תוצאות החיפוש

רקע בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, מסר את הכרעת הדין במקרה של בנצי גופשטיין בתחילת יוני 2024.   בהתאם להכרעת הדין, יו"ר תנועת "להב"ה – למניעת התבוללות בטרת הקודש" הורשע ב"הסתה לגזענות". במקביל, הוא זוכּה מארבע עבירות של "הסתה לטרור" ו"הסתה לאלימות".   גופשטיין הגיב בדף שלו ב-X: "זהו! לפי בית המשפט הישראלי אני לא גזען".   ההצהרה חדשה ב-25 בפברואר 2025, גופשטיין פרסם במִרשתת את ההצהרה הבאה: "כולם עכשיו מדברים נקמה לחסל להשמיד ... די לדיבורים , הגיע זמן מעשים ".   כדי שההקשר לא יעלם מעינינו, אציין כי למוחרת היום גופשטיין קישר-מחדש פוסט של ידידו, חבר מפלגת עוצמה יהודית, יצחק קרויזר (בנו של הרב יהודה קרויזר, המשמש כראש ישיבת הרעיון היהודי על שם הרב כהנא, החל מייסודה ב-1987). קרויזר הבן הביא דברים כלשונם: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ" [במדבר ל"ג, נ"ה] – אחר הפסוקים המזוהים ביותר עם הרב מאיר כהנא.   ניתוח לפי מבחני-עזר מעניין אילו "מבחני-עזר" היה עשוי להפעיל בית המשפט לשם בחינת הצהרה הזאת של גופשטיין?   בית המשפט המחוזי פירט את המבחנים האלה בהכרעת הדין בפרשת גופשטיין, שהוזכרה לעיל.   באשר למבחן-העזר לגבי "תוכן הדברים", אלה מנוסחים כקריאה לפעולה של ממש: "הגיע זמן מעשים".   באשר למבחן-העזר לגבי השאלה "האם תוכן הדברים כולל קריאה ממשית לפעול באלימות?" – גם כאן הדברים ברורים למדיי: "לחסל ולהשמיד".   קשה לומר, במקרה הזה, כי הדובֵר "לא קרא לעבירה על החוק או למעשה טרור". בכל מקרה, ברור כי הקריאה היא בגדר עבירה על "דיני המלחמה", שהם חלק מהמשפט ההומניטרי הבינלאומי (שהוטמעו במידה ידועה במשפט הישראלי, אם כי אין בו חקיקה האוסרת על ביצוע פשעי מלחמה).   באשר למבחן-העזר לגבי השאלה "מי עשוי להיות מושפע מתוצאות הפעולה?" – במקרה הנוכחי אין הסתייגות, כמו זו המתייחסת ל"מי שאינם חפים מפשע", שעלתה ביחס באישומים קודמים שנדונו על ידי בית המשפט המחוזי.   המבחן המסכם באשר ל"רכיב ההסתברותי המורה על אפשרות ממשית לכך שהדברים שנאמרו יביאו לביצוע מעשה אלימות", הסוגיה אכן סבוכה.   בכל מקרה, בית המשפט המחוזי התייחס ל"אווירה הציבורית", שברור שהיא היום נפיצה מאין כמוה (באמצע פברואר 2025 הגיב גופשטיין על הצהרתו של נשיא ארצות הברית, דונלד טרמפ, במילים: "גיהינום עכשיו!").   מעבֵר לכך, כחלק מהערכת ה"הסתברות", יש להביא בחשבון את "מעמדו הציבורי של הדובר". במקרה הזה, ההשפעה של גופשטיין – לפחות על ציבורים מסוימים, נרחבים למדיי – ניכּרת. היא מקבלת משנה-תוקף כאשר אנו מביאים בחשבון כי גופשטיין עומד בראש תנועה פוליטית קיצונית פופולרית במידה לא מבוטלת; יושב במטה מפלגת עוצמה יהודית; משמש, הלכה למעשה, כיועץ בכיר של השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר.   מבחן-העזר של "היקף הפרסום וקהל היעד" מתכתב גם הוא ישירות עם "הרכיב ההסתברותי". בדף של גופשטיין ב-X מצויים (שלהי מרס 2025) 356 גולשים ב"רשימה המעקב", ו-2,603 "עוקבים".   הצהרתו של גופשטיין לא נותרה מיותמת. היא זכתה לתגובות לא מעטות. כך, לדוגמה, אחד המגיבים האיר את עיניו בציינו כי הקריאה לפעולה תיתקל, ככל הנראה, בקיר אטום: "ביבי לא עשוי מהחומר הזה של הוצאה לפועל של נקמה אמיתית באויב (נכּבה). כל עוד בן-גביר וסמוטריץ' מאפשרים לביבי שלטון, נקמה באויב לא תהיה" (גופשטיין עצמו העיר, בהודעה שפרסם באותו הדף באמצע פברואר 2025, כי "לביבי אין אומץ לקבל את התוכנית של טרמפ, והוא ימשיך לשחרר מחבלים").   מהדברים בכללם משתמעת גם התייחסות למבחן-עזר נוסף באשר ל"אחריוּת לפרסום". בניגוד למקרים אחרים, שבהם אפשר היה לטעון כי לא הייתה לכותב שליטה בגוף המפרסם, הרי שבמקרה הנוכחי הדברים התפרסמו בדף ה-X של המצהיר עצמו (טענה, כמו זו של ברוך מרזל, בעת הדיון בפסילתו בבג"ץ, כי אין לו מושג באינטרנט, וכי הדברים מנוהלים על ידי אחרים למיניהם, ללא שליטתו, נראית דחוקה במקרה שלפנינו).   עמדה עקרונית גישתי בכלל לעיין ה"הסתה" הולמת את זו שהציג במשך השנים השופט המנוח אליהו מצא. כך, לדוגמה, בפרשת עדו אלבה נ' מדינת ישראל, 24.9.1996 [שבה ניתן בישראל, בפעם הראשונה, פסק דין בגין הפרת חוק איסור פרסום הסתה לגזענות, ושבה בג"ץ קבע כי המאמר אותו פרסם הרב על "הלכות הריגת גוי" מבטא מסר ברור וחד-משמעי של הסתה לגזענות, וכי טמון בו חשש לא מבוטל לסיכון הציבור, ושבעקבותיו הרב אלבה נידון לשנתיים מאסר], השופט מצא גרס כי "מן הרישא לסעיף 144ב(ב) לחוק ניתן ללמוד כי מדובר בעבירה התנהגותית טהורה. לא זה בלבד שהגדרת העבירה אינו כוללת יסוד תוצאתי כלשהו, אלא שמלשון השלילה מתחייב כי שכּלול העבירה אינו מותנה גם בקיום הסתברות לתוצאה. פרסום הכולל הסתה לגזענות עשוי להוות עבירה של פרסום הסתה לגזענות, גם אם אין הוא טומן סיכון מסתבר כלשהו. המדובר בעבירה התנהגותית. בראייה בדיעבד, השאלה אם פרסום המסית לגזענות אם לאו אינה חשובה. בראייה מראש אין לדרוש קיום מודעוּת לאפשרות של פגיעה בציבור שהפרסום מסית נגדו. הערך החברתי המוגן הוא מניעתה של עצם ההסתה. בעבירות מהסוג הנדון, שהגדרתן אינה כוללת סיכון תוצאתי, אין מקום לתחולתו של מבחן הסתברותי. הכללתו בדרך הפסיקה תצמצם את גִדרו של האיסור הפלילי".   השופט מצא הבהיר כי "הכללתה של הסתברות ברמה של 'אפשרות ממשית' בין יסודותיה של עבירת ההסתה מטילה על התביעה חובה כבדה מנשוא. החלתו של מבחן ההסתברות על עבירות מהסוג הזה כובלת את ידי התביעה ומרתיעה אותה מפני נקיטת הליך פלילי כלפי העושים שימוש לרעה בחופש הביטוי לפרסום דברים המסיתים לאלימות ולטרור".   בשיחה אישית שקיימתי עם השופט לשעבר מצא (אמצע פברואר 2017), הוא איזכר בפניי את דבריו בדיון הפלילי הנוסף בעניין בנימין כהנא (2000), שבו התייחס ל"יציבות המשטר ואיתנות הדמוקרטיה". הוא קבע אז כי "הדמוקרטיה הישראלית חזקה כיום משהייתה עם קום המדינה. ערכים דמוקרטיים, אשר זכו להגנה מועטה בלבד, התבססו והתחזקו. במשך עשרות שנים נמשכה המגמה של ביסוס המסגרת הדמוקרטית של המדינה, של חיזוקה ושל הרחבתה".   בהתבוננות עכשווית, בעת שיחתנו, השופט לשעבר לא היה עוד בטוח שצדק בקביעה הזאת, והצביע על סכנה אנושה לדמוקרטיה הישראלית, ואפילו על האפשרות להשתלטות פשיסטית [או, לטעמי, פופוליסטית אוטוריטרית].   אי-הפיכוּת האקדמיה ללשות העברית קבעה כי המונח הלועזי "אִי-רברסיביליוּת" יתורגם לעברית כ"אִי-הֲפִיכוּת"; זאת בניגוד ל"הפיכות", שמשמה "סדרת פעולות היפוך המשיבות את המצב לקדמותו".   אלא שבמקרה של גופשטיין, "המצב כקדמותו" הוא-הוא בעצם שורש הבעיה [לדוגמה, בספר עמוס, ב', ט' נאמר: "וָאַשְמיד פִּריו מִמַעַל ושָרָשָיו מִתָחַת"].   די להזכיר כי הרכֵּב מורחב של תשעה שופטים, בראשות נשיאת בית המשפט אסתר חיות, החליט בשעתו על פסילתו של גופשטיין מריצה לכנסת ישראל. שופטי בג"ץ פסקו כי התבטאויותיו של גופשטיין לאורך השנים היו ככלל "נקודת שפל חדשה בשיח הגזעני, אשר כמותה לא ידענו בעבר". בהכרעתם ציינו כי גופשטיין "מסית באופן שיטתי לגזענות נגד הציבור הערבי, באופן המצוי הרחק בעומק האזור האסור של הסתה לגזענות". צילום: עידן ירון

חוות חקלאית בעטיפת צלופן – הישר הביתה.   "איגוד החוות" יצא בקמפיין מכירות "הכל כלול", המקיף את שטחי יו"ש כולם, ואם תרצו – אפילו מעבֵר לכך. https://www.youtube.com/watch?v=l5FAUCIGb_c&authuser=0 כבר לפני שנה תמימה, באמצע מרס 2024, השרה אורית סטרוק חזתה כי "מתיישבי החוות עומדים בחזית המערכה על הארץ". באמצע דצמבר 2024 הוציא השר בצלאל סמוטריץ' את פוסט ה-X הבא: "חלוצים! אנשי החוות הם אנשי 'חומה ומגדל' של ימינו; הסיירת המיוחדת של המאבק על השטחים הפתוחים. במסגרת המאבק למניעת הקמת מדינה פלסטינית ולשמירת אדמות הלאום ניצבים אנשי החוות החקלאיות. הגעתי... לחוות מרום שמואל של נתי ונסיה שוולב, ולחוות עמק תרצה של משה ומוריה שרביט, שבה היה שותף גם הלוחם הראל שרביט הי"ד, שנפל במהלך הקרבות בעזה במלחמה האחרונה. הסיור חידד לכולנו את חשיבות המשך התמיכה במפעל החוות כנדבך מרכזי בחיזוק האחיזה הציונית בשטחי יהודה ושומרון ובהבטחת עתיד ההתיישבות כולה. החוות החקלאיות, במיוחד בתפר המזרחי ובאזורים אסטרטגיים נוספים, מהוות קו מגן ביטחוני ליישובי יהודה ושומרון. אנחנו פועלים בדרכים רבות לחזק את המפעל החשוב הזה, ונעשה עוד רבות כדי להגדיל אותו ולספק לו את הכלים הדרושים להמשך עשייתו הציונית. הביקור היום [התקיים] לצד גורמי המקצוע, והתלוו [אליו] גם ותיקי ופעילי איגוד החוות: אליאב ליבי, יצחק סקלי, אורי כהן, חגי ניסים, עומר עתידיה, ליאור טל ונריה בן פזי. עם ישראל מצדיע לכם!".   ב-10 במרס 2025, נציגינו ה"ביטחוניסטים" ידעו לספר כי "החוות החקלאיות הן דרך אידיאלית להחזיק ולהגן על שטחים נרחבים במינימום משאבים". צא ולמד: "בניגוד לדימוי הרווח, החוות החקלאיות לא רק שאינן חתרניות, אלא הן חלק מפרויקט ביטחוני, חברתי וחינוכי חיוני של מדינת ישראל, כחלק מאסטרטגיה סדורה". מסתבר כי "ההישגים מדברים בעד עצמם": "כיום קיימות למעלה מ-100 חוות חקלאיות, השומרות על למעלה מ-600 אלף דונם של אדמות מדינה ביהודה ושומרון. מפעל החוות מתפרס על שטחים עצומים, ומחזיק יותר מפי שניים שטח מכל היישובים והערים ביהודה ושומרון יחד". וְדוּק: "מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל הוקמו לפחות 15 חוות חדשות בשטח".   ב-20 במרס 2025 נמסר בגאווה מ"מקור ראשון" כי "היוזמה החקלאית החדשה ביהודה ושומרון" הניבה "מעל 70 חוות". הקמפיין שהשיק "איגוד החוות" נועד "לגייס כמה שיותר תורמים קטנים, ובכך להגדיל לא רק את התמיכה הכספית, אלא גם את מעגל התמיכה האנושי סביב החוואים". התורמים ה"גדולים" נשארו עלומים.   תתחדשו!

פתח דבר ב-19 במרס 2025, חודשיים אחרי שהתפטר מהממשלה, איתמר בן-גביר נשבע שוב "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה". בעת שבועת האמונים של השר, חברי האופוזיציה נטשו כולם את המליאה, כאות מחאה. שבועת האמונים של השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, ערוץ הכנסת – על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים שבועת אמונים "שבועת אמונים", המקובלת בארץ ובעולם, היא הצהרה טקסית של נאמנות. ראש הממשלה מחויב, לפי סעיף 14 לחוק יסוד: הממשלה, להישבע אמונים בנוסח הבא: "אני מתחייב, כראש הממשלה, לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כראש הממשלה, ולקיים את החלטות הכנסת". שר, כדוגמת איתמר בן-גביר, מחויב בשבועת אמונים בנוסח הבא: "אני מתחייב, כחבר בממשלה, לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כחבר הממשלה, ולקיים את החלטות הכנסת".   הדהוד העבר אירוע ההשבעה של השר איתמר בן-גביר, עם חידוש המלחמה ברצועת עזה, הדהד אירוע אחר – זה של "מורו ורבו", הרב מאיר כהנא, שהתרחש לפני למעלה מ-40 שנה.   הרב כהנא כיהן כחבר כנסת במשך קדנציה אחת בלבד (הכנסת האחת-עשרה, אוגוסט 1984–נובמבר 1988). הוא לא זכה למעמד רם ונישא כמו לזה של תלמידו, שהפך לשר בישראל, למרות שאיפתו המוצהרת "להיות ראש ממשלה בישראל".   פרקליטות המדינה כתבה לימים (בעניין פסילתו של ברוך מרזל להתמודד בבחירות לכנסת השש-עשרה), כי עם הבחרו של הרב כהנא לכנסת "הגבירו הוא ותנועתו את פעולתם הגזענית. כהנא פרסם והפיץ את רעיונותיו בכתובים, ניצל את במת הכנסת לנאומי הסתה נגד אזרחיה הערבים של המדינה; הפיץ הצעות חוק בעלות תוכן גזעני; תבע לעצמו זכות להפצת רעיונותיו הגזעניים בכלי התקשורת הממלכתיים; ניצל לרעה את חסינותו הפרלמנטרית ועורר ריב ומדנים בקרב תושבי ערביים אגב ביקורים ביישוביהם, עת ניסה 'לשכנעם' לעזוב את ישראל".   עם פסילת התנועה (בהתאם לסעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, שחוקק במיוחד לצורכי העניין הזה), ובמסגרת ערעור בחירות שהתנועה הגישה לבית המשפט לבית המשפט העליון (1/88, 18.10.1988), זה החליט לדחות את הערעור בהתאם לקביעה: "המביא אֵיבה ומדנים ומעמיק תהום, קריאה לשלילה אלימה של זכויות, לביזוי שיטתי ומכוון של חלקי אוכלוסייה מוגדרים, המאובחנים לפי יסוד לאומי-אתני, ולהשפלתם באופן הדומה להחריד לגרועות שבדוגמאות בהן התנסה העם היהודי – כל אלה די בהם, לאור החומר הרב שהוגש לנו, כדי לבסס את המסקנה בדבר ההסתה לגזענות. עוצמת פעולתה של המערערת בכל צורותיה, הקיצוניות שבהצגת הנושאים ובמעשים המתלווים אליהם, והעיוות החמור של אופייה של המדינה ושל משטרה הנובעים מכך, כל אלה מַקנים למטרות ולמעשים את החומרה המפליגה, שדי בה כדי לבסס החלטתה של ועדת הבחירות המרכזית". הרב מאיר כהנא נואם בכנסת, צילום מתוך אוסף הספרייה הלאומית – על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים כבר בישיבה הראשונה, שבה השתתף (13 באוגוסט 1984), חרג הרב כהנא מהנהלים. כאשר נקרא, כשאר חברי הכנסת, להישבע אמונים, כאמור בסעיף 14 לחוק יסוד: הכנסת, הכריז הרב כהנא – תחת האמירה "מתחייב אני", בתשובה לשבועת האמונים שהוקראה על ידי זקן חברי הכנסת: "מתחייב אני", והוסיף מייד את הפסוק "וְאֶשְׁמְרָה תוֹרָתְךָ תָמִיד לְעוֹלָם וָעֶד" [תהלים קי"ט, מ"ד]. דבריו עוררו מהומה באולם המליאה; אבל לאחר דין ודברים קצר קיבל יו"ר הכנסת את שבועת האמונים, "מחמת הספק". התברר כי היו בעבר תקדימים שבהם חברי הכנסת השתמשו בנוסח "מתחייב אני, בעזרת השם", אשר לא נחשב לחריגה.   הרב כהנא בכבודו ובעצמו "הסיר את הספק", כשנתיים מאוחר יותר, כאשר נתבע לוותר על אזרחותו האמריקנית בטענה שמי שנשבע אמונים למדינה זרה אינו יכול להיות אזרח ארצות הברית. הרב – שזיקתו לארצות הברית לא הייתה פחותה, ואולי אף עזה יותר, מאשר לישראל, ושם מצא אוזן קשובה וארנקים פתוחים – טען בבית משפט בארצות הברית כי לא נשבע את שבועת הכנסת, כפי שזו נקבעה; זאת כדי לשקף את דעתו, שאחריותו העיקרית היא כלפי חוקי הקב"ה.   כאשר התגלה ליו"ר הכנסת, שלמה הלל – מתנגד חריף של הרב כהנא, הסולד מדרכו, מתחילת הדרך – כי כוונתו של הרב הייתה להתנות את נאמנותו לחוקי המדינה בכך שלא תעמוד בסתירה לחוקי התורה, הוא ביקש את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה באותה העת, ושל אחרים. בהתאם לחוות דעתם, יו"ר הכנסת הזמין את הרב כהנא להישבע מחדש על נאמנותו. בשלב הזה (16.6.1987) הגיש הרב כהנא עתירה לבג"ץ. הוא ביקש שבית המשפט העליון ייתן לו סעד בכך שיצווה על יו"ר הכנסת להביא טעם מדוע לא יבטל את כוונתו לקרוא לו להישבע שוב.   לפני המועד שנקבע לדיון בעתירה (בתחילת יוני 1987), נענה הרב כהנא להזמנתו של יו"ר הכנסת; אבל לאחר הקראת נוסח השבועה, הכלולה בסיף 14, שב הרב כהנא והצהיר – כפי שהודיע מראש – באותה הצורה כמו בעבר, בתוספת הפסק האמור מתהלים. יו"ר הכנסת קבע מייד כי "השבועה הייתה כלא הייתה, ודינה כהצהרה פסולה. לכן יישללו [מהרב כהנא] הזכויות, והוא לא יוכל לפעול כחבר כנסת".   בג"ץ (400/87, 29 ביוני 1987) פסק: "הוספת הפסוק מספר תהלים, מתוך כוונה נסתרת להעמיד את דין התורה מעל חוקי המדינה היא מעשה פסול, ואף נגוּע באי-יושר, שאינו הולם התנהגות של נבחר עם". לפיכך, בית המשפט חייב את הרב כהנא – אם ברצונו להיות חבר כנסת – להישבע שוב כראוי. עם דחיית העתירה שהגיש, נאלץ הרב כהנא להישבע אמונים מחדש – הפעם בלי תוספות.   רבים מחברי הכנסת ראו ברב כהנא מוקצה מחמת מיאוס, ונהגו לצאת מהמליאה בזמן שנאם – כפי שעשו בטקס ההשבעה של תלמידו, איתמר בו-גביר בימים אלה. בשל המצוקה הזאת, הרב כהנא נדרש לא פעם להשתמש בביטוי, "אדוני היושב ראש, כנסת ריקה".   תיקונים מתבקשים בשבועת האמונים סדרי השבועה של חברי הכנסת נקבעו בחוק (תשנ"ד-1994), באופן הבא: "יושב ראש הכנסת, או יושב ראש הכנסת בפועל, ישוב ויקרא את שבועת האמונים באזני חברי הכנסת, וכל אחד מחברי הכנסת יקום, בזה אחר זה, ויצהיר: 'מתחייב אני'".   בתיקון מס' 23 (תשנ"ו-1996), נקבע – בעקבות הניסיון המצטבר – בסעיף 15 "(א) חבר הכנסת יצהיר אמונים... (ב) סדרי השבועה ייקבעו בחוק". בסעיף 16 נקבע במיוחד, באשר ל"אי-הצהרה": "קרא יושב ראש הכנסת לחבר הכנסת להישבע אמונים, והחבר לא עשה כן, לא ייהנה החבר מזכויותיו של חבר הכנסת כל עוד לא הצהיר".   הכשרת התנועה הכהניסטית ושבועת האמונים של השר בן-גביר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הכשיר את מפלגת עוצמה יהודית – ובמשתמע גם את התנועה הכהניסטית כולה – בצרפו אותה לקואליציה שלו.   בנימין נתניהו התחייב, פעם אחר פעם, שאיתמר בן-גביר לא יכהן כשר בממשלה שיקים. לדוגמה, בריאיון טלוויזיה באמצע פברואר 2021 אמר נתניהו נחרצות כי "איתמר בן-גביר אינו כשיר להיות שר...הוא יכול להיות הרבה דברים, אבל הוא לא יהיה שר". יחד עם זאת, בן-גביר עצמו טען לימים כי בכירי מפלגת הליכוד אמרו לו כי אם יסכים להיכנס ממשלה עם מנסור עבאס, יוכל "לקבל כל תפקיד של שר במדינת ישראל, למעט שר הביטחון, שר החוץ, שר האוצר ושר המשפטים". ההבטחות הללו לתפקידים מעידות יותר מכל על תהליך הלגיטימציה שעבר איתמר בן-גביר בידי ראש הממשלה   ראש הממשלה בנימין נתניהו הפעיל למעשה לחץ כבד כדי להבטיח את החיבור בין מפלגת עוצמה יהודית לבין המפלגה הציונית הדתית של בצלאל סמוטריץ', ובכך הבטיח את כניסתו של איתמר בן-גביר לכנסת. מעורבותו לא הייתה שולית, אלא מכרעת ממש. הוא דחף בכל כוחו לאיחוד, ואף הציע לבצלאל סמוטריץ' תיקים בממשלה ומושב אחד מרשימת הליכוד בתמורה להסכמתו.   דובר הליכוד, יונתן אוריך, הוציא הודעה (באמצע פברואר 2021), שבה נאמר: "איתמר בן-גביר לא רץ לבד. הוא חלק מהציונות הדתית. היא שותפה שלנו, ותהיה בקואליציה איתנו כאשר הקים ממשלת ימין על מלא". לדברי איתמר בן-גביר עצמו, עוד קודם לכן, "נתניהו דחף שנהיה שם, והביע את קולו פעם אחר פעם שאנחנו צריכים להיות חלק מהבלוק הזה".   עמדתו הזאת של נתניהו הייתה שונה מהותית מזו של ראש ממשלה אחר ממפלגת הליכוד, יצחק שמיר, שאמר עם היכנסו של הרב מאיר כהנא לכנסת כי הוא "דמות מסוכנת". בעוד שיצחק שמיר שידר מסר כי רעיונותיו של הרב מאיר כהנא אינם לגיטימיים כחלק מהשיח החברתי והפוליטי בישראל, בנימין נתניהו הלך כברת דרך ארוכה כדי לנרמל אותם הרעיונות והתפיסות, והכניס אותם בדלת הקדמית, כחלק מהשיח הציבורי הלגיטימי בחברה הישראלית   אחרית דבר בדומה לחבר כנסת, איתמר בן-גביר נדרש כשר לעמוד במחויבות "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה". זהו אתגר שהגשמתו, הלכה למעשה, מחייבת הוכחה.

