב"קִדמה" (האמונה שההיסטוריה מאופיינת בהתקדמות אנושית המושתתת על הצטברות ידע וחוכמה).   בנוסף לכך, כמאפיין מהותי, המחנה הקונסרבטיבי-הימני שואף ל"שבירת השוויון", בעוד שהמחנה הליברי-השמאלי שואף ל"שוויון".   המחנה הקונסרבטיבי-הימני  – מאופיין על ידי "אבסולוטיזם" או "פונדמנטליזם": תיקוף מיליטנטי ובלתי מתפשר של עקרונות או אמיתוֹת מסוימים. חסידיו נוטים לדבר על מִשמעת ועל נוקשוּת. הם מתמקדים יותר בקבוצה, ובעיקר בלאום, מאשר ביחיד. הם מדגישים המשכיוּת מעל לכל. הקונסרבטיבים רואים במסורת טוב מוחלט, מכיוון שהיא מאפשרת לשלוט בעתיד ולחזות אותו, בהתאם לדפוסים קבועים ומוכרים. הם מדגישים מעשים, וחשיבתם אולטימטיבית. כל יחיד מוגדר ביחס למעשה מוחלט חיצוני (ולאו דווקא כסוכן חברתי עצמאי).   קונסרבטיבים מדגישים את הזכות לחיים ואת הצורך להכּיר באלוהים. המחנה הקונסרבטיבי-הימני שם דגש על נאמנוּת (לדוגמה, מניעת ביזוי הדגל); סמכוּת (לדוגמה, מניעת חתירה תחת המשפחה והמסורת); קדושה (לדוגמה, מניעת החלפת האלוהים הרוחני בחומרנות).   המחנה הקונסרבטיבי-הימני מכוון לעבַר, או להגשמת, ערכי עבַר פוליטיים-אידיאליים בהווה. הרעיון המוביל המצוי בבסיס הקונסרבטיזם המודרני מתייחס לסוג של תרבות מוגדרת שנעלם והולך, שיש להילחם כדי לשמרו ולטפחו. הוא שואב את כוחו וחיוניותו מתוך תחושת שייכות להמשכיוּת מוגדרת, לסדר חברתי נתון. הקונסרבטיבים מציעים לחזור לציוויים של המסורות המוסריות העתיקות; זאת מתוך כבוד לחוכמתם של האבות המייסדים, ובהנחה שהחברה היא ישות רוחנית. כל זאת, במקום ערכי-העל הליברליים, שהם מתנגדים להם מהותית.   המחנה הקונסרבטיבי-הימני – ובעיקר "הימין הרחוק" (ראו להלן) – הוא "אקסקלוסיבי" או "קסנופובי" (מתאפיין על ידי בעת זרים). לפיכך, הוא אנטי-דמוקרטי במהותו. התנועות החברתיות הנכללות בו מתייחדות בדגש על רציפוּת והמשכיוּת היסטורית; בתפיסת המסורת כטוב מוחלט; בתמיכה בסדר חברתי נתון ומוכּר; בסגידה לפרטיקולרי, ובדחיית האוניברסלי; בהתמקדות בקולקטיב, ובעיקר בלאום; בהבחנה חותכת בין "ידיד" לבין "אויב"; בתפיסה הגורסת שמעשים קודמים לדיבורים; באמונה שכל יחיד מוגדר ביחס למעשה מוחלט חיצוני; בדגש – בגרסה הדתית – על הצורך להכּיר באל, בהנחה שכוונה אלוהית שולטת בחברה ובתודעה ומגבשות שרשרת נצחית של זכויות וחובות, השזורה החל מהמתים וכלה בחיים; בייחוס סיכון לחשיבה מופשטת; בהנחה של אי-הכרחיוּת בהעלאת טיעונים רציונליים; בתפיסה כי בעיות פוליטיות הן מיסודן דתיות ומוסריות, וכי הפוליטיקה היא אמנות ההבנה והיישום של צדק העומד מעל ומעבר לטבע.   המחנה הליברלי-השמאלי  – מאופיין על ידי "רלטיביזם": הדעה שאין דברים מוחלטים באשר הם, שאמיתוֹת מוסריות או פילוסופיות אינן נגישות ואולי אף מטעות. חסידיו נוטים לדבר על אחריות חברתית, על זכויות ועל חירויות הפרט. ליברלים מתמקדים ביחיד יותר מאשר בקבוצה או בלאום. הם מדגישים מעל לכל יכולת שינוי. הם מטילים ספק במסורת, מכיוון שהיא מחניקה כל יוזמה ושינוי. ליברלים מדגישים מילים (מעבר לרעיונות מוגמרים). כל יחיד מוגדר בהתאם ליחסיו עם אחרים. ליברלים מדגישים את הבחירה, ואת ההפרדה בין דת למדינה. המחנה הליברלי-השמאלי מגלה בדרך כלל חשדנוּת כלפי נאמנות, סמכות וקדושה, ולעיתים אף מתקשה להבין כיצד יסודות אלה מתקשרים למוסר. במקום זאת, חבריו מדגישים את רגשותיהם העמוקים כלפי סבל אנושי, וקוראים להוגנוּת חברתית. המחנה הליברלי-השמאלי מכוון לעתיד. ביחס לאחרים, גישתם אינקלוסיבית, ומבקשת להכיר בערכו של כל אדם כאדם. ימין רחוק "ימין רחוק" (far right) – הוא תופעה שעדיין לא הובנה דיה – הן על ידי אנשי אקדמיה, הן על ידי קובעי מדיניות לאומית, והן על ידי הציבור הרחב.   במסגרת "הימין הרחוק", אני מציע הבחנה בין שתי טיפוסים עיקריים של תנועות, כמוסבר להלן. תנועות רדיקליות – תנועות קיצוניות בהתאם להגדרה של בית הדין החוקתי הגרמני:   "תנועות רדיקליות" (radical movements) – מקבלות בחירוֹת חופשיוֹת דמוקרטיות כהליך לגיטימי, ופועלות במסגרת החוקה. לכן הן מותרות.   "תנועות קיצוניות" (extreme groups) – מכוונות, באופן גלוי או סמוי, לפגיעה בסדרי המשטר הדמוקרטי הליברלי, או לקִעקוע פעיל שלהם מהיסוד. לכן הן אסורות. הרחבת ההבחנה בין תנועות רדיקליות לתנועות קיצוניות ההיסטוריון הארגנטיני פדריקו פינקלשטיין טען כי ההבדל העיקרי בין תנועות רדיקליות לבין תנועות קיצוניות נעוץ בשני ממדים: ראשית, היחס כלפי מעבר על החוק והפעלת אלימות; שנית, היחס כלפי הדמוקרטיה הליברלית.   תנועות ימין רדיקלי" (radical right movements)  – סוג של "נורמליות פתולוגית", המקבלת את מהות הדמוקרטיה מצד אחד, אבל מתנגדת לערכי-העל הליברליים המכוננים אותה מצד אחר.   תנועות ימין רדיקלי חותרות תחת שלטון החוק, ובמיוחד תחת סמכותה של הרשות השופטת. הן מדגישות את מרכזיותה של הרשות המבצעת, על חשבון הרשות המחוקקת. הן מערערות על הרעיון והמעשה של חלוקת הרשויות. עם זאת, הן לא מבקשות לבטל אותן לחלוטין. תנועות כאלו משלבות רמה נמוכה של אלימות פיזית, עם רמה גבוהה של אלימות מילולית.   "תנועות ימין קיצוני" (extreme right movements)  – סוג של "פתולוגיה נורמלית", הדוחה את מהות הדמוקרטיה מצד אחר, ומתנגדת לערכי הליברליזם מצד אחר.   תנועות ימין קיצוני מתעלמות לא פעם מחוקי המדינה, מבקשות לשנותם מהיסוד, ודוגלות הלכה למעשה באלימות, כדי להגשים את מטרותיהן האידיאולוגיות. הן מצדדות בפילוסופיה של פעולה המייחסת ערך מוחלט לאלימות פוליטית. משטרים פוליטיים הבחנה כזאת מאפשרת להבדיל בהתאם בין שני טיפוסים אידיאליים של משטרים:   משטרים המזוהים עם ה"שמאל", המבוססים על הרעיון של "שינוי" או "קִדמה"; משטרים המזוהים עם ה"ימין", המגלים התנגדות לשינוי, מגֵן על המצב הקיים ( status-quo ), ובעיקר שואפים לייסד-מחדש סדר חברתי ופוליטי החוזר במובנים כלשהם ל"משטר ישן" ( Ancient Régime ).   ליתר דיוק, הבחנה יסודית כזאת מאפשרת להבדיל בין משטר דמוקרטי-ליברלי  לבין משטר דיקטטורי  או  טוטליטרי  – מונח שהופיע בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים כחלק מהאידיאולוגיה של איטליה הפשיסטית, בעל משמעות רחבה וקיצונית יותר מאשר זו של הדיקטטורה, המתייחס למצב שבו החופש האזרחי מוגבל לטובת צייתנות לסמכות, כאשר הסמכות הזאת מופעלת במגבלות מועטות בלבד.   מהבחינה הזאת, שלושת הביטויים של האידיאולוגיה הטוטליטרית הציבו עצמם כאידיאל חלופי לתרבות הפוליטית שעוצבה על ידי מורשת הנאורות והדמוקרטיה הליברלית: הפשיזם  – העמיד במרכז את רעיון "האומה"; הנאציזם  – את רעיון "הגזע הלאומי"; הקומוניזם  – את "המהפכה הכוללת בשם הפרולטריון".   לאחרונה מתבלטת אידיאולוגיה נוספת, היברידית, פופוליסטית-אוטוריטרית , המעמידה במרכז את ה"עם"; זאת בניגוד ל"אליטה" השלטת הנתפסת כמושחת. האידיאולוגיה הזאת מחייבת התבוננות זהירה, והבדלה מזו הטוטליטרית.   משטרים אוטוריטריים  נתפסים לעיתים קרובות כחלק מהימין הרחוק, בעיקר זה הרדיקלי. בניגוד למשטרים טוטליטריים (הנתפסים כמשתייכים לימין הקיצוני), משטרים אוטוריטריים תובעים כניעות לעוצמה של המנהיגים, אבל הם מעולם לא משיגים שליטה מוחלטת, באפשרם לאזרחים תנועה חופשית, בעלות על רכוש, ועבודה במקצועות הנבחרים על ידם.   מנהיגים אוטוריטריים מנסים לעיתים קרובות לשנות חוקים כדי לבסס את עוצמתם, ובדרך כלל אי-אפשר להחליפם באמצעות בחירות. הבעיה עם מנהיגים אוטוריטריים נעוצה בכך שהם שואפים לבסס את שלטונם לשם הכפפת רצונם שלהם, במקום לבסס אותו לשם קידום אינטרסים ציבוריים, באמצעות הסכמה כללית של הנשלטים.   תת-סוגים נוספים:  אפשר כמובן לסווג את הקטגוריות הבסיסיות לתת-קטגוריות שונות. לדוגמה, אנו יכולים להבחין בתוך "משטרים דמוקרטיים" בין רפובליקות לבין מונרכיות. אנחנו יכולים גם לפצל את תת-הקטגוריה של רפובליקות למערכות נשיאותיות, נשיאותיות-למחצה, ופרלמנטריות. בתוך הקטגוריה של מונרכיות, כמעט כולן פרלמנטריות, אבל אחדות יכולות להיכלל בקטגוריה מיוחדת של מונרכיות-למחצה. בדומה לכך, בתוך הקטגוריה של משטרים "טוטליטריים" או "דיקטטוריים", אנו יכולים להבחין בין מונרכיה אבסולוטית, שלטון צבאי ואוליגרכיה. עם זאת, לצרכים הנוכחיים, הבחנות אלו אינן נחוצות . צילום: עידן ירון

