הונגריה כמשל

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, סיים לאחרונה (בתחילת אפריל 2025) ביקור בן ארבעה ימים בהונגריה. הוא העיד על עצמו כי, לפחות בעבר – אם לא היום – ידע מעט מאוד על המדינה המרכז אירופית הזאת. נתניהו הודה כי ידע רק על "גולאש" [לידיעת ראש הממשלה, מהונגרית – 'רועה בקר']", ועל "פושקש" [הלא הוא פֶרֶנְץ פּוּשְׁקַש, הכדורגלן ההונגרי ששיחק כחלוץ, ונודע בעיקר בעקבות ניצחון הנבחרת הלאומית על נבחרת אנגליה, במה שנודע כ"משחק המאה", שהתרחש – להשכלת הקוראים – לפני למעלה משבעים שנה].

ראש הממשלה, שהכדורגל הפך פתאום לבָבַת עֵינוֹ, בחר לציין את הקשרים העלומים בין שתי המדינות "בתחום הספורט בכלל, והכדורגל בפרט", שהרי: "הונגריה דואגת היום לנבחרת הכדורגל של ישראל. הם חייבים להתאמן איפשהו, הם חייבם להתאמן בחוץ, והונגריה מאפשרת להם לשחק פה".

ראש הממשלה דיבר על "מאבק משותף" סביב "ערכים ואינטרסים" בין הונגריה בראשות אורבן לבין ישראל בראשותו. "אני מודה לך ויקטור", אמר בפמיליאריוּת. "זה לא חשוב רק בשבילנו, אלא בשביל כל המדינות הדמוקרטיות" [לפחות, כך נראה, אלה האי-ליברליוֹת]".

ויקטור אורבן והזוג נתניהו, בעת ביקור של ראש ממשלת הונגריה בישראל (צילום: חיים צח, לע"מ, בית ראש הממשלה, יולי 2018) – על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

"תרחיש סביר" – נכתב במקלדתי, בינואר 2020, ונותר בעינו, ללא שינוי כלשהו

במקום הדמוקרטיה הליברלית המתפקדת בהתאם לדגם המערבי המודרני – שאפיינה את מדינת ישראל בעבר – התשתית החוקית, המשפטית, הפוליטית, החברתית והכלכלית של המדינה תשתנה מיסודה, ותדגול בדמוקרטיה המצדדת בזכותו של הרוב לקבל החלטות בעבור כלל החברה (majoritarian democracy). זאת ועוד, היא תשאף להפוך דמוקרטיה זאת ל"משטר אי‑ליברלי" (illiberal regime) ממורכז ביותר. "רצון הרוב" יהפוך להצדקה למפלגה השלטת לבסס עוד יותר את כוחה במדינה, שבה רוב התושבים יחושו שהדברים מתדרדרים והולכים. התוצאה תהיה מדינה מעין-דמוקרטית בטווח הקצר, ואולי גם בטווח הארוך. במרכז הכוח תעמוד מפלגה אחת ויחידה. הכוח ירוכז במפלגה עצמה, ובראש ובראשונה במנהיגה.

הטיה אלקטורלית, דיכוי חופש העיתונות והטלת אֵימה ייצרו שילוב רעיל המאפשר לבסס את השלטון בניגוד לרצון העם. שום דבר לא יוכל להתרחש ללא הסכמת המנהיג, וכל מה שהוא יחליט – יתרחש הלכה למעשה. לא יהיו כוחות נגד, אפילו לא במפלגתו שלו. לא תהיה יכולת לשנות את רצונו; החלטותיו יהיו סופיות, לא ניתנות לערעור, ומיושמות על ידי ביורוקרטים נאמנים. הבלמים והאיזונים המאפיינים משטר דמוקרטי יישחקו. הזרוע המחוקקת תיטמע בזרוע המבצעת. מערכת המשפט תאבד מעצמאותה. הגנוֹת חוקתיות ייחלשו. ארגוני החברה האזרחית יהיו נתונים למתקפה. העיתונות החופשית והביקורתית תאבד את שיניה; המדיה האלקטרונית תולאם, וחדשות ודיונים יוחלפו בתעמולה. נאמנות תתוגמל בשחיתות ממסדית, כאשר האליטה הפוליטית תתגמל את האוליגרכיה שלה עצמה. כל עוד שהאופוזיציה לא תתאושש מתבוסתה ותתחיל להתארגן ולהתלכד, נראה כי ראש הממשלה ומפלגתו ימשיכו לעצב את החוק ואת מוסדות המדינה בדמותם שלהם.