הערכה מקצועית של המציאות הפוליטית-חברתית בישראל, המבוססת על ניתוח סוציולוגי ואנתרופולוגי מעמיק, והתייחסות מוגדרת לתחום האתיקה הצבאית, מובילה לשתי מסקנות מרכזיות. המסקנות האלו, בצירופן יחדיו, מגדירות את הפרמטרים האופטימליים למחאה ולמאבק ציבורי בעת הנוכחית.   ציווי מוסרי-ערכי ראשון – השבת החטופים המשך המאמץ הלאומי להשבת החטופים – כולם, ללא דיחוי – הוא צו השעה. העניין הזה צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות שלנו. מעבֵר למחויבות האתית המעוגנת במסורת היהודית, המציבה את הציווי "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", זוהי אבן יסוד בתפיסה הדמוקרטית-ליברלית הישראלית. "ערך הרעות", המהווה נדבך מרכזי ב"רוח צה"ל", מגלם את חובת המדינה להגן על אזרחיה ולפעול להצלתם. המסמך המכונן של צה"ל מנסח זאת באופן חד-משמעי: "החייל יפעל תוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם, כאשר הם זקוקים לו או תלויים בו". התעלמות מהערך הזה, או שחיקתו, תִגבה מחיר חברתי ומוסרי-ערכי כבד מהחברה הישראלית. "ערך הרעות" אינו רק עיקרון צבאי, אלא פרדיגמה חברתית המעצבת את חוסנה המוסרי-ערכי של החברה הישראלית בכללותה. השלכה מאחורי גוונו של ה"רעות המקודשת בדם", ומניעה ממנה "לשוב בינינו ולפרוח", תהיה בכייה לדורות.   ציווי מוסרי-ערכי שני – שימור המשטר הדמוקרטי מעבֵר לדגש החיוני והבלתי מתפשר על החזרת החטופים, כולם ועכשיו, אופי המאבק הנוכחי הוא "מִשטרי" במהותו. המכשול העיקרי לקיומה של דמוקרטיה ליברלית בישראל הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו והממשלה בראשותו. זו כוללת יסודות אידיאולוגיים מהימין הרדיקלי והקיצוני – בעלי מאפיינים משיחיים וגזעניים. ניתוח חברתי-פוליטי של דינמיקת הכוח בממשלה הנוכחית מצביע על כך שגורמי הימין הרדיקלי לא יפעלו לריסון ראש הממשלה, אלא להיפך – ידחפו לפעולות המערערות את יסודות המשטר הדמוקרטי ושלטון החוק. המגמה הזו משתלבת בתופעה גלובלית של עליית הפופוליזם האוטוריטרי, המאיימת על דמוקרטיות ליברליות ברחבי העולם. בחינה ביקורתית של הרטוריקה הממשלתית חושפת פער מהותי בין ההצהרות על "השבַת האיזון" למערכת הדמוקרטית לבין המציאות בפועל, המתאפיינת בערעור מכוּון של מוסדות דמוקרטיים ותהליכים חוקתיים. הדיסוננס בין הצהרות על חיזוק הדמוקרטיה לבין פעולות המחלישות אותה מהווה תסמין מובהק למשבר משטרי עמוק.   שילוב הציוויים המוסריים-ערכיים והמלצות אופרטיביות השילוב המִצרפי של הציוויים האמורים מוביל למסקנה אופרטיבית ברורה: המחאה הציבורית נדרשת להתמקד במטרה קונקרטית ואחידה: הפלת הממשלה הנוכחית, וקיום בחירות חדשות – שבלעדיה הסיכוי להחזרת החטופים מתאפס והולך. אסטרטגיה אפקטיבית תדרוש גיבוש קואליציה רחבה של כוחות חברתיים – הכוללת פוליטיקאים, מובילי דעת קהל, ראשי המגזר העסקי, מנהיגים דתיים, ומגזרים נוספים. הקואליציה הזו צריכה לאמץ מסר אחיד, ברור ונחרץ, המשלב את שני הציוויים המוסריים-ערכיים האמורים לכדי מטרה מגובשת אחת. לכידות חברתית סביב מטרה משותפת אחת, ומסר אחיד, מגבירים את הסיכוי להשפעה חברתית-פוליטית אפקטיבית. הפרדיגמה המוצעת כאן – שמשמעה, "הכל או לא כלום"; קוממיוּת או כאוס – משקפת הבנה של תהליכי שינוי חברתי-פוליטי ושל התנאים הנדרשים להצלחת מחאה ומאבק ציבוריים בעת משבר לאומי. צילום: עידן ירון * גרסה מקוצרת התפרסמה באתר "חדר מלחמה", 20.3.2025.

מי שמבקש להבין נכוחה את מהות המדיניות שעומדת מאחורי מפעל החוות החקלאיות או חוות הרועים ביהודה ושומרון, מוזמן להקשיב רוב-קשר לדבריו של מנכ"ל מועצת יש"ע, עומר רחמים , שנאמרו לאחרונה (17 במרס 2025) בוועדת המשנה לענייני איו"ש של ועדת החוץ והביטחון.

באתר "נלחמים על החיים" – "הנותן גיבוי ביטחוני, מודיעיני, לוגיסטי, ותודעתי לתושבי יהודה ושומרון, במטרה למנוע את הטבח הבא ולהפיק לקחים מהטבח בדרום, כדי להגביר את ביטחון התושבים בחוות, בגבעות, ביישובים ובערים" – צוין אירוע "שנתיים לרצח האחים הלל ויגל יניב" (שנפלו חלל בפעולת אֵיבה בכפר חווארה, שעל כביש 60, ב-26 בפברואר 2023).   הפיגוע המחריד ראוי לכל גינוי, אבל אינו צריך להתבטא ב"טרור-נגדי", המבוצע על ידי אזרחים לא מורשים. "הדרישה הפשוטה והנכונה" של נערי הגבעות "למחוק את חווארה", אינה אלא נפשעת. חדשות הגבעות, פורים, 3.3.2023 – על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים מדאיגה במיוחד הטענה כי "זה אולי נשמע קצת רחוק מהמציאות, אבל בעזה ראינו ש'כאשר רוצים – יכולים". התרעתי כאן לא פעם על "העזתיזציה של יו"ש".   ימים אחדים לאחר מכן התפרסמה באתר "נלחמים על החיים" הקריאה הבאה: "18 חודשים מאז הטבח הנורא. לא שוכחים את הרוע, את האכזריות, את כל הנרצחים הקדושים. לא שוכחים את מה שהבטחנו לעצמנו שוב ושוב בימים הקשים: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח'. אין לנו תקומה בלי נקמה!". ח"כ צביקה פוגל (עוצמה יהודית), יו"ר הוועדה לביטחון לאומי, נחקר על ידי המשטרה בעקבות התבטאויותיו מייד לאחר אותו פיגוע. החקירה נפתחה באישור היועצת המשפטית לממשלה. פוגל שיבח בדבריו את תוצאות פעולת התגמול [הפוגרום] של נערי הגבעות בכפר חווארה.   בריאיון ל"גלי ישראל", אמר פוגל: "מפסיקים עם חוסר הרצון לענישה קולקטיבית, כי זה לא מתאים לכל מיני בתי משפט. אני מוריד את הכפפות. יצא מחבל מחווארה – חווארה סגורה ושרופה. זה מה שאני רוצה לראות. רק ככה נשיג הרתעה. אם נתנהל בכפפות, לא נקבל הרתעה. אם נפסיק להתיישב, לא נשיג ריבונות".   בריאיון נוסף, ברדיו גלי צה"ל, אמר פוגל: "את אפקט ההרתעה שהושג בעקבות אותם 'פוגרומים' לא השיגה מדינת ישראל מאז חומת מגן ביהודה ושומרון. [אני] רואה [זאת] בעין יפה מאוד אפילו, כי בחווארה הבינו שיש פה מאזן אימה שצה"ל כרגע לא משיג אותו, כי אני רוצה שצה"ל ישיג אותו. אני רוצה לראות כל מקום שהמחבלים יוצאים ממנו 'בוער מטאפורית'".   חבר הכנסת פוגל נחשד בהסתה לטרור. הוא נחקר ארוכות, והתיק נסגר רק לאחר 14 חודשים (ללא הסבר לגבי נימוקי הסגירה).   הדוגמה של חבר הכנסת, ושל אנשי ציבור אחרים שהביעו דעות דומות – כמו סגן ראש מועצת שומרון, דוידי בן ציון, שכתב בחשבון הפייסבוק שלו: "הנס שקרה לפני יומיים לא קרה היום. באותה נקודה שבה נפצעה ילדה מזריקת אבן, נרצחו לפני שעה שני תושבי השומרון חפים מפשע", והצהיר: "את העיירה חווארה צריך למחוק. המקום הזה הוא קן טרור, והענישה צריכה להיות כלפי כולם. מספיק עם דיבורים יפי נפש על בניה וחיזוק ההתיישבות" – סייע להסלמת המצב המסוכן.   הדרישה "למחוק את חווארה ואת כל כפרי הטרור", מהדהדת דומיסייד אם לא ג'נוסייד. ההתבטאות כולה מחייבת טיפול תקיף של הגורמים האמונים על שלטון החוק. יש לקבוע קווים אדומים ברורים יותר לגבי הרעה החולה הפושה בארצנו של הסתה לאלימות, לגזענות ולטרור. אני סבור כי מנהיגים בכלל – ומנהיגים דתיים בפרט – ראויים לענישה בעקבות דברי הסתה חוזרת ונשנית. כאשר קווים כאלה לא נקבעים, ההתבטאויות מסלימות, ואיתן גם ההסתה הפרועה. כך התפרסמה, בראשית מרס 2025, ההודעה הבאה בצ'אט של קבוצת "נלחמים על החיים": "במשך שנים ארוכות – בידיים כבולות, באג'נדות משפטיות ובמוסר מזויף – צה"ל סיכן חיילים בלוחמה בסמטאות האויב, ונמנע מלהרוס את מעוזי הטרור; אבל המלחמה בעזה לימדה אותנו שאפשר גם אחרת. כמו בעזה – גם ביהודה ושומרון וכל מקום שצריך: הגיע הזמן לתת לצמ"ה [ציוד מכני הנדסי] לדבר, לשטֵח את השכונות שבהן המחבלים פועלים, את הכפרים שמהם נזרקים אבנים, עד שהאויב ייכנע". על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים   בישראל, קשה לראות את המנהיגים הדתיים הבכירים, ואת המוסדות הדתיים, תומכים בבירור ב"שלטון החוק" – לפחות ככל שזה נראה בעיניהם כמנוגד ל"דבר ההלכה". הרבנים הקיצונים לא רק שלא מגבים את החוק, אלא קוראים לעיתים לפרוע אותו, תוך הפעלת אמצעים אלימים.   רבה של העיר צפת, הרב שמואל אליהו, התייחס לפוגרום בחווארה, ואמר כי "גם אם תשרוף 20 מכוניות, ו-20 בתים, עדיין לא התחלת [בנקמה הנדרשת]... צריך "לשבור זרוע רשעים" [תהלים י', ט"ו], ו"להקהות את שיניהם" [הגדה של פסח]... אתה לא יכול להכרית את הזוהמה הזאת". לכן, לדבריו, "רק לקב"ה יש את יכולת לנקום את דם הנרצחים". עם זאת, הוא כתב בספרו הלכות מלחמה ושלום , כי "צריך הלוחם לזכור תמיד כי שֵם ה' מתגלה בנשק שלו, ולדעת כי הירייה שלו היא המשך מלחמת ה' בעמלק ובכל כוחות הרוע בעולם". הוא הבהיר: "חשוב מאוד כי לפני כל מלחמה נבין היטב את הסכנה הגדולה שיש בקיומו של העם השטני הזה. שנבין כי השארתו בחיים תהיה בכייה לדורות".   בהקשר הזה, ראוי להזכיר את דבריו של הרב משה בלוי – מנהיג העדה החרדית בירושלים, מראשי אגודת ישראל בארץ-ישראל, בנאום שנשא בתקופת המאורעות ביישוב היהודי: "אֵל המנהיגים היהודים: אמנם ידיכם לא שפכו את הדם, יש לקבל בוודאות שאתם מתנגדים למעשי אלימות וכל שכן לרצח. אבל לא הייתם זהירים בדבריכם. כאשר ידוע לכם שישנם צעירים העלולים לבוא לקיצוניות מופרזת, ושכּל דבר בלתי מחושב על ידיכם עלול להתפרש על ידם כקריאה למרד וכעידוד למעשי אלימות. עליכם להתחשב יותר עם דבריכם, ואל לכם לשפוך שמן על מדורת ההתלהבות של בני הנעורים". על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

קבוצת "חדשות הגבעות" קראה, "במלאת 31 שנה להצלת יהודי חברון בפעולת המֵנע, ההצלה והנקמה"... ל"יהודים טובים" לעלות לקברו שבקריית ארבע ביום הפורים.   היה מי שדאג שהזכיר כי "בפעם הראשונה מזה 31 שנה, פורים חל שוב ביום שישי בתוך חודש רמדאן. בפעם הקודמת, ברוך גולדשטיין לקח רובה ורצח 29 מתפללים".   בהודעה של קבוצת "חדשות הגבעות" צוין: "הערב יתחיל בתפילת ערבית, ובקריאת המגילה. אחר כך, המשתתפים [המבוסמים] יגיעו למסיבת פורים בחוותו של נעם פדרמן".   אתאר להלן את האירוע ואת ועדת החקירה שמונתה בעקבותיו. בהמשך אעסוק בשאלה: האם הטבח שביצע ד"ר ברוך גולדשטיין במערת המכפלה היה צפוי? לאחר מכן אתייחס לתוצאות האירוע מבחינת תנועת כך, כהנא חי ופעיליהם. לבסוף, אציג שני אישים, שמעוררים עניין רב בקשר לדמותו של ד"ר ברוך גולדשטיין – נעם פדרמן, ואיתמר בן-גביר.   האירוע בשעות הבוקר של יום שישי, 25 בפברואר 1994, נכנס ד"ר ברוך גולדשטיין למערת המכפלה וטבח 29 בני אדם בשעת התפילה. עוד 125 בני אדם נפצעו. המתפללים המוסלמים הסתערו על היורה והרגו אותו.   ועדת החקירה ראש הממשלה יצחק רבין  מינה ועדת חקירה בראשות מאיר שמנגר, לשעבר נשיא בית המשפט העליון. המנדט שנקבע לוועדה: "תחקור ותקבע ממצאים ומסקנות באשר לעובדות ולנסיבות הקשורות לטבח האמור, הוועדה תוכל להגיש לממשלה גם המלצות בעקבות ממצאיה ומסקנותיה, ככל שתמצא לנכון".   היכולת לצפות את הטבח ד"ר גולדשטיין הוכּר על ידי רבים כ"צדיק" ו"גיבור", ומעשה הטבח שביצע במערת המכפלה נתפס לא פעם כחורג מקווי אישיותו של "מי שנטה חסד וגילה חמלה ורחמים לכל אדם".   ב"דבר המחברים" בראשית הספר ברוך הגבר: ספר זיכרון לקדוש ד"ר ברוך גולדשטיין הי"ד  –בעל המבנה הדומה לספרי זיכרון המוּצאים לאור על ידי הציבור הדתי; שיצא לאור בפורים תשנ"ה, ביום השנה לטבח במערת המכפלה ולמותו של גולדשטיין; שהופץ במהדורה אחת, ושעורכיו (מיכאל בן חורין בסיוע עורכי המשנה נתנאל עוזרי, יואל לרנר ויוסף דיין) הועמדו לדין והורשעו בהסתה לגזענות – נכתב: "ככל שהעמקנו באיסוף החומר על הקדוש, כן התגלתה לנגד עינינו המשתאות דמות מופלאה שלא מן העולם הזה. דגול במידות, יחיד בדורו, שכל מעשיו לשם שמיים". המחברים סיימו באמירה: "ה' ייקום דמו!".   הרב דוב ליאור – בזמנו רב היישוב היהודי בחברון ובקריית ארבע, וכיום רבה של מפלגת עוצמה יהודית – הסביר כי ד"ר גולדשטיין "היה רופא וטיפל בהרבה מקרים, וייתכן שנטרפה דעתו ממה שראה".   לעומתו, הרב שלמה אבינר – רב דתי-לאומי, מתלמידי הרב צבי יהודה הכהן קוק, שהיה רב היישוב בית אל ושמכהן כשיא ישיבת עטרת ירושלים בעיר הבירה – כתב, לאחר גינוי המעשה עצמו, כי ד"ר גולדשטיין "לא פעל מתוך רגשי נקם פרטיים... הרי הוא ידע שמה הוא עושה זה מסוכן, לכן ודאי זכר צדיק לברכה, זכר קדוש לברכה".   ועדת החקירה לעניין הטבח במערת המכפלה ציינה כי "המסקנה שהתגבשה לגביו בתקופה שלפני מעשה הייתה כי 'למרות הזדהותו עם התפיסות של תורת כך, כולל שנאה עזה לערבים, לא היה חלק מהגרעין הקשה והאלים של פעילי כך המוּעד לבצע פיגועים, ואשר צפויה סכנה ממנו'".   עולות השאלות: האם אמנם סוכנויות המודיעין האמונות על כך לא יכלו לצפות מראש את "הסכנה הצפויה ממנו"? האם ד"ר גולדשטיין – שתואר על ידי חסידיו כאדם דגול במידות, יחיד בדורו, דמות מופלאה – פעל מתוך טירוף הדעת או אי שפיות זמנית (כפי שמשתמע מדברי הרב ליאור); או שמא פעל באופן מודע ומחושב, לשם שמיים ובהיעדר רגשי נקם פרטיים כלל (כפי שמשתמע מדברי הרב אבינר)?   יוזכר כי כאשר ד"ר גולדשטיין נשאל כיצד דעותיו הקיצוניות מתיישבות עם עיסוקו ברפואה, השיב בציטוט מקהלת: "עת להרוג ועת לרפוא".   ד"ר גולדשטיין היה פעיל הליגה להגנה יהודית של הרב מאיר כהנא. הוא המשיך בדרך הזאת גם אחרי עלייתו ארצה (1982), ונטל חלק בתנועת כך שהרב כהנא ייסד עם עלייתו ארצה (1971).   ד"ר גולדשטיין הופיע במקום השלישי ברשימת כך לקראת הבחירות לכנסת האחת‑עשרה (אוגוסט 1984), וכן ברשימת התנועה לקראת הבחירות לכנסת השתים-עשרה (נובמבר 1988). הוא רץ ונבחר מטעם התנועה למועצת קריית ארבע, ואף כיהן כחבר במועצה עד אמצע 1993 – עת להתפטרותו כדי לפנות את מקומו לברוך מרזל.   ועדת החקירה הגיעה למסקנה כי, בניתוח שלאחר מעשה, הייתה לד"ר גולדשטיין "תפיסה קיצונית וקנאית של תנועת כך (לרבות ההטפה לנקם ולתגובה אלימה). לפי השקפתו, המטרה והשליחות שאותן הציב לעצמו מקדשות את האמצעים ומסלקות כל מעצור. קנאותו לא הכּירה בעליונות החוק או במרותן של רשויות המדינה. לדידו קבעה תורת כהנא הנושאת עימה פנטיות דתית ושנאה לערבים... היה טמון בו כל העת רצון לנקום את רצח מורו ורבו הרב כהנא – רצון ששמר כנראה להזדמנות נאותה בעיניו, ואשר אותו חיבר לרצונו לפגוע בתהליך השלום... הוא ראה עצמו כשליח של עם ישראל, המצוּוה לפעול על פי רצונו של הבורא... התגבש אצלו ככל הנראה הרצון לבצע מעשה חריג בחומרתו ובקיצוניותו, שיעצור את התהליך המדיני, שבו ראה סכנה רבתי. לפי הבנתו, רק פיגוע רציני שיעשה רעש עולמי יעצור את התהליך".   השופט לשעבר מאיר שמגר אמר לימים: "הגענו למסקנה כי המפגֵע עשה את אשר עשה על דעת עצמו, לבדו, בלי להסתייע באיש".   אני מחזיק בידי גיליון מקופל מטעם "מרכז קהילתי קריית ארבע חברון", הנושא את הכותרת: "תגובות ראשונות על הרצח הנתעב של הרב מאיר כהנא" (נובמבר 1990).   מתברר כי כבר אז – למעלה משלוש שנים לפני הטבח שביצע ד"ר גולדשטיין במערת המכפלה – אפשר היה לעמוד במפורש על עמדותיו הקיצוניות ועל צידודו במעשי נקם נגד ערבים.   בגיליון מופיעים דבריהם של הרב אליעזר ולדמן, ראש ישיבת ניר, קריית ארבע; צבי קצובר, ראש המועצה המקומית קריית ארבע; הרב משה לוינגר; ח"כ אלייקים העצני; מאיר בן גור, חבר המועצה המקומית.   בתחתית הגיליון משמאל מופיעים דבריו של ד"ר ברוך גולדשטיין, חבר המועצה המקומית, שאני מביאם בשלמותם להלן: "שם ישראל לא זכה להכיר את גדולתו של הרב מאיר כהנא זצ"ל אשר משחר נעוריו הקדיש את חייו עד יומו האחרון להוציא את בני דורו מחשכת תרבויות זרות ולהפיח בהם זהות וגאווה יהודית על בסיס ביטחון ה' ואמונה בתורת ישראל. הוא היה ראוי להנהיג את ישראל; אך, כנראה, דורנו לא היה ראוי לו". מעשי נקם רבים יבואו ויבורכו כיאה לכל אובדן חיי יהודי באשר הוא, ובמיוחד על אובדן גדול וצדיק זה, הי"ד ; אך הצורך המתחייב (ולא כסיסמה בלבד) אחר פטירתו הוא הגברת פרסום דעותיו והליכותיו להלכה ולמעשה, ולהמשיך להשתחרר מגאווה פסולה ומאטימות הלב שמנעו מרבים וטובים את מסריו בחייו. יבוא יום והרב כהנא זצ"ל הי"ד יוכר על ידי כל שכבות הציבור כאחד מגדולי הרוח בתולדות עם ישראל, ויקוימו בו דברי חז"ל: 'גדולים וצדיקים במיתתם יותר מבחייהם'. יהי רצון שמיתתו תכפר על עוונות הדור, ושנזכה במהרה לגאולה שהוא כה נכסף אליה, בעודו איתנו".   תגובת הרשויות כלפי התנועה הכהניסטית הכרזה על ארגוני טרור:  במרס 1994 הוכרז על תנועות כך, כהנא חי, צירופיהן או נגזרותיהן כעל "ארגוני טרור". וזה נוסח ההודעה, שחלה – למרות ניסיונות לבטלה (של איתמר בן-גביר ואחרים) – עד היום:   "הכרזה על תנועות כך, כהנא חי, צירופיהן ונגזרותיהן כעל ארגון טרוריסטי, במסגרת ועדת שרים לענייני בטחון לאומי: מחליטים – בתוקף סמכותה לפי סעיף 8 לפקודת מניעת טרור,התש"ח-1948... מכריזה הממשלה שהחבורות המפורטות להלן הן ארגונים טרוריסטיים: (א) תנועת כך, שהפעילים המרכזיים שבה הם כיום: ברוך מרזל , נעם פדרמן  ו טירן פולק ; (ב) תנועת כ"ח (כהנא חי), שהפעילים המרכזיים שבה הם כיום הם: בנימין כהנא , דוד אקסלרוד  ו יקותיאל בן-יעקב . הכרזה זו חלה על הארגונים הטרוריסטיים המפורטים לעיל, וכן על כל חבר בני אדם שיפעל להשגת מטרות מאותו סוג, אשר הארגונים הנזכרים לעיל פעלו להשגתן, באמצעים דומים לאמצעים שהארגונים הנזכרים לעיל השתמשו בהם, אף אם יתקרא בשמות או בכינויים אחרים – אם דרך קבע ואם מעת לעת. כן תחול הכרזה זו על פלגיהם ועל צירופיהם של הארגונים הנ"ל". הודעה לעיתונות של תנועת כהנא חי מייד לאחר הטבח (עותק נמצא בידיי, באדיבות יקותיאל בן-יעקב) [יקותיאל בן-יעקב, או במקור מייק גוזובסקי, היה הקמב"ץ של הרב מאיר כהנא, האחראי לפעילות הלילה של התנועה. הליגה נגד השמצה – ארגון אמריקני מיסודו של בני ברית – הוציאה בשלהי 1995, על רקע רציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין, דוח שנקרא "קיצוניות בשם הדת: התיעוד האלים של תנועת כהנא וצאצאיה". הדוח מרבה להתייחס למייק גוזובסקי, המוגדר כ"ראש תנועת כהנא חי בארצות הברית". הנה חלק מהעדויות המתייחסות אליו. נכתב שם, בין השאר: פברואר 1994, ניו-יורק. מייק גוזובסקי אמר: 'ד"ר גולדשטיין היה היהודי המתוק ביותר שחי מאז ומעולם. הוא היה יהודה חדור אהבה למדינה היהודית ולעם היהודי. הוא היה יהודי בריא, שהבין כי הערבים החיים בחברון, והערבים החיים בישראל, מעוברים במלחמת קודש נגד העם היהודי, ומעוניינים לזרוק את היהודים אל הים. הוא הבין שהערבים הם אויבנו'. 27 במאי 1994, ניו-יורק. 'לצד מצד ההצדעה השנתית לישראל, מייק גוזובסקי וחברים אחרים של קבוצה החזיקו שלטים הקוראים לראש הממשלה יצחק רבין בוגד, ולד"ר ברוך גולדשטיין – גיבור''". מייק כתב בעלון בעריכתו: "בפורים תשנ"ד קם 'ברוך היהודי', וביצע פעולת מנע נגד מתפללים מוסלמים במערת המכפלה שאיימו ותכננו לבצע טבח באותו הפורים נגד היהודים... כתוצאה מהפעולה הבודדת על ידי היהודי הבודד שפעל על דעת עצמו, הוכרזו ארגוני כך וכהנא חי כארגוני טרור, עקב סירובם לגנות את הפעולה, ובגלל שהעזו לשבח את 'ברוך היהודי'"].   מעצרים:  בעקבות הטבח נעצרו פעילים רבים של התנועה. בגיליון מיוחד של "העצורים המנהליים – ללא משפט" של תנועת כהנא חי (ספטמבר 1994), נכתב: "בכלא יושבים העצורים המנהליים ברוך מרזל , שמואל בן יעקב [מזכיר תנועת כהנא חי בירושלים], נעם פדרמן , ברוך בן יוסף  ו בנצי גופשטיין . הכל התחיל, כך לכאורה, באותו בוקר פורים כאשר נכנס ברוך גולדשטיין למערת המכפלה ועשה מעשה נקמה בערבים... הארץ רעדה תחתיה. הממשלה הפעילה 'כללים מחוץ לכללים': מעצרים מנהליים, שימוש בפקודה למניעת טרור והכרזה על תנועת כך ותנועת כהנא חי כעל תנועות טרוריסטיות. האם צעדי הממשלה יש בהם כדי למנוע, או אפילו להרחיק, אפשרות של מעשים כגון אלה? התשובה ברורה: בכוחם של הצעדים האלה רק לדחוף אנשים נופים לכיוון הזה, פשוט מתוך הרגשה של חוסר אונים".   "ארגון לזכויות היהודים בארץ-ישראל" הוציא את ההודעה הבאה, בשם התנועות (ספטמבר 1994): "חמישה ממתנגדי המשטר כלואים בבית הסוהר קרוב לחצי שנה. החמישה כלואים ללא משפט וללא שידעו במה הם מואשמים. שתיים ממפלגות האופוזיציה [כך וכהנא חי] הוצאו אל מחוץ לחוק, וכל חבריהן הוכרו כטרוריסטים. על הפעילים המרכזיים במפלגות האלו הוטלו הגבלות חמורות. נאסר עליהם להיות חברים בעמותות. הגבלות חמורות הוטלו על חופש הביטוי שלהם ועל חופש התנועה שלהם באזורים מסוימים במדינה, וכלי נשק שניתנו להם להגנה עצמית נלקחו מהם. מעצרים מנהליים, משפטים פוליטיים, סגירת משרדים, הכרזה על מתנגדים פוליטיים כעל "טרוריסטים", הפסקת תקציבים, החנקת מוסדות חינוך "אופוזיציונרים", דמוקטטורה, וכל זה הוא קצה הקרחון. רוסיה זה כאן".   "שיר הרופא" נכתב על ידי העצורים המנהליים בעת השהות בבית הכלא (עותק מקורי שמור בידיי, באדיבות שמואל בן-ישי) תעתיק "שיר הרופא שירו אחים את שיר המרד, / שירת נקם של אח אוהב; / גדול הכאב כאש בוער, / תגרת נקם יצית בלב. / היו היה גיבור מולדת, / רופא רחמן, חסיד עניו, / תמיד קרן אמת יוקדת, / בה גם חלם נקם נספה. / ישב יבכה העם באבל, / על בן קדוש מסור ורם; / חברון שלי נקדש בסבל, / דמי הצדיק קדשיך לעד. / ברזל היד נחוש-המצח, / שבועת נקם קבל שדי, / ברוך אתה ד"ר גולדשטיין, / קידשת שם במכפלה. (עצמאות תשנ"ד, כלא השרון) [שמואל בן-ישי היה יושב ראש "הוועד לביטחון בכבישים" לאחר ברוך מרזל ולפני וטירן פולק. בן-ישי עמד בזמנו בראש סיעת כהנא חי במועצת קריית ארבע, שהייתה זרוע מוניציפלית של כך. הוא העניק לבתו את השם "נקמה", ולבנו הקטן את השם "יגאל עמי". לימים, רשימת כך לכנסת השתים-עשרה, שהתחילה את כהונתה נובמבר 1988, כללה את בן-ישי במקום התשיעי. שמואל בן-ישי, נעצר לאחר שגידף את חיילי צה"ל, ואיחל להם "נפילה בשבי", בעת שפינו את "חוות פדרמן". בשלהי אוקטובר 2008, הוא הורשע בהסתה, בעקבות דברים שאמר בריאיון טלוויזיה, שבו שיבח את ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. הוא אמר לכתבת, בין היתר: "אם את שואלת אותי האם יש שינוי בהתייחסות למעשה של ברוך גולדשטיין, אני חושב שיש רק אהדה ורק הבנה יותר ויותר. יותר אנשים מבינים שזהו הפיתרון היחיד שצריך לנהוג בו... ברוך גולדשטיין היה שֵם דבר וסמל". לדבריו, "הוא הקדים תרופה למכה. הוא עשה מעשה גבורה"].   נעם פדרמן הצטרף לתנועת כך בגיל 14 (גיל דומה לזה שבו איתמר בן-גביר הצטרף לתנועה בשעתו). היה בין מארגני תנועת הנוער שלה, ולמד במחזור הראשון של ישיבת הרעיון היהודי, מייסודו של הרב מאיר כהנא בירושלים. פדרמן שימש בעבר כאחד מראשי תנועת כך, עד שהחליט לבחור בדרך עצמאית יותר. מעניין לציין כי רחמים כהן – עו"ד של חברת מקורות (חברת המים הלאומית של ישראל), פעיל מרכזי בתנועה הכהניסטית בתקופת פעילותו של הרב כהנא בישראל – העיר בשיחה אישית איתי (שלהי מרס 2021), כי "פדרמן היה חבר נאמן בתנועה שלנו; היה לא רק איש רעיון, אלא גם איש מעשה. היו לו כבר אז נטיות טרוריסטיות. הרב ריסן אותו כמיטב יכולתו. לא היו סביבו אנשים שלנו, לפחות לא בתחום הפעילות הזה. בשלב מסוים, היה חבר מזכירות. כל מה שעשה מעבר לכך, עשה על דעת עצמו".   נעם פדרמן ריצה במהלך השנים עונשי מאסר אחדים (מעצרו המנהלי נחשב בשעתו לארוך ביותר בין העצורים היהודים, למעט מעצרו של מאיר אטינגר, שנחשד בהנהגת "תשתית המרד").   פדרמן היה אחד מחבריו הקרובים של ברוך גולדשטיין. לדברי פדרמן, מעשהו של גולדשטיין היה "מעשה גדול של קידוש השם". במהלך השנים נהג פדרמן להשתתף ב"הילולה" של ברוך גולדשטיין. במלאת 27 שנים למותו [בלשון התנועה "רציחתו"] טען פדרמן כי גולדשטיין הוא "צדיק שהציל את יהודי חברון מטבח".   במרס 2008 עתר פדרמן לבג"ץ בדרישה שהמשטרה תאפשר לקיים הילולה וקריאת מגילה סמוך לחלקת קברו של ברוך גולדשטיין. לטענתו, "המשטרה מאפשרת לשמאלנים להגיע למתחם הקבר בקריית ארבע וגם מאבטחת אותם, ולכן אין סיבה שלא תאפשר גם לקיים במקום הילולת פורים".   חוות פדרמן: פדרמן מתגורר במאחז המכוּנה "חוות פדרמן" ליד קריית ארבע, בגבעת החרסינה (הידועה גם כ"רמת ממרא"), עם אשתו, אלישבע, ועשרת ילדיהם. לאחר ה"הילולה", מתקיימת מדי שנה סעודת מצווה בחווה.   איתמר בן-גביר בתחילת ספטמבר 2004, איתמר בן-גביר  ו איילה נמרודי , בת ה-17 וחצי, באו בברית הנישואים. בחתונת הענק בבנייני האומה בירושלים, השתתפו כ-1,500 איש, בהם אנשי ימין וימין קיצוני מכל רחבי הארץ. בין הנוכחים בחתונה היו צעירי נוער הגבעות, תושבי יצהר, כפר תפוח, ואנשי היישוב היהודי בחברון.   הרב יהודה קרויזר, רב ישיבת הרעיון היהודי בירושלים, אמר בפתח החופה כי שר הביטחון ובית המשפט העליון דאגו להעיב על השמחה, כאשר לא אִפשרו ל נעם פדרמן , שנמצא במעצר בית, להיות נוכח בחתונה. פדרמן בירך בטלפון. במהלך הריקודים כיוון אחד הנערים רובה לעבר התקרה. תוך שניות ספורות הורו לו להוריד את הנשק. בכל אותה העת נמשכו הריקודים. אחד הנוכחים שר את השיר "זכרני נא, זכרני נא, אך הפעם הזאת, ויינקמה נקם אחת משתי עיניי מפלשתים". בשלב מסוים הופסקו הריקודים לטובת טלפון שהגיע מנעם פדרמן. פדרמן אמר לחתן ולכלה: "בגמרא כתוב שכאשר יש מלחמת מצווה, הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. כאשר חרב מתהפכת על ארץ ישראל, כאשר האויב הערבי רוצה להשמיד אותנו. אל תהיו כמו כולם, אשר מתחתנים נעלמים. תהיו מיוחדים, תצאו למלחמה".   בסוף האירוע קיבלו המוזמנים מזכרת מהחתונה – חוברת קטנה, כשמאחוריה תמונה של הרב מאיר כהנא, ומתחתיה הכיתוב "ממשיכים בדרכו". בחוברת הופיע גם "שיר הרופא", שעליו חתמו עצורים מנהליים בכלא השרון.   אילה בן-גביר סיפרה, באוקטובר 2004: "רצינו להיפגש [איתמר ואני] במקום מיוחד. מה יכול להיות יותר מיוחד מאשר הפארק על שם הרב [מאיר] כהנא בקריית ארבע, ליד הקבר של ברוך גולדשטיין?".   ב-1994, בריאיון לתוכנית טלוויזיה אחרי הטבח במערת המכפלה, בן-גביר אמר: "סוף-סוף קם יהודי, יהודי גדול, הצדיק הד"ר גולדשטיין, ה' ייקום דמו".   באמצע מרס 1995, כשנה לאחר הטבח, בחג הפורים, התחפש בן-גביר לד"ר גולדשטיין, והצהיר כי הוא "הגיבור שלו".   https://x.com/i/status/1364979562694721541 "הגיבור שלי" – איתמר בן-גביר, פורים, מרס 1995 (על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים)   בשנים שלאחר מכן המשיך איתמר בן-גביר להשתתף ב"הילולות פורים", שנערכו במתחם הקבר של גולדשטיין.   באפריל 2000, בדיון בתביעת לשון הרע שהגיש נגד העיתונאי אמנון דנקנר – שכינה אותו בתוכנית פופוליטיקה, באוקטובר 1995, "נאצי קטן" – בן-גביר אמר באשר למעשהו של ד"ר ברוך גולדשטיין: "אני מקבל את הנימוק של 'נקמה'. זה דבר מוסרי והלכתי. אני חושב שד"ר גולדשטיין נקם... ד"ר גולדשטיין עשה מה שהוא חשב לעשות, ואני לא מגנה את המעשה הזה. הוא עשה מה שעשה במסגרת מלחמה".   בפברואר 2002 הסביר איתמר בן-גביר כי "בשנה שעברה ביקשו הוא וחבריו אישור לקיים מסיבת פורים ליד קברו של גולדשטיין, ואף קיבלו אישור כזה; אבל לאחר שהדבר נודע המשטרה היא חזרה בה ואף תחמה את חלקת הקבר של גולדשטיין ומנעה את קיום החגיגות". לדבריו, "עבורנו ד"ר גולדשטיין הוא קדוש וגיבור, שנמאס לו מהפקרת הדם היהודי ומאוזלת ידה של הממשלה. ההילולה נועדה להכיר ולהוקיר את זכרו". במרס 2005 נכח איתמר בן-גביר בחלקת הקבר, ביחד עם ברוך מרזל ונעם פדרמן. באוקטובר 2005, איתמר בן-גביר מַל את בנו באזור הקבר של ברוך גולדשטיין בקריית ארבע. המשטרה הגיעה למקום מחשש שבן-גביר ינסה לקיים את החגיגה במתחם הקבר עצמו.   במרס 2007 נמסר כי "עשרות פעילי ימין קיצוני הגיעו לקריאת מגילת אסתר כמדי שנה, לא הרחק מקברו של ברוך גולדשטיין. את השם המן החליפו באריק שרון וביצחק רבין, ואת השם זרש – בציפי לבני ובלאה רבין. האירוע התפתח לעימות עם השוטרים. בין המשתתפים בתפילה פעיל הימין הקיצוני איתמר בן-גביר , נעם פדרמן  ו מיכאל בן-חורין . אביגדור אסקין, איתמר בן-גביר, נעם פדרמן, ברוך מרזל – בהילות דר גולדשטיין (צילום: יש"ע עכשיו, פורים, מרס 2007 – על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים נעם פדרמן ו מיכאל בן-חורין מקפידים לפקוד את הקבר מדי שנה בשנה; משום מה – מקומו של איתמר בן-גביר נפקד בשנים האחרונות.   בכתבה טלוויזיונית מ-2011 אמר בן-גביר על התמונה של גולדשטיין שנתלתה בסלון ביתו: "יש כאן איזושהי אמירה בתמונה הזאת, אמירה מאוד מפורשת", וכן שגולדשטיין "צדיק", "גיבור" ו"רופא שהציל בחיים שלו יהודים.   עד לתקופת הבחירות של 2020, תמונתו של ברוך גולדשטיין הייתה תלויה בסלון ביתו של איתמר בן-גביר. בכמה הזדמנויות נימק זאת בן-גביר בכך שגולדשטיין הציל כמה מחבריו. בעקבות לחץ ציבורי גובר, איתמר בן-גביר נאלץ להסיר את התמונה. בינואר 2020, בן-גביר כתב: "לאור העובדה שגורל עם ישראל וארץ ישראל מונח על כף המאזניים, ועל הפרק סכנה של הקמת ממשלה שתגרש יהודים מהבית, אני מודיע כי לטובת האחדות וניצחון הימין בבחירות אני מסיר את התמונה בסלון". לדבריו, הם תלו את התמונה "כמחווה שלי ושל זוגתי, כהתרסה נגד השמאל". בספטמבר 2022 אמר איתמר בן-גביר: "נכון שבעבר, לפני 20 שנה, אמרתי שצריך לגרש את כל הערבים, ובעבר תליתי תמונה של גולדשטיין בבית. היום אני לא נמצא שם. אני לא רוצה להתנצל, אני לא חייב התנצלות בפני אף אחד, שלא תהיה אי-הבנה. אחת הסיבות שלא הורדתי את התמונה כל כך הרבה שנים זה כי אמרתי 'אני לא חייב לשמאל שום דבר'".   תצפית משתתפת – האזכרה על קברו של ד"ר ברוך גולדשטיין – תצפית משתתפת – 9 במרס 2020   האזכרה התקיימה – בנוכחות קומץ מתפללים – בפארק מאיר כהנא (שהוקם לזכרו של הרב). במקום הוקמה אחוזת קבר, והוא הפך לאתר עלייה לרגל לאנשי ימין קיצוני. בעקבות "חוק איסור הקמת מצבות זיכרון לזכר מבצעי מעשי טרור, 1998", הקובע כי "לא תוקם מצבת זיכרון לזכר מבצע מעשה טרור", הרס צה"ל ב-1999 את רוב האתר, אבל הותיר את המצבה שעל הקבר.   תמונתו של ברוך גולדשטיין המחולקת בעת ה"הילולה" (עותק נמסר לידיי בהשתתפות בטקס)   האוהדים נוהגים להתכנס על יד הקבר בפורים, ביום השנה לטבח, לקיים את טקסי האזכרה ולקרוא את מגילת אסתר. האווירה הייתה עולצת. המשתתפים דיברו בשבחו של ה"קדוש", והמגילה נקראה תוך השמצת כל "עשרת בני המן", ובתוכם שופטי בית המשפט העליון ו"צוררים" נוספים.   האזכרה על קברו של ד"ר ברוך גולדשטיין (צילום: עידן ירון, 9.3.2020) בסיום האזכרה הגענו לסעודת מצווה בחוות פדרמן. המוזמנים שתו לרוויה, והשביעו את ליבם בחלות, חומוס וסלטים.   נעם פדרמן והתייחסותו לאיתמר בן-גביר בשלהי פברואר 2021, נעם פדרמן כתב, בדף הפייבוק שלו: "מוקירים טובה ולא כפויי טובה: הילולת הצדיק ברוך גולדשטיין הי"ד, תשפ"א. לא מורידים תמונות, ולא מדירים את עצמנו מהצדיק שהציל את יהודי חברון מטבח".   בפוסט נוסף של פדרמן, באמצע מרס 2021, נכתב: "הייתי שמח לשים את כל השמאלנים ואויבנו הערבים על מריצה ו". אלי ניימן – מנהל ישיבת הרעיון היהודי מיסודו של הרב מאיר כהנא, מנהל עמותת חמלה, שבין השאר מחזיקה מעון לנערות במצוקה, וכן את ארגון החסד "חסדי מאיר" למען הגבעות – הגיב: "תמחק מהר, הם מחפשים סיבות לחסום אותך". אחרים הגיבו: "התרכּכת נעם. מריצה, ככה בנוחות? על חשבוננו? מוכן להיות הנהג, ולממן מכיסי. לשים אותם בחבית עם זפת חם ורותח".   בספטמבר 2022 כתב פדרמן בטוויטר – בעקבות התבטאותו של איתמר בן-גביר "אני לא חושב שדוקטור גולדשטיין גיבור, אני לא חושב שצריך להרוג או לגרש ערבים" – במילה אחת: "בושה".

פתח דבר 8-7 במרס 2025   מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם (ישעיהו נ"ט, ז') תיעוד פעילי מסתכלים לכיבוש בעיניים בלילה שבין יום שישי לשבת, 8-7 במרס 2025 התרחש אירוע דרמטי בדרום בקעת הירדן. באירוע נשדדו מאות ראשי צאן מבעליהם הפלסטינים בכפר ראס עין אל-עוג'א, בבקעת יריחו. השוד נמשך שעות, ובוצע על ידי עשרות מתנחלים, שחלקם נשאו נשק ארוך וחלקם – אלות; כל זה נעשה לעיני פעילים ופעילות של "מסתכלים לכיבוש בעיניים", שצילמו את מעשה השוד, ודיווחו עליו באורח מיידי לרשויות הביטחון ואכיפת החוק, אבל ללא הוֹעִיל.   השוד, שתוכנן מראש, ושבו נטלו חלק עשרות מתנחלי מאחזים אלימים וחמושים, הוא חלק ממהלך של "טיהור אתני", שנועד לסלק קהילות רועים פלסטיניות משטחי C.   המתנחלים פלשו, במבצע מתואם מראש בין ראשי המאחזים המקיפים את הכפרים ראס עין אל-עוג'א וכן מערג'את , וככל הנראה בליווי אנשי משטרה וצבא [נִצפה לפחות ג'יפ צבאי אחד]. תוך כדי שוד ראשי הצאן נעצר בידי המשטרה תושב המקום, בעליו של אחד העדרים, לאחר שהוכה באלות בידי הפולשים. סיבת המעצר: "גניבת צאן" [ש"זוהה" על ידי מתנחל, ו"הוחזר" לו במקום, בנוכחות המשטרה]. בנוסף, פלסטיני אחר נפצע בידו מרסיס ירי [העצור שוחרר לאחר יומיים, בתשלום ערבות בסך 1,000 ש"ח בלבד, מה שמעיד על כך שהאשמתו בגניבה הייתה מופרכת].   האירוע החל ב-21:00, כאשר זוהר סבח  יצא בשעה הלא-שגרתית הזאת עם עדרו, והתקרב לעבר בתי התושבים בקהילה, כאשר הוא מצמיד את עדר הצאן שלו לעדרי הצאן של תושבי המקום הפלסטינים – מהלך מוכּר, המשמש בסיס לטענה שקרית שלפיה נגנבו מהמתנחל ראשי צאן. תוך דקות אחדות הגיעו לאזור כ-15 כלי רכב, ועשרות רבות של מתנחלים, חלקם חמושים בנשק ארוך, חלקם באלות. [במקרה קודם, שהתרחש השנה, נעשה שימוש באותה השיטה, ורק הודות לתיעוד של פעיל "מסתכלים לכיבוש בעיניים" דחה בית המשפט את הטענה על גניבה, ושיחרר את הרועה הפלסטיני שנעצר על בסיסה – ראו להלן].   לאחר חצות טילפן שוטר, שהזדהה בשם י', וקרא לפעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" לבוא לקחת את הכבשים שנגנבו. הוא הציע להם להגיע לקרבת הכפר מערג'את, לא הרחק מהמאחז של זוהר סבח . שוטרת אחרת, בשם ש' – שהזדהתה כסגנית מפקדת משטרת בנימין – טענה גם היא שהכבשים מחכות לבעליהן, והציעה שיבואו לקחתן ליד המאחז.   פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" נסעו לנקודת המפגש, ואחרי שהמתינו זמן מה הגיעו זוהר סבח , מתנחל נוסף [ככל הנראה קטין], ואיתם 22 כבשים. השוטר שנכח במקום אמר כי הם עשו "מעל ומעבֵר", וכי זוהר סבח רק לקח בחזרה את הצאן שנגנב ממנו.   סיכום האירוע על ידי "מסתכלים לכיבוש בעיניים". טלה שמת בדרך הבריחה, בעקבות השוד (תיעוד פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים", 7.3.2025)   פנייה בהולה של עו"ד האגודה לזכויות האדם בישראל אל אלוף פיקוד המרכז, מפקד משטרת מחוז ש"י ויועמ"ש איו"ש (8 במרס 2025): "אירוע אלימות וגניבה חמוּר – ראס עין אל-עוג'א – בגיבוי צבאי ומשטרתי בתיאום מלא עם "מסתכלים לכיבוש בעיניים", עו"ד האגודה לזכויות האדם נִסחה מכתב המופנה לראשויות ביו"ש. להלן הדברים:   "באירועים באזור מגורי קהילת הרועים ראס עין אל-עוג'א, בדרום בקעת הירדן, פעלו מתנחלים באלימות, בגיבוי של גורמים הנחזים להיות מטעם הרשויות. במהלכם נגנבו עדרים המונים מאות ראשי צאן, על ידי המתנחלים תושבי מאחזי האזור...   תיאור האירועים: בסביבות השעה 21:00 הגיעו מתנחלים סמוך למכלאות הצאן של משפחות עביאת וטאיפאת, תושבי קהילות ראס עין אל-עוג'א. במכלאות האלו מוחזקים עדרים המונים למעלה מאלף ראשי צאן, בבעלות חמש משפחות מהקהילה. לאחר הגעתו למקום, בעודו עומד בסמוך למכלאה, אחד המתנחלים חייג לרשויות, ודיווח על גניבת צאן. מייד לאחר מכן הגיעו למקום, באופן מתואם, עשרות כלי רכב של מתנחלים. אלה פרקו מהם, כאשר הם חמושים בנשק חם ובאלות. המתנחלים לוו בחיילים, או באנשים לובשי מדים, חמושים גם הם (ייתכן בלווי מטעם המועצה האזורית, או מטעם המשטרה). אחד מבעלי העדר ראה את המתנחלים מגיעים, ועמד בכניסה למכלאות הצאן של הקהילה, בתקווה למנוע גניבה. מתנחל ירה, ככל הנראה באוויר, כדי להרתיע את התושב הפלסטיני שעמד בדרכו, והכה אותו כדי לסלקו מהדרך ולהגיע למכלאות הצאן. אותו המתנחל פרץ למכלאות, פתח את שעריהן, והבריח מאות כבשים ועיזים.   חלק מהצאן הועמס על טנדרים, אבל רובו הוברח ברגל לכיוון מערב ולכיוון דרום, אל ההר הסמוך (שם נמצאים מאחז כוכב השחר, והמאחזים הסמוכים). בניסיון למצוא את העדר, כשעתיים מאוחר יותר, התגלו עשרות טלאים מתים בשטח הפתוח. פעילים שנכחו במקום בזמן האירוע שמעו את קולות הירי, ותיעדו את הברחת הצאן בצילומי וידאו... בעת האירוע הייתה פנייה מיידית למשטרה (מספר האירוע 7760). בהמשך להגשת התלונה יצרה המשטרה קשר עם הפעילים, ונמסר כי המתנחל מעוניין להשיב את הצאן שנגנב. בהמשך הושבו כ-30 כבשים, מתוך מאות רבות [של תושבי הכפר ראס עין אל-עוג'א, ולא של תושבי הכפר מערג'את], בסביבות השעה 01:00 לפנות בוקר, בכביש שליד קהילת מערג'את ו'חוות זוהר'. יתר העדרים, מאות ראשי צאן, נעלמו בחשכה, לא נמצאו ועדיין נעדרים, למרות חיפושים שערכו התושבים והפעילים. מטעם המשטרה לא ניתן כל סיוע נוסף במציאת העדר או באיתור העבריינים. פניות חוזרות ונשנות למוקד המשטרה נענו בתשובה: 'יש להגיע לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה ביום ראשון'... התושב שעמד בדרכם של המתנחלים, בכניסה למכלאות, נעצר במהלך האירוע. תושב פלסטיני נוסף ככל הנראה נפצע.   מדובר באירוע עבריינות לאומנית חמוּר מאין כמותו, ובהיקף עצום. זה אורגן ותואם מראש על ידי מתנחלים, וזכה לסיוע וגיבוי הרשויות, ולמצעֵר – אוזלת יד מוחלטת מצידן, וכפירה בחובת הצבא כריבון בשטח הכבוש מכוח המשפט הבינלאומי, 'לשמור על הסדר הציבורי, להגן על התושבים המוגנים ועל רכושם, לאכוף את הדין בשוויון, ולמנוע ביצוע פשעי מלחמה ורדיפה לאומנית וגזענית'. פעולתם המוטה, בלשון המעטה, של גורמי אכיפת החוק באירוע הזה מצטרפת לתופעה כללית של שיתוף פעולה או העלמת עין מעבריינות מתנחלים, שמטרתה דחיקת קהילות הרועים הפלסטיניות בשטחי B ו-C בגדה המערבית ממקומות מגוריהן, וגזלת מקורות המחייה ואמצעי הקיום שלהן... עשרות רבות של קהילות נדחקו ונעקרו באופן הזה מאז אוקטובר 2023".   האירוע החמוּר לא יובן ללא ההקשר המוחשי שבו הוא התרחש.   מקרה הבוחן דוגמה מובהקת למחלוקת בין ימין לבין שמאל, על כל היבטיה, היא זו של דרום בקעת הירדן – בכלל זה, חוות זוהר, הכפר ראס עין אל-עוג'א, והכפר מערג'את.   אזור בקעת הירדן וצפון ים המלח משתרע על שטח של כ-1.6 מיליון דונם, שהם כמעט 30% משטחי הגדה המערבית. הוא משמש כעתודת הקרקע המשמעותית ביותר של הפלסטינים.   מקרה הבוחן הזה מתייחס לתהליך גורף שבו, במשך השנים האחרונות התחוללו גירוש ונישול של קהילות פלסטיניות רבות במרחבי הגדה המערבית, בעקבות פעילות מלקחיים – שיזמו מתנחלים אלימים "מלמטה", בגיבוי רשויות המדינה השונות "מלמעלה".   לפי נתוני ארגון "כרם נבות", גוף אזרחי שנוסד ב-2012, ושמתמקד במעקב, במחקר ובפרסום עובדות ומסמכים על מפעל ההתנחלויות ועל מדיניות האדמות הישראלית בגדה המערבית, שפורסמו באתר "שיחה מקומית", המושתת על עיתונות אקטיביסטית, המחויבת לדמוקרטיה, להתנגדות לכיבוש, לחתירה לשלום, לשוויון, לצדק חברתי, לשקיפות ולחופש המידע (תחילת נובמבר 2023), גורשו – בעקבות הפעילות הזאת – 54 קהילות פלסטיניות ומקבצי מגורים של משפחות, מהן 47 מאז אוקטובר 2023.   מנתונים שהתפרסמו באתר Ynet (בהתאם למאגר פיקוד המרכז) התברר כי בחודשיים הראשונים של 2025 חלה עלייה חדה במספר מקרי הפשיעה הלאומנית של מתנחלים ושל אזרחים ישראלים יהודים אחרים נגד פלסטינים בשטחי יהודה ושומרון (יחסית לנתוני 2024). בממוצע חודשי, מדובר בעלייה של כ-30 אחוזים, כאשר מתחילת השנה התרחשו 139 מקרים. הנתונים האלה משקפים היטב גם את המציאות בדרום בקעת הירדן.   גישה מקורות הדברים שלהלן מוצגים מתוך מקורות מגוונים – מן הימין ומן השמאל הפוליטי. המקורות אינם מאוזנים, מכיוון שעיקר הנוכחות וההשפעה בשטח היא של גורמי ימין, והנציגות של גורמי שמאל מצומצמת ומתוחמת. הגורם המרכזי משמאל, שמקיים נוכחות רצופה בשטח, הוא קבוצת האזרחים המתנדבים "מסתכלים לכיבוש בעיניים", המתנגדים לכיבוש ופועלים לסיומו. עיקר פעילותם נועדה למנוע פגיעה בזכויות הפלסטינים בשטחים. הם שואפים להציב במרכז השיח הציבורי בישראל את ההכרח בסיום הכיבוש ועוולותיו, ולתמוך במאמצים לכינון שלום צודק באזורנו.   המקורות מימין, על גווניו השונים, כוללים: ישראל היום, אתר רוטר, אתר ערוץ 7, אתר סרוגים, אתר עולם קטן, אתר הקול היהודי, אתר ערוץ 14, ארגון חוננו, קבוצת "חדשות הגבעות", משפיעני נוער הגבעות אלישע ירד (רשת X), ח"כ לימור סון הר-מלך, עוצמה יהודית (רשת X).   המקורות משמאל, המצומצמים יותר, כוללים: אתר הארץ , "מסתכלים לכיבוש בעיניים" (עדויות כתובות וראיונות עומק), אתר בצלם, אתר כרם נבות.   לאחר הצגת נקודות המבט המנוגדות, משני צידי הקשת הפוליטית, מובאות עדויות של גורמים "ניטרליים" יותר (לפחות לכאורה) – גורמי ביטחון (דובר צה"ל). כמו כן, מוצגות "תצפיות" – ראיות כתובות ומצולמות (סטילס ווידאו), שמקובל להניח שהן "אובייקטיביות" יותר (למרות שגם בעניין הזה אפשר להציע הסתייגויות מסוימות).   