תוצאות החיפוש

הערכה מקצועית של המציאות הפוליטית-חברתית בישראל, המבוססת על ניתוח סוציולוגי ואנתרופולוגי מעמיק, והתייחסות מוגדרת לתחום האתיקה הצבאית, מובילה לשתי מסקנות מרכזיות. המסקנות האלו, בצירופן יחדיו, מגדירות את הפרמטרים האופטימליים למחאה ולמאבק ציבורי בעת הנוכחית.   ציווי מוסרי-ערכי ראשון – השבת החטופים המשך המאמץ הלאומי להשבת החטופים – כולם, ללא דיחוי – הוא צו השעה. העניין הזה צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות שלנו. מעבֵר למחויבות האתית המעוגנת במסורת היהודית, המציבה את הציווי "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", זוהי אבן יסוד בתפיסה הדמוקרטית-ליברלית הישראלית. "ערך הרעות", המהווה נדבך מרכזי ב"רוח צה"ל", מגלם את חובת המדינה להגן על אזרחיה ולפעול להצלתם. המסמך המכונן של צה"ל מנסח זאת באופן חד-משמעי: "החייל יפעל תוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם, כאשר הם זקוקים לו או תלויים בו". התעלמות מהערך הזה, או שחיקתו, תִגבה מחיר חברתי ומוסרי-ערכי כבד מהחברה הישראלית. "ערך הרעות" אינו רק עיקרון צבאי, אלא פרדיגמה חברתית המעצבת את חוסנה המוסרי-ערכי של החברה הישראלית בכללותה. השלכה מאחורי גוונו של ה"רעות המקודשת בדם", ומניעה ממנה "לשוב בינינו ולפרוח", תהיה בכייה לדורות.   ציווי מוסרי-ערכי שני – שימור המשטר הדמוקרטי מעבֵר לדגש החיוני והבלתי מתפשר על החזרת החטופים, כולם ועכשיו, אופי המאבק הנוכחי הוא "מִשטרי" במהותו. המכשול העיקרי לקיומה של דמוקרטיה ליברלית בישראל הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו והממשלה בראשותו. זו כוללת יסודות אידיאולוגיים מהימין הרדיקלי והקיצוני – בעלי מאפיינים משיחיים וגזעניים. ניתוח חברתי-פוליטי של דינמיקת הכוח בממשלה הנוכחית מצביע על כך שגורמי הימין הרדיקלי לא יפעלו לריסון ראש הממשלה, אלא להיפך – ידחפו לפעולות המערערות את יסודות המשטר הדמוקרטי ושלטון החוק. המגמה הזו משתלבת בתופעה גלובלית של עליית הפופוליזם האוטוריטרי, המאיימת על דמוקרטיות ליברליות ברחבי העולם. בחינה ביקורתית של הרטוריקה הממשלתית חושפת פער מהותי בין ההצהרות על "השבַת האיזון" למערכת הדמוקרטית לבין המציאות בפועל, המתאפיינת בערעור מכוּון של מוסדות דמוקרטיים ותהליכים חוקתיים. הדיסוננס בין הצהרות על חיזוק הדמוקרטיה לבין פעולות המחלישות אותה מהווה תסמין מובהק למשבר משטרי עמוק.   שילוב הציוויים המוסריים-ערכיים והמלצות אופרטיביות השילוב המִצרפי של הציוויים האמורים מוביל למסקנה אופרטיבית ברורה: המחאה הציבורית נדרשת להתמקד במטרה קונקרטית ואחידה: הפלת הממשלה הנוכחית, וקיום בחירות חדשות – שבלעדיה הסיכוי להחזרת החטופים מתאפס והולך. אסטרטגיה אפקטיבית תדרוש גיבוש קואליציה רחבה של כוחות חברתיים – הכוללת פוליטיקאים, מובילי דעת קהל, ראשי המגזר העסקי, מנהיגים דתיים, ומגזרים נוספים. הקואליציה הזו צריכה לאמץ מסר אחיד, ברור ונחרץ, המשלב את שני הציוויים המוסריים-ערכיים האמורים לכדי מטרה מגובשת אחת. לכידות חברתית סביב מטרה משותפת אחת, ומסר אחיד, מגבירים את הסיכוי להשפעה חברתית-פוליטית אפקטיבית. הפרדיגמה המוצעת כאן – שמשמעה, "הכל או לא כלום"; קוממיוּת או כאוס – משקפת הבנה של תהליכי שינוי חברתי-פוליטי ושל התנאים הנדרשים להצלחת מחאה ומאבק ציבוריים בעת משבר לאומי. צילום: עידן ירון * גרסה מקוצרת התפרסמה באתר "חדר מלחמה", 20.3.2025.

מי שמבקש להבין נכוחה את מהות המדיניות שעומדת מאחורי מפעל החוות החקלאיות או חוות הרועים ביהודה ושומרון, מוזמן להקשיב רוב-קשר לדבריו של מנכ"ל מועצת יש"ע, עומר רחמים , שנאמרו לאחרונה (17 במרס 2025) בוועדת המשנה לענייני איו"ש של ועדת החוץ והביטחון.

באתר "נלחמים על החיים" – "הנותן גיבוי ביטחוני, מודיעיני, לוגיסטי, ותודעתי לתושבי יהודה ושומרון, במטרה למנוע את הטבח הבא ולהפיק לקחים מהטבח בדרום, כדי להגביר את ביטחון התושבים בחוות, בגבעות, ביישובים ובערים" – צוין אירוע "שנתיים לרצח האחים הלל ויגל יניב" (שנפלו חלל בפעולת אֵיבה בכפר חווארה, שעל כביש 60, ב-26 בפברואר 2023).   הפיגוע המחריד ראוי לכל גינוי, אבל אינו צריך להתבטא ב"טרור-נגדי", המבוצע על ידי אזרחים לא מורשים. "הדרישה הפשוטה והנכונה" של נערי הגבעות "למחוק את חווארה", אינה אלא נפשעת. חדשות הגבעות, פורים, 3.3.2023 – על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים מדאיגה במיוחד הטענה כי "זה אולי נשמע קצת רחוק מהמציאות, אבל בעזה ראינו ש'כאשר רוצים – יכולים". התרעתי כאן לא פעם על "העזתיזציה של יו"ש".   ימים אחדים לאחר מכן התפרסמה באתר "נלחמים על החיים" הקריאה הבאה: "18 חודשים מאז הטבח הנורא. לא שוכחים את הרוע, את האכזריות, את כל הנרצחים הקדושים. לא שוכחים את מה שהבטחנו לעצמנו שוב ושוב בימים הקשים: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח'. אין לנו תקומה בלי נקמה!". ח"כ צביקה פוגל (עוצמה יהודית), יו"ר הוועדה לביטחון לאומי, נחקר על ידי המשטרה בעקבות התבטאויותיו מייד לאחר אותו פיגוע. החקירה נפתחה באישור היועצת המשפטית לממשלה. פוגל שיבח בדבריו את תוצאות פעולת התגמול [הפוגרום] של נערי הגבעות בכפר חווארה.   בריאיון ל"גלי ישראל", אמר פוגל: "מפסיקים עם חוסר הרצון לענישה קולקטיבית, כי זה לא מתאים לכל מיני בתי משפט. אני מוריד את הכפפות. יצא מחבל מחווארה – חווארה סגורה ושרופה. זה מה שאני רוצה לראות. רק ככה נשיג הרתעה. אם נתנהל בכפפות, לא נקבל הרתעה. אם נפסיק להתיישב, לא נשיג ריבונות".   בריאיון נוסף, ברדיו גלי צה"ל, אמר פוגל: "את אפקט ההרתעה שהושג בעקבות אותם 'פוגרומים' לא השיגה מדינת ישראל מאז חומת מגן ביהודה ושומרון. [אני] רואה [זאת] בעין יפה מאוד אפילו, כי בחווארה הבינו שיש פה מאזן אימה שצה"ל כרגע לא משיג אותו, כי אני רוצה שצה"ל ישיג אותו. אני רוצה לראות כל מקום שהמחבלים יוצאים ממנו 'בוער מטאפורית'".   חבר הכנסת פוגל נחשד בהסתה לטרור. הוא נחקר ארוכות, והתיק נסגר רק לאחר 14 חודשים (ללא הסבר לגבי נימוקי הסגירה).   הדוגמה של חבר הכנסת, ושל אנשי ציבור אחרים שהביעו דעות דומות – כמו סגן ראש מועצת שומרון, דוידי בן ציון, שכתב בחשבון הפייסבוק שלו: "הנס שקרה לפני יומיים לא קרה היום. באותה נקודה שבה נפצעה ילדה מזריקת אבן, נרצחו לפני שעה שני תושבי השומרון חפים מפשע", והצהיר: "את העיירה חווארה צריך למחוק. המקום הזה הוא קן טרור, והענישה צריכה להיות כלפי כולם. מספיק עם דיבורים יפי נפש על בניה וחיזוק ההתיישבות" – סייע להסלמת המצב המסוכן.   הדרישה "למחוק את חווארה ואת כל כפרי הטרור", מהדהדת דומיסייד אם לא ג'נוסייד. ההתבטאות כולה מחייבת טיפול תקיף של הגורמים האמונים על שלטון החוק. יש לקבוע קווים אדומים ברורים יותר לגבי הרעה החולה הפושה בארצנו של הסתה לאלימות, לגזענות ולטרור. אני סבור כי מנהיגים בכלל – ומנהיגים דתיים בפרט – ראויים לענישה בעקבות דברי הסתה חוזרת ונשנית. כאשר קווים כאלה לא נקבעים, ההתבטאויות מסלימות, ואיתן גם ההסתה הפרועה. כך התפרסמה, בראשית מרס 2025, ההודעה הבאה בצ'אט של קבוצת "נלחמים על החיים": "במשך שנים ארוכות – בידיים כבולות, באג'נדות משפטיות ובמוסר מזויף – צה"ל סיכן חיילים בלוחמה בסמטאות האויב, ונמנע מלהרוס את מעוזי הטרור; אבל המלחמה בעזה לימדה אותנו שאפשר גם אחרת. כמו בעזה – גם ביהודה ושומרון וכל מקום שצריך: הגיע הזמן לתת לצמ"ה [ציוד מכני הנדסי] לדבר, לשטֵח את השכונות שבהן המחבלים פועלים, את הכפרים שמהם נזרקים אבנים, עד שהאויב ייכנע". על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים   בישראל, קשה לראות את המנהיגים הדתיים הבכירים, ואת המוסדות הדתיים, תומכים בבירור ב"שלטון החוק" – לפחות ככל שזה נראה בעיניהם כמנוגד ל"דבר ההלכה". הרבנים הקיצונים לא רק שלא מגבים את החוק, אלא קוראים לעיתים לפרוע אותו, תוך הפעלת אמצעים אלימים.   