שמח לבשר לכם על פודקאסט חדש, שהופק על ידי שבתי בנדט, במסגרת סדרתו "מעורר מחלוקת".   הנה הפתיח של שבתי: ד״ר ירון הוא אנתרופולוג מ"המרכז לחקר הימין הקיצוני בישראל". בעשור האחרון הוא חוקר את הימין הקיצוני. מחקרו מתבסס על השתתפות משמעותית בקבוצות אותן הוא חוקר. לאורך שנות המחקר, הוא נכח מדי שבוע, ימים שלמים, עם מושאי מחקרו, בין השאר עם קבוצת "נוער הגבעות והחוות – תג מחיר".   במהלך השיחה הוא פרס את מקורות תג המחיר, מבחינה רעיונית וגיאוגרפית, איך התפתחה ומה היא מנסה לקדם. מבחינת ד״ר ירון, "תג מחיר" הוא "טרור" לכל דבר ועניין. כמו כן, דיברנו על הרוח הגבית שאותה קבוצה אלימה מקבלת הן מהנהגת המתנחלים והתושבים, והן מחברי כנסת ושרים בממשלה.   לדבריו, מוסדות המדינה – האמונים על מיגור התופעה – לא פעלו, ברוב המקרים, כדי להתמודד איתה. ביתר שאת, לממשלה הנוכחית אין אינטרס למנוע אותה. מבחינתו הצבא, הוא הרבה פעמים לא הפתרון אלא חלק מהבעיה.   מוזמנים להקשיב ולהגיב (כשעה וארבעים דקות): https://podcasts.apple.com/il/podcast/%D7%A4%D7%A8%D7%A7-33-%D7%93-%D7%A8-%D7%A2%D7%99%D7%93%D7%9F-%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%A2%D7%9C-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%AA%D7%A0%D7%97%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%AA%D7%92-%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%A8/id1769793035?i=1000715635500&l=he

שמח לבשר לכם על ספרון חדש שפרסמתי בדף "עברית":   עטיפת הספרון   הספרון נועד להעיר את עיני הציבור בישראל לשורשי המשבר הרב-מערכתי שאנו ניצבים לפניו היום, ולהשלכותיהם. אפשר לזהות את השורשים האלה שנים קודם להתפרצות האקוטית הנוכחית. כדי למקד את הדיון, בחרתי שנת מפנה אחת – 2014 – כדי לציין את תחילתן או התגברותן של מגמות מסוימות שאנו מתמודדים עם תולדותיהן עד היום, ושבשׂוֹם שֵׂכֶל אפשר היה להתמודד איתן מוקדם הרבה יותר.   הדברים נכתבו כאשר לנגד עיניי עומד הציבור הרחב בישראל. עם זאת, הם נוסחו כך שיוכלו להוות תשתית לצורכי הוועדה הממלכתית לחקר אירועי ה-7 באוקטובר 2023, ומלחמת חרבות ברזל שבאה בעקבותיהם, כאשר זאת תוקם במהרה בימינו.   ראו: עברית (מחיר ספר דיגיטלי: 7 שקלים)

במסגרת מחקרי על "הימין הקיצוני בישראל" פניתי אל ChatGPT בשאלה התמימה: "מיהם האידיאולוגים הבולטים בימין בישראל?". קיבלתי בין השאר את שמותיהם של זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין ובנימין נתניהו. עד כאן, טוב ויפה.   הקשיתי ושאלתי: "מיהם האידיאולוגים הבולטים של הימין באקדמיה בישראל?". כאן הייתה צפויה לי הפתעה מרעישה. במקום הראשון הופיע פרופ' אבינועם שרנצל . ששתי כמוצא שלל רב. אני עוסק בתחום יותר מעשור, והנה לפני פרטים על אישיות מרתקת, עם תפיסה אידיאולוגית ייחודית, שטרם הכרתי.   מסתבר כי פרופ' שרנצל האמור פעול בתחום "המחשבה המדינית היהודית, והפילוסופיה הפוליטית". זאת ועוד, ואף מרתק הרבה יותר: "הוא מזוהה עם הימין הדתי ועם השמרנות הרפובליקנית". ההוגה המכובד מושך בעט, וכותב על "ריבונות יהודית, מוסר מלחמה ותיאולוגיה פוליטית ציונית".   העניין שלי גבר מרגע לרגע; זאת בעיקר לאחר שנוכחתי כי פרופ' שרנצל "מקדם קריאה מחודשת של מקורות יהודיים מנקודת מבט לאומית-מסורתית".   מה רבה הייתה הפתעתי כאשר גיליתי כי הפרופסור המכובד מצוי ממש בינינו: "הוא מלמד במחלקה למחשבה מדינית, באוניברסיטת בר-אילן".   מסתבר, ובזה יש חידוש מרנין, כי שרנצל הוא "תלמיד של הרב שג"ר [הרב שמעון גרשון רוזנברג, שהיה ראש ישיבת שיח יצחק, והוגה דתי מודרני, בעל הגות עם מאפיינים ניאו-חסידיים ופוסטמודרניים]. זאת וגם זאת: "הוא מושפע מהמסורת הדתית-הציונית", אבל גם "מהוגים מערביים כמו ליאו שטראוס, תומס הובס, קרל שמיט [הנודע לשמצה]". מעניין יותר מכל, מתברר כי הוא מושפע עמוקות מ"הוגי הרפובליקה הרומית". ההשפעה הזאת, ככל הנראה, חיונית ונדרשת בימינו אנו.   פרופ' שרנצל מידמה ל"הוגים" או "הוזים" אחרים שממסתובבים לעייפה במחוזותינו – דוגמת המדינאי בצלאל סמוטריץ'. הוא "טוען שעל עם ישראל לממש את יהדותו לא רק במישור הפרטי, אלא במסגרת מדינתית-ריבונית. המדינה איננה רק כלי חילוני, אלא ביטוי של הגשמה יהודית קולקטיבית.   בדומה להוגים אחרים, ממרומי הספֵרה הדתית-הלאומית שלנו – כמו הרב מאיר כהנא – פרופ' שרנצל "רואה באוניברסליזם הליברלי כוח המאיים על זהות יהודית לאומית". לפיכך הוא גם לא בוחל בהבחנה בין "אזרח" לבין "בן ברית", בין "החברוּת המדינית" לבין "הקשֶר הדתי-האתני". הפרופסור המכובד – שזכה להיכלל, לפחות על ידי גורם בינתי לא-אנושי, בסגל אוניברסיטת בר-אילן (המשלבת, לפי פרופ' מנחם קליין, בין "אקדמיה, דת ופוליטיקה") – "שואף לשוב אל המודל המקראי והמִשנאִי, שבו הדת והפוליטיקה שלובים יחד", קריא: "לא כהלכה מדינית, אלא כעיקרון זהותי עמוק". כיאה להוגים אחרים דוגמתו, פרופ' שרנצל "טוען שהתפיסה הגלותית חודרת אל תוך התודעה הפוליטית של החברה הישראלית [כולל, כמובן, אל תוככי האליטה – כעמדתו של כל מי שמצדד בגישה פופוליסטית בריאה], ויש להחליפה בתודעה של אחריות ריבונית ולאומית יהודית".   ה"בינה" לא יכלה לספק מקורות רבים להגות המעמיקה של פרופ' שרנצל. היא רק אזכרה כי קובץ מאמרים בהשתתפותו נקרא, כמתבקש: דת, מדינה ואחריות . הקובץ דן, איך לא, ב"דת ומדינה מנקודת מבט לאומית". ה"בינה" ידעה לציין "מאמרים רבים בנושא של תיאולוגיה פוליטית, הלכה ומודרנה [מילה מרשימה], ריבונות וזהות לאומית".   נדהמתי לקרוא כי "שרנצל נחשב לבעל השפעה אינטלקטואלית רבה על תלמידים, חוקרים, רבנים ופוליטיקאים מהימין הדתי-השמרני". זאת ועוד, למי שלא ער לעניין התכליתי הזה, "רעיונותיו משמשים בסיס לעמדות דוגמת 'הבית היהודי' לשעבר, ו'הציונות הדתית' כיום".   ה"בינה" לא נרתעה מהצעות מגונות, דוגמת: "רוצה שאצרף קטעים נבחרים מכתביו, או סקירה ביקורתית הגותית?". היה לי כמובן עניין באלה, ובמיוחד בזו; אבל, כאן היה צפוי לי מפח נפש: "נכון לעכשיו [אני עדיין ממתין ל'אחר כך'], לא הצלחתי למצוא קטעים של פרופ' אבינועם שרנצל ברשת". הוצע לי לפנות ישירות את פרופ' פרנקל עצמו, אבל סיוע באיתור כתובתו העלה חרס.   מכיוון שדמותו והגותו של פרופ' שרנצל ריתקו אותי, ביקשתי להעמיק מעט בדעותיו הנבונות. ביקשתי לשאול את פרופ' שרנצל, המעורה כל כך בעניינים הרֵי הגורל של החברה והמדינה, "מה דעתו על מפלגת עוצמה יהודית?". התשובה הייתה אכן מלמדת. התבקשה ההערה המקדימה כי "באופן עקרוני [ככל הנראה, עקרוני בלבד], אפשר לנסות לפנות לפרופ' שרנצל כדי לשאול לדעתו בעניין". ה"בינה" אפילו הכינה לי נוסח בקשה מתאים: "שמי [שמך המלא], ואני מתעניין/ת בהגותו של הימין הריבוני-היהודי ובכתיבתך העיונית, במיוחד בכל הנוגע לרעיון הריבונות היהודית ולקשר שבין מסורת, זהות ולאומיות במדינת ישראל". לאחר ההקדמה המפייסת והמשטחת הזאת, נוסחה הפנייה הישירה: "ברצוני לשאול, אם תסכים להשיב [כיאה לפנייה לפרופסור מכובד, שככל הנראה מפרנס קתדרה באוניברסיטה מוכּרת] מהי עמדתך – העקרונית או הביקורתית – כלפי מפלגת עוצמה יהודית והאידיאולוגיה שהיא מייצגת בזירה הפוליטית של ימינו". ה"בינה" השכילה והוסיפה, בכוונַה למשנתו של הפרופסור בעל ההשפעה: "האם לדעתך היא מבטאת המשכיות של רעיונות ריבוניים-מסורתיים, או שמא מדובר בשיח שונה מזה שאתה מבקש לקדם?". לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר.   אולם, ה"בינה" לא פטרה אותי בלא כלום. היא לא היססה לקבוע "מה סביר שיאמר": "שרנצל מזוהה עם הגות ריבונית-יהודית עמוקה, אבל לא עם כהניזם או משיחיות פופוליסטית. ככל הנראה הוא יבדֵל בין תמיכה במדינה יהודית ריבונית לבין הסגנון והרטוריקה של עוצמה יהודית, שאותם הוא עשוי לתפוס כפופוליסטיים או כשטחיים [אני קורא בין השורות שפרופ' שרנצל לא מייחס לעוצמה יהודית ומנהיגיה אידיאולוגיה של ממש, אלא סוג של פרקטיקה הראויה לגינוי ולדחייה]. אבל פרופ' שרנצל לא בוחל לגמרי בעוצמה יהודית ובפרנסיה, שהרי "הוא מבקר חריף של ליברליזם אוניברסלי ושל האליטות הפוסט-ציוניות". כל זאת, בגדר ספקולציה מובהקת, שהרי "לא ידוע על התבטאות פומבית [פרט כנראה לכאלו שנלחשו בחדרי חדשים של מגדל השן או מגדלים פורחים באוויר אחרים] בנושא עוצמה יהודית או איתמר בן-גביר".   