נקודות מבט   מלחמת המידע היא על טריטוריה – רק לא על זו הגיאוגרפית. במלחמת מידע, התודעה האנושית היא הטריטוריה. (Renée DiResta, The Digital Maginot Line )   אנו מצויים כיום בעיצומו של "הקרב על התודעה" בין "ימין" לבין "שמאל" בישראל. זה מתייחס למכלול הפעולות והכלים שבאמצעותם גורמים השותפים למסגרת תפיסתית מסוימת חותרים להשפיע על התודעה של קהלי יעד, או למנוע השפעה עליה. ה"תודעה" עליה ניטש הקרב היא מכלול התובנות שיש ליחיד או לקבוצה לגבי המציאות הסובבת ולגבי הדרך שבה יש לעצבה; זאת כנגזרת של מכלול הערכים והאמונות שבאמצעותם הם בוחנים את סביבתם, מפרשים אותה ופועלים כדי להתמודד עם האתגרים הגלומים בה.   החלטתי להתמודד ישירות עם נקודות המבט השונות, ולעיתים קרובות אף המקוטבות של הימין ושל השמאל. אני סבור כי גרסאות מסוימות (בעיקר אלו הקונספירטיביות) חשובות ומסוכנות מכדי שנוכל לאפשר לעצמנו להתעלם מהם. יצאתי מההנחה כי אם איננו מכּירים את נקודות המבט הדומיננטיות השונות, איננו יכולים להתייחס אליהן כראוי. מעבֵר לכך, חשוב גם להשוות בין נקודות המבט האלו, ולהתייחס ל"סבירות" – במשמעות של ה"התאמה" שלהן ל"מציאות".   מסתבר כי, לא פעם, נקודות המבט של הימין ושל השמאל יוצרות שני עולמות המתנהלים בצירים מקבילים. הם מצויים באותו מישור ואינם נפגשים.   כדי לאפשר לקוראים לגבש מסקנות משלהם, הדגשתי בעמודות של נקודת המבט של כל צד את העניינים השנויים במחלוקת (כחול). כמו כן, הבאתי בכל מקום נדרש עמודה המציגה את נקודות המחלוקת המתגלות ביניהן; זאת בהתאם לפרשנות של הפעילים (למרבה הצער, נבצר מאיתנו לקבל – באופן מסודר ומוסמך – את הגרסאות מנקודת המבט הנגדית. אם נקבל כאלו, נפרסמן בהתאם).   הבעיה מחריפה לאין שיעור כאשר ציבור מסוים, החשוף לגרסאות קונספירטיביות, אינו מוטרד עוד מהשאלה האם קביעה כלשהי היא אמיתית או שקרית. במקום זאת, מה שנראה לו חשוב הוא האם מסֵר כלשהו מתאים להשקפת עולמו. אם מסרים שונים שמקורם ב"הנדסת תודעה", "מידע מטעה" (דיסאינפורמציה"), "ידיעות כזב" (פייק ניוז), תעמולה, דמגוגיה, תיאוריות קונספירציה, ולעיתים גם שקרים בוטים. אם שקר והונאה תומכים בעמדת אותו ציבור, הוא נכון להיעתר להם ולהעמיד פנים שהדברים נכונים. מבחינה זאת, איננו חיים עוד בעולם שלאחר-האמת, אלא גם בעולם שלאחר-הבושה.   נקודות היישוב במוקד הדיון חוות זוהר חוות זוהר שוכנת ליד כביש יריחו-רמאללה, בתחילת העליות לכיוון רמאללה (על כביש 449).   חוות זוהר – מבט מהכביש (צילום טלסקופי: עידן ירון, 26.9.2024)   חוות זוהר – מבט נוסף (צילום טלסקופי: עידן ירון, 26.9.2024) הכפר ראס עין אל-עוג'א הכפר שוכן במרכזו של מחוז יריחו, 9.8 ק"מ מצפון לעיר יריחו. במזרח נמצא הכפר פאסיל, ומצפון אדמות הכפרים מאליכּ, ודיר ג'ריר.   על פי אתר כרם נבות, הקהילה במקום נוצרה בהוראת צה"ל, שרצה לרכז את הבדואים וקהילות הרועים החצי-נוודיות במקום אחד. זוהי הסיבה שהיישוב בנוי מכמה ריכוזים נפרדים, אשר בכל אחד מהם מתגוררת קבוצה נבדלת. הכפר הוא מקום מגוריה של קהילת הרועים הגדולה ביותר בגדה המערבית, ומונה כ-150 משפחות.   למרות זאת, ראס עין אל-עוג'א ממוקם בשטח C, וכמו כמעט כל הישובים הפלסטינים בתחום הזה, מעמדו מעולם לא הוסדר. זה מה שהופך אותו למטרה להתנכלויות של המתנחלים, המשתוקקים לגרש את הפלסטינים מהאזור, ובפרט את הבדואים שחיים שם לאורך כל השנה. הקהילה מונה כ-120 משפחות, וכאלף נפשות.   בשל חשיבות האזור כמקור מים, כבר ב-1970 הוקמה ממזרח למִפתח ואדי אל-עוג'א היאחזות נח"ל. שנים אחדות לאחר מכן אוזרחה ההיאחזות, והיום היא מוכּרת כהתנחלות ייט"ב.    השם נלקח מ"נחל ייט"ב" (ראשי תיבות: נחל יד יצחק טבנקין) – עִברוּת של השם הערבי "ואדי עוג'ה" (מערבית, "מתפתל"), שאורכו כ-24 ק"מ, ושנשפך אל נהר הירדן.   עין עוג'ה הוא מקור המים הגדול והחשוב ביותר ליישובים שמצפון ליריחו. הוא מוכר בעיקר בגלל אמת המים, הידועה כ"מגלשה".   ה"מגלשה" (צילום: עידן ירון, 26.9.2024) המעיין הוא אחד ממקורות המים האחרונים בגדה המערבית שעדיין פתוחים-חלקית בפני פלסטינים, ואחד האחרונים שמתנחלים טרם השתלטו עליו סופית. המים במעיין עוג'ה משמשים – על פי חלוקה היסטורית, שזכתה להכרת השלטונות הישראליים – גם לצורך השקיית העדרים של תושבי הכפרים ראס עין אל-עוג'א (ושל מערג'את). ב-1979 הוכרז המעיין וסביבתו כשמורת טבע.   פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" תיארו את המצב במקום (שלהי אוגוסט 2024): בכפר ראס עין אל-עוג'א, התושבים מעזים לאט-לאט לשוב ולצאת למרעה; אבל רק אם יש ליווי מגן של פעילי זכויות אדם. אלה גם מלווים את העדרים בסוף המרעה אל הנחל, כדי לשתות מים.   נחל עוג'ה ומימיו הם בתחומי אדמות פלסטיניות פרטיות. הבעלות ממוסמכת. המתנחלים, שמקיפים בקצב מהיר את הקהילה במאחזים (כל אחד מהם מורכּב בדרך כלל מאוהל, כלי רכב, מכלאה לצאן), לא מתרשמים ממסמכים. הם חמושים, הם מגובּים על ידי הצבא והמשטרה, והם משתלטים גם על המים, ומנסים למנוע מהרועים להגיע אל התעלה ואל ה"מגלשה" – להשקות את עדריהם, ולמלא מים בטנקרים. ה"מגלשה" – אזור בילוי פופולרי של משפחות פלסטיניות – הפכה למֵי מריבה. מתנחלים עם משפחותיהם מגרשים את הפלסטינים שמגיעים למקום, שהוא שטח פרטי פלסטיני.   המאחז ייט"ב הוקם כקיבוץ, ולרשותו הועמדו אדמות בסביבה. כ-6,000 דונם מאדמות הווקף באזור הכפר, שמשים את המתנחלים לגידולים חקלאיים שונים. בסוף שנות השמונים, הקיבוץ התפרק וננטש על ידי תושביו. בראשית שנות התשעים, ההתנחלות הוקמה מחדש, אבל הפעם כמושב שיתופי, שהתבסס על מהגרים מברית המועצות. גם בגלגולה החדש, החקלאות במקום לא הייתה מוצלחת.   אדמות ראס עין אל-עוג'א הן ברובן המוחלט בבעלות פרטית, חלקן בבעלות בני הקהילה (בדואים מכמה חמולות); רובן בבעלות משפחות פלסטיניות מהכפר עוג׳ה וממזרח ירושלים, בעלות מעמד חברתי גבוה – ביניהן משפחות דג'אני, חוסייני, נשאשיבי ועוד.   בעקבות ההתפתחויות בשטח, הוגבלו ביותר האדמות שהועמדו לרשות הכפר.   מפה מייצגת את מצב הקרקעות בכפר ראס עין אל-עוג'א – "מסתכלים לכיבוש בעיניים", פברואר 2025   הכפר מערג'את מצוי בדרום בקעת הירדן, מעבר לכביש שבערוץ שמתחתיו שוכנת חוות זוהר.   אירועים מוקדמים הכפר ראס עין אל-עוג'א לפי עדויות שהתפרסמו באתר "בצלם – מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים", בשלהי פברואר 2020, עשרות מתנחלים, שהגיעו ברכב וברגל, חלקם חמושים (בנשק חם, בסכינים, במקלות ובאלות), ירדו מהגבעות, ניסו לפזר את הכבשים שרעו ליד האוהלים, ופלשו לאוהל השייך לאחת המשפחות. באוהל שהו באותה העת חמשת ילדי המשפחה. תושבי הקהילה, שהיו בסביבה, הבחינו בנעשה ומיהרו לעזרתם. המתנחלים צעקו שהם מחפשים את צעירי הקהילה, שיסו את הכלבים בילדים ובתושבים שהתקבצו באוהל, כיתרו את כולם, איימו עליהם והפחידו אותם. מתנחל הכה בראשו, באמצעות קת רובהו, את אחד התושבים. רק לקראת סוף האירוע, לאחר כשעתיים, הגיעו למקום חיילים ששהו כל אותה העת בסביבה, והורו למתנחלים להתרחק.   בתחילת אפריל 2024 הגיעו שלושה מתנחלים, לפחות אחד מהם חמוש, אל הכפר, הסתובבו בין אוהלי התושבים, הציתו שני צריפי מגורים לא-מאוכלסים בבעלות משפחה שלא נכחה במקום, ריססו מגן דוד על צריף נוסף, ועזבו את המקום. תושבי הקהילה הזעיקו את המשטרה, שגבתה עדויות מהתושבים.   הכפר מערג'את   שלהי יולי 2023 בשבת, 29 ביולי, בסביבות 16:00, הגיע לכפר זוהר סבח , כשהוא מלווה בחיילים. הוא הסתובב במבני הקהילה, ונכנס לאוהלי מגורים ולמכלאות הצאן, בתואנה שנגנב ממנו צאן. חיילות שהגיעו למקום צרחו על תושבים, שניסו להרחיק את המתנחל מבתיהם ומכלאותיהם. לבסוף עזבו המתנחלים והחיילים את המקום. תיעוד "בצלם": https://youtu.be/7BmVlfB0vhA   שלהי נובמבר 2023 ≥ נקודת המבט של הימין נקודת המבט של השמאל ≤ הבדלי גרסאות זוהר סבח , בעל חווה חקלאית בבקעת הירדן, גויס למילואים עם פרוץ המלחמה, והשאיר את החווה בידי בני נוער מתנדבים . בדואים ממקבץ המאהלים הבלתי חוקי הסמוך, מערג'את, שהבחינו בהיעדרותו, גנבו עשרות ראשי צאן מהעדר . כאשר התגלתה הגניבה הוזעק בעל החווה למקום, יחד עם אזרחים נוספים וכוחות צבא ומשטרה. רק לאחר שעות ארוכות אותרו העיזים הגנובות בתוך אחד הבתים במאהל הבדואי הסמוך, כאשר לחלקן כבר נחתכו האוזניים באכזריות, כדי להסיר את עגילי הזיהוי שלהם, ולטשטש עקבות. עם הגעת הכוחות לבית שבו הוסתרו העיזים נמלטו הגנבים מהמקום, אבל במשטרה הודיעו לבעל החווה כי זהות הגנבים תושבי המאהל הבדואים ידועה , וכי הם ייעצרו במוקדם או במאוחר.   חיש מהר הוחלה מדיניות חדשה, מחמירה ודורסנית, וזו החלה לתת את אותותיה בשטח תוך ימים אחדים. הקורבן הראשון, שהוגש מנחה לאמריקנים, היה זוהר סבח , בעל חווה בבקעת הירדן. היה כאן אירוע קלסי של טרור חקלאי , שנגמר הפעם בתוצאות טובות למדי; אבל מתברר שבעיני יהודה פוקס [אלוף פיקוד המרכז בשעתו] האירוע הזה נכנס להגדרה של "טרור יהודי". כבר למוחרת בבוקר הודיעו בצה"ל לבעל החווה כי הוא מודח משירות מילואים. זמן קצר לאחר מכן הודיע המח"ט למתנחל זוהר סבח  כי נשקו האישי, וכן הנשק של אשתו, ששימש להגנת בחווה מפני המתקפות הערביות, מוחרם ב"הוראה מגבוה".   אירוע חמור התרחש בחווה הסמוכה ליישוב מבואות יריחו – חוות זוהר. זוהר סבח , בעל החווה, שגויס לשירות מילואים, גילה כי ערבים מהכפר הסמוך ניצלו את היעדרותו והצליחו לגנוב עשרות ראשי צאן מהעדר שנשאר בחווה. זוהר סבח  קפץ במהירות בחזרה לחווה, ויחד עם אזרחים נוספים וכוחות צבא ומשטרה איתר את העדר באחד הבתים בכפר הסמוך, אחרי שעות של חיפושים בהם התגודדו עשרות ערבים סביבם כדי לשבש את החיפושים. במשטרה הודיעו כי זהות הגנבים ידועה , והם ייעצרו בקרוב; אבל כל זה לא מנע מערביי הכפר וארגוני השמאל הקיצוני לפרסם כי "מתנחלים חמושים פלשו אל הכפר". הקמפיין עשה את שלו, וגורמים בצה"ל הודיעו למתנחל זוהר סבח  כי האלוף הורה להחרים את נשקו וכן את נשקה של אשתו. בארגון השמאל הקיצוני "מסתכלים לכיבוש בעיניים" בירכו על החרמת נשקו של זוהר סבח , ואמרו כי אלה "חדשות טובות". בארגון 'מסתכלים לכיבוש בעיניים' שנמנה על השמאל האנרכיסטי פועלים בשנים הארוכות נגד החוות החקלאיות באזור, ואף מייצרים פרובוקציות תכופות יחד עם ערביי הכפרים והמאהלים באזור .   הם יפרסמו שמתיישבים מסתובבים להם במאהלים ומטילים אֵימה על התושבים, הם יפרסמו על "אלימות מתיישבים". מה שהם לא יפרסמו זה את זה שהם יצרו פרובוקציה כדי לעזור לגנוב כבשים ו"המתיישבים האלימים" באו לחפש את מה שגנבו להם.   ארגון חוננו: האירוע במבואות יריחו היה ניסיון לינץ'  ברועה צאן יהודי [בן 17].   אלישע ירד: טרור חקלאי  במהלך השבת: זוהר סבח , בעליה של חווה חקלאית בבקעת הירדן שרעה את צאנו בבוקר יום השבת, נתקל בעשרות בדואים, שהגיעו לכיוונו והחלו לאיים ולהתגודד סביבו. הוא חזר אל החווה, אלא שאז גילה כי חסרות כבשים בעדר. יחד עם כוחות צבא ומשטרה פתח זוהר סבח  בסריקות והכבשים החסרות התגלו במאהל הבלתי חוקי הסמוך עוג'א אל-פוקא, אחד הגנבים נעצר. במהלך החיפושים יידו עשרות בדואים אבנים לעבר הכוחות שהגיבו בירי באוויר, כדי להרחיק את הפורעים. תושבי החווה מדווחים כי מתחילת האירוע נכחו בשטח פעילי שמאל קיצוני, חמושים במצלמות, שניסו להפריע לפעילות הכוחות, מה שמעלה את החשד כי מדובר בפעולה שתואמה מראש עם פעילי השמאל שנכחו במקום, כדי להפיק תמונות מגמתיות ומכפישות .   זוכרים את בעל החווה שגויס למילואים וגילה שבדואים גנבו את עדרו? אז לאחר הגניבה החליט האלוף בצורה בלתי נתפסת, ובניגוד לדעת המח"ט, להחרים את נשקו ולהדיח אותו משירות מילואים . מה הסיבה להחלטה התמוהה? ובכן, דרישה ישירה שהעבירו ארגוני שמאל קיצוני לפוקס ולגורמי ממשל אמריקנים, ביניהם הגנרל האמריקני מייק פנזל, שנמצא בארץ ומשמש בתפקיד המתאם הביטחוני בין ישראל לארצות הברית. כמה ימים לאחר החרמת הנשק בישר האנרכיסט גיא הירשפלד [בשעתו פעיל "מסתכלים לכיבוש בעיניים"], שמוביל מתחילת המלחמה את קמפיין "אלימות המתנחלים" בחשבון הפייסבוק שלו: "אנחנו מתחילים להרגיש את הלחץ האמריקני". את בעל החווה, שנשקו הוחרם, כינה הירשפלד "הטרוריסט ממערג'את", הכפר הבדואי הסמוך, וכתב בלעג: "אתם מוזמנים לשאול אותו היכן הנשק שלו. אנחנו נמשיך ונעדכן את חברינו בעולם על פשעי היהודים בפלסטין הכבושה עד שהם יבינו שצריך ללחוץ על הגז ועל ממשלת הדמים הזו". הערוץ הישיר שפתחו ארגוני השמאל הקיצוני מתחילת המלחמה עם הגנרל פנזל וגורמים אמריקניים אחרים נעשה אפקטיבי ומהיר עד כדי כך שקצינים במילואים ובעלי חוות ברחבי יהודה ושומרון סיפרו כי פעמים רבות פרק הזמן מהרגע שהגיעו פעילי שמאל קיצוני לזירת האירוע והודיעו כי יטפלו בעניין "מול הפיקוד הבכיר" – עד שהכוחות בשטח הספיקו לקבל הוראה ישירה מהאלוף פוקס לא עלה על עשר דקות. עיתון הארץ , הגר שיזף (1 בדצמבר 2023): מתנחל המשרת במילואים ירה לעבר פלסטינים בטענה שגנבו ממנו צאן":  זוהר סבח  הגיע עם מתנחלים נוספים לכפר פלסטיני סמוך, מערג'את, ירה באמצעות נשקו הצבאי (שקיבל במסגרת שירותו בהגנה המרחבית), ונכנס לבתים. האירוע דווח למשטרה, ובעקבותיו הושעה הוא הושעה מלחימה, ונשקו נלקח ממנו.   תושבת הכפר מערג'את סיפרה כי זוהר סבח   נכנס לכפר יחד עם עוד כ-20 מתנחלים . לדבריה, הקבוצה תקפה את תושבי הכפר, לקחה מהם טלפונים סלולריים וניסתה לגנוב מהם כבשים, תוך ירי בנשק . היא הוסיפה: "אחד מהם הכה את אבא שלי ואחותי באמצעות הרובה שלו, חשבנו שהוא עומד לירות עלינו ". המתנחלים לקחו כ-20 כבשים מהכפר, בטענה שהן נגנבו מהם.     הבהרת פעיל "מסתכלים לכיבוש בעיניים", דניאל דה מלאך: "במשטרה הודיעו כי 'זהות הגנבים ידועה', אבל ככל הידוע איש לא נעצר ואין שום עדות לגניבה . חשוב להבהיר שכל הטענות על גניבה מצד תושבי הכפר התבררו כעורבא פרח, או לפחות לא זכו לאישוש".   "לפי הגרסה שלפיה 'יחד עם אזרחים נוספים וכוחות צבא ומשטרה אותר העדר', הפשיטה על הכפר הייתה בהשתתפות אנשי משטרה. השתתפות אנשי משטרה לא מופיעה בגרסת התושבים, וגם לא בגרסת של צה"ל, ואף מוכחשת ".   "הודעת ארגון חוננו כי 'האירוע היה לינץ' ברועה צאן יהודי', סותרת את הגרסה שלפיה הגניבה התרחשה בזמן שבו זוהר סבח  היה בשירות מילואים.   גם "הגרסה של אלישע ירד, שלפיה ' זוהר סבח , בעליה של חווה חקלאית בבקעת הירדן, שרעה את צאנו בבוקר יום השבת, נתקל בעשרות בדואים, שהגיעו לכיוונו והחלו לאיים ולהתגודד סביבו', סותרת את הטענה שלפיה זוהר סבח  לא היה במאחז בזמן ה'גניבה' , וחזר מילואים כדי לטפל בבעיה".   [בעיתון ישראל היום  נכתב אמנם: ' זוהר סבח , בעל חווה חקלאית בבקעת הירדן, גויס למילואים עם פרוץ המלחמה והשאיר את החווה בידי בני נוער מתנדבים'"].         תמונה מתוך סרטון המתעד מתנחל מאיים על פלסטינים באמצעות נשקו האישי גורם ביטחוני: "צריך להבין שכל מי שלובש מדים וקיבל נשק מהצבא מייצג את מדינת ישראל ואת צה"ל. הנשק נועד להגן על היישוב או החווה מפני מחבלים, ולא כדי לפתור סכסוכים פליליים. לצערי, כמו באירועים קודמים, גם פה לא קראו לכוחות הביטחון לטפל באירוע, ולקחו את החוק לידיים".   "בצלם" – תיעוד "מתנחלים חמושים וחיילים נכנסים לכפר הפלסטיני מערג׳את, כאשר אחד מהם טוען נשק ומכה באמצעותו תושבים (צילום: תושבי הקהילה). "המתנחל מאיים בנשק, וצועק: 'איפה העיזים שלי?'" https://twitter.com/i/status/1730193449557573776   תחילת ינואר 2024   דיווח בדף ה-X של עיתון הארץ : זוהר סבח תועד מקים מחסום בלתי מאושר, כאשר הוא חמוש בנשק שקיבל מצה"ל. https://x.com/i/status/1742892545695240476   שלהי פברואר 2024   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד מתנחלים משתלטים על בית בכפר מערג'את, ומגרשים את המשפחה באיוּמי נשק ואלימות. אחד המתנחלים כיוון נשק לעבר פעיל שניסה לתעד. https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=442506548105240&rdid=4WF0HRa1ZgwFNxDM   תחילת מאי 2024   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד מזה שבועיים ברציפות שהעדר של זוהר סבח  נכנס לתוך הקהילה בכפר מערג׳את. זוהר סבח , או אחד מנעריו, מגיעים מהמאחז הלא חוקי שהקים, עם כלי רכב או עם העדר בלבד. העדר פולש לתחומי קהילת הרועים מערג'את. גם היום לא חרג ממנהגו. התקרבותו לבתי התושבים או לעדריהם מטרידה ומאיימת, לנוכח מקרי אלימות שאירעו בעבר. https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=1161674904829388&rdid=TSXi8a8S47dNSjK1   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד נערי מאחז בלתי חוקי (ככל הנראה מהמאחז המקומי של זוהר סבח ) נכנסים עם טרקטורון לתוך קהילת הרועים בכפר מערג׳את. https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=794501842616274&rdid=lDiW5VHAIGLY6y0Z   שלהי מאי 2024   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד שלושה מתנחלים רעולי פנים מגיעים בכלי רכב, עם צ׳קלקה, לתוך קהילת הרועים בכפר מערג'את. הם נכנסים לדיר, ומעמיסים-גונבים 20 עיזים. https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=773291738258232&rdid=vJT4HmfeWkuc2Ro7   22 ביוני 2024   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד עדר של המתנחל זוהר סבח  הגיע לשטח המרעה של ראס עין אל-עוג'א, בשבת קודש, והתקרב תוך הפחדה לעדרים הפלסטיניים. המתנחל הזעיק משטרה וצבא, טען שהותקף ושגנבו לו עיזים. כוחות הביטחון פלשו לכפר, הכריזו עליו כשטח צבאי סגור, עצרו פלסטינים ועיכבו פעילי זכויות אדם שבאו לתעד. https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=2462466883951989&rdid=Xwn8XdkHMQh1nFmy   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד של פעיל באירוע בראס עין אל-עוג'א "בערך ב-07:00 בבוקר הגיע המתנחל זוהר סבח מהמאחז שלו עם עדר, והתקרב אל עדרי הפלסטינים. הם התחילו מייד לברוח. החמור של אחד הרועים נשאר מאחור, קרוב לעדר של זוהר סבח , והם ביקשו מאיתנו ללכת להביא אותו. זוהר סבח  התקשר למשטרה או לצבא, ואמר שתקפו אותו, הכו אותו באלה, זרקו עליו אבנים וגנבו לו עיזים. הכל שקרים. הצבא הגיע מלווה על ידי גבריאל קאליש  [רבש"ץ מבואות יריחו, בוגר ישיבת ההסדר מעלה אפרים, שזכה ב"אות רבש"ץ מצטיין חטיבתי", בספטמבר 2023, בשל כך שהוא "תורם ומשקיע רבות בביטחון היישוב. מעורב ומחובר באופן תמידי להערכת המצב; מחובר לשטח ולאנשים, נעים הליכות ודרך ארץ, ופועל מתוך תחושת שליחות אמיתות ואהבת הארץ"]. החיילת דיברה עם זוהר סבח , אבל לא רצתה להקשיב לי. העדרים הפלסטיניים הסתלקו בחזרה לכפר, והעדר של זוהר סבח  המשיך להתקדם אל תוך הכפר. בינתיים הגיע לצד השני של הכפר קבוצה גדולה של מתנחלים, צבא ומשטרה. הכוחות דיברו עם זוהר סבח , עומר עתידיה  [בעל "עינות קדם – חווה חקלאית במדבר"], גבריאל קאליש , ועם מתנחלים נוספים. לנו לא נתנו להתקרב אליהם. דיברו אלינו באלימות מילולית. לקחו לנו תעודות זהות, והודיעו שאנחנו צריכים להגיע למשטרת בנימין כדי לתת עדות. לאחר מכן עצרו שלושה פלסטינים שאין להם שום קשר לאירוע, ובהמשך פלסטיני נוסף. כאשר הגענו לתחנה הודיעו לנו שאנחנו מעוכבים כי 'היינו מעורבים באירוע תקיפה'. לקחו את הטלפונים שלנו, ואסרו עלינו לדבר אחד עם השני. אחרי כשעה הודיעו לנו שאנחנו כבר לא מעוכבים; אבל צריכים להישאר כדי לתת עדות. בדרך, לפני שהגענו לתחנת המשטרה, חסם אותנו רכב שממנו ירד מתנחל רעול פנים, דיבר ערבית והתחזה לפלסטיני. להערכתי, כל האירוע היה מתוכנן. המהירות שבה צצו כל המתנחלים מעידה על כך. הגיעו מתנחלים שבדרך כלל לא רואים באזור, כמו עומר עתידיה . הצבא והמשטרה לגמרי איתם. אותנו הם לא סופרים ובטח שלא את הפלסטינים". https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=458483833468337&rdid=fQYOhfKwNXlzTANt   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד של פעיל "בהמשך לאירועי אתמול (22.6.2024) ב ראס עין אל-עוג'א, לאחר שהצליח לגנוב כבשים תחת ההגנה של אנשי הביטחון, ולהוסיפם לעדר העיזים שלו, חזר היום זוהר סבח  עם מתנחלים נוספים ועם כוחות הביטחון, להמשיך בביזת הכבשים. בסביבות 15.30 הגיעו, כמו אתמול, מתנחלים בחסות חייל וקצינה ל ראס עין אל-עוג'א. הם נכנסו לדיר אחרי דיר, בחפשם אחרי מה שהם כינו 'כבשים גנובות'. הקצינה דרשה מהפלסטינים להתרחק ולא להפריע באיתור הכבשים. שלושה מתנחלים נכנסו לדירים, בעוד החיילים אינם מתירים לאיש להתקרב. בחלוף כחצי שעה, כאשר חיפושיהם היו לשווא, הם פנו לחזור לדיר שבו החרימו או שדדו כבשים אמש. בנקודה הזו, המתח גבר, והתכנסו פלסטינים רבים – נשים, ילדים וגברים. העדרים, אחוזי הפחד, נמלטו מהגדרה לאחר שפלסטינים פתחו שער. ניסיונות ההרגעה של אבי המשפחה צלחו. המתנחלים נכנסו, ומצאו כבשה אחת שאוזנה רצועה