רבה של העיר צפת, הרב שמואל אליהו, התייחס לפוגרום בחווארה, ואמר כי "גם אם תשרוף 20 מכוניות, ו-20 בתים, עדיין לא התחלת [בנקמה הנדרשת]... צריך "לשבור זרוע רשעים" [תהלים י', ט"ו], ו"להקהות את שיניהם" [הגדה של פסח]... אתה לא יכול להכרית את הזוהמה הזאת". לכן, לדבריו, "רק לקב"ה יש את יכולת לנקום את דם הנרצחים". עם זאת, הוא כתב בספרו הלכות מלחמה ושלום , כי "צריך הלוחם לזכור תמיד כי שֵם ה' מתגלה בנשק שלו, ולדעת כי הירייה שלו היא המשך מלחמת ה' בעמלק ובכל כוחות הרוע בעולם". הוא הבהיר: "חשוב מאוד כי לפני כל מלחמה נבין היטב את הסכנה הגדולה שיש בקיומו של העם השטני הזה. שנבין כי השארתו בחיים תהיה בכייה לדורות".   בהקשר הזה, ראוי להזכיר את דבריו של הרב משה בלוי – מנהיג העדה החרדית בירושלים, מראשי אגודת ישראל בארץ-ישראל, בנאום שנשא בתקופת המאורעות ביישוב היהודי: "אֵל המנהיגים היהודים: אמנם ידיכם לא שפכו את הדם, יש לקבל בוודאות שאתם מתנגדים למעשי אלימות וכל שכן לרצח. אבל לא הייתם זהירים בדבריכם. כאשר ידוע לכם שישנם צעירים העלולים לבוא לקיצוניות מופרזת, ושכּל דבר בלתי מחושב על ידיכם עלול להתפרש על ידם כקריאה למרד וכעידוד למעשי אלימות. עליכם להתחשב יותר עם דבריכם, ואל לכם לשפוך שמן על מדורת ההתלהבות של בני הנעורים". על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים

קבוצת "חדשות הגבעות" קראה, "במלאת 31 שנה להצלת יהודי חברון בפעולת המֵנע, ההצלה והנקמה"... ל"יהודים טובים" לעלות לקברו שבקריית ארבע ביום הפורים.   היה מי שדאג שהזכיר כי "בפעם הראשונה מזה 31 שנה, פורים חל שוב ביום שישי בתוך חודש רמדאן. בפעם הקודמת, ברוך גולדשטיין לקח רובה ורצח 29 מתפללים".   בהודעה של קבוצת "חדשות הגבעות" צוין: "הערב יתחיל בתפילת ערבית, ובקריאת המגילה. אחר כך, המשתתפים [המבוסמים] יגיעו למסיבת פורים בחוותו של נעם פדרמן".   אתאר להלן את האירוע ואת ועדת החקירה שמונתה בעקבותיו. בהמשך אעסוק בשאלה: האם הטבח שביצע ד"ר ברוך גולדשטיין במערת המכפלה היה צפוי? לאחר מכן אתייחס לתוצאות האירוע מבחינת תנועת כך, כהנא חי ופעיליהם. לבסוף, אציג שני אישים, שמעוררים עניין רב בקשר לדמותו של ד"ר ברוך גולדשטיין – נעם פדרמן, ואיתמר בן-גביר.   האירוע בשעות הבוקר של יום שישי, 25 בפברואר 1994, נכנס ד"ר ברוך גולדשטיין למערת המכפלה וטבח 29 בני אדם בשעת התפילה. עוד 125 בני אדם נפצעו. המתפללים המוסלמים הסתערו על היורה והרגו אותו.   ועדת החקירה ראש הממשלה יצחק רבין  מינה ועדת חקירה בראשות מאיר שמנגר, לשעבר נשיא בית המשפט העליון. המנדט שנקבע לוועדה: "תחקור ותקבע ממצאים ומסקנות באשר לעובדות ולנסיבות הקשורות לטבח האמור, הוועדה תוכל להגיש לממשלה גם המלצות בעקבות ממצאיה ומסקנותיה, ככל שתמצא לנכון".   היכולת לצפות את הטבח ד"ר גולדשטיין הוכּר על ידי רבים כ"צדיק" ו"גיבור", ומעשה הטבח שביצע במערת המכפלה נתפס לא פעם כחורג מקווי אישיותו של "מי שנטה חסד וגילה חמלה ורחמים לכל אדם".   ב"דבר המחברים" בראשית הספר ברוך הגבר: ספר זיכרון לקדוש ד"ר ברוך גולדשטיין הי"ד  –בעל המבנה הדומה לספרי זיכרון המוּצאים לאור על ידי הציבור הדתי; שיצא לאור בפורים תשנ"ה, ביום השנה לטבח במערת המכפלה ולמותו של גולדשטיין; שהופץ במהדורה אחת, ושעורכיו (מיכאל בן חורין בסיוע עורכי המשנה נתנאל עוזרי, יואל לרנר ויוסף דיין) הועמדו לדין והורשעו בהסתה לגזענות – נכתב: "ככל שהעמקנו באיסוף החומר על הקדוש, כן התגלתה לנגד עינינו המשתאות דמות מופלאה שלא מן העולם הזה. דגול במידות, יחיד בדורו, שכל מעשיו לשם שמיים". המחברים סיימו באמירה: "ה' ייקום דמו!".   הרב דוב ליאור – בזמנו רב היישוב היהודי בחברון ובקריית ארבע, וכיום רבה של מפלגת עוצמה יהודית – הסביר כי ד"ר גולדשטיין "היה רופא וטיפל בהרבה מקרים, וייתכן שנטרפה דעתו ממה שראה".   לעומתו, הרב שלמה אבינר – רב דתי-לאומי, מתלמידי הרב צבי יהודה הכהן קוק, שהיה רב היישוב בית אל ושמכהן כשיא ישיבת עטרת ירושלים בעיר הבירה – כתב, לאחר גינוי המעשה עצמו, כי ד"ר גולדשטיין "לא פעל מתוך רגשי נקם פרטיים... הרי הוא ידע שמה הוא עושה זה מסוכן, לכן ודאי זכר צדיק לברכה, זכר קדוש לברכה".   ועדת החקירה לעניין הטבח במערת המכפלה ציינה כי "המסקנה שהתגבשה לגביו בתקופה שלפני מעשה הייתה כי 'למרות הזדהותו עם התפיסות של תורת כך, כולל שנאה עזה לערבים, לא היה חלק מהגרעין הקשה והאלים של פעילי כך המוּעד לבצע פיגועים, ואשר צפויה סכנה ממנו'".   עולות השאלות: האם אמנם סוכנויות המודיעין האמונות על כך לא יכלו לצפות מראש את "הסכנה הצפויה ממנו"? האם ד"ר גולדשטיין – שתואר על ידי חסידיו כאדם דגול במידות, יחיד בדורו, דמות מופלאה – פעל מתוך טירוף הדעת או אי שפיות זמנית (כפי שמשתמע מדברי הרב ליאור); או שמא פעל באופן מודע ומחושב, לשם שמיים ובהיעדר רגשי נקם פרטיים כלל (כפי שמשתמע מדברי הרב אבינר)?   יוזכר כי כאשר ד"ר גולדשטיין נשאל כיצד דעותיו הקיצוניות מתיישבות עם עיסוקו ברפואה, השיב בציטוט מקהלת: "עת להרוג ועת לרפוא".   ד"ר גולדשטיין היה פעיל הליגה להגנה יהודית של הרב מאיר כהנא. הוא המשיך בדרך הזאת גם אחרי עלייתו ארצה (1982), ונטל חלק בתנועת כך שהרב כהנא ייסד עם עלייתו ארצה (1971).   ד"ר גולדשטיין הופיע במקום השלישי ברשימת כך לקראת הבחירות לכנסת האחת‑עשרה (אוגוסט 1984), וכן ברשימת התנועה לקראת הבחירות לכנסת השתים-עשרה (נובמבר 1988). הוא רץ ונבחר מטעם התנועה למועצת קריית ארבע, ואף כיהן כחבר במועצה עד אמצע 1993 – עת להתפטרותו כדי לפנות את מקומו לברוך מרזל.   ועדת החקירה הגיעה למסקנה כי, בניתוח שלאחר מעשה, הייתה לד"ר גולדשטיין "תפיסה קיצונית וקנאית של תנועת כך (לרבות ההטפה לנקם ולתגובה אלימה). לפי השקפתו, המטרה והשליחות שאותן הציב לעצמו מקדשות את האמצעים ומסלקות כל מעצור. קנאותו לא הכּירה בעליונות החוק או במרותן של רשויות המדינה. לדידו קבעה תורת כהנא הנושאת עימה פנטיות דתית ושנאה לערבים... היה טמון בו כל העת רצון לנקום את רצח מורו ורבו הרב כהנא – רצון ששמר כנראה להזדמנות נאותה בעיניו, ואשר אותו חיבר לרצונו לפגוע בתהליך השלום... הוא ראה עצמו כשליח של עם ישראל, המצוּוה לפעול על פי רצונו של הבורא... התגבש אצלו ככל הנראה הרצון לבצע מעשה חריג בחומרתו ובקיצוניותו, שיעצור את התהליך המדיני, שבו ראה סכנה רבתי. לפי הבנתו, רק פיגוע רציני שיעשה רעש עולמי יעצור את התהליך".   השופט לשעבר מאיר שמגר אמר לימים: "הגענו למסקנה כי המפגֵע עשה את אשר עשה על דעת עצמו, לבדו, בלי להסתייע באיש".   אני מחזיק בידי גיליון מקופל מטעם "מרכז קהילתי קריית ארבע חברון", הנושא את הכותרת: "תגובות ראשונות על הרצח הנתעב של הרב מאיר כהנא" (נובמבר 1990).   מתברר כי כבר אז – למעלה משלוש שנים לפני הטבח שביצע ד"ר גולדשטיין במערת המכפלה – אפשר היה לעמוד במפורש על עמדותיו הקיצוניות ועל צידודו במעשי נקם נגד ערבים.   בגיליון מופיעים דבריהם של הרב אליעזר ולדמן, ראש ישיבת ניר, קריית ארבע; צבי קצובר, ראש המועצה המקומית קריית ארבע; הרב משה לוינגר; ח"כ אלייקים העצני; מאיר בן גור, חבר המועצה המקומית.   בתחתית הגיליון משמאל מופיעים דבריו של ד"ר ברוך גולדשטיין, חבר המועצה המקומית, שאני מביאם בשלמותם להלן: "שם ישראל לא זכה להכיר את גדולתו של הרב מאיר כהנא זצ"ל אשר משחר נעוריו הקדיש את חייו עד יומו האחרון להוציא את בני דורו מחשכת תרבויות זרות ולהפיח בהם זהות וגאווה יהודית על בסיס ביטחון ה' ואמונה בתורת ישראל. הוא היה ראוי להנהיג את ישראל; אך, כנראה, דורנו לא היה ראוי לו". מעשי נקם רבים יבואו ויבורכו כיאה לכל אובדן חיי יהודי באשר הוא, ובמיוחד על אובדן גדול וצדיק זה, הי"ד ; אך הצורך המתחייב (ולא כסיסמה בלבד) אחר פטירתו הוא הגברת פרסום דעותיו והליכותיו להלכה ולמעשה, ולהמשיך להשתחרר מגאווה פסולה ומאטימות הלב שמנעו מרבים וטובים את מסריו בחייו. יבוא יום והרב כהנא זצ"ל הי"ד יוכר על ידי כל שכבות הציבור כאחד מגדולי הרוח בתולדות עם ישראל, ויקוימו בו דברי חז"ל: 'גדולים וצדיקים במיתתם יותר מבחייהם'. יהי רצון שמיתתו תכפר על עוונות הדור, ושנזכה במהרה לגאולה שהוא כה נכסף אליה, בעודו איתנו".   