לקינוח, הסתקרנתי לשמוע מה דעתו של פרופ' שרנצל הנ"ל על ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו. הוסבר לי, כי בניגוד לפרופסור, "ראש הממשלה "משלב רטוריקה לאומית עם פרגמטיזם ליברלי, במיוחד בתחומי הכלכלה ומדיניות החוץ, וכן זהירות בנושאי דת ומדינה. לכן, ייתכן כי שרנצל מעריך היבטים מסוימים במנהיגותו של נתניהו, אבל מתרחק מעמדתו הזהירה בנושא של זהות יהודית-רוחנית, דת ומורשת". וכאן הגיע הקביעה המרעישה: "בהתחשב בגישתו הריבונית-המהותית של שרנצל, סביר להניח שהוא יגלה ביקורתיות כלפי פוליטיקה פרסונלית וצינית, ושהוא יעדיף תשתית רעיונית עמוקה על פני מהלכים טקטיים קצרי טווח". הוא אף "עשוי לראות בנתניהו איש של כוח ולא של רעיון, ולהעדיף מנהיגות שמתבססת על עקרונות ולא רק על הישרדות פוליטית". מעניין וחדשני למדי.   באשר להר הבית – לתשומת לב ראש הממשלה, ובעיקר השר לביטחון לאומי – "סביר כי שרנצל אינו תומך בעלייה פרובוקטיבית או משיחית להר, לא כמחאה ולא כיעד מיידי".   כאשר ביקשתי פרטים כלליים על הפרופסור המוכּר, אלה לא נמצאו ברשת; אבל לא היה בכך כדי להימנע מהצעת "פרופיל סביר" שלו: "גיל – סביב שנות ה-60-50; לבוש – חולצה מכופתרת בצבעים רגועים (לבן, תכלת), לעיתים עם סוודר או ז'קט; כיפה – כיפת בד סרוגה בינונית בגודל, לרוב כהה; זקן – מטופח, לא ארוך מדי; משקפיים – כן, מסגרת עינה או קלסית; מבע – רציני, חכם, מעט מופנם, אבל חד-מבע בעיניים; סגנון כללי: דמות של מרצה הגותי-תורני, בין ישבת הר עציון לבין מחלקה לפילוסופיה פוליטית".   מסתבר, כפי שעלה בכתבה ביומון הניו-יורק טיימס  (5 במאי 2025), כי אי-איי נעשה בעל עוצמה רבה יותר, אבל ההזיות שלו הפכו לחמורות יותר. התופעה הזאת מעוררת סימן שאלה לגבי המהימנות של המערכות האלו.   למרות שמדובר בהזיה לשמה, האינטליגנציה הציע לספק לי "דמות חזותית סמלית או מופשטת", שתייצג את פרופ' שרנצל. הרי היא לפניכם:   "מבוקש" – פרופ' אבינועם שרנצל בדימוי של ChatGPT

שמח לבשר על הוצאת ספרנו (בשיתוף עוזי ברזילי ואבי פרידמן):   יחידת המסתערבים שמשון: המבצעים שלא סופרו . מושב בן שמן: מודן, משרד הביטחון – מערכות, 2025. ביקורת על הספר בכתב העת Israel Defense :   זהו ספר נדיר מסוגו, החושף לראשונה את סיפורם של לוחמי יחידת המסתערבים "שמשון", שפעלה ברצועת עזה בשנים 1986–1996, והייתה לאחד הסודות השמורים ביותר של מערכת הביטחון הישראלית.   תקופת הזוהר של היחידה הייתה ימי האינתיפאדה הראשונה, כאשר אנשיה פעלו במעמקי השטח, נטמעו בחברה הערבית – לעיתים תוך אימוץ מלא של תרבות, שפה ואורחות חיים – כדי לסכל פיגועים, ללכוד מבוקשים ולבצע מבצעים נועזים שלא פעם נשמעים דמיוניים ממש.   הספר נכתב על בסיס מאות שעות תחקיר וראיונות עם לוחמים ומפקדים, ומבוסס על עדויות ראשונות במעלה: רס"ן (מיל') ד"ר עידן ירון, סוציולוג וחוקר צבא ומודיעין; עוזי ברזילי, מי ששימש כראש חטיבה סיכולית בשב"כ; וסא"ל (מיל') אבי פרידמן, בוגר היחידה ומפקד בכיר במילואים.   הספר פורס לראשונה את הסיפורים מאחורי המבצעים שעד כה נותרו חסויים, וביניהם תפיסתו של שיח' אחמד יאסין, איסוף אמצעי לחימה, ולכידת מבוקשים, לצד עולמם הפנימי של הלוחמים, הדילמות האתיות והחוויות האישיות   הספר מומלץ לכל מי שמתעניין בסוגיות של ביטחון, מודיעין, יחידות מיוחדות וגבורה ישראלית, ומבקש לקבל הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של אחת היחידות המסקרנות שפעלו כאן – יחידת שמשון".   לרכישה: עברית

אני מכריז את הדברים הבאים, כמעשה של התנגדות-מִדעת כלפי רשויות הצבא, מכיוון שאני מאמין שהמלחמה מתמשכת במכוון על ידי אלה שבידיהם הכוח לסיימה. אני חייל, המשוכנע שאני פועל בשם החיילים. אני מאמין שהמלחמה הזאת, שאליה נכנסתי כמלחמת הגנה ושחרור, הפכה עתה למלחמה של תוקפנות וכיבוש. אני מאמין שהתכלית שבשמה אני ועמיתי החיילים נכנסנו למלחמה הזאת הייתה צריכה להיות מוצהרת במפורש, כך שיהיה בלתי-אפשרי שתשונה ללא ידיעתנו, ושאילו הדבר היה נעשה, היעדים שהניעו אותנו היו מושגים עתה באמצעות משא ומתן.   ראיתי ונשאתי את סבלם של הכוחות הלוחמים, ואינו יכול עוד לקחת חלק בהארכת הסבל הזה למטרות שאני מאמין שהן חסרות תכלית ובלתי-מוצדקות. איני מוחה נגד התנהגות הצבא במלחמה אלא נגד הטעויות הפוליטיות וחוסר הכנוּת שעל מזבחם מוקרבים הלוחמים. בשם אלה שסובלים עכשיו, אני מוחה נגד הולכת השולל שמבוצעת כלפיהם. כמו כן, אני מאמין שיהיה במחאה הזאת כדי לקעקע את הצייתנות האדישה לזולת, שבה רוב מי שמצוי בחזית העורף מתייחס להימשכות הייסורים, שהוא לא חולק בהם, ושאין לו דמיון מספיק כדי לתפוס אותם.   נכתב ב-15 ביוני 1917; נקרא בפני בית הנבחרים ב-30 ביולי 1917; ראה אור בעיתון הלונדון טיימס ב-31 ביולי 1917. (הסופר ו"משורר המלחמה" הבריטי זיגפריד ששון)

"יצא המרצע מן השק". לפי הביטוי במקורו בתרבות הקלטית, "שלושה דברים אי-אפשר להסתיר: קש בתוך נעל, מרצע בתוך שק, וזונה בתוך המון".   לפי הביטוי בגרסתו החדשה בתרבות הישראלית, אי-אפשר להסתיר גם – דחפור משוריין די-9, המכונה בצה"ל "דובי", הפועל בשירות חיל ההנדסה הקרבית.   גורמי הימין בתקשורת ובקרב המתנחלים ביו"ש סייעו לנו לאשש את הסברה בדבר יוזמות נרחבות, המנוגדות לרוח צה"ל ומקדמות אינטרסים של ימין רחוק, שהביאו להרס (ואולי גם להרג) בלתי מבוקר ברחבי רצועת עזה.   איש התקשורת ינון מגל, מגיש תוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14, פרסם מכתב שקיבל, בזו הלשון: אין צורך בהסברים רבים, אבל אלה ניתנו בכל מקרה במטה "נלחמים על החיים", שפועל ביו"ש: " דווקא חיילים פשוטים, חיילים מהשטח הם אלה שהצליחו להבין מה באמת מביא ניצחון. יוזמה של חיילים מהשטח, יוזמה של כל אחד מאיתנו במה שביכולתו. מה שעם ישראל צריך זו אמונה יוזמה וניצחון. שלא במקרה, בעקבות הפסקת האש הסירה ארצות הברית חלקית את אמברגו הנשק על ישראל, שכלל גם – כ-70 דחפורי די-9, "המהווים כלי חיוני בלחימה".   אפשר בהחלט להעביר את הדחפורים החדשים ישירות לידי ה"מיליציות", המקדמות "עליונות יהודית" במלוא הדרה ברחבי האזור. על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

המתקפה הישירה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואנשי הימין הרדיקלי והקיצוני על ראש שב"כ רונן בר אינה אירוע יוצא דופן. זהו חלק מתהליך שיטתי שנוקטים "פופוליסטים אוטוריטריים" ברחבי העולם.   התופעה – המובלת על ידי השוליים הסהרוריים של הליכוד, חברי הבית היהודי ועוצמה יהודית – נודעה כ"מתקפה על המדינה"; כלי המשמש לקולוניזציה שלה, באמצעות חתירה תחת יכולתה לרסן את השימוש-לרעה בכוח של מי שעומד בראשה, ולבלום אותו. התוצאה: "שלטון החוק" נתון תחת מתקפה של "שלטון האדם", המבקש להכפיף עצמו על המדינה, ללא עוררין, בהנחה ש"המדינה זה אני".   יש היוצאים נגד "המדינה המינהלית" – רשת הסוכנויות המִמשלתיות המאוישות על ידי אנשי מקצוע, שהוענקה להם אוטונומיה להחליט כיצד ליישם את החוק בתחום סמכותם ואחריותם, ללא משוא פנים או שיקולים זרים. אחרים, בעלי נטייה קונספירטיבית, יוצאים נגד "מדינת הצללים" ("דיפ סטייט").   סוג כזה של שלטון, המסתמן אצלנו, כּוּנה על ידי הכלכלן והסוציולוג הגרמני מקס ובר "פטרימוניאליזם". הוא מבוסס על שליטה שרירותית של מנהיג, המאדיר את עצמו, רואה עצמו כ"אבי האומה", ומנהל את המדינה כסוג של "עסק משפחתי"; הכל – כדי לקדם את האג'נדה הפרטית והמשפחתית שלו. היא מכוון לאוטוקרטיה, כאשר בקצה הדרך ממתינה גם תיאוקרטיה מונרכית טוטליטרית.   בשלטון כזה, ראש המדינה מנצל רגע היסטורי שברירי כדי לתפוס לעצמו, לנאמניו ולשותפיו נכסים ממלכתיים וציבוריים, כשהוא מדיר את יריביו כחלק מ"מדינת הצללים". הוא מאייש את התפקידים הממלכתיים והציבוריים בעושי דברו – לא פעם אפילו בחסרי כישורים כלשהם, נעדרי מצפון חברתי, וחסרי תרבות שיח. (אלה משמשים כסוג של "כלבי תקיפה" מריירים נגד "אויבים" ממשיים או מדומיינים).   אנו נדרשים לתבוע בכל תוקף להחזיר לנו את המדינה, מידי מבקשי רעתנו מהימין הרחוק, ולהגן עליה מפני סוכני כאוס שמעוניינים לפרק את סוכנויותיה ולהפוך אותן לקינים של פקידוּת שתשרת את ממנֵיה ובוודאי לא את אזרחי המדינה באשר הם – כלומר, את כולנו.   נוצר במיוחד באמצעות ChatGPT מבוסס על: Stepheb E. Hanson and Jeffrey S. Koostein, The Assault on the State How the Global Attack on Modern Government Endangers Our Future . Cambridge: Polity Press, 2024.