בסימן צהוב. התעורר ויכוח ארוך ביחס לבעלות על הכבשה. אנשים התקבצו סביב, כולל הרבש"ץ החמוש. שני כלי רכב של המתנחלים הגיעו עד לשער הגדרה, ולשם הועמסה הכבשה. מתנחל השליך אבן על הפלסטינים הנקבצים, ואלה השיבו באבנים. הקצינה ירתה באוויר צרורות רבים, וחיילים נוספים הצטרפו בירי לא מבוקר באוויר של גז מדמיע. כתוצאה מכך נפגעו ילדים באמבולנס. יודגש שוב: באירוע לא נגנב צאן מהמתנחל זוהר. עדרו מורכב מעיזים, אבל גם אתמול וגם היום נלקחו (נשדדו) כבשים מהפלסטינים, בשיתוף פעולה הדוק עם הצבא". https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=483417644212151&rdid=DnrJgY7tDIIvVpYS   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד (דורון מיינרט) ״האירועים ביומיים האחרונים באזור ראס עין אל-עוג'א הם מיקרו-קוסמוס למפולת שכולנו נמצאים בה; אובדן מוחלט של שלטון חוק... הפעם הייתי מעורב ברוב האירוע אישית, וזוהי עדות מגוף ראשון, שמגובָּה בסרטונים ובעדויות נוספות של מי שהיו איתי. האירוע התחיל בשבת, בשעה 07:00. אני ושותפי היינו שם כבר מהלילה שלפני כן. הגענו לאזור המרעה שמדרום לכפר, ומייד ראינו ארבעה עדרים פלסטיניים שנעים במהירות חזרה לכיוון הכפר. מעבֵר לנחל ראינו את עדר העיזים של המתנחל זוהר סבח ... הפעם, זוהר סבח  רעה את העדר בעצמו, ולא אחד מנעריו. הפלסטינים ניגשו אלינו, וביקשו שנבוא איתם להביא חמור שנשאר ליד העדר של זוהר סבח . הלכנו איתם, והם לקחו את החמור, וחזרו לעדרים שלהם שהמשיכו ללכת במהירות בחזרה לכיוון הכפר, מאֵימת זוהר סבח . כאשר עברנו בקרבת העדר של זוהר סבח , שמענו אותו מתקשר למשטרה או לצבא, וטוען שהכו אותו במקל, זרקו עליו אבנים וגנבו לו עיזים. השיחה הזו היא ההתחלה של כל האירועים שלאחר מכן, והיא חד-משמעית שקר מוחלט. אנחנו היינו שם, ראינו מה מתרחש, צילמנו. איש לא נגע בו, ואין שום סיכוי שגנבו לו עיזים או שהעדרים התערבבו. מרחק המינימום בין העדרים היה 500 מטר לפחות, לאורך כל האירוע. זוהר סבח  עצמו נראה לאורך כל האירוע בריא, שלם ורגוע; פועל על פי תוכנית מתואמת עם שאר המתנחלים באזור, ולהערכתי גם עם גורמים בצבא ובמשטרה. מהשלב הזה היה ברור שמדובר באירוע גדול ומתוכנן של שוד צאן ושל הטלת אימה על הכפר; אירוע שמטרתו, בין השאר, להרתיע את התושבים המקומיים משיתוף פעולה איתנו, המתנדבים. תוך דקות מההודעה הגיע לאזור רכב צבאי, שהובל על ידי רכב אזרחי שנהוג על ידי גבריאל קאליש , רבש"ץ מבואות יריחו... זמן התגובה המהיר מעיד על כך שהדברים היו מתוכננים מראש. בדרך כלל לוקח לכוחות באזור להגיע לפחות חצי שעה – הייתי שם בעשרות אירועים. זוהר סבח ניגש לחיילת, וסיפר לה את הסיפור השקרי שלו. אני ניגשתי אליה ואמרתי שכל דבריו שקר, שהייתי שם יחד עם שותפי, ושיש לנו סרטונים שמוכיחים זאת, היא אמרה שלא יכול להיות ש זוהר סבח  משקר, וסגרה את החלון. כך נהגו החיילים, הקצינים והשוטרים האחרים שניסיתי לדבר איתם בשעתיים שלאחר מכן. גבריאל קאליש  המשיך אל תוך הכפר, ואנחנו נסענו אחריו. בכניסה לכפר, בחלקו הצפוני, כבר היו כעשרה כלי רכב של מתנחלים, וכוח צבאי נוסף. מהר מאוד הגיעה קצינה בדרגת סרן (כנראה המ"פ של הגזרה), ושתי ניידות משטרה עם שני שוטרים מוכּרים לנו – פקד ג"ח, ושוטר בשם א,. ב"צירוף מקרים אקראי", שניהם היו במשמרת באותה שבת, ושניהם שהו בקרבת מקום, כך שהתאפשר להם להגיע תוך רבע שעה. הניסיונות לדבר עם הקצינה זכו בתגובה דומה לניסיון לדבר עם החיילת שלה. כאשר ניסיתי לדבר עם השוטרים, הם לקחו ממני ומשותפי תעודת זהות, התנהגו אלינו בברוטליות מילולית, ומנעו מאיתנו למסור עדות למרות שחזרנו ואמרנו שאנחנו יודעים שמדובר בעלילה ובשקר. דרשו מאיתנו להישאר מרוחקים, ולא להתקרב לכוחות ולכניסה לכפר.   לשטח הגיעו גבריאל קאליש , זוהר סבח , ועוד רבים אחרים, שכוחות הביטחון משרתים אותם ומתרועעים איתם, שותים בצמא את דבריהם – הם אדוני הארץ.   בשלב הזה התחילו הכוחות את הביזה ואת הטרור בכפר. עצרו אנשים שאין להם שום קשר לאירוע, ונכנסו בשיטתיות לדיר אחרי דיר בחיפוש אחר הצאן הגנוב. כאשר ניסיתי ללכת אחריהם כדי לתעד. הודיעו לי שאני מעוכב. קצין נוסף, שרצה לתחקר אותי במקום, נבלם על ידי קצין המשטרה השוטר ג"ח הודיע לנו שאנחנו מעוכבים בחשד למעורבות באירוע תקיפה או לצורך מתן עדות או לצורך חקירה. בכל פעם, גרסה אחרת; אבל ברור שהמטרה הייתה פשוט להרחיק אותנו מהמקום. במשטרת בנימין, אליה נלקחנו, אמרו לנו שאנחנו מעוכבים כמעורבים באירוע תקיפה. לאחר כשעה הודיעו שאנחנו לא מעוכבים עוד, אלא רק עדים. נתנו עדות מלאה לחוקרת, ומסרנו את הסרטונים ואת התמונות. כמובן שאף אחד לא חיכה לבירור האמת. המעצרים השרירותיים והשוד והביזה של הכבשים המשיכו ללא כל הוכחה על כך שהיה בכלל אירוע חוץ מדבריו של זוהר סבח , שכמובן לא נדרש להציג כל סרטון או כל הוכחה לכך שפגעו בו או גנבו ממנו.   העברתי את הגרסה שלי גם לעיתונאי שכתב כתבה, אבל העורך שלו לא פרסם אותה. מי שכן פרסם היו עיתונים וקבוצות ווטסאפ של הימין, שמסרו כמובן את הגרסה השקרית של זוהר סבח  וחבורתו. באחד הפרסומים הואשמתי, בשמי, שאני יחד עם שותפי תקפנו את זוהר סבח . בינתיים הגיעו לשטח פעילים נוספים, שהמשיכו לתעד את האירוע ולנסות לדבר ללא הצלחה עם הקצינים בשטח ועם קצינים בכירים יותר, ללא הועיל. הכוחות סייעו למתנחלים לשדוד עיזים וכבשים (למרות שבעדר של זוהר היו רק עיזים), והמתנחלים העבירו אותם לחווה של זוהר. בסך הכל עצרו בין שלושה לשישה פלסטינים, ושדדו 12 עיזים וכבשים.   אתמול, ביום ראשון בשעות הצהרים, הגיע שוב זוהר סבח , עם עוד שלושה מתנחלים וכוח קטן של קצינה ושלושה חיילים, ונכנסו לכפר כדי 'לחפש כבשה גנובה'. הם עברו דיר אחר דיר. הפעם לא הגיעה איתם שוטרים. קצינת צה"ל חושבת שתפקידה בגזרה הוא לסייע למתנחלים להיכנס לכפר ולחפש כבשים גנובות לכאורה. בשלב מסוים נזרקו אבנים בין שני הצדדים, והכוחות ירו בפראות באוויר. החיילים יצאו, חזרו אחרי כשעה וירו עשרות מטולי גז מדמיע לעבר הכפר – זאת אחריו שהאירוע הסתיים, ללא קשר לפעילות מבצעית...   כל האירוע היה ללא ספק מתוכנן ומאורגן מראש על ידי המתנחלים כצעד נוסף להשגת את המטרה – גירוש הקהילות משם, כפי שגירשו כבר עשרות קהילות. באזור ראס עין אל-עוג'א – מערג'את המתנדבים הישראליים מפריעים, ולכן המטרה היא להרתיע את הפלסטינים משיתוף פעולה איתנו. הדברים נאמרו לנו במפורש על ידי המתנחלים: "אם לא הייתם פה, זה לא היה קורה". נכון, הם פשוט היו מסתלקים". https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=893622592780197&rdid=ccjuhdj3CIOybRyb   דורון מיינרט בביקור בבית הספר (צילום: עידן ירון, 27.9.2024) תחילת אוגוסט 2024 צילום מתוך הכפר מערג'את: הכביש המוליך לצומת טייבה. מתנחלים מ"חוות זוהר" מטילים טרור, ומכים פלסטיני המחכה בצד הדרך. תחילת ספטמבר 2024   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד בכפר מערג׳את נשמעו צרחות מאחד הבתים בקהילה. על פי עדות, שלושה מתנחלים הגיעו ועמדו ליד אחד הבתים. לאחר מכן נכנסו לחדר בחלקו האחורי, המשיכו משם לבית השכנים, וניסו לגנוב עדר. המתנחלים התיזו גז פלפל, ופגעו באישה וילד. אנשי הקהילה יצאו לשֵמע הצרחות וההמולה, ובכך מנעו את גניבת העדר. שלושת המתנחלים ברחו ברגע שהגיעו למקום פעילי זכויות אדם. זמן קצר לאחר מכן, מקהילה הקרובה ראס עין אל-עוג'א, הגיע דיווח על מתנחלים שפגעו וחתכו צינורות מים". https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=528931669502450&rdid=Q6ydXe "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד מתנחלים חמושים פולשים לקהילה בכפר מערג'את, מסתובבים בין הבתים ומייצרים פחד. מתנחל ספק נופל, ספק פוצע את עצמו. קריאות של פעילים למשטרה לבוא למקום להוציא את המתנחלים מהמקום נענות בפיהוק אדיש ומנומנם. כאשר הצבא בכל זאת מגיע, נעצרים שלושה פלסטינים. המתנחלים פולשים, ואת הפלסטינים עוצרים.   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד כדי לאפשר למתנחלים להתנכל ללא הפרעה לקהילה בכפר מערג'את, מוציא הצבא, בעזרתו הפעילה של רבש"ץ מבואות יריחו, גבריאל קאליש  (ובסבירות גבוהה, לפי פקודה שלו) צו שטח צבאי סגור לאזור שבו נמצא מתנחל עם עדרו. לאחר שהצבא הוציא את הפעילים מהאזור, נכנס מתנחל בדהירת רכב לתוך הקהילה.   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד הבוקר, הצבא רעול הפנים גם עיכב את פעילי זכויות האדם שנמצאים בכפר מערג'את, כדי לתעד את העוולות ולחצוץ בין הפלסטינים המותקפים לבין הפורצים הבריונים. עדר של עשרות עיזים, וכן כמה כלבים, הורעלו למוות הלילה בכפר מערג'את. דגימות נשלחו לבדיקה על ידי הפעילים במקום. לפני שהעדר הורעל נצפו מתנחלים באזור. https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=1239389120744034&rdid=avS3ZtJA1GyfPvWk   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד תוצאות הנתיחה של העיזים בכפר מערג'את מוכיחות שהעיזים מתו כתוצאה מאכילת חומר דישון או חומר הדברה רעיל. לא נמצא בקיבה מזון מסוים, שאפשר להוכיח בוודאות שהוא מקור הרעל, וייתכן שהרעל היה במים. ברור שאין באזור שדות מעובדים, כך שחומר הדישון או חומר ההדברה נאכל בדיר, ומן הסתם הוחדר באופן עוין. גם העובדה שהעיזים שהראו סימני מחלה והוזרק להן אטרופין ניצלו, מוכיחה כי הייתה כאן הרעלה.   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד בלילה שבין חמישי לשישי הורעלו בכפר מערג'את עשרות עיזים ומספר כלבים. הבוקר, יום ראשון, הפלישה היומית: מתנחל מהמאחז הקרוב של זוהר סבח  פולש עם עדר לתוך שטח פלסטיני פרטי. הצבא שהוזעק הלך דווקא למאחז של זוהר סבח . https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=1200651307991476&rdid=dz8dXFJbGMgIR8E4   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד שני פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים", ובמאי סרטי תעודה צרפתי, נעצרו בכפר מערג׳את. הבוקר פלש רועה מתנחל לתוך הקהילה בכפר מערג׳את. הוא תועד כאשר העדר שלו בתוך הקהילה, רועה על אדמה פרטית. הפעילים הזעיקו את הצבא, שהגיע ישירות למאחז של זוהר סבח  ממנו יצא המתנחל.   16 בספטמבר 2024   ≥ נקודת המבט של הימין נקודת המבט של השמאל≤ הבדלי גרסאות ערבים ביצעו לינץ'  ברועה צאן: "היינו כפסע מבנימין אחימאיר 2". הפורעים שהבחינו בבעל החווה נמלטו מהשטח והשאירו את הרועה מדמם. כוחות הצלה שהגיעו למקום העניקו לו טיפול רפואי בשטח, ופינו אותו לבית החולים . מאוחר יותר עצרו כוחות משטרה שניים מהחשודים בתקיפה .   רועה צאן יהודי, שיצא מחוות זוהר, הותקף על ידי פלסטינים באזור מבואות יריחו. לפי עדויות, התוקפים הגיעו מהמאחז הערבי מערג'את הסמוך. האירוע הסלים לכדי עימות נוסף בין אזרחים ישראלים לפלסטינים, שבמהלכו נפצעו כמה מעורבים משני הצדדים . זמן קצר לאחר מכן הגיעו כמה אזרחים ישראלים לנקודה אליה נמלטו והסתתרו החשודים שתקפו את האזרח הישראלי. במקום נוצר חיכוך, ובמהלכו נפצעו כמה פלסטינים. כוחות הצלה, שהגיעו למקום העניקו לנפגעים טיפול רפואי. הרועה פונה לבית חולים, עם חבלות בראשו . לא נמסרו פרטים על מצבם של הפצועים הפלשתינים. בהמשך היום, כוחות משטרה עצרו שני חשודים בקשר לתקיפה של הרועה .   העימות שפרץ בין פלסטינים ליהודים באזור מבואות יריחו החל כאשר פורעים ערבים תקפו רועה צאן יהודי , שרעה עם עדרו בתחום השיפוט של היישוב מבואות יריחו בבקעת הירדן. הפורעים הקיפו את הרועה, חטפו את מכשיר הפלאפון שלו, והכו אותו באלות. במהלך התקיפה הצליח הרועה ללחוץ על לחצן מצוקה ייעודי, שנרכש עבור הרועים, ולהזעיק למקום את בעל החווה וחבריו הרועים שחשו למקום יחד עם כוחות הביטחון באזור, והחלו לחפש אחר הפורעים שנמלטו למאהל הבדואי הסמוך. הפורעים, שהבחינו בבעל החווה, נמלטו מהשטח והשאירו את הרועה מדמם. כוחות הצלה שהגיעו למקום העניקו לו טיפול רפואי בשטח, ופינו אותו לבית החולים. מאוחר יותר עצרו כוחות משטרה שניים מהחשודים בתקיפה.   ארבעה פלסטינים תקפו רועה יהודי. הוא פונה לבית חולים, במצב בינוני. שניים מהתוקפים נעצרו. בשעה 09:42 התקבל במוקד הבקעה מגנום SOS מהמכשיר הלווייני של החווה. הועבר דיווח למוקד הבקעה ולבעל החווה. כוחות הגזרה הוקפצו, ונשלחו כוחות ביטחון ואמבולנס".   זוהר סבח : "הרועה התקשר אליי, ולא הצלחתי לשמוע דבר חוץ מצרחות ושאגות. הבנתי מייד שקורה משהו רע, ורגע לאחר מכן קיבלתי התראה ללחצן המצוקה, ששידר במקביל למוקד הביטחון".   איילת לאַש : " יהודים הותקפו היום על ידי תתי-אדם ערבו-נאצים , סמוך למבואות יריחו. התוקפים: מנהל בית ספר, ועוד מורה . איך זה ששקט פה?! איפה כל השמאלנים שהזדעזעו מאירועי ג'ית?! איפה כל המתן כהנות, שרצו לגנות ולבקר את הערביות עם זר פרחים?! יבואו לבקר גם את היהודים שנפצעו מלינץ' של הנאצים הערבים?!". ראו להלן. טענת "מסתכלים לכיבוש בעיניים": " לא ראינו כל עדויות רפואיות לפציעתו של הנער , למרות התמונה שהתפרסמה של פגיעה מאחור בראשו, שאין לנו מושג לגבי אמינותה".   פעיל "מסתכלים לכיבוש בעיניים" דניאל דה מלאך: "הטענה כי 'כוחות הצלה שהגיעו למקום העניקו [לרועה] טיפול רפואי בשטח, ופינו אותו לבית החולים' אינה נכונה. המותקף, שתמונתו טושטשה במקורות של הימין, לא פונה לבית החולים, אלא השתתף בהתקפה על הכפר, והוגש נגדו כתב אישום .   גם בהודעה של סון הר-מלך, היא כותבת שכוחות הביטחון 'מתנכלים' לרועה שהותקף. אם הרועה 'הובהל לבית חולים', איך ייתכן שכוחות הביטחון 'מתנכלים לו?'. הם עצרו אותו, כי הוא השתתף בהתקפה האלימה ".   תמונת 'הצעיר שנפגע' התפרסמה באופן שלא מאפשר זיהוי שלו  (זאת, בין השאר, מכיוון שהוא מתועד בתקיפה האלימה של בית הספר)".   "הטענה כי 'יהודים הותקפו', אינה נסמכת על עדויות מוכחות".   "האמירה כי 'האירוע הסלים לכדי עימות נוסף בין אזרחים ישראלים לפלסטינים, שבמהלכו נפצעו כמה מעורבים משני הצדדים' לא תואמת את המציאות. אף לא אחד מהם נפצע. רואים בסרטונים כי הם תוקפים באלות, גם את פעילי מסכלים לכיבוש בעיניים, וגם את הפלסטינים, וכי הפעילים לא הגיבו ".   "האמירה כי, 'מאוחר יותר, עצרו כוחות משטרה שניים מהחשודים בתקיפה', המתייחסת למורה ולמנהל בית הספר – שהפורעים נכנסו למשרדו חמושים בעלות לרעולי פנים, והכו אותו – חסרה, ואינה מציינת כי החשודים שוחררו אחרי יומיים, ללא אישום כלשהו , מה שמעיד שגרסת המתנחלים אינה מבוססת" [ראו להלן].     התייחסות לאחר מעשה – ח"כ מטעם עוצמה יהודית לימור סון-הר-מלך :   עיתונות ימין – תיעוד "הצעיר שנפגע" (פורסם בעיתונות הימין כ"צילום ללא מקור")   אירוע שיא: 16 בספטמבר 2024 – בית הספר בכפר מערג'את   שלט בית הספר (צילום: עידן ירון, 26.9.2024)   שלט תרומה – בית הספר (צילום: עידן ירון, 26.9.2024) בית הספר – מראה כללי (צילום: עידן ירון, 26.9.2024)   חדר מנהל בית הספר (צילום: עידן ירון, 26.9.2024)   דלת המנהל הפרוצה (צילום: עידן ירון, 26.9.2024)   ≥ נקודת המבט של הימין נקודת המבט של השמאל≤ אין גרסה מסודרת ומוסמכת. נערים תקפו שני פלסטינים בבית ספר בכפר מערג'את, לעיני התלמידים. התושבים דיווחו על התקרית לפעילי שמאל. הפעילים באו לשם, והוכו גם הם בידי המתנחלים, שהשתמשו באלות. לדברי הפעילים, המתנחלים טענו כי הם מחפשים תושב של הכפר שהיכה את חברם.   ארגון בינלאומי (WBP) אזכר את האירועים בבית הספר היסודי אל-קאבנה בכפר מערג'את. בניסוחו: ביום שני, בסביבות 09:47, נמסר כי שלוש מורות וכמה תלמידים נפצעו, יחד עם פעילה בריטית-פלסטינית. בית הספר מעסיק 30 מורים ומורות, המשרתים כ-100 תלמידים ותלמידות, ונתמך על ידי הארגון. הארגון קרא להגן על התלמידים בבית הספר ובסביבתו, מפני תקיפת המתנחלים; להסיר את כל ההגבלות המונעות חופש תנועה של בני אדם וסחורות בגדה המערבית; להבטיח שבתי ספר לעולם לא יהוו למטרה לפעילות צבאית או עוינת, ושהמורים והתלמידים לא יושפעו בדרכם לבית הספר מכל פעילות צבאית או עוינת; שתיערך חקירה וידווח על כל תקיפה על בתי ספר. לוח הזמנים של האירוע – נקודת המבט של פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים" 09:27 ע': "I hope the activists return to meet the settler now. He is near the house next to the school. After he made sure that you had left the village, he approached the residents' homes." 09:32: ד': "we were in Auja to pick up someone and go there mow". 09:40 ע': "Settlers attacked a man now in Marjat, near the school". [09:42: הודעה לכתב Ynet, אלישע בן קימון, על רועה שהוכה. 09:44 ער': "ד', אנא מהרו". 09:46 עו': "הם הגיעו". 09:49 מאיר בלייך מתחיל לצלם סרטון, בן 01:52 דקות. 10:07 ת': המתנחלים יצאו מהכפר מערג'את עכשיו. 11:01 ע': אני עם הבחורה הצעירה שהותקפה. קוראים לה ת', בת 25. היא מספרת שרעתה את הצאן ליד בית הספר. הגיע מתנחל אחד, ובא להכות אותה עם אלה; אבל היא תפסה את האלה עם היד. אחר כך הגיעו שלושה או ארבעה, והכו אותה ברגל, וביד ובכל חלקי הגוף (היא צולעת, והיד שלה רפויה, לא חושב שזה שבר, אבל לא מבין בזה). הצמידו אותה לרצפה, אחד מהם לחץ את המגף שלו על הלחי שלה, שהייתה על הקרקע כדי שלא תוכל לזוז, והשאר הרביצו לה עם אלות.   "בצלם" – תיעוד בבוקר יום שני, 16.9.2024, הגיעו מתנחלים מהמאחז "חוות זוהר" לבית בדרום קהילת אל-מערג'את, שבמחוז יריחו, במה שנראה כניסיון מכוון לייצר פרובוקציה, שתספק אמתלה לתקיפת תושבי הקהילה. לדברי המתנחלים, תושב הקהילה תקף אחד מהם ופצע אותו. בסביבות השעה 9:30 נמלטו שתי נשים מהבית לכיוון בית הספר, כאשר מתנחלים חמושים במקלות רודפים אחריהן. המתנחלים נכנסו לשטח בית הספר, צעקו על פעילים שנכחו במקום, תקפו אותם במקלות, ופצעו אחת מהם בזרועה. למשמע המהומה יצאו כמה תלמידים מהכיתות, ואחד המתנחלים הכה את התלמידה בת ה-13, והיא נמלטה אל מחוץ לשטח בית הספר. בשלב הזה נעלו המורים את דלתות הכיתות, והמתנחלים חבטו בהן ובחלונות, וניסו לפרוץ אותם. בינתיים הגיעו לבית הספר מתנחלים נוספים, חלקם רעולי פנים וחלקם חמושים במקלות. המתנחלים הצליחו לפרוץ את דלת חדרו של המנהל, שבו נכחו גם שתי מורות ותלמיד כיתה א'. המנהל הרים כיסא, כדי להתגונן, ואז תקפו אותו המתנחלים, הפילו אותו ארצה והכו אותו במקלות בכל חלקי גופו.   לאחר מכן, הם גררו אותו ברגליו אל החצר. הם תקפו גם את שתי המורות, הפכו את תכולת החדר, והשחיתו ציוד, בעוד התלמיד מסתתר בבכי מתחת לשולחן. לאחר מכן יצאו המתנחלים מהמשרד, וגררו את המנהל למכוניתם. כמה דקות לאחר מכן הגיעו לבית הספר חיילים ושוטרים, יחד עם מתנחל שדימם מראשו. הכוחות הרחיקו את המתנחלים התוקפים מהמקום, ואז ערכו בשטח בית הספר חיפוש אחר חשוד בתקיפת המתנחל מוקדם יותר באותו בוקר. לאחר מכן, הם הוציאו את מנהל בית הספר ממכונית המתנחלים, אזקו את ידיו, והכניסו אותו לג'יפ צבאי, שהתחיל לנסוע בשטח הקהילה. בדרכם נתקלו בתושב הקהילה שהתלונן על פלישת המתנחלים, ואז עצרו גם אותו. הם הושיבו אותו ואת מנהל בית הספר לצד הדרך, ולאחר זמן מה הכניסו את שניהם לג'יפ ולקחו אותם מהמקום. כעשר דקות לאחר שהג'יפ עזב את המקום הגיע לקהילה אמבולנס שפינה את הפצועים לבית החולים ביריחו.   מאוחר יותר באותו היום הגיעו חיילים לבית הספר והחרימו את מצלמות האבטחה שלו. לאחר האירוע עצרה המשטרה גם חמישה מתנחלים, שניים מהם קטינים. מנהל בית הספר נחקר, ואז אושפז בבית החולים הדסה תחת שמירה ושוחרר ב-19.9.24 יחד עם העצור השני מהקהילה. https://www.youtube.com/watch?v=KZ4EX1HZYVk (עותק של סרטון שצולם על ידי פעיל "מסתכלים לכיבוש בעיניים", מאיר בלייך)   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד (מאיר בלייך) בשעת בוקר הלכנו בצמוד לעדר, שהובל על ידי מתנחל שיצא מהמאחז של זוהר סבח . העדר נע תחילה בצמוד לבתים של מערג'את, הנושקים לכביש 449. אחר כך פנה לכיוון מבני היישוב ובית הספר, ושם חצצנו בינו לבין בתי התושבים. בחלוף דקות אחדות, כאשר העדר ורועו התרחקו ופנו לכיוון מבואות יריחו, נסענו לעוג'ה, אספנו את הסטודנטית הבריטית, ופנינו ל ראס עין אל-עוג'א. כאשר הגענו לשם הוזעקנו לכפר מערג'את. שם, ראינו מתנחלים אחדים רצים עם אלות לעבר בית הספר. גם אנו רצנו לשם, ובמתחם הפנימי ראינו נערות נמלטות בזעקות, ומתנחלים משתוללים, כשהם מצוידים באלות. הם תקפו אותנו. אחרים תפסו פלסטיני, השכיבוהו והכו אותו. למקום הגיעו כוחות צבא, וההשתוללות שככה.   