תגובת הרשויות כלפי התנועה הכהניסטית הכרזה על ארגוני טרור:  במרס 1994 הוכרז על תנועות כך, כהנא חי, צירופיהן או נגזרותיהן כעל "ארגוני טרור". וזה נוסח ההודעה, שחלה – למרות ניסיונות לבטלה (של איתמר בן-גביר ואחרים) – עד היום:   "הכרזה על תנועות כך, כהנא חי, צירופיהן ונגזרותיהן כעל ארגון טרוריסטי, במסגרת ועדת שרים לענייני בטחון לאומי: מחליטים – בתוקף סמכותה לפי סעיף 8 לפקודת מניעת טרור,התש"ח-1948... מכריזה הממשלה שהחבורות המפורטות להלן הן ארגונים טרוריסטיים: (א) תנועת כך, שהפעילים המרכזיים שבה הם כיום: ברוך מרזל , נעם פדרמן  ו טירן פולק ; (ב) תנועת כ"ח (כהנא חי), שהפעילים המרכזיים שבה הם כיום הם: בנימין כהנא , דוד אקסלרוד  ו יקותיאל בן-יעקב . הכרזה זו חלה על הארגונים הטרוריסטיים המפורטים לעיל, וכן על כל חבר בני אדם שיפעל להשגת מטרות מאותו סוג, אשר הארגונים הנזכרים לעיל פעלו להשגתן, באמצעים דומים לאמצעים שהארגונים הנזכרים לעיל השתמשו בהם, אף אם יתקרא בשמות או בכינויים אחרים – אם דרך קבע ואם מעת לעת. כן תחול הכרזה זו על פלגיהם ועל צירופיהם של הארגונים הנ"ל". הודעה לעיתונות של תנועת כהנא חי מייד לאחר הטבח (עותק נמצא בידיי, באדיבות יקותיאל בן-יעקב) [יקותיאל בן-יעקב, או במקור מייק גוזובסקי, היה הקמב"ץ של הרב מאיר כהנא, האחראי לפעילות הלילה של התנועה. הליגה נגד השמצה – ארגון אמריקני מיסודו של בני ברית – הוציאה בשלהי 1995, על רקע רציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין, דוח שנקרא "קיצוניות בשם הדת: התיעוד האלים של תנועת כהנא וצאצאיה". הדוח מרבה להתייחס למייק גוזובסקי, המוגדר כ"ראש תנועת כהנא חי בארצות הברית". הנה חלק מהעדויות המתייחסות אליו. נכתב שם, בין השאר: פברואר 1994, ניו-יורק. מייק גוזובסקי אמר: 'ד"ר גולדשטיין היה היהודי המתוק ביותר שחי מאז ומעולם. הוא היה יהודה חדור אהבה למדינה היהודית ולעם היהודי. הוא היה יהודי בריא, שהבין כי הערבים החיים בחברון, והערבים החיים בישראל, מעוברים במלחמת קודש נגד העם היהודי, ומעוניינים לזרוק את היהודים אל הים. הוא הבין שהערבים הם אויבנו'. 27 במאי 1994, ניו-יורק. 'לצד מצד ההצדעה השנתית לישראל, מייק גוזובסקי וחברים אחרים של קבוצה החזיקו שלטים הקוראים לראש הממשלה יצחק רבין בוגד, ולד"ר ברוך גולדשטיין – גיבור''". מייק כתב בעלון בעריכתו: "בפורים תשנ"ד קם 'ברוך היהודי', וביצע פעולת מנע נגד מתפללים מוסלמים במערת המכפלה שאיימו ותכננו לבצע טבח באותו הפורים נגד היהודים... כתוצאה מהפעולה הבודדת על ידי היהודי הבודד שפעל על דעת עצמו, הוכרזו ארגוני כך וכהנא חי כארגוני טרור, עקב סירובם לגנות את הפעולה, ובגלל שהעזו לשבח את 'ברוך היהודי'"].   מעצרים:  בעקבות הטבח נעצרו פעילים רבים של התנועה. בגיליון מיוחד של "העצורים המנהליים – ללא משפט" של תנועת כהנא חי (ספטמבר 1994), נכתב: "בכלא יושבים העצורים המנהליים ברוך מרזל , שמואל בן יעקב [מזכיר תנועת כהנא חי בירושלים], נעם פדרמן , ברוך בן יוסף  ו בנצי גופשטיין . הכל התחיל, כך לכאורה, באותו בוקר פורים כאשר נכנס ברוך גולדשטיין למערת המכפלה ועשה מעשה נקמה בערבים... הארץ רעדה תחתיה. הממשלה הפעילה 'כללים מחוץ לכללים': מעצרים מנהליים, שימוש בפקודה למניעת טרור והכרזה על תנועת כך ותנועת כהנא חי כעל תנועות טרוריסטיות. האם צעדי הממשלה יש בהם כדי למנוע, או אפילו להרחיק, אפשרות של מעשים כגון אלה? התשובה ברורה: בכוחם של הצעדים האלה רק לדחוף אנשים נופים לכיוון הזה, פשוט מתוך הרגשה של חוסר אונים".   "ארגון לזכויות היהודים בארץ-ישראל" הוציא את ההודעה הבאה, בשם התנועות (ספטמבר 1994): "חמישה ממתנגדי המשטר כלואים בבית הסוהר קרוב לחצי שנה. החמישה כלואים ללא משפט וללא שידעו במה הם מואשמים. שתיים ממפלגות האופוזיציה [כך וכהנא חי] הוצאו אל מחוץ לחוק, וכל חבריהן הוכרו כטרוריסטים. על הפעילים המרכזיים במפלגות האלו הוטלו הגבלות חמורות. נאסר עליהם להיות חברים בעמותות. הגבלות חמורות הוטלו על חופש הביטוי שלהם ועל חופש התנועה שלהם באזורים מסוימים במדינה, וכלי נשק שניתנו להם להגנה עצמית נלקחו מהם. מעצרים מנהליים, משפטים פוליטיים, סגירת משרדים, הכרזה על מתנגדים פוליטיים כעל "טרוריסטים", הפסקת תקציבים, החנקת מוסדות חינוך "אופוזיציונרים", דמוקטטורה, וכל זה הוא קצה הקרחון. רוסיה זה כאן".   "שיר הרופא" נכתב על ידי העצורים המנהליים בעת השהות בבית הכלא (עותק מקורי שמור בידיי, באדיבות שמואל בן-ישי) תעתיק "שיר הרופא שירו אחים את שיר המרד, / שירת נקם של אח אוהב; / גדול הכאב כאש בוער, / תגרת נקם יצית בלב. / היו היה גיבור מולדת, / רופא רחמן, חסיד עניו, / תמיד קרן אמת יוקדת, / בה גם חלם נקם נספה. / ישב יבכה העם באבל, / על בן קדוש מסור ורם; / חברון שלי נקדש בסבל, / דמי הצדיק קדשיך לעד. / ברזל היד נחוש-המצח, / שבועת נקם קבל שדי, / ברוך אתה ד"ר גולדשטיין, / קידשת שם במכפלה. (עצמאות תשנ"ד, כלא השרון) [שמואל בן-ישי היה יושב ראש "הוועד לביטחון בכבישים" לאחר ברוך מרזל ולפני וטירן פולק. בן-ישי עמד בזמנו בראש סיעת כהנא חי במועצת קריית ארבע, שהייתה זרוע מוניציפלית של כך. הוא העניק לבתו את השם "נקמה", ולבנו הקטן את השם "יגאל עמי". לימים, רשימת כך לכנסת השתים-עשרה, שהתחילה את כהונתה נובמבר 1988, כללה את בן-ישי במקום התשיעי. שמואל בן-ישי, נעצר לאחר שגידף את חיילי צה"ל, ואיחל להם "נפילה בשבי", בעת שפינו את "חוות פדרמן". בשלהי אוקטובר 2008, הוא הורשע בהסתה, בעקבות דברים שאמר בריאיון טלוויזיה, שבו שיבח את ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. הוא אמר לכתבת, בין היתר: "אם את שואלת אותי האם יש שינוי בהתייחסות למעשה של ברוך גולדשטיין, אני חושב שיש רק אהדה ורק הבנה יותר ויותר. יותר אנשים מבינים שזהו הפיתרון היחיד שצריך לנהוג בו... ברוך גולדשטיין היה שֵם דבר וסמל". לדבריו, "הוא הקדים תרופה למכה. הוא עשה מעשה גבורה"].   נעם פדרמן הצטרף לתנועת כך בגיל 14 (גיל דומה לזה שבו איתמר בן-גביר הצטרף לתנועה בשעתו). היה בין מארגני תנועת הנוער שלה, ולמד במחזור הראשון של ישיבת הרעיון היהודי, מייסודו של הרב מאיר כהנא בירושלים. פדרמן שימש בעבר כאחד מראשי תנועת כך, עד שהחליט לבחור בדרך עצמאית יותר. מעניין לציין כי רחמים כהן – עו"ד של חברת מקורות (חברת המים הלאומית של ישראל), פעיל מרכזי בתנועה הכהניסטית בתקופת פעילותו של הרב כהנא בישראל – העיר בשיחה אישית איתי (שלהי מרס 2021), כי "פדרמן היה חבר נאמן בתנועה שלנו; היה לא רק איש רעיון, אלא גם איש מעשה. היו לו כבר אז נטיות טרוריסטיות. הרב ריסן אותו כמיטב יכולתו. לא היו סביבו אנשים שלנו, לפחות לא בתחום הפעילות הזה. בשלב מסוים, היה חבר מזכירות. כל מה שעשה מעבר לכך, עשה על דעת עצמו".   נעם פדרמן ריצה במהלך השנים עונשי מאסר אחדים (מעצרו המנהלי נחשב בשעתו לארוך ביותר בין העצורים היהודים, למעט מעצרו של מאיר אטינגר, שנחשד בהנהגת "תשתית המרד").   פדרמן היה אחד מחבריו הקרובים של ברוך גולדשטיין. לדברי פדרמן, מעשהו של גולדשטיין היה "מעשה גדול של קידוש השם". במהלך השנים נהג פדרמן להשתתף ב"הילולה" של ברוך גולדשטיין. במלאת 27 שנים למותו [בלשון התנועה "רציחתו"] טען פדרמן כי גולדשטיין הוא "צדיק שהציל את יהודי חברון מטבח".   