מפלגת השלטון תצביע על חוקה (או מעֵין-חוקה) חדשה, שתחליש באופן משמעותי את מאזן הכוחות, תחזק את אחיזתה על אמצעי התקשורת הציבוריים והמסחריים, על חופש העיתונות, על זכויות אזרחיות, ותצמצם תגמולים חברתיים. היא תחסל את עיקרון חלוקת העוצמה. התחרות הפוליטית תתרסק. העוצמה תרוכז בידי המנהיג, שיעשה הכל כדי למרכז את עוצמתו, להפוך את הפוליטיקה לאישית, ליצור לקוחות חדשים התלויים במדינה, ולדחוק לשוליים את האופוזיציה הדמוקרטית. תפיסת הזירה המרכזית של הכוח שהמנהיג מייחל לה תהפוך למציאות. המדינה הדמוקרטית תופקע על ידי קבוצה קטנה ולכידה של יזמים פוליטיים-כלכליים, שישתמשו בה בעיקר ליתרונם שלהם. העקרונות היסודיים של החוק הקונסטיטוציוני יוצבו גם הם בסימן שאלה. חופש הביטוי והבעת הדעה – במיוחד אלה המנוגדים לעמדות המפלגה ומנהיגה – ייפגעו אנוּשוֹת.

המערכת המבוססת על חירות גוברת של האזרחים תִּפנֵה לכיוון אוטוקרטי. הכוח ימורכז; תרווח רטוריקה של אחדוּת לאומית שתסתיר שסעים עמוקים והפליה מכוונת של מיעוטים לאומיים, אתניים ודתיים; יתקיים תהליך של החלפת אליטות; הכוח הפוליטי יופעל ביד חזקה, ותתעורר תחושת צורך בשינוי רדיקלי של פני המדינה והחברה. המערכת החדשה תתבסס על מונופוליזציה של היסודות החשובים ביותר של העוצמה הפוליטית, שיהיו מקושרים הדוקות זה לזה באמצעות רשתות אישיוֹת. הזירה המרכזית של הכוח תתמלא על ידי התרבות הפוליטית ההומוגנית של הקהילה הלאומית, שתוגדר ככלל על בסיס אתני. החלופות הכלכליות, התרבותיות והפוליטיות ידוכאו; השאיפה תהיה לבסס את מערכת הערכים הייחודית שתוצע על ידי המנהיג ותזוהה עם האינטרסים הלאומיים.

למרות הסיסמאות הקוראות לכאורה ל"אחדוּת" לאומית, החברה תהיה למעשה מפולגת מאין כמוה. ההגמוניה תימצא בידי קטגוריה אתנו-לאומית סלקטיבית, המוצדקת על ידי ההיסטוריה כפי שהיא מפורשת על ידי המנהיג. מערך התעמולה יגֵן על הלאומיוּת, על ערכי המשפחה הפטריארכלית, ועל פוליטיקה המבוססת על כוח, חוק וסדר.

מדיניוּת הממשל לא תהיה מבוססת על אידיאולוגיה יחידה כלשהי, מכיוון שלדעת המנהיג עידן האידיאולוגיות חלף מן העולם – זאת למרות היותו מנהיג לאומני ופופוליסטי המעדיף עימות על פייסנוּת, בהאמינו שתחרות היא תמיד "משחק סכום אפס". מירוב הכוח בידיו הוא שיביא לדעת המנהיג להבטחת הסדר המדיני, החברתי והכלכלי.

האליטה המנהלית תוחלף כולה – לא רק נושאי המשרות הבכירים, אלא גם המנהיגים הכלכליים והתרבותיים המזוהים עם משטרים קודמים. המטרה תהיה לפרק את העצמאות הפוליטית של המוסדות הקיימים, ולהציב קבוצה של תומכי המנהיג בעמדות מפתח. בהתאם לכך, כל העמדות הפוליטיות, הממלכתיות והציבוריות יאוישו על ידי נאמני השלטון.

בתי המשפט בכלל – ובית המשפט העליון בפרט – יאוכלסו בשופטים בעלי נטיות ימניות מובהקות הידועים בקרבתם למנהיג ולמפלגתו, ויאבדו מעצמאותם. אמצעי התקשורת ההמוניים יולאמו הלכה למעשה, ויופקדו בידי עושי דברם של המפלגה והמנהיג. מדיניות תרבות תוחלף על ידי מדיניות סמלים. כל ראשי מוסדות התרבות – ובכלל זה התיאטרון והקולנוע – יוחלפו על ידי נאמני השלטון, ויקדמו את הקו הפוליטי-האידיאולוגי שלו. התקצוב הציבורי למוסדות תרבות ולתוכניות תרבות יוענק בהתאם. תוכניות תרבות שישאפו להגביר את השוויון או להפחית את אי‑השוויון יופסקו מיידית. השלטון יקבע אילו דתות ואילו לשונות ראויות לתמיכה ולהגנה חוקתית ואחרת. מערכת החינוך תולאם, ותהיה כפופה לממשל המרכזי. תוכנית הלימודים תוכתב ככל האפשר על ידי ממונים פוליטיים ועל ידי גורמים וגופים דתיים, תהפוך להומוגנית במידה רבה. להורים ולתלמידים תהיה אמירה מוגבלת מאוד, אם בכלל, במערכת החינוך גם מוסדות ההשכלה הגבוהה יהיו כפופים לפיקוח הדוק, ותקציבי ההוראה והמחקר יהיו כפופים ליישור קו פוליטי עם המפלגה ועם מנהיגה. השלטון יחתור תחת מוסדות ללא כוונת רווח השולטים בתקציבים ומשפיעים על דעת הקהל ועל מדיניות ציבורית, ויעשה הכל כדי לסגרם.