"מדינה הנמצאת במלחמה נוטלת לעצמה את החופש לעשות כל מעשה של עוול ואלימות, מעשים אשר היו מחללים את כבודו של היחיד אילו היה נוהג באותו האופן [ובמקומותינו, אולי אפילו מאדירים את כבודו בקרב חוגים מסוימים]. היא עושה שימוש לא רק בתרמית המותרת, אלא גם בשקר מוּדע ובהונאה מכוונת נגד האויב [כמו הפרת הסכמים כתובים, מגובים בינלאומית, וחתומים איתו]; זאת כפי הנראה בהיקף העולה על זה שנהוג היה במלחמות קודמות.   המדינה דורשת מאזרחיה מִשמעת והקרבה ללא גבולות [וללא היגיון מתקבל על הדעת], אבל מונעת מהם את חופש הביטוי באמצעות אכיפה של עודף חשאיות והטלת צנזורה על הבעת דעה ושיתוף מידע [פרט למדליפים ולמלשינים, להם 'תְּהִי תִקְוָה', בעוד ש'כָל הַמִּינִים כְּרֶגַע יאבֵדוּ, וְכָל אויְבֵי עַמְּךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ'], מה שיוצר אווירת דיכוי כלפי האינטלקטואלים [אנשים חושבים, דוגמת קוראי עיתון הארץ ], וזו מותירה אותם חסרי אונים נגד כל מצב עניינים בלתי צודק ונגד שמועות מעוררות דאגה...   המדינה אינה טורחת להסתיר את תאוות הכוח שלה, ועל היחיד להסכין עם כל זאת, בשם הפטריוטיזם [שהרי 'אחדות' היא צו השעה]. אף אחד לא טוען נגד המדינה על כך שאינה מסוגלת לוותר על השימוש בעוול [נישול, גירוש והרעבה], כי הרי ויתור שכזה ישימה בעמדה גרועה. ציות לנורמות המוסריות וויתור על התנהגות אלימה שַמים גם את היחיד בעמדה פחותה, והמדינה רק לעיתים רחוקות מוכיחה את יכולתה לפצות אותו בעבור הקורבן שדרשה ממנו...   כאשר החברה מסירה את תביעתה למוסריות מופסק דיכויים של הדחפים הרעים, ובני אדם מבצעים פשעים [פשעי מלחמה, ופשעים אזרחיים אחרים] של אכזריות, רוע לב, הונאה וגסות רוח, אשר לא היינו מעלים על הדעת כי יוכלו לדור בכפיפה אחת עם המידה התרבותית אשר ייחסנו למבצעיהם.   כך עומד לו איש-העולם אובד עצות, בסביבה שהתנכרה לו; מולדתו הגדולה מתפרקת, הנכסים המשותפים מוחרבים, ובני מולדתו מסוכסכים ומושפלים". עטיפת הספר של זיגמונד פרויד – על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים * מתוך: זיגמונד פרויד, "מחשבות לעת מלחמה ומוות", בתוך זיגמונד פרויד: תרבות, דת ויהדות . תל אביב: רסלינג, 2007.

אתם מוזמנים ליצור קשר: 📧 אימייל: dr.idanyaron@gmail.com 📞 טלפון נייד: 050-5529604

פתח דבר בקעת הירדן וצפון ים המלח – התיישבות ואוכלוסייה יהודית:  בהתאם לסקירת ארגון "בצלם – מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים", שטח בקעת הירדן וצפון ים המלח משתרע על פני כ-30 אחוזים מכלל שטח הגדה המערבית. כמעט 90 אחוזים מהאדמות האזור הוגדרו כשטח C – שנותר בשליטה מלאה של ישראל (המהווים כ-40 אחוזים מכלל האדמות של השטח הזה בגדה המערבית). השטח שנותר הוא שטחם של יישובים פלסטיניים, לרבות העיר יריחו, שהוגדרו כשטחי A או B. היישובים האלה מוקפים בשטחים שהוגדרו כ-C, והם מפוצלים ומבודדים זה מזה.   האזור מאוכלס בדלילות, וקיימים בו קרקע פורייה ושטחים פתוחים רבים. מאפיינים אלה הופכים אותו לעתודת הקרקע הגדולה ביותר לפיתוח המרחב. יחד עם זאת, ישראל מנצלת את רובן המכריע של אדמות בקעת הירדן וצפון ים המלח לצרכיה שלה, ואוסרת על פלסטינים להשתמש בכ-85 אחוזים מהן: הפלסטינים מנועים משהייה, בנייה, הנחת תשתיות, רעיית צאן ועיבוד אדמות חקלאיות.   ב"יעדי חומש לשנים 2025-2020" קבעה המועצה האזורית בקעת הירדן כי "יש לחתור לגידול ל-8,500 תושבים, ולהיערכות להמשך הגידול לעשור שלאחר מכן". צוין כי "המועצה תבחן הקמת יישובים חדשים באזור; תקדם את התב"עות [תוכניות בניין עיר] להרחבת היישובים; תפעל להסדרת הבעלויות על קרקעות המועצה". היעדים כללו "בחינתה והקמתה של התיישבות חדשה, ובכלל זה עיר חרדית בבקעה".   ביולי 2023 נחשפה התוכנית להחלת הריבונות על בקעת הירדן, אותה קִדמה שדולה בכנסת, בהשתתפות של עשרות ח"כים מהקואליציה והאופוזיציה, ובהובלת תנועת "הריבונות" בראשות יהודית קצובר ונדיה מטר. על פי התוכנית, יש להרחיב במידה ניכרת את יישובי הבקעה, ליצור הרחבה קהילתית בכל מושב או קיבוץ שיתופי, ולהחיל את כלל תוכניות המדינה לטיפול בבעיית הדיור על יישובי בקעת הירדן, צפון ים המלח ומזרח השומרון. לדברי כותבי התוכנית, כדי להוציאה לפועל ולהתחיל בפיתוח האזור, יש קודם כל להחיל את הריבונות הישראלית על בקעת הירדן. לדבריהם, "החלת הריבונות הישראלית תסייע בהסרת החסמים הקרקעיים והתכנוניים, ותשדר מסר חשוב למשקיעים ולזירה הבינלאומית. החלת החוק הישראלי על שטחי בקעת הירדן תעביר את האחריות עליהם לגופי הפיקוח הישראליים: היחידה הארצית לאכיפה, הסיירת הירוקה, פקחי רשות מקרקעי ישראל וכמובן פקחי רשות שמורות הטבע ורשות העתיקות. הצעד הזה ייצור שיפור דרמטי באכיפה; כולל האחריות המוטלת על מועצת בקעת הירדן שרוב השטח נמצא בתחום שיפוטה".   בשטח המועצה האזורית בקעת הירדן מצויים כיום 28 יישובים (ובכלל זה היישוב רותם – ראו להלן). לפי "דו"ח כצל'ה" (1 בינואר 2025), גרים ב"גוש בקעת הירדן" 12,051 תושבים יהודים (ביישוב רותם – 312 תושבים).   בעשור האחרון, מתנחלים הקימו, בסיוע המדינה, למעלה ממאה חוות חקלאיות חדשות. בצפון הבקעה פועלים כיום לפחות שמונה מאחזים בלתי חוקיים, רובם חוות חקלאיות, או מאחזי רעייה.   בתחילת פברואר 2025 נמסר כי "רשות מקרקעי ישראל מקדמת תוכנית להקמת שלושה יישובים חדשים בקרקעות בבעלות המדינה, ממערב לכביש 90 – עורק התחבורה המרכזי בבקעה – ובסמיכות לו. היישובים עתידים לכלול כ-10,000 יחידות דיור. הקמת היישובים החדשים צפויה להכפיל את אוכלוסיית האזור".   הגברת הלחץ על התושבים המקומיים הפלסטינים:  נתוני בצלם משלהי 2017 העלו כי בבקעת הירדן גרים כ-65,000 תושבים פלסטינים, בנפות יריחו וטובאס. כ-20 אלף מהם גרים בעיר יריחו גופה.   מזה עשרות שנים מגבילה ישראל את יכולת קיומן של הקהילות הפלסטיניות ברחבי בקעת הירדן וצפון ים המלח. ההגבלות שהוטלו עליהם כללו חסימה של כמעט 80 אחוזים משטח בקעת הירדן בפני פלסטינים – באמצעות הגדרה של חלקים שונים ממנו כ"שטח אש", "שמורת טבע" או "שטח מוניציפלי" של התנחלויות.   לדוגמה, בתחילת 2020 חתם שר הביטחון דאז, נפתלי בנט, על צו המכריז על שמורת טבע חדשה "רותם משכיות", שנועדה להרחיק את הפלסטינים מהאזור.   מפת שמורת הטבע "רותם משכיות" (15 בינואר 2020) ישראל נתלתה בהגדרות האלו כדי להצדיק את סירובה לאשר תוכניות בנייה בקהילות הרועים, שיאפשרו לתושביהן לבנות את בתיהן כחוק ולהתחבר לתשתיות מים וחשמל. נוסף על כך, בגיבוי מלא של הצבא ושל המשטרה ובחסותם, מתנחלים הפעילו כלפי תושבי הקהילות אלימוּת יומיומית מתישה ומטרידה. המדיניות הזאת כפתה על תושביה הפלסטינים של הבקעה תנאי חיים קשים, ותחושת איוּם עמוקה.   מעשי האלימות של המתנחלים בכלל, ושל נערי הגבעות והחוות בפרט, כלפי הקהילות הפלסטיניות באזור הפכו לחלק משגרת חייהם של התושבים. מופעֵי האלימות כוללים: סיורים בשטחי הכפרים והקהילות; הטרדה מתמשכת; ניהול מסעות הפחדה של התושבים, ובכלל זה הנשים והילדים; פלישות ליליות לשטח הקהילות; השחתה ושריפה של רכוש; גניבת צאן; איומים חוזרים ונשנים על תושבי הקהילות לבל ייצאו למרעה; איוּם בהצתה של שטחי המרעה והחקלאות; רעיית עדרים בשדות פלסטיניים מעובדים ופגיעה ביבול החקלאי; יידוי אבנים לעבר הרועים; דהירה פראית בטרקטורונים או בסוסים אל תוך עדרי צאן של פלסטינים, ודריסת צאן; שיסוי כלבי תקיפה לעבֵר הרועים והעדרים; הצלפה באמצעות מקל או שוט ברועים ובעדרים ולעיתים גם בפעילי זכויות אדם ישראלים וזרים.   ככלל, המשטרה אינה חוקרת אירועים כאלה, וכאשר פלסטינים או פעילי זכויות אדם מגישים תלונות בתחנה או מחוצה לה – הם מוצאים עצמם לא פעם נחקרים כחשודים.   בהתאם לנתוני כרם נבות ושלום עכשיו (דצמבר 2024), בעקבות המדיניות הזאת גורשו למעלה משישים קהילות ומקבצי רועים, מה שמאפשר למתנחלים להשתלט על מאות אלפי דונמים נוספים, שטרם הגירוש הייתה בהם נוכחות פלסטינית כלשהי.   סיוע של ארגוני זכיות אדם : ברחבי בקעת הירדן וצפון ים המלח פועלים ארגונים וקבוצות שונים, המבקשים למנוע את הנישול והגירוש של הקהילות הפלסטיניות באזור.   קבוצת מתנדבים בולטת, הפועלת בצפון בקעת הירדן, היא "פעילי.ות בקעת הירדן". מטרתה היא לסייע לרועי הצאן הפלסטינים להמשיך ולקיים את אורח חייהם, ולהגן עליהם מפני אלימות הרשויות והמתנחלים. מירב הפעילות בשטח מתמצה בהגנה על הרועים מפני הטרדות מאיימות מצד המתנחלים, וכן במניעת פלישת מתנחלים על עדריהם לשטחי מרעה ואדמות חקלאיות מעובדות של הרועים, וצמצום שטחי המרעה שלהם.   אל-פארסיה קהילת כפריר (hamlet) הרועים הפלסטינית אל-פארסיה, בצפון הבקעה, היא אחת מקהילות רועי הצאן המפוזרות בשטחי C. זוהי קהילת רועים אגרו-פסטורלית, שמתפרנסת מרעייה בשילוב עם גידולי שדה (חקלאות בעל), לצורכי מזון לעדרים ולבני האדם (בתקופות מסוימות, בניה שילבו גם עבודה בישראל). הקהילות האלו מבקשות לשמֵר את אורח חייהן המסורתי, ומקיימות מארג חברתי, כלכלי ותרבותי ייחודי. פרנסתן מבוססת על גידול צאן וחיות משק. הן נשענות באופן משמעותי על נגישות לאדמות ולמקורות מים טבעיים, המהווים משאבים בסיסיים לקיומן.   