במרס 2008 עתר פדרמן לבג"ץ בדרישה שהמשטרה תאפשר לקיים הילולה וקריאת מגילה סמוך לחלקת קברו של ברוך גולדשטיין. לטענתו, "המשטרה מאפשרת לשמאלנים להגיע למתחם הקבר בקריית ארבע וגם מאבטחת אותם, ולכן אין סיבה שלא תאפשר גם לקיים במקום הילולת פורים".   חוות פדרמן: פדרמן מתגורר במאחז המכוּנה "חוות פדרמן" ליד קריית ארבע, בגבעת החרסינה (הידועה גם כ"רמת ממרא"), עם אשתו, אלישבע, ועשרת ילדיהם. לאחר ה"הילולה", מתקיימת מדי שנה סעודת מצווה בחווה.   איתמר בן-גביר בתחילת ספטמבר 2004, איתמר בן-גביר  ו איילה נמרודי , בת ה-17 וחצי, באו בברית הנישואים. בחתונת הענק בבנייני האומה בירושלים, השתתפו כ-1,500 איש, בהם אנשי ימין וימין קיצוני מכל רחבי הארץ. בין הנוכחים בחתונה היו צעירי נוער הגבעות, תושבי יצהר, כפר תפוח, ואנשי היישוב היהודי בחברון.   הרב יהודה קרויזר, רב ישיבת הרעיון היהודי בירושלים, אמר בפתח החופה כי שר הביטחון ובית המשפט העליון דאגו להעיב על השמחה, כאשר לא אִפשרו ל נעם פדרמן , שנמצא במעצר בית, להיות נוכח בחתונה. פדרמן בירך בטלפון. במהלך הריקודים כיוון אחד הנערים רובה לעבר התקרה. תוך שניות ספורות הורו לו להוריד את הנשק. בכל אותה העת נמשכו הריקודים. אחד הנוכחים שר את השיר "זכרני נא, זכרני נא, אך הפעם הזאת, ויינקמה נקם אחת משתי עיניי מפלשתים". בשלב מסוים הופסקו הריקודים לטובת טלפון שהגיע מנעם פדרמן. פדרמן אמר לחתן ולכלה: "בגמרא כתוב שכאשר יש מלחמת מצווה, הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. כאשר חרב מתהפכת על ארץ ישראל, כאשר האויב הערבי רוצה להשמיד אותנו. אל תהיו כמו כולם, אשר מתחתנים נעלמים. תהיו מיוחדים, תצאו למלחמה".   בסוף האירוע קיבלו המוזמנים מזכרת מהחתונה – חוברת קטנה, כשמאחוריה תמונה של הרב מאיר כהנא, ומתחתיה הכיתוב "ממשיכים בדרכו". בחוברת הופיע גם "שיר הרופא", שעליו חתמו עצורים מנהליים בכלא השרון.   אילה בן-גביר סיפרה, באוקטובר 2004: "רצינו להיפגש [איתמר ואני] במקום מיוחד. מה יכול להיות יותר מיוחד מאשר הפארק על שם הרב [מאיר] כהנא בקריית ארבע, ליד הקבר של ברוך גולדשטיין?".   ב-1994, בריאיון לתוכנית טלוויזיה אחרי הטבח במערת המכפלה, בן-גביר אמר: "סוף-סוף קם יהודי, יהודי גדול, הצדיק הד"ר גולדשטיין, ה' ייקום דמו".   באמצע מרס 1995, כשנה לאחר הטבח, בחג הפורים, התחפש בן-גביר לד"ר גולדשטיין, והצהיר כי הוא "הגיבור שלו".   https://x.com/i/status/1364979562694721541 "הגיבור שלי" – איתמר בן-גביר, פורים, מרס 1995 (על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים)   בשנים שלאחר מכן המשיך איתמר בן-גביר להשתתף ב"הילולות פורים", שנערכו במתחם הקבר של גולדשטיין.   באפריל 2000, בדיון בתביעת לשון הרע שהגיש נגד העיתונאי אמנון דנקנר – שכינה אותו בתוכנית פופוליטיקה, באוקטובר 1995, "נאצי קטן" – בן-גביר אמר באשר למעשהו של ד"ר ברוך גולדשטיין: "אני מקבל את הנימוק של 'נקמה'. זה דבר מוסרי והלכתי. אני חושב שד"ר גולדשטיין נקם... ד"ר גולדשטיין עשה מה שהוא חשב לעשות, ואני לא מגנה את המעשה הזה. הוא עשה מה שעשה במסגרת מלחמה".   בפברואר 2002 הסביר איתמר בן-גביר כי "בשנה שעברה ביקשו הוא וחבריו אישור לקיים מסיבת פורים ליד קברו של גולדשטיין, ואף קיבלו אישור כזה; אבל לאחר שהדבר נודע המשטרה היא חזרה בה ואף תחמה את חלקת הקבר של גולדשטיין ומנעה את קיום החגיגות". לדבריו, "עבורנו ד"ר גולדשטיין הוא קדוש וגיבור, שנמאס לו מהפקרת הדם היהודי ומאוזלת ידה של הממשלה. ההילולה נועדה להכיר ולהוקיר את זכרו". במרס 2005 נכח איתמר בן-גביר בחלקת הקבר, ביחד עם ברוך מרזל ונעם פדרמן. באוקטובר 2005, איתמר בן-גביר מַל את בנו באזור הקבר של ברוך גולדשטיין בקריית ארבע. המשטרה הגיעה למקום מחשש שבן-גביר ינסה לקיים את החגיגה במתחם הקבר עצמו.   במרס 2007 נמסר כי "עשרות פעילי ימין קיצוני הגיעו לקריאת מגילת אסתר כמדי שנה, לא הרחק מקברו של ברוך גולדשטיין. את השם המן החליפו באריק שרון וביצחק רבין, ואת השם זרש – בציפי לבני ובלאה רבין. האירוע התפתח לעימות עם השוטרים. בין המשתתפים בתפילה פעיל הימין הקיצוני איתמר בן-גביר , נעם פדרמן  ו מיכאל בן-חורין . אביגדור אסקין, איתמר בן-גביר, נעם פדרמן, ברוך מרזל – בהילות דר גולדשטיין (צילום: יש"ע עכשיו, פורים, מרס 2007 – על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים נעם פדרמן ו מיכאל בן-חורין מקפידים לפקוד את הקבר מדי שנה בשנה; משום מה – מקומו של איתמר בן-גביר נפקד בשנים האחרונות.   בכתבה טלוויזיונית מ-2011 אמר בן-גביר על התמונה של גולדשטיין שנתלתה בסלון ביתו: "יש כאן איזושהי אמירה בתמונה הזאת, אמירה מאוד מפורשת", וכן שגולדשטיין "צדיק", "גיבור" ו"רופא שהציל בחיים שלו יהודים.   עד לתקופת הבחירות של 2020, תמונתו של ברוך גולדשטיין הייתה תלויה בסלון ביתו של איתמר בן-גביר. בכמה הזדמנויות נימק זאת בן-גביר בכך שגולדשטיין הציל כמה מחבריו. בעקבות לחץ ציבורי גובר, איתמר בן-גביר נאלץ להסיר את התמונה. בינואר 2020, בן-גביר כתב: "לאור העובדה שגורל עם ישראל וארץ ישראל מונח על כף המאזניים, ועל הפרק סכנה של הקמת ממשלה שתגרש יהודים מהבית, אני מודיע כי לטובת האחדות וניצחון הימין בבחירות אני מסיר את התמונה בסלון". לדבריו, הם תלו את התמונה "כמחווה שלי ושל זוגתי, כהתרסה נגד השמאל". בספטמבר 2022 אמר איתמר בן-גביר: "נכון שבעבר, לפני 20 שנה, אמרתי שצריך לגרש את כל הערבים, ובעבר תליתי תמונה של גולדשטיין בבית. היום אני לא נמצא שם. אני לא רוצה להתנצל, אני לא חייב התנצלות בפני אף אחד, שלא תהיה אי-הבנה. אחת הסיבות שלא הורדתי את התמונה כל כך הרבה שנים זה כי אמרתי 'אני לא חייב לשמאל שום דבר'".   תצפית משתתפת – האזכרה על קברו של ד"ר ברוך גולדשטיין – תצפית משתתפת – 9 במרס 2020   האזכרה התקיימה – בנוכחות קומץ מתפללים – בפארק מאיר כהנא (שהוקם לזכרו של הרב). במקום הוקמה אחוזת קבר, והוא הפך לאתר עלייה לרגל לאנשי ימין קיצוני. בעקבות "חוק איסור הקמת מצבות זיכרון לזכר מבצעי מעשי טרור, 1998", הקובע כי "לא תוקם מצבת זיכרון לזכר מבצע מעשה טרור", הרס צה"ל ב-1999 את רוב האתר, אבל הותיר את המצבה שעל הקבר.   תמונתו של ברוך גולדשטיין המחולקת בעת ה"הילולה" (עותק נמסר לידיי בהשתתפות בטקס)   האוהדים נוהגים להתכנס על יד הקבר בפורים, ביום השנה לטבח, לקיים את טקסי האזכרה ולקרוא את מגילת אסתר. האווירה הייתה עולצת. המשתתפים דיברו בשבחו של ה"קדוש", והמגילה נקראה תוך השמצת כל "עשרת בני המן", ובתוכם שופטי בית המשפט העליון ו"צוררים" נוספים.   האזכרה על קברו של ד"ר ברוך גולדשטיין (צילום: עידן ירון, 9.3.2020) בסיום האזכרה הגענו לסעודת מצווה בחוות פדרמן. המוזמנים שתו לרוויה, והשביעו את ליבם בחלות, חומוס וסלטים.   נעם פדרמן והתייחסותו לאיתמר בן-גביר בשלהי פברואר 2021, נעם פדרמן כתב, בדף הפייבוק שלו: "מוקירים טובה ולא כפויי טובה: הילולת הצדיק ברוך גולדשטיין הי"ד, תשפ"א. לא מורידים תמונות, ולא מדירים את עצמנו מהצדיק שהציל את יהודי חברון מטבח".   בפוסט נוסף של פדרמן, באמצע מרס 2021, נכתב: "הייתי שמח לשים את כל השמאלנים ואויבנו הערבים על מריצה ו". אלי ניימן – מנהל ישיבת הרעיון היהודי מיסודו של הרב מאיר כהנא, מנהל עמותת חמלה, שבין השאר מחזיקה מעון לנערות במצוקה, וכן את ארגון החסד "חסדי מאיר" למען הגבעות – הגיב: "תמחק מהר, הם מחפשים סיבות לחסום אותך". אחרים הגיבו: "התרכּכת נעם. מריצה, ככה בנוחות? על חשבוננו? מוכן להיות הנהג, ולממן מכיסי. לשים אותם בחבית עם זפת חם ורותח".   בספטמבר 2022 כתב פדרמן בטוויטר – בעקבות התבטאותו של איתמר בן-גביר "אני לא חושב שדוקטור גולדשטיין גיבור, אני לא חושב שצריך להרוג או לגרש ערבים" – במילה אחת: "בושה".