שחיתות תהפוך לעיקרון המוביל של המדינה, ותיחשב לנורמה ולא לסטייה. היא תהיה נסתרת מעין, מכיוון שתהיה החוק עצמו, שמערכת המשפט החוקתית תגן עליו.

כדי להבטיח חזרה לכיוון של דמוקרטיה ליברלית, יידרשו מפלגות אופוזיציוניות חזקות המוכנות לשתף פעולה ביניהן, ביחד עם תנועות חברתיות, עיתונות חופשית, ארגוני חברה אזרחית ותשומת לב בינלאומית גוברת. צירוף כזה לא ייראה באופק. למעשה, הרצון הנרחב להדיח את המפלגה השלטת ייתקל בחוסר יכולת למצוא חלופה פוליטית בת‑קיימה, מכיוון שהאופוזיציה התפצלה והתפוררה לאורך זמן כה רב. כמו כן, לא תימצא קבוצה של מתנגדים בתוך מפלגת השלטון שיהיה בכוחה להציע חזון ייחודי ולהדיח את המנהיג. לפיכך, רצונו של המנהיג לא יהיה מוגבל הלכה למעשה: "המדינה היא אני", הוא יציין בסיפוק רב.

העוגן במציאות (מתוך המקור)

הדברים שמופיעים לעיל כמובן שלא הומצאו על ידי. הם משקפים את המציאות העכשווית השוררת במדינה אחרת – הונגריה. במאי 2010 עלתה לשלטון בהונגריה ממשלה ימנית חדשה, בראשותו של ויקטור אורבן ומפלגתו – פידז' (Fidesz). ראש הממשלה רב ההשפעה הנהיג בארצו מדיניות לצמצום הדמוקרטיה. מאז שנבחר לתפקידו הוא ואנשיו החלו במתקפה חקיקתית. הם הטילו מגבלות על החברה האזרחית.

תחילה פעלו להגבלת חירותן של התקשורת ומערכת המשפט. בהמשך נשחקה מערכת הבלמים והאיזונים של המדינה, מה שסייע לאורבן ליהנות ממנעמי השלטון עם ידידים קרובים ועם אנשי עסקים חשובים. בשלב הבא טיפל בתהליך הבחירות. השינויים העמוקים שהכניס, בין היתר בחלוקה מחודשת של אזורי הבחירות, סייעו לו להישאר בשלטון, גם כאשר מפלגתו זכתה במספר קטן יותר של קולות. בתוך חמש שנים ניצֵל את הרוב של מפלגתו בפרלמנט כדי להעביר יותר מאלף חוקים, לעיתים תוך שעות ספורות. אורבן נתמך בידי כלי התקשורת הממלכתיים וגם בידי כלי תקשורת פרטיים, אותם מנהלים בעלי בריתו.

באמצעות הידוק כוחם, אורבן ועמיתיו הפכו את הונגריה למזוהה עם "מדינה של מפלגה אחת". הם עשו זאת ללא אלימות כלל, ומתוך תמיכה עממית רחבה. בלב שקיעתה של הדמוקרטיה ההונגרית מצויה הציניוּת. אורבן השכיל לזרוע פירוד, להזין תרעומת ולנצל דעות קדומות, בעיקר כלפי מהגרים. הוא לא נזקק לעבור על החוק, מכיוון שהיה ביכולתו לגייס את הפרלמנט לשנותו. הוא לא נזקק למשטרה חשאית כדי למגר את אויביו באישון לילה, מכיוון שהיה ביכולתו לפגוע בהם באמצעות אמצעי התקשורת ורשויות המס.

מעלליו של אורבן ובני בריתו נראים ככל הנראה לקבוצות מסוימות ולאישים מוכּרים בישראל כמודל לחיקוי ראשון במעלה.

הערה עכשווית

מש"ל – "מה שרצינו להוכיח", בהתאם למקובל בסופה של הוכחה מתמטית או טיעון פילוסופי. לעיתים קרובות – לידיעת ראש הממשלה – הביטוי מוחלף בריבוע שחור מלא (■), אשר נקרא על שם המתמטיקאי היהודי אמריקני, ממוצא הונגרי (יליד בודפסט), פול ריצ'רד הֶלְמוּש. ראוי בהחלט להוסיף את פריט הטריוויה הזה למידע העשיר על האוכל המפולפל ועל הכדורגל המהולל (להווי ידוע: נבחרת הונגריה העפילה פעמיים בלבד לגמר גביע העולם בכדורגל – לראשונה 1938, ולשנייה – ב-1954).