דובר צה"ל: התקבל דיווח על אזרח ישראלי שהותקף על ידי כמה פלסטינים במרחב מבואות יריחו, וכתוצאה מכך נפצע בראשו. זמן קצר לאחר מכן הגיעו כמה אזרחים ישראלים לנקודה שאליה נמלטו והסתתרו החשודים שתקפו את האזרח הישראלי. במקום נוצר חיכוך, ובמהלכו נפצעו כמה פלסטינים. עם קבלת הדיווח, כוחות צה"ל ומשטרה קפצו לנקודה, טיפלו באירוע החיכוך ועצרו כמה פלסטינים בחשד לתקיפת מתנחלים.   מעצרים   ב-18 בספטמבר 2024 נמסר כי "הוארך מעצרם של שלושה חשודים נוספים בתקיפת הפלסטינים בכפר. בין העצורים זוהר סבח . הוא נכנס בעבר אל הכפר, וירה בו בנשקו הצבאי, שהוחרם לאחר מכן. שני החשודים האחרים הם קטינים. השלושה חשודים בתקיפה ממניע גזעני ובקשירת קשר לביצוע פשע. אתמול הוארך מעצרו של אחד חשוד נוסף בתקיפה, שבוצעה לפני יומיים".   אמצע ספטמבר 2024   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד שתי ילדות קטנות, שמכּירות כבר את השגרה של המתנחל המקומי, בורחות מפניו לתוך בית הספר. גבריאל קאליש  – רבש״ץ מבואות יריחו – בביקור המי יודע כמה בקהילה בכפר מערג׳את, מגיע לאזור בית הספר – אותו בית ספר שאך שלשום מתנחלים אלימים פרצו לתוכו והכו תלמידים, מורים ופעילים – ולא שיש לו מה לחפש שם. הוא לא מוזמן ולא רצוי. הוא פולש זר, שכל רצונו הוא לזרוע פחד ואימה, שעושה זאת במתק שפתיים וחיוך מזויף. https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=2319478571748626&rdid=YvhkMLAM1UrepxCF   "מסתכלים לכיבוש בעיניים" – תיעוד היישר מהמאחז של זוהר סבח  יוצא המתנחל לתוך הכפר מערג'את. הבוקר הוא תקף באלה את אחת הפעילות. https://www.facebook.com/watch/?mibextid=qi2Omg&v=550680334291467&rdid=UeqrITkrVLz8rWZs   19 בספטמבר 2024   שני פלסטינים נחשדו בעקבות האירוע, והופנו לבית המשפט הצבאי יהודה להערכת מעצרם; זאת למרות שהייתה אינדיקציה לכך "ששניהם היו מותקפים, ולא מבין התוקפים״.   העצורים הפלסטינים (חדשות מבזק לייב, 16.9.2024) (התמונות מופיעות בעיתונות הימין בציון "קרדיט חופשי")   החלטת בית המשפט הצבאי יהודה לגבי שחרור מנהל בית הספר והמורה (19 בספטמבר 2024) בית המשפט הצבאי יהודה – החלטה בעניין הארכת מעצר של החשודים היהודים "בית המשפט הצבאי יהודה" פרקליטות מחוז ירושלים הגישה כתבי אישום נגד חמישה מתנחלים, שניים מהם קטינים, בגין מעורבות בתקיפת פלסטינים ופעילי שמאל בבית ספר בכפר מערג'את. כתבי האישום, שהוגשו לבית המשפט המחוזי בירושלים, מייחסים לנאשמים עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, חטיפה, הסגת גבול ואיומים – כל אחד לפי חלקו. שלושת הבגירים הנאשמים הם זוהר סבח , בעל מאחז חווה סמוך, וכן מלכיאל שמולביץ ' ו נס גורליק . הפרקליטות מבקשת לעצור את כולם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. לפי כתב האישום, החמישה נכנסו לבית הספר עם אלות וגרזן, הכו ובעטו בכמה אנשים ששהו בבית הספר, בין היתר מנהל בית הספר, וגרמו לחלקם שברים בחלקי גופם. באותו הזמן שהו בבית הספר הפלסטיני המנהל, שתי מורות ותלמיד בגיל בית ספר יסודי. כאשר הבינו שהמתנחלים נכנסו לבית הספר החזיק המנהל את הדלת בחוזקה כדי שלא תפתח, והקטין הסתתר מתחת לשולחן המנהל.   בכתב האישום פורט כי הנאשמים שברו את ידה של אחת הפעילות וכן את צלעותיו של המנהל. הנאשם מלכיאל שמולביץ'  הכה את המנהל בעודו מחזיק גרזן בידו, והטיח את ראשו בדלת. בהמשך, לפי האישום, הם גררו את המנהל אל מחוץ לשטח בית הספר, הכניסו אותו לרכבם ונסעו איתו מרחק קצר עד להעברתו לידי כוחות הביטחון. לפי כתב האישום, החבורה הגיעה למקום לאחר שאחד הנאשמים הקטינים נפצע בראשו כשהושלכה לעברו אבן באזור בית הספר בכפר. אף שלמנהל לא היה קשר לאלימות הוא נעצר, וכעבור שלושה ימים הובא לדיון בבית המשפט הצבאי עופר ושוחרר.   עורך דינם של המתנחלים טען באחד מדיוני הארכות המעצר כי הנער שהעיד שהותקף הזעיק עזרה באמצעות טלפון חירום שחולק למתנחלים לאחר רצח הנער בנימין אחימאיר באפריל. עורך הדין טען כי בעקבות הקריאה הגיעו המתנחלים לבית הספר, ובהם זוהר סבח . בדיון שהתקיים ערב קודם לכן אמר נציג המשטרה כי שמולביץ' זוהה כמי שהכה אדם בתוך חדר המנהל בבית הספר ושהוא זוהה בסרטון עם גרזן. כך גם נכתב בכתב האישום. הוא שמר על זכות השתיקה כאשר נשאל על כך.   בשלהי ספטמבר 2024 נמסר באתר "מסתכלים לכיבוש בעיניים" כי ב-25 לספטמבר הגיעה לכפר מערג'את קבוצה של כ-11 מתנחלים, ביניהם אלחנן גרונר , ואיתו מי שנראים כבעלי תפקידים והשפעה. המארח היה לא אחר מאשר גבריאל קאליש , רבש"ץ מבואות יריחו.   רבש"ץ מבואות יריחו, גבריאל קאליש ("מסתכלים לכיבוש בעיניים", 8.10.2024) רבש"ץ מבואות יריחו, גבריאל קאליש, ועוזר ("מסתכלים לכיבוש בעיניים", 8.10.2024) זוהר סבח בשטח (תיעוד פעילי "מסתכלים לכיבוש בעיניים", 17 בדצמבר 2024)     תחילת ינואר 2025   זוהר סבח בועט בפעיל "מסתכלים לכיבוש בעיניים". תחילת פברואר 2025   "בצלם" – תיעוד  מסגד וטרקטור הוצתו בכפר מערג'את שבמרכז הגדה המערבית. בתיעוד שהפיץ ארגון "בצלם" נראים שניים מציתים את המבנה והטרקטור, ואחד מהם נשמע אומר לשני בעברית: "תדליק, תדליק". המשטרה מסרה כי פתחה בחקירה, וכי היא חוקרת חשד לפשע על רקע לאומני. https://x.com/i/status/1886074119453569029   אחרית דבר באמצע מרס 2025, פעילה ב"עמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון" מסרה (באתר "שיחה מקומית") כי "רק לפני כמה שבועות הודיע הממונה על הרכוש ביהודה ושומרון על כוונתו להקצות 2,400 דונם של שטחי מרעה באזור ראס עין אל-עוג'א – באותו מקום שבו נערך הפוגרום [שתואר בראש הדברים]... הקצאה רשמית של השטח לצורכי הרעייה של המתנחלים היא עליית מדרגה נוספת בשיתוף הפעולה המתקיים ממילא בין המדינה לבין המתנחלים בגירוש הקהילות הפלסטיניות... מדובר במסע מתמשך לריקון שטחי C מתושביהם הפלסטינים; זאת במטרה לאפשר את סיפוח הגדה תוך כליאת הפלסטינים חסרי הזכויות בשטחים קטנים ככל האפשר.

לקראת פורים, בנצי גופשטיין פרסם דברים מִשל הרב מאיר כהנא:   "שמעתי שיש יהודי, פרופ' אוריאל סימון , עם כיפה, ב'עוז ושלום', שלא אוהב את פורים, אלא שונא את החג הזה, כי הוא מסמל את הנקמה... אותו מניע, שמביא אותו להתנגד לסיפוח ה'שטחים' למדינת ישראל ובוודאי לתנועת כך, מביא אותו לא לקרוא קריאת מגילה".   בנצי גופשטיין מחופש בפורים (בפרסומים נכתב: צילום באדיבות המצולם, פברואר 2023)   נדרשות מילים אחדות לגבי פרופ' אוריאל סימון, ולגבי מה שהוא מייצג – כדי להציב את ניגודה המוחלט של המשנה הכהניסטית.   הזרם בציונות הדתית הדוגל בהבלגה הזרם בציונות הדתית הדוגל ב"ריסון מדיני" – בניגוד לזה הדוגל ב"משיחיות פוליטית" (ובהתאם ב"שבירת ההבלגה", כמו זה הכהניסטי) – טוען כי יש להבין את המציאות הפוליטית בזמננו בדרך של הבלגה וריסון רציונלי וחברתי אתי, וכי גישה זו של איפוק וריסון עולה בדיוק בקנה אחד עם דרישת ההלכה בהתפתחותה ההיסטורית.   נציגיו של הזרם הזה נוטים למתינות ולעידוד פשרה בכל הנוגע לפוליטיקה, למען הבנה עצמית יותר היסטורית מאשר מטה-היסטורית. את אלה אפשר למצוא בתנועת הקיבוץ הדתי , בתנועת עוז ושלום , בקרב חברי נתיבות שלום , וכן בתנועת עוז ושלום – נתיבות שלום  המתחדש.   נקודת המוצא השיטתית של התנועות האלו היא פירוש ההלכה כגורם אשר לכל אורך ההיסטוריה שִחרר את היהדות ממותר האקסטזה והאסכטיזם, מרומנטיות פוליטית, ומראייה טוטלית של זמן ומקום המובנים במיתוסים.   הציונים הדתיים האלה אינם בודדים בהתנגדותם לקווים המהותיים של הקיצוניות המדינית. הם מתנגדים לייחוס הקדושה השלמה לתופעות שהן היסטוריות מעיקרן ובנות שינוי כמו גבולות טריטוריאליים. הם מתנגדים לטשטוש החשיבה הרציונלית והביקורתית על ידי עודף רומנטיות מדינית ודרשות נמלצות. הם מתנגדים לנטילת חוויה מיסטית אישית – תהיה עשירה ומרוממת רוח ככל שתהיה – ולהעתקתה למישור של אירועים פוליטיים, כי דבר זה עלול להוביל למדיניות בלתי דמוקרטית וטוטליטרית, ולבלבול של כפייה עם חופש, אינדוקטרינציה עם חינוך, והתלקחות של רדיקליזם לאומני, חילוני ודתי כאחד, עם מדיניות לאומית דמוקרטית.   הקיבוץ הדתי משה אונא – שנחשב לאדריכל המרכזי של הגות הקיבוץ הדתי, היה הומניסט וסוציאליסט האמון על יסודות הדמוקרטיה – כתב (2013): "אנו מבינים שללאומיות שלנו יש גבולות מסוימים, ואין לה צורך לחרוג ממסגרתה. אנו מתנגדים ללאומיות תוקפנית. לפי דעתנו אין קיום לאומי שיאריך ימים על האדמה בהיותו מבוסס על דיכוי עמים אחרים אלא על פיתוח הכוחות הפנימיים". המפתח, לדעת אונא, הוא "הבלגה, איפוק והגבלת יצר האנוכיוּת".   לדברי אונא, "תחושת 'אתה בחרתנו' שתובן כהזמנה להתנשאות, ולא כהטלת חובות עלולה להפוך את הלאומיות ללאומנות. אנא קבע נחרצות שאין במחויבויות הדתיות משום היתר להתעלם מן המחויבויות המוסריות".   אונא האמין כי "ההתייחסות המוסרית ההומנית איננה באה מתוך שיקולי טובת הזולת בלבד, אלא היא קודם כל דרישה כלפי עצמנו: היה מוסרי והוגן, לטובת עצמך, לטוהר המידות שלך בלי קשר לרמת זולתך... מה שמעניין אותי הוא הפרצוף היהודי שלנו, ולא פרצופם של הגויים".   אונא עמד בראש סיעה בעלת אוריינטציה שמאלית, שצידדה בהתנתקות מתנועת "המזרחי". לימים התפתחה מתוכה סיעת "למפנה", שהטביעה חותם עמוק על "הפועל המזרחי" ועל המפלגה העתידית – "המפד"ל".   יעקב דרורי – איש חינוך ציוני-דתי, מזכ"ל בני עקיבא, ממייסדי תנועת הקיבוץ הדתי ואבי ישיבות ההסדר – כתב (1945): "בשעת המאורעות חונכנו להבלגה מתוך טעמים מוסריים-יהודיים. היום מחנכים אותנו להוות כוח, לשנוא, להיות קנאים. האין סכנה צפונה בחינוך הזה? האם לא יביא דבר זה עימו כי נחנך דור אכזרי, דור בעל השקפות לאומיות קיצוניות. אנו שואלים: האם זה מוסרי, האם זה מתאים להשקפת עולמנו היהודי? האם לא נודפת מההשקפה הזו, שברוחה מחנכים את הנוער בארץ, ריח של 'כוחי ועצם ידי עשו את החייל הזה'?   יש שאינם רואים דרך אחרת להגשמת הציונות אלא בשפיכת דמים... הציונות הכריעה על דרך של יצירה ובניין. יש להמשיך לחנך בדרך הזו את הנוער. עליו לראות את הנשק כאמצעי שייאלץ להשתמש בו רק בזמן הכרח; אבל אין לראותו אחד האמצעים החשובים להשגת מטרותינו הציוניות... תפקידו של הנוער הדתי לשמש דוגמה ולהשפיע שכך יקום הדור היהודי הבא. מלחמה ברוח ה' ובעזרת ה', 'והיה מחנך קדוש'".   תנועת עוז ושלום כבר בראשית שנות השבעים, הוגים ופעילים כמו אביעזר רביצקי  ו אריאל רוזן-צבי הביעו דאגה במכתב שהפנו לראשי המפלגה באשר ל"היסחפותה המתמדת של המפד"ל מן הקו המתון והשקול, שאפיין אותה, לכיוון הקשחת עמדותיהם המדיניות – עקב איומים, לחצים ומפגנים קולניים".   התנועה נוסדה בחוג הרעיוני של האורתודוקסים המודרנים, שביקשו לקדם ציונות דתית מתונה. התנועה עסקה בעיקר בניסיון להצדיק עמדה פוליטית "יונית", מבחינה דתית. היא ייצגה את "האליטות הישנות" של הציונות הדתית, בייחוד אלו שבאו מחוגי האקדמיה וראו עצמם שומרים על ערכיה לנוכח האליטה החדשה של אנשי "גוש אמונים" שינקו מהאווירה ומהאידאולוגיה של ישיבת מרכז הרב. היא התגבשה כעמותה מייסודם של משה אונא , צבי ירון , מרדכי ברויאר , יוסף ולק , ישעיהו ליבמן , אריאל רוזן-צבי , אוריאל סימון  ו אביעזר רביצקי .   תנועת עוז לשלום  פרסמה מודעה בעיתון ידיעות אחרונות  (פברואר 1974), וזו לשונה: "בציבור מתחזק והולך הרושם כאילו כל בעלי השקפה דתית-לאומית נוקטים קו קיצוני בשאלות חוץ וביטחון. מן הדין, אפוא, שאנשים דתיים החולקים על קו זה ירימו את קולם. אנו קוראים לכל המזדהים עם תוכן מודעה זו לתת לנו את ידם: (א) אין אנו מקבלים את הטענה שמתורת ישראל מתחייב קו פעולה מדיני השולל פשרה טריטוריאלית; (ב) אנו בעד חופש פעולה ומרחב תמרון לממשלת ישראל בשאלת גבולות השלום והביטחון של המדינה, ונגד הכרזות קיצוניות הכובלות את ידיה מראש והפוגעות בסיכויי ההידברות להשגת הסדרי שלום עם כל אחת ממדינות האזור; (ג) אנו בעד הקמתה של ממשלה בעלת כוח הכרעה והחלטה, שתוכל למצות את האפשרויות להשגת הסדרי שלום; (ד) אנו מודאגים לנוכח היסחפותה המתמדת של המפד"ל מן הקו המתון והשקול שאפיין אותה מאז היווסדה, לכיוון הקשחת עמדותיה המדיניות"..   מרדכי ברויאר טען כי "גם בימי 'אתחלתא דגאולה' עולם כמנהגו נוהג. עלינו לטפח בליבנו את המודעוּת לעידן המשיחי, ועם זה לשמור על ההלכה לבל תעוות מתוך מגמתיות".   אוריאל סימון  – בנו של  פרופ' עקיבא ארנסט סימון , ממייסדי ברית שלום , לימים פרופסור למקרא באוניברסיטת בר-אילן, ממייסדי תנועת נתיבות שלום  ומחשובי הוגי הדעות המתונים בציונות הדתית – היה קול נוסף אשר יצא בתוקף נגד העמדות המשיחיות והמלחמתיות שרווחו בציבור בעקבות מבצע סיני.   פרופ' אוריאל סימון מעביר שיעור (אפריל 2011) – על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים   אביעזר רביצקי הכריז: באנו לתהות על דחיקת הקץ ושכרון החושים, ולהתריע כנגד אלה המבקשים לקרב את מלחמת גוג ומגוג בכל מחיר".   באמצע 1980 התפרסה מודעה בעיתון הצהר  בכותרת "עת לעמוד בפרץ", מטעם מובילי התנועה: "הציונות הדתית מובלת למבוי סתום: התנחלות המביאה בהכרה להפקעת קרקעות ול'יד חזקה'; שלמות הארץ במחיר שלילת חירויות היסוד של הזולת; קיצוניוּת לאומנית המערערת את אושיות החוק והצדק; משיחיוּת המסכנת את ביטחונו ושלמותו של עם ישראל. הגיעה השעה לחזור ולהיאבק על דמות היהדות ומדינת ישראל למען: ציונות בונה ומתחדשת המוכנה להכיר גם בזכויות הזולת, תוך שמירה על פשרה הוגנת ומציאותית בין יהודים וערבים תוך שמירה מלאה על ביטחון ישראל; יהדות המכבדת כל אדם שנברא בצלם. לעת כזאת אסור להמשיך ולשתוק".   תנועת נתיבות שלום התנועה הוקמה ב-1982 – בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, אירועי סברה ושתילה והדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית – ונרשמה כעמותה ב-1983. בין מקימיה הבולטים: אביעזר רביצקי , אריאל רוזן-צבי , אוריאל סימון , ג'רלד קרומר , משה הלברטל .   התנועה דמתה לקודמתה במטרותיה ובשימת הדגש על המאבק לשלום מנקודת ראות דתית, תוך הצערת הפרופיל החברתי של מקימיה. התנועה ניסתה שלא להיות מזוהה אוטומטית עם ה"שמאל". היא הפגינה נוכחות תקשורתית ערה יותר מהקבוצה הוותיקה, וניהלה מאבקים ציבוריים אחדים.   הפועל היוצא מהנחות היסוד האלו הוא מדיניות האיפוק וההבלגה, המֵגנה את הקיצוניות כמנוגדת לרוח היהדות האמיתית. תנועת עוז ושלום  – הן לאור העקרונות שפרסמה, הן בדברי חבריה המנהיגים – תמכה בוויתורים טריטוריאליים ומדיניים ומתנגדת לקנאות ולקיצוניות . כאן הרגש היה בקני מידה אתיים, יותר מאשר מיליטנטיים, לאור האמונה ששלטון כפוי מתמשך על מיעוטים אתניים או דתיים, כמו האוכלוסייה הערבית של ארץ ישראל, יכול רק להשחית את יסודותיה הדמוקרטיים והאתיים של החברה היהודית.   בסופו של דבר, עמדותיה נטו יותר ויותר לעבר השמאל, מגמה שהביאה בסופו של דבר לאיחוד עם עוז ושלום  (ראו להלן).   עוז ושלום – נתיבות שלום צמיחתו של גוש אמונים, הסכמי השלום עם מצרים וההתנגדות למלחמת לבנון בישרו את צמיחתן, ולאחר מכן את איחודן, של תנועות השלום הדתיות בדמות עוז ושלום – נתיבות שלום (1998). התנועה המשותפת היוותה תגובת נגד לסחף המשיחי בציונות הדתית.   מעבֵר להבדלים והדקויות ביניהן, בכול התנועות הללו נשמע קול דתי-מוסרי המסתייג מאתוס צבאי כוחני. חבריהן זיהו את שורשי האתוס הזה בתפיסה המשיחית הרדיקלית של הרב צבי יהודה קוק ותלמידיו [ובמשתמע גם של הרב מאיר כהנא], שאימצו אתוס המקדש את האקטיביזם המיליטנטי. חברי התנועות ביקשו לעסוק בעיקר בהשלכות המעשיות והמוסריות של התפיסה התאולוגית של התקופה. הם חתרו להחזיר את הציונות הדתית אל ערכיה החברתיים והרוחניים הישנים: סובלנות ופתיחות, יחס חיובי למדע ולתרבות החילונית, ראייה מקפת של בעיות החברה הישראלית וצרכיה ומתינות פוליטית.   התנועה חידשה את פעילותה ב-2015 באמצעות העמותה הקיימת, עוז ושלום . חברי הנהלתה: צבי מאז"ה , אלי רבל , גילי זיוון , לאה שקדיאל . התפיסה הציונית‑הדתית של התנועה " רואה בתקומתנו הלאומית בארץ-ישראל אתגר מוסרי ורוחני, ומאמינה שתורת ישראל יכולה לשמש מצע לבניית חברה מוסרית וצודקת, החותרת לשלום והמכבדת כל אדם שנברא בצלם". ראשי התנועה גורסים כי " עלינו לחתור ליצירת מציאות מדינית של שלום עם שכנינו, המבוסס על כבוד הדדי ושיתוף פעולה... רק הסכם שלום צודק, המקובל על שני העמים, יבטיח את ביטחוננו לטווח רחוק". לדעתם, "בתנאים של היום אין החתירה לשלום ולצדק יכולה לעלות בקנה אחד עם השמירה על שלמות הארץ, שהינה יסוד מרכזי בתודעתנו ובהשקפתנו, ולכן אין מנוס מהכרעה גורלית בין הערכים הללו".   התנועה גרסה כי "עם כל הכאב הכרוך בכך, עלינו להסכים לחלוקת הארץ בינינו ובין העם הפלסטיני. הוויתור אינו פרי של חולשה אלא הכרעה אמיצה – 'ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום'". הם סבורים כי "מדינה יהודית נדרשת להקפיד על כבודו של כל אדם – יהודי וערבי כאחד – שכן 'חביב אדם שנברא בצלם'... עינינו רואות כיצד השליטה הממושכת רבת-השנים על העם הפלסטיני מעוותת את דמותנו היהודית ואת ערכינו הדמוקרטיים, מערערת את שלטון החוק, מקהה את רגישותנו המוסרית, ומעודדת מגמות כוחניות – בעיקר בקרב הנוער.   המטרות הרשמיות של התנועה: לאחד יהודים שומרי מצוות המאמינים שהגשמת הציונות הדתית בימינו מחייבת בראש ובראשונה שמירה על דמותה המוסרית של החברה בישראל; לתמוך במאבק למען חברה דמוקרטית החותרת לשלום עם העם הפלסטיני תוך כיבוד זכויותיו האזרחיות והלאומיות; להשיב לחברה הישראלית, הדתית והחילונית, את האמונה בתורת חיים שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".   תנועת מימד בעקבות האינתיפאדה הפלסטינית של סוף שנות השמונים, הסכמי אוסלו ורצח רבין, הלכה ונבנתה חזית דתית לשלום שכיוונה עצמה למישור פוליטי ממוסד יותר – בדמותה של תנועת מימד .   התנועה כללה, באורח מובהק יותר, נוסף על הקבוצות הליברליות הדתיות המוזכרות, אגפים מתונים ואישים במפד"ל ובתנועת ההתיישבות בשטחים. התנועה בליטה את ערך השלום אף במחיר של פשרה טריטוריאלית כואבת.   מפלגת מימד  (מדינה יהודית, מדינה דמוקרטית) הוקמה ב-1988 על ידי הרב יהודה עמיטל . עם הקמתה פנו אוריאל סימון  ו אביעזר רביצקי  במכתב לכל חבריהם בציבור הציוני‑הדתי: "לאורך שנים ארוכות נאבקנו, יחד עם חברים רבים, נגד עיוותו ושיבושו של סולם הערכים של הציונות הדתית. התרענו נגד הזיהוי הכוזב של תורה ומצוות עם קיצוניות לאומנית ועם מדיניות של 'אף שעל', וביקשנו להציב את תורת החיים, את סולם כבוד ישראל וכבוד האדם, בראש סולם העדיפויות היהודי. לאחרונה קמה מפלגה פוליטית חדשה, מימד, שחרתה על דגלה חלק ניכר מן המטרות שלמענן נאבקנו. במישור הפוליטי, מימד קוראת להעמיד את החתירה לשלום כעיקרון המדריך של המדינה הישראלית, תוך נכונות ל"פשרות כואבות" ול'הכרעות קשות', והיא תובעת רגישות מוסרית גם בעת מאבק באויב. במישור החברתי, היא קוראת ל'עיצוב החברה לאור ערכיה החברתיים המרכזיים של היהדות: חסד, משפט וצדקה'. היא מעמידה את הדאגה לחולה ולחלש כמשימות ראשונות במעלה של מפלגה דתית. מימד תתמוך בקואליציה להגשמתן של מטרות פוליטיות וחברתיות אלו. מימד גם חותרת לשיתוף נשים בגופים ציבוריים ובמוסדות דתיים, לאינטגרציה בחינוך ולשוויון החובות והזכויות של כל סוגי בתי הספר. אנו מאמינים כי הצלחתה של מימד תפתח פתח תקווה לשיקום רוחה של הציונות הדתית, להחדרתם של רבים מרעיונותינו בקרב הציבור הרחב וגם תמנע תופעות חוזרות ונשנות של חילול שם שמיים ברבים. לאור זאת החלטנו לתמוך במפלגה זו ולקרוא לחברינו לדעה להצביע בעבורה ולסייע להצלחתה".   תנועת מימד הציבה בראשה את הרב יהודה עמיטל  – ראש ישיבת "הר עציון". בבחירות לכנסת, שנערכו ב-1988, לא עברה התנועה הזו את אחוז החסימה (למרות שנהנתה מקולם של 16 אלף מצביעים, והייתה קרובה אליו), ולא התמודדה עוד באופן עצמאי. ב-1999 התמודדה בבחירות בפעם השנייה, כחלק מרשימת "ישראל אחת", בראשות מפלגת העבודה. נציגה, הרב מיכאל מלכיאור היה לחבר הכנסת הראשון מטעמה. לאחר הבחירות לכנסת החמש-עשרה, הרב מלכיאור מונה לשר לענייני חברה ותפוצות, והמשיך לכהן בכנסת עד הכנסת השמונה-עשרה; אז רצה מימד לכנסת ברשימה משותפת עם "התנועה הירוקה", אבל לא עברה את אחוז החסימה". מוקדש לבתי, ד"ר מעיין רווה , שמחקרה בתחום מדע הדתות מתמקד בתיאולוגיה נוצרית בהקשר של הסכסוך הישראלי–פלסטיני, ובמתח בין הדתי לבין הפוליטי. מעיין פעילה בכמה ארגונים ועמותות בין-דתיות.