לקראת פורים, בנצי גופשטיין פרסם דברים מִשל הרב מאיר כהנא:   "שמעתי שיש יהודי, פרופ' אוריאל סימון , עם כיפה, ב'עוז ושלום', שלא אוהב את פורים, אלא שונא את החג הזה, כי הוא מסמל את הנקמה... אותו מניע, שמביא אותו להתנגד לסיפוח ה'שטחים' למדינת ישראל ובוודאי לתנועת כך, מביא אותו לא לקרוא קריאת מגילה".   בנצי גופשטיין מחופש בפורים (בפרסומים נכתב: צילום באדיבות המצולם, פברואר 2023)   נדרשות מילים אחדות לגבי פרופ' אוריאל סימון, ולגבי מה שהוא מייצג – כדי להציב את ניגודה המוחלט של המשנה הכהניסטית.   הזרם בציונות הדתית הדוגל בהבלגה הזרם בציונות הדתית הדוגל ב"ריסון מדיני" – בניגוד לזה הדוגל ב"משיחיות פוליטית" (ובהתאם ב"שבירת ההבלגה", כמו זה הכהניסטי) – טוען כי יש להבין את המציאות הפוליטית בזמננו בדרך של הבלגה וריסון רציונלי וחברתי אתי, וכי גישה זו של איפוק וריסון עולה בדיוק בקנה אחד עם דרישת ההלכה בהתפתחותה ההיסטורית.   נציגיו של הזרם הזה נוטים למתינות ולעידוד פשרה בכל הנוגע לפוליטיקה, למען הבנה עצמית יותר היסטורית מאשר מטה-היסטורית. את אלה אפשר למצוא בתנועת הקיבוץ הדתי , בתנועת עוז ושלום , בקרב חברי נתיבות שלום , וכן בתנועת עוז ושלום – נתיבות שלום  המתחדש.   נקודת המוצא השיטתית של התנועות האלו היא פירוש ההלכה כגורם אשר לכל אורך ההיסטוריה שִחרר את היהדות ממותר האקסטזה והאסכטיזם, מרומנטיות פוליטית, ומראייה טוטלית של זמן ומקום המובנים במיתוסים.   הציונים הדתיים האלה אינם בודדים בהתנגדותם לקווים המהותיים של הקיצוניות המדינית. הם מתנגדים לייחוס הקדושה השלמה לתופעות שהן היסטוריות מעיקרן ובנות שינוי כמו גבולות טריטוריאליים. הם מתנגדים לטשטוש החשיבה הרציונלית והביקורתית על ידי עודף רומנטיות מדינית ודרשות נמלצות. הם מתנגדים לנטילת חוויה מיסטית אישית – תהיה עשירה ומרוממת רוח ככל שתהיה – ולהעתקתה למישור של אירועים פוליטיים, כי דבר זה עלול להוביל למדיניות בלתי דמוקרטית וטוטליטרית, ולבלבול של כפייה עם חופש, אינדוקטרינציה עם חינוך, והתלקחות של רדיקליזם לאומני, חילוני ודתי כאחד, עם מדיניות לאומית דמוקרטית.   הקיבוץ הדתי משה אונא – שנחשב לאדריכל המרכזי של הגות הקיבוץ הדתי, היה הומניסט וסוציאליסט האמון על יסודות הדמוקרטיה – כתב (2013): "אנו מבינים שללאומיות שלנו יש גבולות מסוימים, ואין לה צורך לחרוג ממסגרתה. אנו מתנגדים ללאומיות תוקפנית. לפי דעתנו אין קיום לאומי שיאריך ימים על האדמה בהיותו מבוסס על דיכוי עמים אחרים אלא על פיתוח הכוחות הפנימיים". המפתח, לדעת אונא, הוא "הבלגה, איפוק והגבלת יצר האנוכיוּת".   לדברי אונא, "תחושת 'אתה בחרתנו' שתובן כהזמנה להתנשאות, ולא כהטלת חובות עלולה להפוך את הלאומיות ללאומנות. אנא קבע נחרצות שאין במחויבויות הדתיות משום היתר להתעלם מן המחויבויות המוסריות".   אונא האמין כי "ההתייחסות המוסרית ההומנית איננה באה מתוך שיקולי טובת הזולת בלבד, אלא היא קודם כל דרישה כלפי עצמנו: היה מוסרי והוגן, לטובת עצמך, לטוהר המידות שלך בלי קשר לרמת זולתך... מה שמעניין אותי הוא הפרצוף היהודי שלנו, ולא פרצופם של הגויים".   אונא עמד בראש סיעה בעלת אוריינטציה שמאלית, שצידדה בהתנתקות מתנועת "המזרחי". לימים התפתחה מתוכה סיעת "למפנה", שהטביעה חותם עמוק על "הפועל המזרחי" ועל המפלגה העתידית – "המפד"ל".   יעקב דרורי – איש חינוך ציוני-דתי, מזכ"ל בני עקיבא, ממייסדי תנועת הקיבוץ הדתי ואבי ישיבות ההסדר – כתב (1945): "בשעת המאורעות חונכנו להבלגה מתוך טעמים מוסריים-יהודיים. היום מחנכים אותנו להוות כוח, לשנוא, להיות קנאים. האין סכנה צפונה בחינוך הזה? האם לא יביא דבר זה עימו כי נחנך דור אכזרי, דור בעל השקפות לאומיות קיצוניות. אנו שואלים: האם זה מוסרי, האם זה מתאים להשקפת עולמנו היהודי? האם לא נודפת מההשקפה הזו, שברוחה מחנכים את הנוער בארץ, ריח של 'כוחי ועצם ידי עשו את החייל הזה'?   יש שאינם רואים דרך אחרת להגשמת הציונות אלא בשפיכת דמים... הציונות הכריעה על דרך של יצירה ובניין. יש להמשיך לחנך בדרך הזו את הנוער. עליו לראות את הנשק כאמצעי שייאלץ להשתמש בו רק בזמן הכרח; אבל אין לראותו אחד האמצעים החשובים להשגת מטרותינו הציוניות... תפקידו של הנוער הדתי לשמש דוגמה ולהשפיע שכך יקום הדור היהודי הבא. מלחמה ברוח ה' ובעזרת ה', 'והיה מחנך קדוש'".   תנועת עוז ושלום כבר בראשית שנות השבעים, הוגים ופעילים כמו אביעזר רביצקי  ו אריאל רוזן-צבי הביעו דאגה במכתב שהפנו לראשי המפלגה באשר ל"היסחפותה המתמדת של המפד"ל מן הקו המתון והשקול, שאפיין אותה, לכיוון הקשחת עמדותיהם המדיניות – עקב איומים, לחצים ומפגנים קולניים".   התנועה נוסדה בחוג הרעיוני של האורתודוקסים המודרנים, שביקשו לקדם ציונות דתית מתונה. התנועה עסקה בעיקר בניסיון להצדיק עמדה פוליטית "יונית", מבחינה דתית. היא ייצגה את "האליטות הישנות" של הציונות הדתית, בייחוד אלו שבאו מחוגי האקדמיה וראו עצמם שומרים על ערכיה לנוכח האליטה החדשה של אנשי "גוש אמונים" שינקו מהאווירה ומהאידאולוגיה של ישיבת מרכז הרב. היא התגבשה כעמותה מייסודם של משה אונא , צבי ירון , מרדכי ברויאר , יוסף ולק , ישעיהו ליבמן , אריאל רוזן-צבי , אוריאל סימון  ו אביעזר רביצקי .   תנועת עוז לשלום  פרסמה מודעה בעיתון ידיעות אחרונות  (פברואר 1974), וזו לשונה: "בציבור מתחזק והולך הרושם כאילו כל בעלי השקפה דתית-לאומית נוקטים קו קיצוני בשאלות חוץ וביטחון. מן הדין, אפוא, שאנשים דתיים החולקים על קו זה ירימו את קולם. אנו קוראים לכל המזדהים עם תוכן מודעה זו לתת לנו את ידם: (א) אין אנו מקבלים את הטענה שמתורת ישראל מתחייב קו פעולה מדיני השולל פשרה טריטוריאלית; (ב) אנו בעד חופש פעולה ומרחב תמרון לממשלת ישראל בשאלת גבולות השלום והביטחון של המדינה, ונגד הכרזות קיצוניות הכובלות את ידיה מראש והפוגעות בסיכויי ההידברות להשגת הסדרי שלום עם כל אחת ממדינות האזור; (ג) אנו בעד הקמתה של ממשלה בעלת כוח הכרעה והחלטה, שתוכל למצות את האפשרויות להשגת הסדרי שלום; (ד) אנו מודאגים לנוכח היסחפותה המתמדת של המפד"ל מן הקו המתון והשקול שאפיין אותה מאז היווסדה, לכיוון הקשחת עמדותיה המדיניות"..   מרדכי ברויאר טען כי "גם בימי 'אתחלתא דגאולה' עולם כמנהגו נוהג. עלינו לטפח בליבנו את המודעוּת לעידן המשיחי, ועם זה לשמור על ההלכה לבל תעוות מתוך מגמתיות".   אוריאל סימון  – בנו של  פרופ' עקיבא ארנסט סימון , ממייסדי ברית שלום , לימים פרופסור למקרא באוניברסיטת בר-אילן, ממייסדי תנועת נתיבות שלום  ומחשובי הוגי הדעות המתונים בציונות הדתית – היה קול נוסף אשר יצא בתוקף נגד העמדות המשיחיות והמלחמתיות שרווחו בציבור בעקבות מבצע סיני.   פרופ' אוריאל סימון מעביר שיעור (אפריל 2011) – על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים   אביעזר רביצקי הכריז: באנו לתהות על דחיקת הקץ ושכרון החושים, ולהתריע כנגד אלה המבקשים לקרב את מלחמת גוג ומגוג בכל מחיר".   