הקהילה באל-פארסיה מורכּבת מכמה מתחמי משפחות. כפי שהסביר אחד התושבים לבית המשפט: "זה בתים (אוהלים שגרים שם אנשים), חדרים, סככות, מחסנים עשויים פח".   ראוי לציין כי בית המשפט התייחס ל"מִִתחם המכונה אל-פארסיה (להלן: המתחם)". עו"ד מיכאל ספרד ציין בספרו, שיצא לאחרונה, כיבוש מבית , כי "הפרקליטוּת התעקשה במשך שנים לכנות [אתרים מסוימים] 'מקבץ מבנים'. ביום נדיב במיוחד – 'מתחם'. לדרגת 'כפר' סירבו לעלות".   בכל מקרה, ה"כפריר" שוכן מול ההתנחלות רותם וחוות טנא ירוק שהוקמה בשוליה.   מבט חלקי – הכפריר אל-פארסיה (צילום: עידן ירון, 23.9.2024) מבט חלקי – הכפריר אל-פארסיה (צילום: עידן ירון, 23.9.2024) עצים להסקה – הכפריר אל-פארסיה (צילום: עידן ירון, 23.9.2024)   משמעות:  התיאור המפורט להלן הוא לכאורה מינורי, אבל מתייחס לתופעה מז'ורית. זוהי אחת הדוגמאות – אם כי לא האלימה ביותר – המעידות על המתרחש באזורי כולו: מאמץ כולל ומקיף לנשל מאדמתם את התושיבם הפלסטינים, ולגרש את קהילותיהם.   השפעת ה-7 באוקטובר: ההתפתחויות המתוארות להלן הן במידה רבה פועל יוצא של אירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שהתלקחה בעקבותיהם. המתלונן נגד משפחת עמוסי בכלל, ונגד הבן גלעד עמוסי בפרט (ראו להלן), השיב לבית המשפט כי ההטרדות מתקיימות "כל יום – החל מיום ה-7 באוקטובר". בדיון על הארכת הצו הוא אף הרחיק לכת, ואמר כי "לפני ה-7 באוקטובר, אבא של גלעד [דידי] היה חבר שלנו; היה בא אלינו לבקר אותנו, ואף מביא חומרי בנייה [קשרים]". לשאלת בא כוח המשיב [נציגו של גלעד עמוסי, עו"ד חיים בלייכר], לואי אבו מחסוּן [המבקש בפנייה לבית המשפט המיוצג על ידי עו"ד מיכאל ספרד והשותפים במשרדו] ענה: "היינו חברים אז [לפני המלחמה]. אני לא יודע למה הוא עושה את זה עכשיו... אנחנו לא עשינו שום בעיות עם היישוב רותם".   המגמה היא אכן כללית: מאז ה-7 באוקטובר הגבירה ישראל את הלחץ שהיא מפעילה על עשרות קהילות רועים פלסטיניות באזור, כדי לגרום לתושביהן לנטוש את בתיהם ואת אדמותיהם. היא צמצמה את שטחי המרעה שלהן, ושבשה את אספקת המים הסדירה (בסוגרה בהדרגה את מחסום עאטוף, שדרכו בני הקהילות באזור נסעו באופן עצמאי הלוך ושוב במכליות או במשאית, כדי להביא מים). כמו כן, הוחרמו טרקטורים, הופרעו הפעילויות החקלאיות (חריש בסתיו, קציר באביב) – כל אלה, בנוסף לבצורת הקשה, הקשו על הרועים להזין את בעלי החיים שלהם. בנוסף, המדינה פעלה לניתוק בקעת הירדן משאר שטח הגדה המערבית. כל זאת, באמצעות שיתוף פעולה ותיאום בין הצבא, המשטרה, מתנחלי האזור והמועצה האזורית בקעת הירדן.   ראוי לציין כי המתנחלים אינם חוששים לפעול בגלוי, ואינם נרתעים, גם כאשר הם מתועדים על ידי פעילי זכויות אדם. ברור להם שיזכו לחסינות מצד הראשויות, ולכל היותר יינזפו.   השינוי אצל משפחת עמוסי: בשיחה אינטרנטית שקיימתי עם שירה עמוסי, אימו של גלעד עמוסי, התבררה היטב ה"התפקחות" שלה (וככל הנראה של בני משפחתה), אחרי ה-7 באוקטובר 2023: "אני מניחה שכמו כל הציבור במדינת ישראל, היו דברים שהתעקשנו שלא להכיר בהם לפני ה-7 באוקטובר. כמה שראינו אכזריוּת נוראית אצל אויבינו, רצינו לחשוב שאולי זה מיעוט, ואולי אם נושיט יד... ואולי אם נסביר פנים... לצער כולנו, בכאב בלתי נתפס, ראינו שרמת האכזריות אינה ניתנת לשיעור... אני מניחה שאין צורך להוסיף על כך מילים. יש לנו עדיין נערים שמוחזקים בידיהם... תושבי טובאס, שכם ותיאסיר... הם תומכי חמא"ס מובהקים, ורצחו על הציר מתחת לביתנו את יונתן, שהיה בדרך לבקר את ארוסתו [יונתן דויטש, בן 23, מבית שאן נרצח בפיגוע ירי בכביש 90, סמוך ליישוב מחולה בבקעת הירדן]; את צביקה, אב לחמישה מקיבוץ עין הנציב, ואת עופר, אבא לילד מתל אביב [שני לוחמי מילואים – צביקה פרידמן, בן 43, לעופר יונג, בן 39 – שנהרגו בפיגוע ירי בבקעת הירדן]... אני, לפני הכל, מַבחינה באופן ברור בין אויבי ומבקשי רעתי לבין אלה שאינם כאלה – בימי שגרה, ובוודאי בזמני מלחמה. מתייצבת לצד המגֵנים על עמי, על ארצי על מבקשי הטוב, ומתרחקת מרוצחי תינוקות, אונסי נשים – מהם ומבני משפחותיהם".   שירה הוסיפה: "תומכי חמא"ס ביו"ש אינם שונים מתומכי חמא"ס בעזה. האם האקדח שכוון לראשו של יונתן, שהיה בדרכו לחברה שלו, או האקדח שכוון לראשם של לוסי, דינה ורינה, שהיו בדרך לטיול תמים בצפון [האם לאה, ושתי בנותיה מאיה ודינה נהרגו בפיגוע ירי בצומת חמרה בבקעה], שונה מהאקדח שכוון לתינוקות שנהרגו בבארי? רק מי שמתעקש להמשיך לעצום עיניים מול רוע טוען כך... הם בעצמם יאמרו, אם תשאל אותם, לך שאין להם ענין רב יותר באדמת הבקעה מהאדמה שעליה אתה גר. אני תוהה מה עוד צריך להתרחש כדי שהבנה כזאת תחלחל".   אירועים מוקדמים: באמצע אוגוסט 2010 הודיע ארגון "בצלם – מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים" כי המינהל האזרחי הרס, בשני גלים, את כל המבנים בכפריר אל-פארסיה, שממזרח לו הוקמה ההתנחלות שדמות מחולה. בגל ההריסות הראשון נהרסו כ-70 מבנים ארעיים, בהם 26 בקתות מגורים שבהן חיו 107 בני אדם לפחות, כולל 52 ילדים. בגל ההריסות השני הרס המנהל עשרה מבנים נוספים וכן 27 אהלים שסיפקו הצלב האדום הבינלאומי והרשות הפלסטינית לתושבי הכפריר, שאיבדו את בתיהם בגל ההריסות הראשון. גל ההריסות השני הותיר 22 בני אדם נוספים, 11 מהם ילדים, ללא קורת גג.   באמצע מאי 2011 נמסר בשם ארגון "בצלם – מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים" כי באל-פארסיה, התושבים מנותקים מאספקת מים, ונאלצים לקנות מים ממכליות.   בתחילת נובמבר 2017 נמסר מ"משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים" כי "ארבע קהילות רועים בצפון בקעת הירדן מצויות בסכנה מיידית של גירוש. בכפריר המדובר – אל-פארסיה, נבעה אל-ר'זאל – שבעה מעשרה משקי בית המונים 32 בני אדם, בהם 16 ילדים, מצויים בסכנת עקירה ול-30 המבנים שלהם אין כל הגנה מפני הריסה. המאחז רותם מעבֵר לכביש, הוקם על הגבעה מול הכפריר אל-פארסיה, המאחז רותם.   המאחז רותם – תצפית מהכפריר אל-פארסיה (צילום: עידן ירון, 23.9.2024) ב-1979 החליטה ממשלת ישראל דאז להקים בצפון בקעת הירדן היאחזות נח"ל נוספת בשרשרת היאחזויות שהקימה החל מסוף שנות השישים. ב-1984 הוקמה במקום – המצוי על אדמות העיירה טובאס, שנרשמו בתקופת הכיבוש הירדני כאדמות מדינה, והופקעו בידי ישראל לטובת ההתנחלו – היאחזות נח"ל, בידי גרעינים מהתנועה הקיבוצית. ב-2001 אוזרחה ההיאחזות על ידי כמה רווקים ומשפחות חילוניים ודתיים.   עם ההתאזרחות, צה"ל העביר קרקעות בהיקף של כ-1,600 דונם לידי המתנחלים, מבלי להוציא צו תפיסה או הפקעה, כפי שנעשה במקומות רבים אחרים במהלך אותו העשור. כ-3,700 דונם נוספים הועברו למאחז שדמות מחולה. כך נוצר גוש רציף של כ-5,300 דונם של אדמות ציבוריות, שהועברו למתנחלים.   בספטמבר 2017 התפרסמה כתבה שבה סופַּר על ההיאחזות רותם, ועל החווה שהוקמה בשוליה: "היישוב רותם מביא עימו רוח חדשה של התיישבות ייחודית. הערכים המרכזיים שקיבלו על עצמם תושבי רותם הם חיבור בין דתיים וחילונים וחיבור לסביבה – אקולוגיה. במשך השנים עברו ברותם גרעין נח"ל, ישיבת הסדר ועוד; אבל מי שהקימה לתחייה את המקום הייתה דווקא נערה צעירה עם הרבה רוח ותעוזה – שירה עמוסי".   שירה עמוסי סיפרה כי האדמות סביב היישוב מקיפות שטח של כ-4,000 דונם, שבהן הם רועים את צאנם, וכך – "שומרים על אדמות המדינה". ביישוב פועלת תנועת הנוער של "השומר החדש" – "ארגון חברתי-ציוני, המחבר בין החברה בישראל, לאדמה ולמורשת ברוח של ערבות הדדית, אומץ אזרחי ואהבת הארץ", והנערים תורמים למשימה.   למרות שהיישוב עשוי להיחשב "מתון" יחסית – בהשוואה למאחזים אחרים בגדה המערבית בכלל, ובבקעת הירדן בפרט – מסתבר כי קיימים מבין תושביו (החותרים לקידום העקרונות הנעלים של גיבוש קהילה מעורבת ודאגה לסביבה), גם כאלה המשקיעים מאמץ רציף לנשל ולגרש את הקהילות הפלסטיניות בסביבה.   חוות טנא ירוק – משפחת עמוסי במורדות המאחז רותם, קרוב יותר לכביש, הוקמה "חוות טנא ירוק". זו מוגדרת כ"חווה אורגנית, אוהבת ארץ ושומרת סביבה". המשק מטופח על ידי בני המשפחה וצוות עובדים, "מתוך חיבור לעבודת אדמה ואורח חיים חקלאי".   שירה עמוסי, המנהלת את החווה, הסבירה כי "העובדים מגיעים מרקעים מגוונים, ובעבורם העבודה בחווה מהווה גם כלי להתפתחות אישית".   בחווה מטעי זיתים, תמרים, עדר כבשים, עיזים. בעלי החווה מארחים מבקרים, ומקיימים מגוון פעילויות (כמו מרעה), סדנאות (כמו לימוד ערבית), אירועים וחאן אירוח. חוות טנא ירוק (צילום טלסקופי: עידן ירון, 23.9.2024)   שירה נישאה בזמנה לדידי עמוסי. הם הקימו את ביתם ביישוב רותם, ובהמשך הקימו את החווה התיירותית שלהם בשוליו.   