"החוק להסדרת חוות בודדים", שאושר סופית בכנסת ישראל (אמצע מרס 2025), עוסק להלכה בעניין שמירת קרקעות בנגב ובגליל , ובעניין מניעת הטרור החקלאי ; למעשה, הוא נועד לעניין שדידת קרקעות ביהודה ושומרון , שמתבצעת בין השאר באמצעות טרור יהודי .   החוק נועד לקדם לכאורה אינטרסים המגולמים ב"חקלאות"; למעשה – אינטרסים המשוקעים ב"כיסופי גאולה" – הן ירושת הארץ  (התיישבות), הן הורשתה (רש"י: "הורשתם" = "גירשתם").   הקמתן של עשרות "חוות רועים" הפכה לאסטרטגיה מרכזית של המתנחלים ביו"ש. באמצעות רעיית צאן ובקר, אלה דוחקים קהילות רועים פלסטיניות מאדמותיהן. מזכ"ל תנועת אמנה, זאב (זמביש) חבֵר, הצהיר בשלהי פברואר 2021 כי החוות הן כלי יעיל הרבה יותר לתפיסת שטח  מאשר התנחלויות, שכן הן חולשות על דונמים רבים יותר. לדברי חבֵר... חווה אחת עושה שמירת קרקע באלפי דונמים ".   כדי להשיג את היעד הזה, מקדמי החוק מבקשים לחזק בתודעה הציבורית את חשיבות ה"רועים" – אשר "עומדים בחזית הציונות המעשית"; ובעיקר את חשיבות ה"מרעה" – אשר משמש כלי מרכזי ב"שמירה על הקרקע" (וכלל הנראה, גם כלי אפקטיבי ביותר ב"גזלתה").   תכולת החוק עשויה להתברר במהרה כנזילה, ו"לזלוג" למרחבי יו"ש. בתיאולוגיה המשיחית של "הבית היהודי" – בגרסתו של בצלאל סמוטריץ', וברוחם של הוגי גוש אמונים – האדמה הקדושה נתפסת כבת זוגו המרחבית של העידן המשיחי, והמדינה היהודית הופכת גם היא לאובייקט מקודש, לביטוי פוליטי של תכלית אלוהית.   כדי להחיש את הגאולה, השר סמוטריץ' הכין תוכנית "מֵגה-דרמטית", שתגרור צעדים "המֵשנים את ה-DNA של המערכת" ביו"ש. בכלל זה, הוא פועל נמרצות להכשרת החוות החקלאיות, או חוות הרועים – הן בצעדים מנהליים, והן בצעדים תחיקתיים.   אם נתייחס לדברי השרים של "הבית היהודי" – ללא התיחום המרחבי, של הנגב והגליל, שנועד לשמש כטכניקת שכנוע של "רגל בדלת" (השרה סטרוק בקרני שומרון: "מה שיש לנו עכשיו זה רק רגל בדלת, אל מול הפוטנציאל של המקום הזה. אנחנו בעז"ה נדאג שהפוטנציאל הזה ימומש במלואו") – הדברים יתבררו היטב:   שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הכריז כי "התיישבות והחזקת החוות... זו שליחות ציונית מהמעלה הראשונה, וחוות הבודדים הן חוד החנית במאבק על שמירת אדמות המדינה. ההצבעה על חוק הסדרת החוות... היא צעד משמעותי לחיזוק ההתיישבות בכל מרחבי ארצנו ".   שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, אורית סטרוק, אמרה: "החוק נותן מענה... לשמירה על הקרקע ולחיזוק ההתיישבות היהודית ... בהיבט הערכי, החוק... מציב מחדש את ערך ההתיישבות והציונות בשורה הקדמית של ערכי המדינה ".   מבחינת מובילי "הבית היהודי", "ערכי ההתיישבות והציונות", הם, בראש ובראשונה, היאחזות ביהודה ושומרון, ולאחרונה גם בחבל עזה. הנגב והגליל מיועדים לשמש מקפצה בלבד, כדי להשיג את המטרה ה"נעלה" הזאת. חווה חקלאית בבקעת הירדן (צילום: עידן ירון, 27.9.2024) * התפרסם, בנוסח מקוצר, באתר "חדר מלחמה", 13.3.2025.

מניעים להתיישבות בעיר יריחו מניעים שונים הביאו את החברים לשאוף להתיישב מחדש בעיר יריחו. אלה כללו: סיבה דתית: יריחו היא המפתח לגאולת ישראל; סיבה היסטורית: יריחו נודעה כעיר עברית בתקופת התנ"ך והמשנה, וגם אחר כך, עד המאה השמינית, באופן רצוף, ובתקופות שונות נוספות. גדולי ונביאי ישראל ישבו בה; סיבה ביטחונית: יריחו נחשבה כבר מימי קדם ל"מנעולה של ארץ ישראל (תנחומא בהעלותך), והיא מהווה עד היום צומת דרכים מרכזית, וסמוכה לגבול המזרחי של המדינה; סיבה מדינית: יש להתיישב ביריחו כדי למנוע את ביצועה של תוכנית אלון, ובפרט את הסכנה הקרובה לטענתם המתיישבים שתקרא בשל מסירת אזור יריחו לירדן; יריחו נחשבה כבר בימי קדם למקום מגורים פורה ומבוקש. "כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה... כְּגַן-יְהוָה" (בראשית י"ג, י'), "דושנה של יריחו", לפי חז"ל. ועד היום היא נווה מדבר שופע מים ומרובה צמחייה.   בתזכיר שהגישו אנשי גרעין יריחו לממשלה (חנוכה תשל"ה – דצמבר 1974) נכתב: "עברה ההיסטורי, מיקומה הגיאוגרפי, ייחודה העירוני באזור וקרבתה לירושלים מקנים לה חשיבות יתר – ביטחונית וכלכלית כאחד... לממש את זכות העם היהודי לישיבה בכל הערים אשר ישב בהן עמנו בכלל, והערים אשר ישבו בהן גדולי ונביאי ישראל בפרט. ידוע מאז ומעולם שיריחו היא המפתח לגאולת ישראל".   היערכות, הקמת הגרעין וניסיונות התיישבות (1977-1973) בסוף 1973 נעשה ניסיון להקים "ישיבה מתנחלת" ביריחו, על ידי אנשי הרב מאיר כהנא. הרב קרא לתלמידיו להתנחל ביריחו מסיבה מדינית: "השלמת חלק ניכר של קו הגנה חדש מערבית ליריחו מבהירה שישראל וירדן הסכימו לנסיגה ראשונית. מבחינה רוחנית, הרב ראה את ההתיישבות ביריחו כהמשך דרכם של הנביאים אליהו ואלישע, שפעלו באזור יריחו. הרעיון הזה נרמז בשמה של הישיבה שרצו תלמידיו להקים ביריחו: "אדרת אליהו". באופן סמלי, ההתיישבות הייתה אמורה להיות הרמת אדרתו של אליהו שנפלה עם עלייתו השמיימה, והמשכת דרכו.   בתחילת יוני 1974 התקיים כנס יסוד לישיבה המתנחלת או להתנחלות הישיבתית ביריחו, שהוקמה על ידי הרבנים אריה יוליוס ומנחם כרמל. התוכנית הייתה להתחיל בהקמת ישיבה בבית הכנסת העתיק "שלום על ישראל" ביריחו, בראשות הרב ריינמן, ובהמשך להתחיל גם בהתיישבות משפחות. ימים ספורים לאחר מכן שלחו אנשי הקבוצה מכתב לראש הממשלה, יצחק, רבין ולשרים ישראל גלילי ושמעון פרס, ובו ביקשו את עזרת הממשלה בהקמת ישיבה מתנחלת ביריחו. מעט אחרי שליחת המכתב פורסמה מודעה הקוראת להצטרף לישיבה.   הרב כהנא חשב להסוות את הישיבה ביריחו כ"המכון ליחסי אנוש על שם הגברת אלברטה וד"ר מרטין לותר קינג", כדי למנוע את פינויה; אבל התוכנית הזו לא יצאה לפועל. שמעון רחמים –שנחשב לאורך השנים כאיש אמונו של הרב מאיר כהנא – היה מרכֵּז ההתארגנות להקמת הישיבה, והוא שימש גם כאיש קשר עם אנשי גוש אמונים.   חודשיים לאחר מכן התקיים כנס יסוד לגרעין זה, בהשתתפות 30 מחבריו ובנוכחות הרב משה לוינגר, ממייסדי גוש אמונים ומועצת ישע, וממנהיגיה הראשונים. שבועות ספורים לאחר הכנס כתב הרב מאיר כהנא: "לא הצלחתי לגייס מספיק תלמידים לישיבה ביריחו (אני מציע להעביר את הכסף שנאסף לשם כך למתנחלים של חנן פורת)". רבים מאנשי הרב כהנא הצטרפו גם הם לגרעין יריחו של גוש אמונים.   בספטמבר 1974 התקיים במשרד גוש אמונים מפגש בהשתתפות נציגי שתי הקבוצות, קבוצת הישיבה המתנחלת וגרעין גוש אמונים. לאחר המפגש הזה אוחדו השתיים לגרעין אחד. רעיון הקמת ישיבה בשם "אדרת אליהו" הפך להיות חלק ממטרות הגרעין המשותף. מזכיר הגרעין היה שמעון רחמים, ואחר כך היו חברי המזכירות: שמואל פרומר, הרב אריה יוליוס ואיש הלח"י והסופר עזרא יכין ("אלנקם"). בחודשים הבאים הצטרפו רבים, חילונים ודתיים, ואנשי הרב מאיר כהנא הפכו למיעוט בגרעין.   גרעין יריחו הפך לגדול ולפעיל שבין גרעיני גוש אמונים. הגרעין נרשם באופן רשמי כאגודה שבה היו כ-100 חברים. פעילות הגרעין הייתה: אספות, שבתות גיבוש, סיורים ליריחו, וניסיונות התיישבות ביריחו.   מעט לאחר מכן הכינו אנשי גרעין יריחו מכתב, שנשלח לאישים שונים, ביניהם ראש הממשלה. נאמר בו: "אלה האנשים, וזו התוכנית. נכבדי, זה למעלה משנתיים מבקשים יהודים להתיישב בארץ ישראל; כך בפשטות, להתיישב בארץ. זה למעלה משנתיים מונעת מהם הממשלה – ממשלת ישראל – מעשות זאת. מצאנו לנכון להביא בפניך את רשימת האנשים הרוצים להתיישב, ואת תוכניתם להתיישבות. ראה בעצמך ושפוט. בברכה מזכירות גרעין יריחו". למכתב צורפו שני עמודים, ובהם רשימת חברי הגרעין. ברשימה הופיעו שמות 30 משפחות ו-47 רווקים ורווקות. כמה מהשמות ברשימה היו של אנשים ידועי שם, שהובאו כדי לפארה – כמו פרופ' יוסף בן שלמה וחברת הלח"י ג'ולי טורנברג (שנולדה בבולגריה, ולאחר פרוץ מאורעות 1939-1938 התגייסה לפלוגות בית"ר, בראש פינה. שם גויסה לאצ"ל, סיימה קורס מ"כים, ושימשה מדריכה בנשק. היא נעצרה במרס 1942 במעצר מנהלי, ושחררה רק ביוני 1946, גם זאת לחודש בלבד, שכן בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד שוב נעצרה ונשלחה לבית לחם. משם הועברה ללטרון, השתחררה כעבור חודש וחצי, ושבה לפעילות מחתרתית. לאחר קום המדינה עלתה בדרך בורמה, בתעודה מזויפת, לירושלים הנצורה, והשתתפה בניסיון לשחרור העיר העתיקה). כמה מחברי הגרעין היו בחורים חרדים, שלא הזדהו בשמם האמיתי מחשש לתגובת הסביבה החרדית. חברי הגרעין היו רובם דתיים ומיעוטם חילונים. רק פחות מרבע מהמופיעים ברשימה הגיעו אחר כך להתגורר במצפה יריחו.   לבסוף הודיע חנן פורת לשר גלילי כי הגרעין יהיה מוכן לקבל ב"לחץ כבד" של התנועה, פתרון ליישובו הזמני במלון קליה או ביישוב שיוקם עבורו מעל המצוקים בצומת יריחו. על פי דברי ותיקי הגרעין, נעשו שישה או שמונה ניסיונות לעלייה על הקרקע ביריחו.   במוצאי שמחת תורה תשל"ה, אוקטובר 1974, נערך "מבצע הקפות" של גוש אמונים. מאות פעילים יצאו להקים היאחזויות בכמה מקומות ביהודה ושומרון. רובם יצאו לכיוון יריחו. הם עקפו רגלית את מחסומי צה"ל, או ניסו להגיע רגלית דרך ואדי קלט ובדרכים נוספות. כמה מהם הצליחו להגיע אל מערב יריחו, וקבוצה גדולה הגיעה קרוב לקצהו של ואדי קלט, שם נחסמה על ידי צה"ל. הפינוי נמשך ימים אחדים. קבוצות נוספות המשיכו לצאת לאזור במשך כשבוע. עשרות נעצרו על ידי המשטרה. חלק מחברי הגרעין הגיעו ביום שישי, סמוך לשבת, למתחם הווילות הנטושות שיועדו למגורי קצינים ירדנים ממזרח ליריחו, שהו בו כל השבת, ופונו במוצאי שבת.   בסוף פברואר 1975, חברי הגרעין הוציאו לאור חוברת המתארת את ההיסטוריה של יריחו כעיר עברית, ואת האפשרויות השונות הקיימות להתיישבות באזור יריחו. החוברת נכתבה ברובּה על ידי גדי קופל, ממייסדי היישוב מצפה יריחו.   ביולי 1976, למעלה ממאה מחברי גרעין יריחו ניסו להגיע ליריחו. התוכנית הייתה לשהות במקום יומיים, להקים התיישבות סמלית, ולבצע פעולות שונות: הפעלת ישיבה במקום וסיור לקומראן; כל זאת כמחאה על מניעת ההתיישבות במקום. הם נתקלו במחסומים, והצליחו להגיע עד סמוך להר קרנטל. הם הביאו איתם ציוד רב, אבל פונו אחרי שעות אחדות.   במוצאי ראשון של סוכות תשל"ח, ספטמבר 1977, גרעין יריחו יצא לדרכו לאחר צאת החג כחלק ממבצע 11 הגרעינים של גוש אמונים. בשיירה היה אוטובוס מלא בחברי גרעין ותומכים, ועוד כמה מכוניות פרטיות. היעד היה אזור אדמות מדינה ממערב ליריחו, לא רחוק מבניין הממשל הצבאי. לאחר טלטולים רבים, הם נעצרו על ידי המשטרה.   סיפור על הרב מאיר כהנא והקמת הגרעין (1977) "בשנת תשל"ז נסענו עם הרב לכנס שנערך בעיר צפת. כאשר חלפנו בדרכנו על פני יריחו, סטה לפתע הרכב בשל תקר. כאשר יצאנו מהרכב נתגלה לעינינו מראה מרהיב של העיר יריחו והתבסמנו מריחה הקסום. הרב אמר לנו כי במקום הזה עלה אליהו הנביא השמיימה, ולבּוּשתנו עדיין אין לנו פה יישוב יהודי. 'מחר אי"ה אנחנו מקימים יישוב', הוסיף ואמר.   תיקנו את התקר והמשכנו בדרכנו, ודבריו של הרב נשכח מליבנו. למחרת בבוקר, הגיע הרב למשרד ושאלנו 'נו, הכל כבר מוכן?'. לא ידענו למָה הרב הכווין. והרב אמר: 'מה קרה לכם? אנחנו מקימים יישוב ביריחו'.   הרב החל בהכנות וקיבל את ברכתו הנלהבת של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל להקמת ישיבה ויישוב במקום בשם 'אדרת אליהו'. ברם, לבושתנו, ממשלת ישראל מאז ועד היום לא אישרה ליהודים להתיישב ביריחו, אבל גרעין יריחו שהרב הקים, ייסד את היישוב מצפה יריחו , המונה כיום למעלה ממאתיים משפחות כן ירבו".   מכתב לראש הממשלה מנחם בגין (יולי 1978) – הרב מאיר כהנא "ראש הממשלה הנכבד... כל זה בנוסף להוראתך לעצור הקמת התנחלויות; למעצר של חברי 'גרעין יריחו' בסוכות שעבר, לאחר שניסו להתנחל שם; להצעת אוטונומיה לערביי יהודה ושומרון; להצעה לוותר על כל סיני; להצעת אזרחות לערביי יהודה ושומרון; לשקר של קבוצה שתלך לשילה במסווה של ארכיאולוגים (כדי שהעולם לא ידע שמקימים שם יישוב)... לפני שאתה הורס את החיים שלך, שבנית במשך שישים שנים גדולות, ולפני שאתה גורר את ישראל לתוך אסון, אני מבקש ממך לחשוב, לחשוב היטב, ולחזור למה שהיית פעם. ודע שגם אם מנחם בגין לא יהיה מנחם בגין – מאיר כהנא יהיה מאיר כהנא. באהבת ישראל, מאיר כהנא".   מחאה נגד כניסת פעילי ימין לעיר (נובמבר 2010) עשרות מתושבי המושבים והקיבוצים בבקעת הירדן הפגינו סמוך ליריחו, במחאה על כניסתם של פעילי ימין לעיר, שנמצאה בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית. פעילי הימין נכנסו לאזור יריחו ללא אישור. שמונה מהם נעצרו על ידי כוחות הביטחון, אבל חלק הצליחו להתחמק ולא להיעצר. קיבוצניק מקיבוץ אלמוג אמר: "אנחנו לא מוכנים שאנשים שלא גרים באזור הזה ייכנסו למקומות פה, יחריבו את מערכות היחסים עם השכנים, וישאירו אותנו עם אדמה חרוכה... הם מציתים את האווירה. יש לנו שלום עם הפלסטינים כאן. שכל מחרחרי המלחמה למיניהם יחזרו הביתה".   מחאתם של תושבי האזור הגיעה על רקע פעילותו של גרעין יריחו, במטרה לעודד את החזרת ההתיישבות היהודית בעיר. הפעילים עסקו בהסברה, וכן בכניסות לא מאושרות לבית הכנסת העתיק בנערן. לטענת הפעילים, על פי הסכמי אוסלו מותר להם לשהות במקום.   פעילי הימין התכוונו לשהות בשבת במקום, אבל המשטרה והצבא נערכו בכוחות גדולים וביום שישי עצרו 19 בני אדם. במקום זאת, ערכו הפעילים את השבת בנקודה סמוכה, ועם צאתה החלו לנסות שוב להיכנס לעיר.   מאיר ברטלר מ"גרעין הערים העבריות" ששותף בארגון פעילי הימין, אמר כי "עקב התנכלות המשטרה, החלטנו שלכל שבת יש מוצאי שבת, ולכן קיימנו סעודת מלווה מלכה בתוך יריחו. הפעולות ימשכו ככל שיידרש. בכל זמן ובכל עת". בתגובה לטענות מתיישבי הבקעה אמר ברטלר כי "העיר יריחו שייכת לעם ישראל מדורי דורות. אנחנו נמשיך לפעול לחידוש ההיאחזות היהודית במקום. אנחנו בטוחים כי רוב חלקי הציבור הישראלי תומך בנו במאבקנו לחידוש הנוכחות במקומות ההיסטוריים האלה, כמו יריחו ושכם, שמהווים סמל האומה ועדות ניצחת לזכותנו על הארץ".   פתיחת ישיבה בבית הכנסת העתיק בנערן (נובמבר 2014) לראשונה מאז נטישת העיר יריחו בהסכמי אוסלו הוקמה ישיבה חדשה במקום. ביום שישי, בשעות הבוקר, נכנסו תלמידי הישיבה בפעם הראשונה לבית הכנסת העתיק בנערן [יישוב יהודי בתקופת המשנה והתלמוד; ב-1971 הוקם במקום – כעשרה קילומטרים צפונית לעיר יריחו, סמוך לפתחו של ואדי עוג'ה – יישוב שנודע לימים בשם ייט"ב: התנחלות ומושב שיתופי, הנקראת על שם יד יצחק טבנקין, שהיה מנהיג מפלגת אחדות העבודה בשנות הארבעים של המאה העשרים]. התלמידים קיימו במקום לימוד מתוך פרק ב' בספר יהושע, העוסק בכיבוש יריחו, ומתחיל בפסוק: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ-בִּן-נוּן מִן-הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם-אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים, חֶרֶשׁ לֵאמֹר, לְכוּ רְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְאֶת-יְרִיחוֹ".   בישיבה ציינו כי בית הכנסת [ששרידיו התגלו בנערן ב-1918, בהפצצת התל בימי מלחמת העולם הראשונה, ובחפירות שנעשו בו ב-1921 נחשפה רצפת הפסיפס המעוטרת בציורים ובסמלים עבריים] מוזנח ומופקר, ובכל יום שעובר ללא שיפוץ גגו וללא שמתבצעות פעולות נוספות לשימור הפסיפס, נגרמים במקום נזקים בלתי הפיכים לבית הכנסת ולהיסטוריה היהודית במקום".   קטע פסיפס, בית הכנסת העתיק בנערן, אישור: "קריאטיב קומונס" (צילום: ד"ר אבישי טייכר, אוקטובר 2011)   מצפה יריחו – עדות של משה ניימן (אוגוסט 2016)   האתר בהקמתו, אישור: "קריאטיב קומונס" (צילום: גד פנחס קופל, אוקטובר 1977)   ניימן, מחסידי הרב מאיר הכהנא, סיפר: "על הרעיון להקים יישוב יהודי ביריחו שמעתי לראשונה מפי הרב. עד אז, מלבד ניסיון ההתיישבות בחברון, הקימו, או ניסו להקים, התנחלויות במקומות מבודדים, על הגבעות. יישובים ערביים לא נכללו בתוכניות הללו. הרב כהנא חשב כי הערים הערביות, כמו שכם ויריחו, צריכות אף הן לשמש יעדים לפעילות ההתנחלות, וכי יש לגייס מאמצים וכוחות ולנסות להתיישב בהן. דעותיו לא נשארו 'באוויר'. היו מי ששמעו אותן והשתכנעו. אנחנו. התארגנו אפוא, אני וחברים מתנועת כך, ותכננו להקים ביריחו ישיבה. אפילו שם הענקנו לה בדמיוננו: 'אדרת אליהו'. בשם הזה ראינו סמל לתפקידנו: כשם שאליהו עלה בסערה השמיימה, והשאיר את אדרתו לאלישע, ממשיכו. כך ראינו עצמנו מתגייסים להיות מחדשי-ממשיכי ההתיישבות היהודית ביריחו. היעד שסימַנּו לעצמנו היה בית הכנסת העתיק שלום על ישראל. אספנו מפה ומשם מיטות ומזרנים; ספרים, כיסאות ושולחנות ליקטו אחרים בשבילנו. וניסינו. פעם. ועוד פעם, אך כל ניסיונותינו הסתיימו בפינוי.   לאחר זמן מה, הקים גוש אמונים את גרעין יריחו. התאחדנו, שתי הקבוצות, והחלטנו לנסות להתיישב ביריחו בכוחות מחודשים. בשפך של ואדי קלט שבאזור העיר יריחו, על פני שטח שגודלו כ-700 דונם, השתרעו אדמות מדינה. לאחר ה'מהפך' התגבשה בממשלה הסכמה, אמנם חלקית, לאפשר הקמת יישוב על האדמות הללו. בשלהי חודש אלול תשל"ז [ספטמבר 1977], עלינו למקום בהרכב רחב, בתגבורת ניכרת של כוחות ובתקווה חדשה בלב. התברר שבכל אלה לא היה די, שכן ב'חלונות הגבוהים' העניינים היו מורכבים יותר משחשבנו. עזר ויצמן, שכיהן אז בתפקיד שר הביטחון, התנגד בתוקף לצעדנו, והפינוי-גירוש לא איחר לבוא. חלק מאיתנו הועברו למחנה חנן, בסיס צבאי ליד יריחו, וחלקנו מצא את עצמו מובל למגרש הרוסים. לאחר זמן קצר, כאשר שחררו אותנו, גמלה בליבנו החלטה: 'הפעם איננו חוזרים הביתה'. הגענו למישור אדומים, יישוב שכבר היה קיים כשנתיים והפכנו להיות 'הבן המאומץ שלו'. התיישבנו באוהלים ובמבנה שקיבלנו מקיבוץ חפץ חיים. לקראת חג הסוכות, הסבנו את המבנה לסוכה. הספקנו לשבת בה ביום הראשון של החג, ובהגיע חול המועד פנה אלינו אורי בר-און, עוזרו של אריק שרון, שר החקלאות דאז, והציע לנו להתיישב בטיבק ריש, מקום שגרעין מעלה אדומים הקהילתי כבר עמל על תכנית הבנייה שלו ואפילו הסכמה ממשלתית להתיישבות כבר הושגה. 