באמצע 1980 התפרסה מודעה בעיתון הצהר  בכותרת "עת לעמוד בפרץ", מטעם מובילי התנועה: "הציונות הדתית מובלת למבוי סתום: התנחלות המביאה בהכרה להפקעת קרקעות ול'יד חזקה'; שלמות הארץ במחיר שלילת חירויות היסוד של הזולת; קיצוניוּת לאומנית המערערת את אושיות החוק והצדק; משיחיוּת המסכנת את ביטחונו ושלמותו של עם ישראל. הגיעה השעה לחזור ולהיאבק על דמות היהדות ומדינת ישראל למען: ציונות בונה ומתחדשת המוכנה להכיר גם בזכויות הזולת, תוך שמירה על פשרה הוגנת ומציאותית בין יהודים וערבים תוך שמירה מלאה על ביטחון ישראל; יהדות המכבדת כל אדם שנברא בצלם. לעת כזאת אסור להמשיך ולשתוק".   תנועת נתיבות שלום התנועה הוקמה ב-1982 – בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, אירועי סברה ושתילה והדרישה להקים ועדת חקירה ממלכתית – ונרשמה כעמותה ב-1983. בין מקימיה הבולטים: אביעזר רביצקי , אריאל רוזן-צבי , אוריאל סימון , ג'רלד קרומר , משה הלברטל .   התנועה דמתה לקודמתה במטרותיה ובשימת הדגש על המאבק לשלום מנקודת ראות דתית, תוך הצערת הפרופיל החברתי של מקימיה. התנועה ניסתה שלא להיות מזוהה אוטומטית עם ה"שמאל". היא הפגינה נוכחות תקשורתית ערה יותר מהקבוצה הוותיקה, וניהלה מאבקים ציבוריים אחדים.   הפועל היוצא מהנחות היסוד האלו הוא מדיניות האיפוק וההבלגה, המֵגנה את הקיצוניות כמנוגדת לרוח היהדות האמיתית. תנועת עוז ושלום  – הן לאור העקרונות שפרסמה, הן בדברי חבריה המנהיגים – תמכה בוויתורים טריטוריאליים ומדיניים ומתנגדת לקנאות ולקיצוניות . כאן הרגש היה בקני מידה אתיים, יותר מאשר מיליטנטיים, לאור האמונה ששלטון כפוי מתמשך על מיעוטים אתניים או דתיים, כמו האוכלוסייה הערבית של ארץ ישראל, יכול רק להשחית את יסודותיה הדמוקרטיים והאתיים של החברה היהודית.   בסופו של דבר, עמדותיה נטו יותר ויותר לעבר השמאל, מגמה שהביאה בסופו של דבר לאיחוד עם עוז ושלום  (ראו להלן).   עוז ושלום – נתיבות שלום צמיחתו של גוש אמונים, הסכמי השלום עם מצרים וההתנגדות למלחמת לבנון בישרו את צמיחתן, ולאחר מכן את איחודן, של תנועות השלום הדתיות בדמות עוז ושלום – נתיבות שלום (1998). התנועה המשותפת היוותה תגובת נגד לסחף המשיחי בציונות הדתית.   מעבֵר להבדלים והדקויות ביניהן, בכול התנועות הללו נשמע קול דתי-מוסרי המסתייג מאתוס צבאי כוחני. חבריהן זיהו את שורשי האתוס הזה בתפיסה המשיחית הרדיקלית של הרב צבי יהודה קוק ותלמידיו [ובמשתמע גם של הרב מאיר כהנא], שאימצו אתוס המקדש את האקטיביזם המיליטנטי. חברי התנועות ביקשו לעסוק בעיקר בהשלכות המעשיות והמוסריות של התפיסה התאולוגית של התקופה. הם חתרו להחזיר את הציונות הדתית אל ערכיה החברתיים והרוחניים הישנים: סובלנות ופתיחות, יחס חיובי למדע ולתרבות החילונית, ראייה מקפת של בעיות החברה הישראלית וצרכיה ומתינות פוליטית.   התנועה חידשה את פעילותה ב-2015 באמצעות העמותה הקיימת, עוז ושלום . חברי הנהלתה: צבי מאז"ה , אלי רבל , גילי זיוון , לאה שקדיאל . התפיסה הציונית‑הדתית של התנועה " רואה בתקומתנו הלאומית בארץ-ישראל אתגר מוסרי ורוחני, ומאמינה שתורת ישראל יכולה לשמש מצע לבניית חברה מוסרית וצודקת, החותרת לשלום והמכבדת כל אדם שנברא בצלם". ראשי התנועה גורסים כי " עלינו לחתור ליצירת מציאות מדינית של שלום עם שכנינו, המבוסס על כבוד הדדי ושיתוף פעולה... רק הסכם שלום צודק, המקובל על שני העמים, יבטיח את ביטחוננו לטווח רחוק". לדעתם, "בתנאים של היום אין החתירה לשלום ולצדק יכולה לעלות בקנה אחד עם השמירה על שלמות הארץ, שהינה יסוד מרכזי בתודעתנו ובהשקפתנו, ולכן אין מנוס מהכרעה גורלית בין הערכים הללו".   התנועה גרסה כי "עם כל הכאב הכרוך בכך, עלינו להסכים לחלוקת הארץ בינינו ובין העם הפלסטיני. הוויתור אינו פרי של חולשה אלא הכרעה אמיצה – 'ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום'". הם סבורים כי "מדינה יהודית נדרשת להקפיד על כבודו של כל אדם – יהודי וערבי כאחד – שכן 'חביב אדם שנברא בצלם'... עינינו רואות כיצד השליטה הממושכת רבת-השנים על העם הפלסטיני מעוותת את דמותנו היהודית ואת ערכינו הדמוקרטיים, מערערת את שלטון החוק, מקהה את רגישותנו המוסרית, ומעודדת מגמות כוחניות – בעיקר בקרב הנוער.   המטרות הרשמיות של התנועה: לאחד יהודים שומרי מצוות המאמינים שהגשמת הציונות הדתית בימינו מחייבת בראש ובראשונה שמירה על דמותה המוסרית של החברה בישראל; לתמוך במאבק למען חברה דמוקרטית החותרת לשלום עם העם הפלסטיני תוך כיבוד זכויותיו האזרחיות והלאומיות; להשיב לחברה הישראלית, הדתית והחילונית, את האמונה בתורת חיים שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".   תנועת מימד בעקבות האינתיפאדה הפלסטינית של סוף שנות השמונים, הסכמי אוסלו ורצח רבין, הלכה ונבנתה חזית דתית לשלום שכיוונה עצמה למישור פוליטי ממוסד יותר – בדמותה של תנועת מימד .   התנועה כללה, באורח מובהק יותר, נוסף על הקבוצות הליברליות הדתיות המוזכרות, אגפים מתונים ואישים במפד"ל ובתנועת ההתיישבות בשטחים. התנועה בליטה את ערך השלום אף במחיר של פשרה טריטוריאלית כואבת.   מפלגת מימד  (מדינה יהודית, מדינה דמוקרטית) הוקמה ב-1988 על ידי הרב יהודה עמיטל . עם הקמתה פנו אוריאל סימון  ו אביעזר רביצקי  במכתב לכל חבריהם בציבור הציוני‑הדתי: "לאורך שנים ארוכות נאבקנו, יחד עם חברים רבים, נגד עיוותו ושיבושו של סולם הערכים של הציונות הדתית. התרענו נגד הזיהוי הכוזב של תורה ומצוות עם קיצוניות לאומנית ועם מדיניות של 'אף שעל', וביקשנו להציב את תורת החיים, את סולם כבוד ישראל וכבוד האדם, בראש סולם העדיפויות היהודי. לאחרונה קמה מפלגה פוליטית חדשה, מימד, שחרתה על דגלה חלק ניכר מן המטרות שלמענן נאבקנו. במישור הפוליטי, מימד קוראת להעמיד את החתירה לשלום כעיקרון המדריך של המדינה הישראלית, תוך נכונות ל"פשרות כואבות" ול'הכרעות קשות', והיא תובעת רגישות מוסרית גם בעת מאבק באויב. במישור החברתי, היא קוראת ל'עיצוב החברה לאור ערכיה החברתיים המרכזיים של היהדות: חסד, משפט וצדקה'. היא מעמידה את הדאגה לחולה ולחלש כמשימות ראשונות במעלה של מפלגה דתית. מימד תתמוך בקואליציה להגשמתן של מטרות פוליטיות וחברתיות אלו. מימד גם חותרת לשיתוף נשים בגופים ציבוריים ובמוסדות דתיים, לאינטגרציה בחינוך ולשוויון החובות והזכויות של כל סוגי בתי הספר. אנו מאמינים כי הצלחתה של מימד תפתח פתח תקווה לשיקום רוחה של הציונות הדתית, להחדרתם של רבים מרעיונותינו בקרב הציבור הרחב וגם תמנע תופעות חוזרות ונשנות של חילול שם שמיים ברבים. לאור זאת החלטנו לתמוך במפלגה זו ולקרוא לחברינו לדעה להצביע בעבורה ולסייע להצלחתה".   תנועת מימד הציבה בראשה את הרב יהודה עמיטל  – ראש ישיבת "הר עציון". בבחירות לכנסת, שנערכו ב-1988, לא עברה התנועה הזו את אחוז החסימה (למרות שנהנתה מקולם של 16 אלף מצביעים, והייתה קרובה אליו), ולא התמודדה עוד באופן עצמאי. ב-1999 התמודדה בבחירות בפעם השנייה, כחלק מרשימת "ישראל אחת", בראשות מפלגת העבודה. נציגה, הרב מיכאל מלכיאור היה לחבר הכנסת הראשון מטעמה. לאחר הבחירות לכנסת החמש-עשרה, הרב מלכיאור מונה לשר לענייני חברה ותפוצות, והמשיך לכהן בכנסת עד הכנסת השמונה-עשרה; אז רצה מימד לכנסת ברשימה משותפת עם "התנועה הירוקה", אבל לא עברה את אחוז החסימה". מוקדש לבתי, ד"ר מעיין רווה , שמחקרה בתחום מדע הדתות מתמקד בתיאולוגיה נוצרית בהקשר של הסכסוך הישראלי–פלסטיני, ובמתח בין הדתי לבין הפוליטי. מעיין פעילה בכמה ארגונים ועמותות בין-דתיות.