שירה ודידי עמוסי (תמונת אינטרנט, שלהי אוגוסט 2013, על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים שטח מרעה – 'דידי'" (מרס 2024)   המפה הוצגה בפני "פעילי.ות בקעת הירדן" על ידי אחד המתנחלים באזור; זאת כדי "להוכיח" כי לפלסטינים תושבי קהילת הרועים הפלסטינית הסמוכה, אל-פארסיה, "אין זכות" לרעות במקום.   תנועת שלום עכשיו פרסמה במאי 2024 כי חוות טנא ירוק קיבלה תמיכה ממשרד החקלאות בסכום של 43 אלף ש"ח.   מפת גוגל: היישוב רותם – חוות טנא ירוק – אל-פארסיה סרטון מערוץ ZDF הגרמני (במאי: תומאס רייכרט) מעללי האב – דידי עמוסי שלהי יולי 2016: פעילי "תעאיוש – לקידום שותפות בין יהודים לערבים" מסרו כי רכז הביטחון (הרבש"ץ) של התנחלות רותם, דידי עמוסי, ירה לעבר עדר פרות של פלסטיני. באירוע נפגעה אחת הפרות מכדור ברגלה. לפי העדות, הרועה הפלסטיני מ קהילת עין אל-חילווה , יצא עם כמה מבני משפחתו ועדר הפרות שלו לאחת הוואדיות באזור. בסביבות 10:00 זיהה את רבש"ץ ההתנחלות רותם על אחת הגבעות מעל הוואדי, שלדבריו ירה ללא כל אזהרה לעבר אחת הפרות.   בעקבות הירי של דידי עמוסי לעבר הפרות, כוחות של משטרת ש"י וכוחות צבא הגיעו לזירת האירוע. לאחר הגשת תלונה הושעה הרבש"ץ מתפקידו ונשקו הוחרם, וכן נפתח לו תיק במשטרה.   אמצע פברואר 2020: ארגון "כרם נבות" פרסם את הדברים הבאים לגבי דידי עמוסי, שהיה אז רבש"ץ המאחז רותם: "שני פעילים ישראלים הגיעו ללוות רועים פלסטינים מקהילת אל-פארסיה. הרועים והמלווים עלו מערבה, ובשלב מסוים, כאשר העדר הגיע לאוכף, הטנדר של הרבש"ץ צץ על כיפה מצפון לאוכף ומייד החל לרדת. כאשר הגיע לאוכף, האיץ במכוון אל העדר, תוך שהוא צופר ומכוון את רכבו אל ריכוז הצאן כדי להבהיל ולפזר אותו. בשלב הזה מיהר אחד הפעילים לכיוון הטנדר, תוך שהוא צועק 'עצור'. הטנדר עצר, כאשר הפעיל הגיע אליו. בחור נוסף שהיה בטנדר יצא מהצד המרוחק מהפעיל, ואילו דידי עמוסי, הנהג, יצא לעברו. הפעיל טען בפני דידי שהוא אינו יכול לנהוג באלימות כזאת כלפי העדר והרועים. בתגובה הניף דידי את ידו, ופגע בפניו של הפעיל. מייד אחר כך עקר דידי את מכשיר הטלפון הנייד מתוך ידיו של הפעיל. כאשר הפעיל דרש מדידי שיחזיר את הטלפון הנייד, דידי זרק את המכשיר למרחק".   דידי עמוסי חוטף את הטלפון הנייד מהפעיל, ליד המאחז רותם (צילום: פעילת ליווי רועים, אמצע פברואר 2020) אמצע פברואר 2020: בעקבות העימות עם מלווי הרועים, ופנייה משפטית שלהם, הפרקליטות הצבאית השיבה כי הרבש"ץ דידי עמוסי ננזף, וכי במידה ותקרית כזו תישנה, הצבא ישקול את ביטול מינויו באופן זמני או קבוע.   אמצע נובמבר 2023: "פעילי.ות בקעת הירדן" ציינו כי, אחת הקהילות שסובלת במיוחד מאלימות מתנחלים היא אל-פארסיה. חמש משפחות מתגוררות ליד כביש אלון וחיות ממרעה. ממערב להם הוקם מאחז בלתי חוקי ב-2016 ומאז גורשו תושבי אל פארסיה מאדמות המרעה שלהם על גב ההר. בלית ברירה הם רועים מצפון ליישוב, אבל גם שם הולכת ומוקמת ישיבה תיכונית במבנה ענק והאזור מגודר. לכן הם עוברים את הכביש לחלקת אדמה קטנה ממזרח לכביש אלון – אבל מעליה שוכנת התנחלות רותם, שתושביה מתנכלים להם. רבש"ץ ההתנחלות, דידי עמוסי, ובנו גלעד עמוסי, תוקפים ללא הרף את הרועים, ובעזרת הצבא הם מגרשים אותם מפיסת האדמה הקטנה שבה הם עוד יכולים לרעות.   יולי 2024:  בתחילת יולי 2024 פרץ דניאל רן, רבש"ץ רותם, דרך מצומת רותם מערבה, כולל באדמה פרטית פלסטינית, והקים מצפה לזכר אחיו, כ-50 מ' מדיר הקהילה; את השטח הצמוד אליו, שמתחיל מטרים ספורים ממכלי המים של הקהילה, חרש דידי עמוסי.   דניאל רן ודידי עמוסי ("פעילי.ות בקעת הירדן", יולי 2024)   דניאל רן נהג מאז להחנות את הרכב שלו באזור המצפה שעל הגבעה, בנקודה בולטת כך שכל קהילת הרועים יכולה לראותו. לעתים הוא הגיע לבדו, ולעתים מלווה במתנחלים נוספים. מכיוון שהרבש"ץ הוא דמות המזוהה עם דחיקת הרועים הפלסטינים משטחי המרעה שלהם, נוכחות הטנדר שלו מייצרת תמיד גל של מתח וחששות בקרב קהילת הרועים. גלעד עמוסי העיד בבית המשפט כי הוא מסייע ל"חברו", דניאל רן, בפיקוח על בנייה בלתי חוקית בכפריר אל-פארסיה.   שלהי דצמבר 2024: דידי עמוסי ובנו גלעד הגיעו לחרוש שטח בגבול קהילת אל-פארסיה, בשטח שאינו בבעלותם. דידי עמוסי חורש שדה צמוד לאל-פארסיה. (צילום: "פעילי.ות בקעת הירדן", אמצע דצמבר 2024) מעללי הבן – גלעד עמוסי תחילת פברואר 2024: " פעילי.ות בקעת הירדן" מסרו כי גלעד עמוסי וחבריו הנערים, מההתנחלות רותם, עלה עם עדר הכבשים שלו על השדה הזרוע של רועה מאל-פארסיה. העדר ליחך והשחית את נבטי השעורה הרכים. השדה הזה נחכר מפלסטיני תושב טובאס, ואילו נערי המאחז של דידי טוענים שהשטח שייך להתנחלות רותם ובתוקף כך גם לה. גלעד עמוסי בשטח (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן", שלהי ינואר 2024)   שלהי פברואר 2024: "פעילי.ות בקעת הירדן" מסרו כי צמד נערים, גלעד עמוסי וחבר חמוש, התיישבו ב-06:00 על גבעה מעל לכפריר, ובישלו קפה להנאתם ממש. המעשה עורר מהומה ופחד בקרב הקהילה. המלווים המגנים יצאו אליהם, והנערים היתממו ואמרו שהם בסך הכל "עושים פיקניק". פנייה למשטרה נגמרה בסירובם של השוטרים להגיע, בטענה שמדובר בפיקניק בשטח ציבורי, המותר לכל, גם אם זה במרחק של 15 מטר מבתי המגורים. כעבור כעשר דקות, הנערים סיימו את ההצגה, ועזבו, כאשר הם מותירים אחריהם מועקה וחשש.   אמצע אפריל 2024: " פעילי.ות בקעת הירדן" מסרו כי גלעד עמוסי וחבריו עלו על האדמות השייכות לתושבי הכפריר אל-פארסיה. האדמות חכורות מפלסטיני תושב טובאס, ואלה שטחי המרעה האחרונים שנותרו להם. עם הפנייה של הפעילים למשטרה, במוקד סירבו לקבל "תסריט דמיוני" כזה, אבל לבסוף הואילו לפתוח תיק אירוע. המתנחלים עלו בינתיים על שטחים פלסטיניים אחרים, לשם לא הגיעו הרועים מחשש מפני עימות. בהמשך סירבה המשטרה לטפל בתלונה, כל עוד שלא יציגו בפני השוטרים מסמכי טאבו על האדמות האלו. המסמכים אכן הגיעו מהרשות הפלסטינית אחרי שעה, אבל אז המתנחלים היו כבר בדרכם למגוריהם. לפתע פתאום, בשעה 15:00 הגיעו שמועות על רצח נער הרועים בנימין אחימאיר, באזור מאחז מלאכי השלום, בידי פלסטינים. גלעד עמוסי, ועוד שני צעירים, אחד מהם חמוש, הופיעו סמוך לכפריר אל-פארסיה, והתושבים המקומיים נתקפו בבהלה. הם סיפרו שראו את גלעד מסמן לבחור עם הנשק לירות בהם, אבל הוא כנראה סירב. הפעילים עזבו את האזור, וחזרו לכפריר בשעות הלילה. שלושה מתנחלים הגיעו למקום ברכב. הם שרו ורקדו. כאשר הפעילים שאלו אותם למה הם כל כך שמחים ביום עצוב כל כך, כאשר חברם הרועה עול הימים נרצח, הם לעגו להם והשיבו כי ככה הם מיישבים את ארץ ישראל. כאשר הגיעו לביתו של אחד התושבים, הבחינו כי בטרקטור שהמנוע שלו נהרס, במיטות הפוכות, בווילון שרוף למחצה, בפחים שבורים, בתכולת התרופות של המשפחה המוטלת על הקרקע. המשפחה הייתה בהלם. בעל הבית ובנו סיפרו לפעילים כי כ-20 מתנחלים פשטו על ביתם, שברו, הרסו ובזזו באין מפריע. משטרה והצבא לא הגיעו כדי להגן עליהם. אחת השכנות סיפרה כי המתנחלים פרצו את מכלאת העדר שלה, וכל 80 ראשי הצאן נעלמו להרים.   למוחרת עם בוקר, התושבת שמכלאתה נפרצה יצאה לחפש את העדר שלה. למרבה השמחה, מצאה את רוב העדר, למעט חמש כבשים.   כאשר הפעילים הגיעו לכפריר, מאוחר יותר, הם ראו את גלעד עמוסי וחבריו כמעט בתוך היישוב. הם הזעיקו את המשטרה, אבל עד שהשוטרים הגיעו, גלעד עמוסי וחברו עזבו בהליכה מתונה.   שלהי מאי 2024: כאשר "פעילי.ות בקעת הירדן" הגיעו לכפריר אל-פאריסייה, התגלו לעיניהם דגלי ישראל מתנוססים בראש הגבעה, שנטעו המתנחלים בערב יום העצמאות, במרחק 20 מטר מהבתים. הפעילים פנו אל הצבא והמשטרה, והתלוננו באוזניהם על פלישה לשטח הכפריר. המענה: אין מה לעשות, כי מדובר באדמות מדינה. תושבי הכפריר החליטו לא להתייחס לעניין, אף שהדגלים נשתלו ממש בפתח ביתם, בהבינם את מצב הכוחות באזור. היה ברור להם שכל ניסיון לעקור אותם רק יחמיר את מצבם, יביא למעצרים, ועלול להוות עילה לסילוקם.   כאשר גלעד עמוסי נשאל על ידי בא כוח המבקש "כמה דגלים שמת במקום?", הוא השיב: "חמישה-שישה".   בביקורי במקום תיעדתי דגלים רבים הרבה יותר – מסביב לכפריר כולו, ובמורד הדרך אל הכביש. המתחם עם הדגלים מסביב (ברקע) – העבר השני של גבעת התצפית (צילום: עידן ירון, 23.9.2024) דגל מונף על גבי קוביית בטונדה, בקרבת הכביש הראשי (צילום: עידן ירון, 23.9.2024)   דגל ישראל וכיתוב של המאחז "רותם", בין הכפריר לכביש הסמוך (צילום: עידן ירון, 23.9.2024) תחילת יולי 2024?:  בסרטונים בטלפון הנייד של לואי נראה גלעד, עם אדם נוסף, כאשר הם מגיעים למתחם המגורים שבו הוא מתגורר עם בני משפחתו, מתיישבים על הכיסאות של דיירי הקהילה, מעשנים, מציבים גזיה להכנת משקאות חמים, ושותים בסמוך לפתח סוכת המגורים, לעיתים ממש לצד בני הקהילה, שיושבים בפתח מקום המגורים.   אמצע אוגוסט 2024: "פעילי.