'תעלו ותתרשמו', הוא הציע.   עלינו והתרשמנו: מדבר. עצים – אין. מים – אין. ומה יש? שממה! ומה יהא על חלומנו להתיישב בתוך יריחו, העיר ההיסטורית, שנחלי מים, עיינות ותהומות, יוצאים בבקעה שסביבה? נדרשנו לקבל החלטה מהירה. מהיום למחר. היו שאמרו: 'או יריחו, או שחוזרים הביתה', וכנגדם עמדו אחרים ואמרו: 'בואו ונקים את מה שאפשר. מוטב הזמני מאשר לא כלום. נקים ונמתין. ברגע שתיתן הממשלה את האישור לגור ביריחו – מייד נקום ונעבור'. אלה בכֹה ואלה בכֹה ולכלל תמימות דעים לא הגיעו. הסכימו אפוא... שלא להסכים. וכל אלה שבחרו בפתרון הזמני – מאז ועד היום, זה כ-40 שנה, יושבים בטיבק ריש, צופים על יריחו ממרחקים.   להקמת הגרעין הראשוני חברו משפחות אחדות וכ-30 בחורים ובחורות, חלקם דתיים, חלקם חילונים, ובלב כולם השאיפה – להקים יישוב משותף. אלא ששאיפה לחוד ומציאות לחוד. למן הימים הראשונים אי אפשר היה שלא להבחין במתח בין הקבוצות. ה'גדוילים', הרב לוינגר וחנן פורת, לא חסכו מאמצים. חדשים לבקרים – באו אלינו לביקורים, ניסו לגשר וליישר את ההדורים בין הקבוצות. אמנם המאמצים הרבים לא הניבו את הפרי המיוחל, ובכל זאת, הביאו תועלת: עוצמת הדציבלים שאפיינה את ישיבות החברים, ירדה במידה ניכרת, אבל תוכנן לא השתנה, והצעד היה בלתי נמנע: ב-1980 הפך הפילוג לעובדה, ואם כי תוצאתו הייתה שהדתיים נשארו כאן והחילונים עברו והקימו, סמוך ליריחו ממש, את היישוב ורד יריחו, חשוב להבהיר שבבסיס המתח שהביא לפילוג לא עמד הנושא הדתי. רוב החילונים היו אנשי כפיים, שחלמו על עיבוד אדמה ועל שטחי חקלאות מוריקים. לעומתם, רובנו, חברי הקבוצה הדתיים, היינו עירונים, חלקנו בוגרי ישיבות, ובחלומותינו לא כיכבו שתילים, מעדרים ומערכות השקיה. רובנו עבדנו במקצועות חופשיים, הוראה ואחרים. המודל של יישוב קהילתי מצא חן בעינינו. פנינו אפוא, קבוצה-קבוצה לדרכה ולהגשמת חלומותיה. בוורד יריחו נשתלו דקלים ועצי פרי לרוב, ואצלנו – קם יישוב קהילתי, שהצבע הירוק לא נעדר ממנו, אם כי אפיין אותו פחות משאפיין את היישוב השכן. הפיצול לא הותיר משקעים מרים בלב איש. נשארנו חברים טובים, ועד היום נשמרים הקשרים החמים בין תושבי שני היישובים.   תחבורה ציבורית מסודרת לא הייתה בחודשים הראשונים ולרבים מאיתנו לא היו מכוניות משלהם. בכל זאת, לצאת מהיישוב – לעיתים צריך. מה עושים? מהיישוב צעדנו ברגל עד הכביש הראשי, ושם עצרנו מונית ערבית או עלינו על אוטובוס ערבי, והמשכנו דרכנו לירושלים בנסיעה. הדרך אל הכביש ארוכה היא ורבה. בחורף, עת פקדו אותנו שיטפונות, בוססנו בבוץ עד הברכיים, ובקיץ עשינו דרכנו בשביל, חשופים לקרניה היוקדות של השמש הקופחת על ראשינו. התחבורה הערבית שהסתייענו בשירותיה מהכביש אל העיר, נתפסה כפתרון ראוי ובטוח. יחסם של הנוסעים הערבים אלינו היה יחס מכבד. קרה לא פעם שעלינו לאוטובוס מלא נוסעים, והנה קם אחד הצעירים שבחבורה ופינה לאחת הנשים ה'מתנחלות' מקום לשבת. בהיעדר כפרים ערביים בסביבה, לא חווינו בעיות ביטחון, אבל בעיות אחרות – חווינו גם חווינו. כבר בימים הראשונים, הבחנו שאפיק הפרנסה שהבדואים שגרו בסביבה התמקצעו בו, היה – גזל. השארנו כביסה תלויה על החבל לייבוש? מצאנו את החבלים 'פנויים'; כיסא או שולחן עמדו בחוץ? בדרך פלאית, נוצקו כוחות ברגליהם והוליכו אותם ליעד לא ידוע; אופניים? גלגליהם נשאום ולא נודע לאן. החלטנו שעלינו ללמד אותם לקח. נבהיר להם, כבר מההתחלה: איתנו – להתעסק? לא כדאי. לא נדרשו שיעורים רבים. שיעור או שניים – והמסר נקלט: 'מהיהודים, המשוגעים האלה, מוטב שנשמור מרחק'. אכן, מוטב.   כאשר הגענו – לא היה פה כלום. לא מים ולא חשמל, רק אבנים, ומתחת לכל אבן – עקרב או נחש. בלילות הראשונים ישנו בחוץ. פרשנו על האדמה הסלעית שקי שינה, נכנסנו, הצטנפנו ונרדמנו. לעיתים, לא הרבה אחר שנפלה עלינו תנומה, התעוררנו באחת וזינקנו 'כנשוכי נחש', וליתר דיוק כעקוצי עקרב. הללו חדרו לתוך שקי השינה ועקצו ללא רחם, כאילו מביעים את מחאתם על ה'פלישה' שלנו לאזור המחיה שלהם וטוענים כנגדנו: 'לנו זכות הראשונים. היינו פה קודם. נראה אותכם מסתדרים איתנו'. תחילה הקמנו בשטח כמה אוהלים צבאיים, שסיפק לנו גוש אמונים. לאחר ימים אחדים נוספו לצידם גם עשרה קרוואנים ניידים, שהצלחנו לשכור. למשה וינגרטן, אחד מחברי הגרעין, היה רכב המצויד בוו גרירה. משה נסע לתל אביב, רתם קרוואן לרכבו, ועשה דרכו אל היישוב המוקם. שוב נסע לתל אביב, רתם קרוואן – וחזר. מניין פעמים נסע ושב עד שכל הקרוואנים הגיעו בשלום אל היעד. להגיע – הצליחו. לעמוד איתן על מקומם – התקשו. התמונה שנחרתה בזיכרון תושבי הקרוואנים הללו, יותר משהיא מזכירה קרוואן, היא מזכירה דווקא נדנדה. הקרוואנים שמצאנו, וברוב התלהבות הבאנו, לא יוּצרו כקרוואנים להעמדה בשטח למגורים, אלא ככאלה המיועדים לטיולים ולנסיעות. במרכזם נקבע ציר שאליו חוברו גלגלים. קרוואן כזה אמור להתחבר לכלי רכב של המטיילים השוהים תחת כיפת השמים פרקי זמן ממושכים. כאשר הבאנו אותם, לא נתנו את הדעת על הצורך שלהם בתמיכה. העמדנו אותם, וזהו. הקרוואנים התנדנדו מצד אל צד. הלכת לקצה הימני – כל הקרוואן נטה ימינה. לשמאל – נטה שמאלה. בתרגום לשפת המעשה: לשתות בהם קפה? משימה בלתי אפשרית.   אזור המגורים התאפיין בגיוון. מלבד האוהלים והקרוואנים קנינו והוספנו עשרה 'ברטונים' עשויים פח. ייעודם המקורי היה לשמש מחסנים, אבל אצלנו הם זכו ל'שדרוג' מעמד: הסבנו אותם למבני מגורים. הפעם למדנו מהניסיון. הבנו שכדי להעמיד מבנים בשטח, צריך משטח ישר שישמש בסיס. לעזרנו באו הקיבוצניקים והמושבניקים אנשי חוג עין ורד [קבוצה של נאמני ארץ ישראל השלמה של תנועת העבודה (חברי מפלגת העבודה ואוהדיה), שנקראה על שם מושב עין ורד, שבו התקיים כינוס היסוד שלה, באפריל 1976. בין הדוברים: אריאל שרון, מאיר זורע, דן לנר ואריה נחמקין], מלאים רצון טוב וחדורים רוח התנדבות. בכוחות משותפים יצקנו את משטחי הבטון ל'ברטונים', וגם הקמנו את הצריפים שישמשו חדר האוכל ובית כנסת. הם הבינו בבנייה, ומלבד זאת מורגלים בעבודת כפיים. בהקמת מצפה יריחו בשממה שסבבה אותנו, יש לזקוף לעמלם לא מעט זכויות.   בחורף היו ימים קשים. בפחונים אין בידוד. מובן שבהתחלה לא חוברנו לרשת החשמל. הסתפקנו בחשמל מגנרטור ששכרנו. היינו צריכים לחשב עבור מה אנו זקוקים לו ביותר בכל עת ולכבות מכשירים אחרים. כושר אספקת החשמל שלו היה מוגבל, תנורים חשמליים לא באו בחשבון, והלילות היו קרים מאוד. הפכנו לאנשים יצירתיים. אלתרנו. מדודי מים ישנים עשויים פח בנינו תנורים שיספקו חום בעזרת הבערת עצים, וציפינו לעונה הבאה.   עם בוא הקיץ הבַנּו עד כמה העמדת בתים מפח במקום כזה היא מעשה שהחכמה ממנו והלאה. לא שיערנו עד כמה חם יהיה פה בקיץ. הפח להט. להיכנס לבתים ביום – אין כל אפשרות. נגיעה בקיר – פירושה: כוויה. ברדת הלילה היינו מתיזים מים על הפח, הרוח שנשבה קיררה אותו מעט ורק אז העזנו להיכנס.   אכן, היו ימים קשים. היה עלינו לשמור בלילה ולעבוד קשה ביום. בנינו בעצמנו את הצריפים, את הבתים ואת התשתיות, אבל הייתה חוויה של ראשוניות.   כארבעה חודשים מיום עלייתנו על הקרקע, קיבלנו ממשרד השיכון 48 אשקוביות. באותו בוקר הייתי במקרה בירושלים, ופתאום, ברחוב ירמיהו, ראיתי שיירה של משאיות עמוסות אשקוביות, ועל חלקן כתובת שרוססה בספריי אדום: 'מצפה יריחו'. נעמדתי באמצע הכביש והתחלתי לרקוד מרוב שמחה. הנהג צפר שוב ושוב וכמעט דרס אותי. 'תזוז, תזוז', הוא צעק. וכשהגיע ליישוב סיפר לכל מי שהיה מוכן להקשיב: 'עוד לא קרה לי דבר כזה, אני מוביל אשקוביות ברחבי הארץ ואני במעלה, ליד שורש, ופתאום מישהו רוקד לפניי, נכנסתי לעיר, ועוד בחור עוצר אותי באמצע הכביש בריקוד סוער, ופה אתם עושים לי הכנסת ספר תורה'. הבנתי שלא הייתי המשוגע הראשון. הבחור במחלף שורש היה ברוך מרזל, שהשתייך לגרעין יריחו לפני הפרק הנוכחי שלו בחברון.   לא רק האשקוביות זכו שנרַקֵּד לפניהן. בחלוף כחצי שנה מאז הקמת היישוב, נקבעה כאן תחנת אוטובוס של קו 43. כל בשורתה בשלב הזה הייתה אוטובוס אחד בשעה 7:00 בבוקר ואוטובוס שני ב-17:00, ובכל זאת רקדנו ופיזזנו סביבה, כאילו לא תחנה הייתה, אלא המשיח בכבודו ובעצמו.   כאמור, הגעתי ליישוב בראשיתו לאחר שירותי הצבאי, כרווק. ב-1981 נשאתי לאישה את מלכה והבאתיה לכאן. ב-1982 החלה בניית בתי הקבע, ומאז היישוב גדל, וכבר איננו מכירים את כל התושבים. בונים פה בית ספר, בונים עוד גנים, ועוד בתים. הגידול המבורך משמח מאוד, ועם כל זאת לחוויית הראשוניות אין תחליף. עד היום, קורה לא פעם שאני מנסה להדביק את אשתי בהתלהבותי: 'בואי נעזוב', אני אומר לה, 'בואי נלך להקים יישוב חדש'. החוויה העצומה השאירה בפי 'טעם של עוד'.   הדבר שאני מצטער עליו יותר מכל הוא חוסר המודעות לחשיבות שיש לשימור אתרים מהתקופה הראשונית. חבל מאוד שאין ביישוב מרכז מבקרים ושלא שימרנו את הצריף של בית הכנסת ושל חדר האוכל. רוב האנשים אינם רואים בשימור משימה חשובה. הדברים הישנים – נזרקים. גם אצלנו ביישוב אין כמעט מקום שאפשר להצביע עליו ולומר: 'הנה. המבנה הזה היה כאן אז, כשהכול התחיל'. אין לנו מה להראות לילדינו ולדור הבא, וכמובן גם לא לתיירים ולמבקרים. אין פה אפילו 'יד לראשונים', אנדרטה, שלט או תמונה שמזכירים את הראשונים שהיו, ושחלקם הלכו לעולמם. אולי יבוא יום שיוקם כאן חדר זיכרון והמבקרים יוכלו לצפות בו בחיזיון אור-קולי ולטעום קורטוב מהמעשה החלוצי שנעשה כאן, נקווה". מצפה יריחו, על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים   הספד של ברוך מרזל לאריה בר נתן, חבר בגרעין יריחו (אתר Nrg, 5.9.2016) "הכרתי אותו לפני למעלה מ-40 שנה בגרעין יריחו. יהודי לא חובש כיפה, אבל זכורני כיצד אני כבוגר ישיבה נדהמתי מהידע שלו בתנ"ך, מהאהבה שלו ללימוד בכלל ולתנ"ך בפרט. הוא היה שייך לאותו דור של אנשים אשר טיילו בארץ עם תנ"ך ביד, ואשר ניתן היה לקיים עימם ויכוח רציני, מכיוון שהכירו היטב את ספר הספרים. כיום, השיח והוויכוח הציבורי הינו רדוד, משום שמתעסקים בעיקר עם אנשים שלא קראו ולא שנו, וכשמדובר בתנ"ך, לדאבוננו, אף בני ישיבות מגלים בורות מדהימה.   גרעין יריחו הוקם על ידי הרב כהנא זצ"ל, ועבר גלגולים ופינויים רבים. הגרעין השתתף במבצע הקפות של גוש אמונים, ואחרי שפונה שוב ושוב, החלטנו שלא חוזרים הביתה, אלא מקימים מחנה של קרטונים ואוהלים במישור אדומים, במקום שבו התגבש הגרעין של כפר אדומים ומעלה אדומים. אחרי שבועות קשים של שהיה בחום של מישור אדומים, הגיעה משלחת לאריק שרון, ושרון צעק עליהם 'מה? אתם עוד לא בטבק ריש?' (המקום שבו נמצאת היום מצפה יריחו). מזכירות הגרעין חזרה להתכנס, ובאספת חירום הוחלט כי עולים מייד עם חיל חלוץ וציוד, ובעוד כמה ימים ישכרו קרוואנים ושאר הגרעין יגיע.   אריה בן נתן ז"ל ואנוכי התנדבנו, ואחרי שלוש שעות פרקנו משאית מלאה ציוד, או יותר נכון גרוטאות, על ההר במקום שבו נמצאת היום ישיבת מצפה יריחו, התיישבנו על המזרונים וחיכינו. ביום היה חום נורא וזבובים, בערב סופת חול, ובלילה התקפות של יתושים. ישבנו בלי קשר, וכמובן בלי טלפונים. אני התחלתי לסייר סיורי בעלות באזור. בדואים שהגיעו קיבלו הסבר ידני שבעל הבית הגיע, ואריה ישב, קרא ולמד רוב הזמן.   לא אשכח את הוויכוח שהיה לאריה עד השעות הקטנות של הלילה עם סיור צבאי שמפקדו רס"ן במילואים היה איש טירת צבי. אריה הסביר לחבורת המילואימניקים שבמקום הזה יקום יישוב גדול ופורח, והם פרצו בצחוק. מפקדם אמר לאריה 'אתה הזוי שיושב על ערמת גרוטאות באמצע המדבר וחולם על יישוב גדול פורח'. אריה סיפר לחיילים איך, כאשר היה צעיר, נחלץ לעזרת יישוב שהיה בקשיים רבים. ליישוב קראו טירת צבי, שהיה מוקף באויבים, והיו בתוכו ביצות, קשיים חברתיים וקלקולים רבים.   למרות שגיביתי לחלוטין את דבריו של אריה, איני בטוח שהאמנתי באותה עוצמה שבה הוא האמין. היום, בכל פעם שאני מבקר ביישוב מצפה יריחו, אני נזכר בחזונו של אריה בר נתן שמתגשם לנגד עינינו".   צמצום הכניסה לבתי הכנסת ביריחו (פברואר 2022) צה"ל צמצם את הכניסה לבתי הכנסת ביריחו. במשך שנים ארוכות התקיימה מדי שבוע כניסה לבית הכנסת שלום על ישראל בעיר, כאשר המבקרים במקום המשיכו גם לבית הכנסת נערן ולתל יריחו הסמוך. בשל החשש הביטחוני, הביקורים נעשו בתיאום עם הצבא ותחת אבטחה של חיילים. בתחילת 2022 הוחלט בצה"ל להפסיק את הכניסה השבועית לבתי הכנסת בעיר, ובמקומם לאפשר כניסת תיירים אשר מגיעים לאתרי תיירות שונים בעיר יריחו, ולא לבתי הכנסת. בתחילת פברואר, לאחר שקבוצת יהודים נכנסה להתפלל בבית הכנסת שלום על ישראל, החלו ערבים להתפרע וליידות אבנים אליהם ואל החיילים. חיילי צה"ל השיבו באמצעים לפיזור הפגנות, וירו באוויר כדי להניסם, כאשר במקביל זירזו את היהודים לצאת מהמקום.   מבואות יריחו   מבואות יריחו, על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים (דף הפייסבוק של היישוב) מבואות יריחו היא התנחלות הממוקמת בדרום בקעת הירדן, צפונית ליריחו, בגובה של 150 מטר מתחת לפני הים. היישוב שייך למועצה האזורית ערבות הירדן. מבואות יריחו נמצאת באזור בקעת נחל עוג'ה (נחל איתן ואחד הערוצים הגדולים במזרח בנימין), המוכּר בשם ייט"ב. בסמיכות למקום, כעשרה קילומטרים מצפון ליריחו, נמצאת העיירה עוג'ה א-תחתא (בתעתיק מדויק, אלעוג'ה).   היישוב נוסד ב-1999 כתחנת מחקר ופיתוח לניסויים חקלאיים (חוות אִקלום), אבל הפך במהרה, ללא אישור חוקי, ליישוב קהילתי בעל גוון קהילתי. ב-2004 הצטרפו ליישוב כ-14 משפחות, וב-2006 התגוררו בו 21 משפחות. הישוב מונה כיום כ-60 משפחות, סך הכל כ-400 נפשות. משפחות היישוב שומרות על אורח חיים דתי. ליישוב שטחים חקלאיים, וחלק מהתושבים עוסקים בגידול תמרים וצאן.   ב-15 בספטמבר 2019 קיימה ממשלת ישראל ישיבה במתחם אנדרטת הבקעה, בה הסדירה את חוקיות היישוב. ההצבעה התקיימה לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, הסיר את התנגדותו לקיום ההצבעה. בפתח ישיבת הממשלה חזר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על ההתחייבות שנתן שבוע לפני כן בנוגע להחלת הריבונות הישראלית בבקעת הירדן ובצפון ים המלח. לדבריו, "נחיל את הריבונות בבקעת הירדן וצפון ים המלח מייד עם הקמת הממשלה הבאה בכנסת הבאה. מיניתי צוות עבודה בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שיגבש מתווה להחלת הריבונות". ראש הממשלה ציין: "החלת הריבונות הישראלית על כל יישובינו ביהודה ושומרון, כולל הגושים וגם השטח שמחוץ לגושים, ושטחים נוספים החיוניים לביטחוננו ולהבטחת מורשתנו – הדברים הללו יעלו בתוכנית המאה, שתגיע מהר מאוד אחרי הבחירות".   ב-10 באוקטובר 2019 אישרה מועצת התכנון העליונה של יהודה ושומרון להפקדה תוכנית בינוי ליישוב. במסגרת זאת אושרה בניית 182 יחידות דיור לצד מוסדות חינוך, מבני ציבור ושטחי תעשייה ומסחר. התוכנית היוותה שלב א' מתוך תוכנית כללית ליישוב שאכלס עבור 350 משפחות.   ביישוב מתגוררות כ-45 משפחות (בכלל זה כ-200 ילדים, רובם בגילי 12-0), תושבים ישראליים לצד עולים חדשים, עובדי אדמה ואנשי היי-טק, בחורי ישיבה ושיפוצניקים, תושבים בני 20 ותושבים בני 60 יחדיו. בדצמבר 2022 נמסר כי ההתנחלות מבואות יריחו מובילה בשיעור הילדים שלה, שהוא הגבוה ביותר בארץ – 73% מכלל התושבים.   המגורים ביישוב מתחלקים לשכונת קרוואנים, ושכונת בתים חדשה. כיום קיימים כ-40 קרוואנים רגילים ומורחבים, 25 בתי קבע, ועוד כמה בתים בתהליכי תכנון או בנייה. כל משפחה חדשה שבאה להתגורר ביישוב צריכה לגור, בשלב הראשון, לפחות שנה בקרוואן, כדי להתאקלם ולהתחבר לאווירה הכללית ולתושבים. לאחר שנה של מגורים ביישוב אפשר להגיש בקשה לקבלה לאגודה, ולאחר קבלה לאגודה אפשר לקבל זכויות בקרקע מהאגודה, לשלם את עלות פיתוח המגרש ולצאת לבניה פרטית. המגרשים בישוב הם מחצי דונם עד 1.2 דונם. מבני הקבע הקיימים כיום ביישוב הם: מקווה טהרה, שני גני ילדים, מעון, מבנה ספריה וחדר חוגים, מועדון מזכירות ובתי תושבים".

"הֵנִיחַ מְעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי": בִּטּוּי צִיּוּרִי עַל מִי שֶׁסִּכֵּן אֶת כַּסְפּוֹ, הִשְׁקִיעַ הוֹנוֹ בְּעֵסֶק אוֹ בְּדָבָר שֶׁהֶפְסֵדוֹ וַדָּאִי.   "מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְעָמַד אֶחָד וּפִרְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ, חָנָן אוֹמֵר, אִבֵּד אֶת מָעוֹתָיו. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ: יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטֹּל. אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס כְּדִבְרֵיהֶם. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: יָפֶה אָמַר חָנָן: הִנִּיחַ מָעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי" (כתובות, ק"ז, ע"ב).   תנועת נחלה פרסמה את ההודעה הבאה, במסגרת מסע תרומות שהיא עורכת בחודש אדר: "מאז תחילת המלחמה – במקביל לפעילות השוטפת ביהודה ושומרון... אימצה תנועת נחלה יעד לאומי נוסף – התיישבות יהודית פורחת ומשגשגת בכל חבל עזה. במקום ממנו יצא הרשע בהתגלמותו – משם יצמחו אור וישועה לעם ישראל... אנו מזמינים אתכם לקחת חלק בעשייה החשובה הזאת, לשלב את מצוות מחצית השקל [מצווה מהתורה החלה על כל איש בישראל לשלם מדי שנה כופר נפש להקדש. המצווה חלה רק בזמן שבית המקדש קיים, אבל קיימות קהילות הנוהגות גם היום לתת 'זכר מחצית השקל' טרם חג הפורים] במצוות יישוב הארץ, ששקולה כנגד כל המצוות כולם [לפי חז"ל: תוספתא, עבודה זרה, ה', ב']".   יוזכר כי המסורת לתת מחצית שקל בחודש אדר דווקא נועדה "להחיות נפש עניים בפורים" – לתת להם שמחה ביום החג עצמו – ולא לקדם מטרות לאומיות מפוקפקות אחרות, מעבֵר לגבולות המדינה, שלא מקדמות כהוא זה את צורכי החברה בישראל. התפיסה הגאולית של יו"ר תנועת נחלה, דניאלה וייס – המצדדת ב"שילוב זרועות", הכולל "הכרעת האויב, כיבוש כל חבל עזה, הגירה והתיישבות יהודית" – מצביעה על הנטיות הגרנדיוזיות והמגלומניות שלה ושל התנועה. צילום: עידן ירון