"החוק להסדרת חוות בודדים", שאושר סופית בכנסת ישראל (אמצע מרס 2025), עוסק להלכה בעניין שמירת קרקעות בנגב ובגליל , ובעניין מניעת הטרור החקלאי ; למעשה, הוא נועד לעניין שדידת קרקעות ביהודה ושומרון , שמתבצעת בין השאר באמצעות טרור יהודי .   החוק נועד לקדם לכאורה אינטרסים המגולמים ב"חקלאות"; למעשה – אינטרסים המשוקעים ב"כיסופי גאולה" – הן ירושת הארץ  (התיישבות), הן הורשתה (רש"י: "הורשתם" = "גירשתם").   הקמתן של עשרות "חוות רועים" הפכה לאסטרטגיה מרכזית של המתנחלים ביו"ש. באמצעות רעיית צאן ובקר, אלה דוחקים קהילות רועים פלסטיניות מאדמותיהן. מזכ"ל תנועת אמנה, זאב (זמביש) חבֵר, הצהיר בשלהי פברואר 2021 כי החוות הן כלי יעיל הרבה יותר לתפיסת שטח  מאשר התנחלויות, שכן הן חולשות על דונמים רבים יותר. לדברי חבֵר... חווה אחת עושה שמירת קרקע באלפי דונמים ".   כדי להשיג את היעד הזה, מקדמי החוק מבקשים לחזק בתודעה הציבורית את חשיבות ה"רועים" – אשר "עומדים בחזית הציונות המעשית"; ובעיקר את חשיבות ה"מרעה" – אשר משמש כלי מרכזי ב"שמירה על הקרקע" (וכלל הנראה, גם כלי אפקטיבי ביותר ב"גזלתה").   תכולת החוק עשויה להתברר במהרה כנזילה, ו"לזלוג" למרחבי יו"ש. בתיאולוגיה המשיחית של "הבית היהודי" – בגרסתו של בצלאל סמוטריץ', וברוחם של הוגי גוש אמונים – האדמה הקדושה נתפסת כבת זוגו המרחבית של העידן המשיחי, והמדינה היהודית הופכת גם היא לאובייקט מקודש, לביטוי פוליטי של תכלית אלוהית.   כדי להחיש את הגאולה, השר סמוטריץ' הכין תוכנית "מֵגה-דרמטית", שתגרור צעדים "המֵשנים את ה-DNA של המערכת" ביו"ש. בכלל זה, הוא פועל נמרצות להכשרת החוות החקלאיות, או חוות הרועים – הן בצעדים מנהליים, והן בצעדים תחיקתיים.   אם נתייחס לדברי השרים של "הבית היהודי" – ללא התיחום המרחבי, של הנגב והגליל, שנועד לשמש כטכניקת שכנוע של "רגל בדלת" (השרה סטרוק בקרני שומרון: "מה שיש לנו עכשיו זה רק רגל בדלת, אל מול הפוטנציאל של המקום הזה. אנחנו בעז"ה נדאג שהפוטנציאל הזה ימומש במלואו") – הדברים יתבררו היטב:   שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הכריז כי "התיישבות והחזקת החוות... זו שליחות ציונית מהמעלה הראשונה, וחוות הבודדים הן חוד החנית במאבק על שמירת אדמות המדינה. ההצבעה על חוק הסדרת החוות... היא צעד משמעותי לחיזוק ההתיישבות בכל מרחבי ארצנו ".   שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות, אורית סטרוק, אמרה: "החוק נותן מענה... לשמירה על הקרקע ולחיזוק ההתיישבות היהודית ... בהיבט הערכי, החוק... מציב מחדש את ערך ההתיישבות והציונות בשורה הקדמית של ערכי המדינה ".   מבחינת מובילי "הבית היהודי", "ערכי ההתיישבות והציונות", הם, בראש ובראשונה, היאחזות ביהודה ושומרון, ולאחרונה גם בחבל עזה. הנגב והגליל מיועדים לשמש מקפצה בלבד, כדי להשיג את המטרה ה"נעלה" הזאת. חווה חקלאית בבקעת הירדן (צילום: עידן ירון, 27.9.2024) * התפרסם, בנוסח מקוצר, באתר "חדר מלחמה", 13.3.2025.

מניעים להתיישבות בעיר יריחו מניעים שונים הביאו את החברים לשאוף להתיישב מחדש בעיר יריחו. אלה כללו: סיבה דתית: יריחו היא המפתח לגאולת ישראל; סיבה היסטורית: יריחו נודעה כעיר עברית בתקופת התנ"ך והמשנה, וגם אחר כך, עד המאה השמינית, באופן רצוף, ובתקופות שונות נוספות. גדולי ונביאי ישראל ישבו בה; סיבה ביטחונית: יריחו נחשבה כבר מימי קדם ל"מנעולה של ארץ ישראל (תנחומא בהעלותך), והיא מהווה עד היום צומת דרכים מרכזית, וסמוכה לגבול המזרחי של המדינה; סיבה מדינית: יש להתיישב ביריחו כדי למנוע את ביצועה של תוכנית אלון, ובפרט את הסכנה הקרובה לטענתם המתיישבים שתקרא בשל מסירת אזור יריחו לירדן; יריחו נחשבה כבר בימי קדם למקום מגורים פורה ומבוקש. "כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה... כְּגַן-יְהוָה" (בראשית י"ג, י'), "דושנה של יריחו", לפי חז"ל. ועד היום היא נווה מדבר שופע מים ומרובה צמחייה.   בתזכיר שהגישו אנשי גרעין יריחו לממשלה (חנוכה תשל"ה – דצמבר 1974) נכתב: "עברה ההיסטורי, מיקומה הגיאוגרפי, ייחודה העירוני באזור וקרבתה לירושלים מקנים לה חשיבות יתר – ביטחונית וכלכלית כאחד... לממש את זכות העם היהודי לישיבה בכל הערים אשר ישב בהן עמנו בכלל, והערים אשר ישבו בהן גדולי ונביאי ישראל בפרט. ידוע מאז ומעולם שיריחו היא המפתח לגאולת ישראל".   היערכות, הקמת הגרעין וניסיונות התיישבות (1977-1973) בסוף 1973 נעשה ניסיון להקים "ישיבה מתנחלת" ביריחו, על ידי אנשי הרב מאיר כהנא. הרב קרא לתלמידיו להתנחל ביריחו מסיבה מדינית: "השלמת חלק ניכר של קו הגנה חדש מערבית ליריחו מבהירה שישראל וירדן הסכימו לנסיגה ראשונית. מבחינה רוחנית, הרב ראה את ההתיישבות ביריחו כהמשך דרכם של הנביאים אליהו ואלישע, שפעלו באזור יריחו. הרעיון הזה נרמז בשמה של הישיבה שרצו תלמידיו להקים ביריחו: "אדרת אליהו". באופן סמלי, ההתיישבות הייתה אמורה להיות הרמת אדרתו של אליהו שנפלה עם עלייתו השמיימה, והמשכת דרכו.   בתחילת יוני 1974 התקיים כנס יסוד לישיבה המתנחלת או להתנחלות הישיבתית ביריחו, שהוקמה על ידי הרבנים אריה יוליוס ומנחם כרמל. התוכנית הייתה להתחיל בהקמת ישיבה בבית הכנסת העתיק "שלום על ישראל" ביריחו, בראשות הרב ריינמן, ובהמשך להתחיל גם בהתיישבות משפחות. ימים ספורים לאחר מכן שלחו אנשי הקבוצה מכתב לראש הממשלה, יצחק, רבין ולשרים ישראל גלילי ושמעון פרס, ובו ביקשו את עזרת הממשלה בהקמת ישיבה מתנחלת ביריחו. מעט אחרי שליחת המכתב פורסמה מודעה הקוראת להצטרף לישיבה.   הרב כהנא חשב להסוות את הישיבה ביריחו כ"המכון ליחסי אנוש על שם הגברת אלברטה וד"ר מרטין לותר קינג", כדי למנוע את פינויה; אבל התוכנית הזו לא יצאה לפועל. שמעון רחמים –שנחשב לאורך השנים כאיש אמונו של הרב מאיר כהנא – היה מרכֵּז ההתארגנות להקמת הישיבה, והוא שימש גם כאיש קשר עם אנשי גוש אמונים.   חודשיים לאחר מכן התקיים כנס יסוד לגרעין זה, בהשתתפות 30 מחבריו ובנוכחות הרב משה לוינגר, ממייסדי גוש אמונים ומועצת ישע, וממנהיגיה הראשונים. שבועות ספורים לאחר הכנס כתב הרב מאיר כהנא: "לא הצלחתי לגייס מספיק תלמידים לישיבה ביריחו (אני מציע להעביר את הכסף שנאסף לשם כך למתנחלים של חנן פורת)". רבים מאנשי הרב כהנא הצטרפו גם הם לגרעין יריחו של גוש אמונים.   בספטמבר 1974 התקיים במשרד גוש אמונים מפגש בהשתתפות נציגי שתי הקבוצות, קבוצת הישיבה המתנחלת וגרעין גוש אמונים. לאחר המפגש הזה אוחדו השתיים לגרעין אחד. רעיון הקמת ישיבה בשם "אדרת אליהו" הפך להיות חלק ממטרות הגרעין המשותף. מזכיר הגרעין היה שמעון רחמים, ואחר כך היו חברי המזכירות: שמואל פרומר, הרב אריה יוליוס ואיש הלח"י והסופר עזרא יכין ("אלנקם"). בחודשים הבאים הצטרפו רבים, חילונים ודתיים, ואנשי הרב מאיר כהנא הפכו למיעוט בגרעין.   