ות בקעת הירדן" – ש"מסתכלים לכיבוש בעיניים" הפועל בעיקר בדרום הבקעה) הוא "ארגון-אח" שלהם – דיווחו כי בסביבות 10:00 הגיעו גלעד עמוסי וחבריו הגיעו לדרך העולה לכפריר אל-פארסיה, והתחילו לתקוע עמודים לדגלים, ואולי לגדר. הפעילים נעמדו מולם בשקט, ולא אפשרו לבצע את זממם. במקביל פנו למשטרה, שסירבה בתחילה לקחת פרטים, ורק לאחר דקות ארוכות הבטיחו לשלוח ניידת. כוחות צבא ומשטרה לא הגיעו כלל, אבל גלעד אסף את הכלים והתקפל.   שלהי אוגוסט 2024: סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא, רמאללה, פלסטין, הבהירה כי [כתוצאה מהפעילות של גלעד עמוסי ואחרים, המגובּה על ידי הרשויות הישראליות], "מתנחלים השתלטו על שטחים חקלאיים נרחבים, המשתרעים על פני מאות דונמים, שבהם כ-150 דונם של קרקעות רשומות בטאבו, בקרבת האוהלים של התושבים באזור הכפריר אל-פארסיה. באזור הזה נמשכים כבר חודשים רבים מעשי תקיפה מצד מתנחלים, בחסות כוחות הכיבוש הישראלי".   אחד מתושבי אל-פארסיה סיפר: "אני מתגורר בכפריר עם המשפחות של אבי ואחיי, וכולנו מגדלים צאן. במהלך השנים, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, נגרם לנו סבל רב מידי הכיבוש, המתנחלים ומועצת המתנחלים. במקרים רבים הם רדפו אותנו, ומנעו מאיתנו את המרעה, הכו אותנו והחרימו את הטרקטור שלנו פעמיים ולפרקי זמן ארוכים, ושילמנו כסף רב כדי להשיב אותו. במהלך שלושת החודשים האחרונים התגבר הסבל שלנו. מדי יום המתנחלים פושטים עלינו, רודפים אותנו ותוקפים אותנו. כמובן, כל זה קורה בליווי וסיוע של צבא הכיבוש.   מתחם משפחתי – הכפריר אל-פארסיה (צילום: עידן ירון, 23.9.2024)   מבנה-אוהל במתחם (צילום: עידן ירון, 23.9.2024) "ספטמבר השחור" – 2024: "פעילי.ות בקעת הירדן" סיפרו כי בתמיכת הצבא והמשטרה מגיעים מתנחלים מההתנחלות רותם לקהילת הרועים באל-פארסיה, ומוציאים לפועל את מדיניות הממשלה – שיבוש חיי הפלסטינים, והתעמרות מתמדת בהם כדי להביא לעזיבתם. מדי יום הם פולשים למבני הקהילה. אחת התושבות תיעדה בקולה את מעשיו של גלעד עמוסי, בנם של שירה ודידי עמוסי, שמתנכל להם.   18 בספטמבר 2024: גלעד עמוסי תועד צופה מקרוב על הקהילה במשך כשעה, ומסייר ליד קולטי השמש של הכפריר.   19 בספטמבר 2024: גלעד עמוסי הקים ספסל תצפית בגבעה שמעל היישוב.   ספסל התצפית (צילום: עידן ירון, 23.9.2024) 27 בספטמבר 2024: גלעד עמוסי הפעיל את חבריו, כדי להטריד ולהפחיד את בני הקהילה. הוא חנה מעל המאהל, והמפעיל זרקור, כשלצידו חבורה של נערים. גלעד עמוסי לא ירד, אבל חבריו הגיעו עד הבתים וסביבם, כאשר שהם "מייללים כמו כלבים", ומפחידים את הקהילה. לאחר שהונסו על ידי הפעילים, הגיעו מאוחר יותר כעשרה נערים – כולל גלעד עמוסי – אל גבעת הספסל. שניים-שלושה מהם ירדו לצידו המזרחי של מאהל הליווי. הם האירו והשמיעו קולות, שהפחידו את אנשי הקהילה, שישבו ב"מעגל" מצידו המערבי של המאהל. התושבים נפוצו בבהלה, וקראו לפעילים. כאשר אלה הגיעו, הנערים הסתלקו.   28 בספטמבר 2024: גלעד עמוסי היה מעורב בבניית גדר לאורך דרך העפר, שנפרצה במקביל לכביש אלון (מערבה), העוקפת את אל-פארסיה ממזרח, ומגיעה לגבעה הצפונית המשקיפה על הקהילה.   29 בספטמבר 2024: גלעד עמוסי השקיף מעל לדיר של אחמד, ושלח את חברו לרדת אל הדיר ולהטריד. הטרדת התושבים (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן", 30.9.2024)   30 בספטמבר 2024, בשעות הלילה: גלעד עמוסי וחבורתו הגיעו לבתים וזרקו אבנים לעבֵר שני בתים; דיירת אחד הבתים התעלפה מהפחד ומהלחץ, והשאר התושבים הסתגרו בבתיהם.   פגיעה בתושבים (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן", 30.9.2024)   תחילת אוקטובר 2024: בשעות הצוהריים, גלעד עמוסי צפה על הכפריר, כאשר עמד עם הטרקטורון על הגבעה שממול.   גלעד עמוסי צופה אל הכפריר מגבעת הכיסאות עם "חבר" (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן", 6.10.2024) גבעת הכיסאות על רקע מבני היישוב אל-פארסיה הסמוכים (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן") אמצע אוקטובר 2024: גלעד עמוסי סייר בקרבת הקהילה ובצמוד אליה.   גלעד עמוסי וחבר צפו על הכפריר מהספסל שעל הגבעה. גלעד עמוסי הגיע עם הטרקטורון לאחד הבתים הנטושים, ואחר כך יצא משם.   לפנות בוקר, גלעד עמוסי והעדר שלו עברו קרוב ומעל בתי הכפריר. הוא צפה מהגבעה על אחד הדירים, כאשר הכבשים שלו רעו קרוב מאוד לגדר הדיר.   גלעד עמוסי ומתנחל נוסף התקרבו לבתים הקרובים לקולטי השמש, בטווח של פחות מ-30 מטרים, עם טרקטורון ופנסים שסנוורו את הבתים.   גלעד עמוסי וחבר מתקרבים לבתי הכפריר (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן", 21.10.2024) שלהי אוקטובר 2024: גלעד עמוסי וכבשיו השתלטו על ברז המים הפלסטיני, וחסמו את הגישה לעדרי הקהילה.   החלטת בית משפט השלום בירושלים – 4 בנובמבר 2024:  בעקבות מכלול האירועים, בית משפט השלום בירושלים (בפני השופטת אפרת אייכנשטיין שמלה, בהיעדרו של המשיב, ובייצוג של המבקש על ידי עו"ד מיכאל ספרד ועו"ד שניר קליין) קבע כי גלעד עמוסי אכן הטריד את תושבי הכפריר, וכי התנהגותו יוצרת איוּם כלפי בני ביתו של המתלונן. לפיכך קבע כי "ייאסר על גלעד] להתקרב למתחם המגורים שבו מתגורר המבקש, למרחק של 30 מטרים" (בצו שתוקפו עד אמצע מרס 2025).   שלהי נובמבר 2024: גלעד עמוסי וחברו הגיעו סמוך לגדר של הכפריר, מצד גבעת הבטונדות. משעות הצוהריים, גלעד עמוסי ישב על הגבעה, הדליק מדורה, והשקיף על בתי הכפריר, כאשר העדר מסביב.   שלהי דצמבר 2024: גלעד עמוסי עלה לגבעה מעל הכפריר מצפון. דידי עמוסי הגיע, והם חרשו במקום – גלעד עמוסי על הטרקטור, ודידי עמוסי מלווה אותי עם הטנדר.   גלעד עמוסי ואחיו הגיעו עם טרקטורון לגבעה ממערב לכפריר. אחיו נכנס עם הטרקטורון אל תוך הכפריר. הם התקרבו לצלם את הטרקטור החדש של אחד המתיישבים.   פלישת מתנחל אל תוך הכפריר אל-פארסיה (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן")   אמצע ינואר 2025 : גלעד עמוסי ושניים מחבריו חסמו את דרך הכניסה למשאית המביאה לכפריר ענפי זית כמזון לכבשים.   שלהי פברואר 2025: "פעילי.ות בקעת הירדן" הודיעו כי במהלך החודש זוהתה בכפריר אל-פארסיה פעילות מואצת מצד המתנחלים המתגוררים ברותם ובמשכיות לבצע "חנק" של הקהילה; זאת באמצעות השתלטות על השטח הגובל בבתי הקהילה מצפון; חריש השדה; קיום צעדות רועשות של נערי המאחזים בין בתי הקהילה בשעות היום והלילה; נוכחות יומיומית של נערי המאחזים בצמוד לבתים; מרעה כבשים מדי יום של גלעד עמוסי ממאחז חוות טנא ירוק בשדה זרוע השייך לרועה ל', הבאת הכבשים שלו למרעה בשטח הגובל בבתי הקהילה ומעליה, והקמת אוהל על הגבעה שמעל הבתים).   תחילת מרס 2025: סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא, רמאללה, פלסטין מסרה כי "מתנחלים פשטו על אוהלי תושבים באזור אל-פארסיה. נמסר כי מתנחלים ממשיכים לפשוט כמעט מדי יום על אוהלי התושבים באזור, תוך ליווי והגנה ישירה מכוחות הכיבוש הישראלי".   החלטת בית משפט השלום בירושלים – אמצע מרס 2025:  הדיון להארכת צו ההרחקה (המורחב, והכולל יסודות נוספים) של גלעד עמוסי התקיים בפני השופט אלעד פרסקי (את המבקש, לואי אבו מחסוּן, ייצגו עו"ד מיכאל ספרד ועו"ד עינת גייר; את המשיב, גלעד עמוסי – עו"ד חיים בלייכר, חוננו).   בדיון, שבו השתתפתי כצופה, הסביר בא כוח המשיב כי "זכותו להסתכל שאין [בכפריר] בנייה... זכותו וחובתו לבלוש אחר הקהילה". בא כוח המבקש ציין כי "כאשר מדובר בפעילות אינטנסיבית, שחוזרת ונשנית, ופוגעת בשלוות החיים, זו הטרדה מאיימת".   השופט ציין כי "מכוח הצו הראשון נאסר על המשיב [גלעד עמוסי] ליצור קשר עם המבקש [לואי אבו מחסוּן] להטרידו בכל דרך, לאיים עליו, לבלוש ולהתחקות אחר צעדיו, וכן להתקרב למתחם למרחק הפוחת מ-30 מטרים". השופט סיכם כי מכלל האירועים מלמד כי "המשיב הפר את תנאי הצו הראשון באשר למגבלת המרחק בשניים או שלושה מקרים; אבל מדובר בהפרה מינורית... בכל הנוגע למעשים אשר יוחסו לאחרים, הרי שבהיעדר הוכחת שותפות של המשיב אי-אפשר לפקוד עליו את החטאים האלה".   בשקלול כל האמור, השופט מצא לנכון לקבל את בקשת הארכת הצו, באופן הבא: (א) איסור על מעבר בסמוך לגדר המתחם, למרחק הפוחת מ-30 מטרים...; (ב) איסור על סנוור מכוון אל עבר המתחם; (ג) איסור על הטרדה בכל דרך, או בילוש, אחר המבקש – לעניין הזה, עצם הצפייה מרחוק לעבר המתחם אינה, כשלעצמה, מהווה הטרדה או בילוש אחר המבקש, כל עוד הצופה עומד בשטח שאין כלפיו יסור לשהות בו, והתנהגותו אינה מלמדת כי הדבר נעשה לצורך הטרדה או לצורך פגיעה בפרטיות. כך, למשל, צפייה לעבר המתחם תוך היעזרות באמצעים עשויה ללמד על כוונה להתחקות אחר צעדיו של המשיב, או לפגוע בפרטיותו". נקבע כי הצוות יעמוד בתוקף במשך חודשיים.   גלעד עמוסי צופה בכפריר אל-פארסיה (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן", תחילת מרס 2025) פלישה לכפריר – 26 במרס 2025: לפי דיווח של פעיל בקעת הירדן, שלושה מתנחלים, בראשות גלעד עמוסי, פלשו לכפריר הפלסטיני אל-פארסיה בשעה 01:00 בבוקר, בנוסעם על השביל, העובר דרך המאהל, בסמוך למכלי המים). הם האירו את האזור בפנסים, ודרכו נשק. בהמשך הקימו המתנחלים מחנה על הגבעה במרחק של 50 מטר מהכפריר. פלישת מתנחלים לכפריר אל-פארסיה (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן", 26 מרס 2025) יוער כי בדיון בהארכת הצו (17 במרס 2025) עלתה, באופן כללי, סוגיית ה"שביל". בא כוח המשיב [גלעד עמוסי] הסביר כי: "הטרקטורון עובר בין הבתים, כי השביל עובר בין הבתים". הוא הוסיף: "אני יכול להסכים שהטרקטורון לא יעצור שם". בא כוח המבקש [לואי אבו מחסון] שאל: "איזה אינטרס יש לו לעבור ליד הקהילה?". המשיב [גלעד עמוסי] הסביר לבית המשפט: "אין לי אפשרות לעבור עם הטרקטורון שם בלי שזה יהיה פחות מ-30 מטרים מהבתים. אי-אפשר לעשות עיקוף, כי זה מעל גבעה... היום אני הולך ברגל, זה הליכה של כמה דקות... ללכת זה הגיוני, אבל לקחת איתי עוד דברים זה כבר קשה". בהכרעת הדין כתב השופט כי חל על גלעד עמוסי "איסור על מעבר סמוך לגדר המתחם למרחק הפוחת מ-30 מטרים, למעט לצורך מעבַר עם הטרקטורון בשביל האמור. בכל הנוגע לנסיעה בשביל, אף המשיב רשאי לנסוע שם נאסר עליו לעצור במקום".   באירוע הנזכר (26 במרס 2025), כ-20 חיילים הגיעו מיחידת הניוד הר ציון 0710. הם עצרו את אחד הפעילים שתיעד את האירועים בצילומי וידאו. הפעילים התעמתו עם המתנחלים, שהזעיקו את משטרת ישראל. המשטרה הגיעה, חקרה את הפעילים, קיבלה את מספרי תעודת הזהות שלהם, ועזבה. במשך 2.5 השעות הבאות, ישבו המתנחלים על הגבעה, והפעילים עקבו אחריהם מהכפריר.   בשעה 03:30 בבוקר, אחד המתנחלים, חמוש ברובה סער M16, פלש שוב לכפריר. כאשר התעמת עם הפעילים והתושבים, הוא החל לדחוף אותם, ולאחר מכן פגע בשלושה בני אדם בקנה האקדח שלו. שלושתם נפצעו באורח קל. לאחר מכן הניף את אקדחו, וכיוון אותו לעבר הפעילים והתושבים, כולל ילדים. לאחר שהתעמת עוד יותר, וצולם על ידי הפעילים, הוא נסוג בחזרה אל הגבעה.   בשעה 06:00 בבוקר, חיילי צה"ל נכנסו לכפריר, ביחד עם המשטרה. הם כיוונו נשק לעבר פעילי זכויות האדם, איימו ודחפו אותם. משטרת ישראל עצרה את אחד הפעילים.   חזרתי אל הנאמר בדיון האחרון, מ-17 במרס 2025 (שבוע וחצי לפני האירוע המתואר). עו"ד המלומד בלייכר הסביר ארוכות לבית המשפט כי מרשו "כבר חצי שנה תחת צו. הוא הבין; הוא הבין מה נכון ומה לא נכון... מאז שהמשיב הבין את עניין ההטרדה, הוא גם מעיר לחברים שלו שישימו לב לגבר הזה... הוכח מעבר לכל ספר שהמשיב דווקא הפנים את העניין של הצו, והוא אומר שהוא לא יחזור על דברים שהפעילו את הצו הקודם".   פניתי אל עורך הדין המייצג את "פעילי.ות בקעת הירדן" בשאלות: האם פניתם למישהו בעניין, וכיצד מתקדמים. התשובה: "הנפגעים באירוע יחליטו אם הם רוצים להתלונן במשטרה על התקיפה ועל הפרת הצו. לשאלתך, כן – כך אפשר להפר צו של בית משפט, כאשר כל מערכות האכיפה מגויסות למאמץ המתנחלי, וכאשר בתי המשפט מורתעים או מאוישים במתנחלים. מבחינת מה שאנחנו מכירים, אין בכך חדש; זאת מלבד החרפת התמונה הזאת ככל שהזמן חולף, ובמיוחד מאז תחילת המלחמה".   פלישה נוספת לכפריר – 31 במרס 2025: כ-15 פורעים נכנסו לכפריר, בשעות הלילה, תוך הטרדה מאיימת של התושבים.   מתפרעים בכפריר אל-פארסיה (באדיבות "פעילי.ות בקעת הירדן", 31 מרס 2025) השימוש בצו למניעת הטרדה מאיימת בשל האופי השיטתי של האירועים, שחרגו מ"תצפית" מרחוק על הכפריר, כדי "לפקח על בנייה בלתי חוקית", האירועים המתוארים להלן – שנוהלו על ידי האב, ובעיקר על ידי הבן, ו"חבריו" – הסתכמו, על פי פסיקת בית המשפט, לכלל "הטרדה מאיימת" (באנגלית: stalking).   "חוק מניעת הטרדה מאיימת", תשס"ב-2001, מגדיר את מהות העבירה, ואת המקרים שבהם עשוי בית המשפט להוציא "צו למניעת ההטרדה".   סעיף 2 לחוק מגדיר את המונח "הטרדה מאיימת" באופן הבא: "הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך שהיא, או נקיטת איומים כלפיו, בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח כי המטריד או המאיים עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו של האדם או כי הוא עלול לפגוע בגופו".   ההגדרה הרחבה, המתייחסת ל"כל דרך שהיא", עשויה לכלול גם הטרדות ואיומים מרומזים, משתמעים ועקיפים, שאינם עולים כדי עבירות פליליות.   החוק מאפשר לפנות לבית משפט ולהוציא צו, שהפרתו מהווה הפרה פלילית, האוסר על האדם המטריד: להטריד את הנפגע, בכל דרך ובכל מקום; לאיים על הנפגע; לבלוש אחר הנפגע, לארוב לו, להתחקות אחר תנועותיו או מעשיו או לפגוע בפרטיותו בכל דרך אחרת; ליצור עם הנפגע כל קשר בעל פה, בכתב, או בכל אמצעי אחר (כמו למשל טלפון); להימצא במרחק מסוים מדירת מגוריו, מרכבו, ממקום עבודתו או ממקום לימודיו של הנפגע או ממקום אחר שהנפגע נוהג להימצא בו בקביעות; לשאת או להחזיק נשק, כולל נשק שניתן לו מטעם רשות בטחון או רשות אחרת מרשויות המדינה.   בית המשפט רשאי ליתן צו שתקופתו הראשונה לא עולה על חצי שנה, ויש בסמכותו להאריך אותו אחר כך.   הטרדת המבקש, לואי אבו מחסוּן, ומשפחתו קיבלה ביטוי מוחשי וממשי דווקא מתוך ציון פרטים קטנים, הנודע לחיים ממש: "הילדים שלי לא יכולים לצאת מהבית, והם עושים פיפי במכנסיים, כי הם פוחדים מגלעד. הם לא מורידים את הנעליים מפחד".   לואי אבו מחסוּן הצהיר כי גלעד נוהג להגיע כמעט מדי יום – באופן אובססיבי – לחצר ביתו, "פולש באופן כוחני אל הבית ואל בתים אחרים, ומחטט בחפצים של חברי הקהילה". לדבריו, ההטרדות האלו הפכו את חייו שלו ואת חיי בני ביתו לבלתי נסבלים.   תחושת האיום קשה. אחד התושבים סיפר, באמצע אפריל 2025, כי עד עתה עזבו את אל-פארסיה שלוש משפחות: "הם סוגרים עלינו... זה נהיה כמו כלא". בעקבות פרסום הכתבה ב"ביטאון האויב הארץ " על מצוקת משפחות הרועים, בדף "חדשות הגבעות" נכתב כי קריאת הכתבה מראה "אלה דברים היסטוריים מצליחים לחולל [באזור] מתי מעט יהודים עם אמונה יוקדת ונחישות אינסופית". לסיום: "גאים להיות האסון שלכם – עד לכיבוש וישוב הארץ כולה".   המקרה של משה שרביט: הדברים מתבררים גם ממקרה נוסף (שנידון בבית המשפט בתחילת מרס 2025) – זה של משה שרביט. בדומה למקרה של גלעד עמוסי, השטח לא מתרשם, או לא מושפע באופן משמעותי, מהליכים "חיצוניים" המתקיימים בבתי משפט בישראל.   בית משפט השלום בירושלים (בפני השופטת קרן מילר, לפי בקשת מנזמה אבו סיף וראדיה אבו סיף, בייצוג של עו"ד מיכאל ספרד, עו"ד עינת גייר, ועו"ד שניר קליין) דן במקרה של "הטרדה מאיימת". למרות שהחוק מתייחס בעיקרו של דבר לעניין יחסים בינאישיים בגבולות הקו הירוק, השופטת קבעה כי הוא "חל גם על המקרה הנידון", שבו יש "להחיל את הדין הישראלי".   השופטת תיארה את המקרה: המשיב [משה שרביט] והמבקשות מתגוררים במרחק של כמה מאות מטרים זה מאלו המבקשות הציגו עדויות על כך ששרביט נוהג להסתובב במתחם המגורים שלהן על גבי טרקטורון או ברגל, לשהות במקום, להיכנס למבנים ולהציץ לתוכם, לגעת ברכוש הנמצא במקום, ולנסוע עם הטרקטורון בתוך המתחם".   השופטת קבעה כי לטעמה, "מדובר בהתנהלות העולה לכדי הטרדה מאיימת, בייחוד בהתחשב בתדירות הגבוהה של הגעתו של המשיב למקום [המתועדת בסרטונים], ואף מדברי [שרביט] עצמו".   השופטת ציינה, היבט המחייב פרשנות משפטית נוספת, כי "אין מקום לאפשר איסוף ראיות עצמאי של המשיב, כל עוד הוא כולל כניסה למתחם המגורים של המבקשות וחיפוש אחר אמצעי תצפית כלשהם בעצמו, ויש להותיר את המלאכה הזו לצבא ולרשויות המוסמכות לכך, בהתאם לשיקול דעתן".   בהתאם לכך, השופטת הוציא צו האוסר על שרביט ליצור כל קשר עם המבקשות, להטרידן, ולהתקרב לבתי המגורים שלהן מרחק הנופל מ-30 מטרים (למשך תקופה של שישה חודשים).   יוזכר כי, באמצע פברואר 2024 הטילה בריטניה עיצומים על ארבעה מתנחלים, בטענה כי "איימו וביצעו פעולות תוקפניות ואלימות" נגד פלסטינים בגדה המערבית. הרשימה כללה את משה שרביט. לפי הצהרת משרד החוץ הבריטי, הם השתמשו בחודשים שלפני ההחלטה באלימות ובאיומים בכלי נשק נגד משפחות פלסטיניות, ואף הרסו נכסים. שרביט הואשם בין השאר כי באוקטובר 2023 תקף תושבים באחד היישובים הפלסטינים, והבריח כ-20 משפחות מהקרקע, לאחר שאיים עליהם שיש להם חמש שעות לעזוב. באמצע מרס 2024 הודיעה ארצות הברית כי הטילה עיצומים על שלושה מתנחלים נוספים, וכן על שתי חוות בלתי חוקיות שבבעלותם. אלה כללו את החווה של משה שרביט. ימים ספורים לאחר מכן הטילו מדינות האיחוד האירופי עיצומים על כמה מתנחלים, ביניהם משה שרביט.   סיכום:  מסתבר כי גם הצווים שהוצאו בגין הטרדה מאיימת מהווים פיתרון דחוק, היות שהם מותירים פרצה רחבה להפעלת אחרים בביצוע ההטרדות; זאת גם באופן ישיר ומיידי, בהתאם להגבלות המשפטיות שהוטלו על הנאשם. אחרי הכל, "פעילי.ות בקעת הירדן" דיווחו כי "כבר למוחרת, שרביט חזר לסורו", והמשיך להטריד את התושבים הפלסטינים.