גרעין יריחו הפך לגדול ולפעיל שבין גרעיני גוש אמונים. הגרעין נרשם באופן רשמי כאגודה שבה היו כ-100 חברים. פעילות הגרעין הייתה: אספות, שבתות גיבוש, סיורים ליריחו, וניסיונות התיישבות ביריחו.   מעט לאחר מכן הכינו אנשי גרעין יריחו מכתב, שנשלח לאישים שונים, ביניהם ראש הממשלה. נאמר בו: "אלה האנשים, וזו התוכנית. נכבדי, זה למעלה משנתיים מבקשים יהודים להתיישב בארץ ישראל; כך בפשטות, להתיישב בארץ. זה למעלה משנתיים מונעת מהם הממשלה – ממשלת ישראל – מעשות זאת. מצאנו לנכון להביא בפניך את רשימת האנשים הרוצים להתיישב, ואת תוכניתם להתיישבות. ראה בעצמך ושפוט. בברכה מזכירות גרעין יריחו". למכתב צורפו שני עמודים, ובהם רשימת חברי הגרעין. ברשימה הופיעו שמות 30 משפחות ו-47 רווקים ורווקות. כמה מהשמות ברשימה היו של אנשים ידועי שם, שהובאו כדי לפארה – כמו פרופ' יוסף בן שלמה וחברת הלח"י ג'ולי טורנברג (שנולדה בבולגריה, ולאחר פרוץ מאורעות 1939-1938 התגייסה לפלוגות בית"ר, בראש פינה. שם גויסה לאצ"ל, סיימה קורס מ"כים, ושימשה מדריכה בנשק. היא נעצרה במרס 1942 במעצר מנהלי, ושחררה רק ביוני 1946, גם זאת לחודש בלבד, שכן בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד שוב נעצרה ונשלחה לבית לחם. משם הועברה ללטרון, השתחררה כעבור חודש וחצי, ושבה לפעילות מחתרתית. לאחר קום המדינה עלתה בדרך בורמה, בתעודה מזויפת, לירושלים הנצורה, והשתתפה בניסיון לשחרור העיר העתיקה). כמה מחברי הגרעין היו בחורים חרדים, שלא הזדהו בשמם האמיתי מחשש לתגובת הסביבה החרדית. חברי הגרעין היו רובם דתיים ומיעוטם חילונים. רק פחות מרבע מהמופיעים ברשימה הגיעו אחר כך להתגורר במצפה יריחו.   לבסוף הודיע חנן פורת לשר גלילי כי הגרעין יהיה מוכן לקבל ב"לחץ כבד" של התנועה, פתרון ליישובו הזמני במלון קליה או ביישוב שיוקם עבורו מעל המצוקים בצומת יריחו. על פי דברי ותיקי הגרעין, נעשו שישה או שמונה ניסיונות לעלייה על הקרקע ביריחו.   במוצאי שמחת תורה תשל"ה, אוקטובר 1974, נערך "מבצע הקפות" של גוש אמונים. מאות פעילים יצאו להקים היאחזויות בכמה מקומות ביהודה ושומרון. רובם יצאו לכיוון יריחו. הם עקפו רגלית את מחסומי צה"ל, או ניסו להגיע רגלית דרך ואדי קלט ובדרכים נוספות. כמה מהם הצליחו להגיע אל מערב יריחו, וקבוצה גדולה הגיעה קרוב לקצהו של ואדי קלט, שם נחסמה על ידי צה"ל. הפינוי נמשך ימים אחדים. קבוצות נוספות המשיכו לצאת לאזור במשך כשבוע. עשרות נעצרו על ידי המשטרה. חלק מחברי הגרעין הגיעו ביום שישי, סמוך לשבת, למתחם הווילות הנטושות שיועדו למגורי קצינים ירדנים ממזרח ליריחו, שהו בו כל השבת, ופונו במוצאי שבת.   בסוף פברואר 1975, חברי הגרעין הוציאו לאור חוברת המתארת את ההיסטוריה של יריחו כעיר עברית, ואת האפשרויות השונות הקיימות להתיישבות באזור יריחו. החוברת נכתבה ברובּה על ידי גדי קופל, ממייסדי היישוב מצפה יריחו.   ביולי 1976, למעלה ממאה מחברי גרעין יריחו ניסו להגיע ליריחו. התוכנית הייתה לשהות במקום יומיים, להקים התיישבות סמלית, ולבצע פעולות שונות: הפעלת ישיבה במקום וסיור לקומראן; כל זאת כמחאה על מניעת ההתיישבות במקום. הם נתקלו במחסומים, והצליחו להגיע עד סמוך להר קרנטל. הם הביאו איתם ציוד רב, אבל פונו אחרי שעות אחדות.   במוצאי ראשון של סוכות תשל"ח, ספטמבר 1977, גרעין יריחו יצא לדרכו לאחר צאת החג כחלק ממבצע 11 הגרעינים של גוש אמונים. בשיירה היה אוטובוס מלא בחברי גרעין ותומכים, ועוד כמה מכוניות פרטיות. היעד היה אזור אדמות מדינה ממערב ליריחו, לא רחוק מבניין הממשל הצבאי. לאחר טלטולים רבים, הם נעצרו על ידי המשטרה.   סיפור על הרב מאיר כהנא והקמת הגרעין (1977) "בשנת תשל"ז נסענו עם הרב לכנס שנערך בעיר צפת. כאשר חלפנו בדרכנו על פני יריחו, סטה לפתע הרכב בשל תקר. כאשר יצאנו מהרכב נתגלה לעינינו מראה מרהיב של העיר יריחו והתבסמנו מריחה הקסום. הרב אמר לנו כי במקום הזה עלה אליהו הנביא השמיימה, ולבּוּשתנו עדיין אין לנו פה יישוב יהודי. 'מחר אי"ה אנחנו מקימים יישוב', הוסיף ואמר.   תיקנו את התקר והמשכנו בדרכנו, ודבריו של הרב נשכח מליבנו. למחרת בבוקר, הגיע הרב למשרד ושאלנו 'נו, הכל כבר מוכן?'. לא ידענו למָה הרב הכווין. והרב אמר: 'מה קרה לכם? אנחנו מקימים יישוב ביריחו'.   הרב החל בהכנות וקיבל את ברכתו הנלהבת של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל להקמת ישיבה ויישוב במקום בשם 'אדרת אליהו'. ברם, לבושתנו, ממשלת ישראל מאז ועד היום לא אישרה ליהודים להתיישב ביריחו, אבל גרעין יריחו שהרב הקים, ייסד את היישוב מצפה יריחו , המונה כיום למעלה ממאתיים משפחות כן ירבו".   מכתב לראש הממשלה מנחם בגין (יולי 1978) – הרב מאיר כהנא "ראש הממשלה הנכבד... כל זה בנוסף להוראתך לעצור הקמת התנחלויות; למעצר של חברי 'גרעין יריחו' בסוכות שעבר, לאחר שניסו להתנחל שם; להצעת אוטונומיה לערביי יהודה ושומרון; להצעה לוותר על כל סיני; להצעת אזרחות לערביי יהודה ושומרון; לשקר של קבוצה שתלך לשילה במסווה של ארכיאולוגים (כדי שהעולם לא ידע שמקימים שם יישוב)... לפני שאתה הורס את החיים שלך, שבנית במשך שישים שנים גדולות, ולפני שאתה גורר את ישראל לתוך אסון, אני מבקש ממך לחשוב, לחשוב היטב, ולחזור למה שהיית פעם. ודע שגם אם מנחם בגין לא יהיה מנחם בגין – מאיר כהנא יהיה מאיר כהנא. באהבת ישראל, מאיר כהנא".   מחאה נגד כניסת פעילי ימין לעיר (נובמבר 2010) עשרות מתושבי המושבים והקיבוצים בבקעת הירדן הפגינו סמוך ליריחו, במחאה על כניסתם של פעילי ימין לעיר, שנמצאה בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית. פעילי הימין נכנסו לאזור יריחו ללא אישור. שמונה מהם נעצרו על ידי כוחות הביטחון, אבל חלק הצליחו להתחמק ולא להיעצר. קיבוצניק מקיבוץ אלמוג אמר: "אנחנו לא מוכנים שאנשים שלא גרים באזור הזה ייכנסו למקומות פה, יחריבו את מערכות היחסים עם השכנים, וישאירו אותנו עם אדמה חרוכה... הם מציתים את האווירה. יש לנו שלום עם הפלסטינים כאן. שכל מחרחרי המלחמה למיניהם יחזרו הביתה".   מחאתם של תושבי האזור הגיעה על רקע פעילותו של גרעין יריחו, במטרה לעודד את החזרת ההתיישבות היהודית בעיר. הפעילים עסקו בהסברה, וכן בכניסות לא מאושרות לבית הכנסת העתיק בנערן. לטענת הפעילים, על פי הסכמי אוסלו מותר להם לשהות במקום.   פעילי הימין התכוונו לשהות בשבת במקום, אבל המשטרה והצבא נערכו בכוחות גדולים וביום שישי עצרו 19 בני אדם. במקום זאת, ערכו הפעילים את השבת בנקודה סמוכה, ועם צאתה החלו לנסות שוב להיכנס לעיר.   מאיר ברטלר מ"גרעין הערים העבריות" ששותף בארגון פעילי הימין, אמר כי "עקב התנכלות המשטרה, החלטנו שלכל שבת יש מוצאי שבת, ולכן קיימנו סעודת מלווה מלכה בתוך יריחו. הפעולות ימשכו ככל שיידרש. בכל זמן ובכל עת". בתגובה לטענות מתיישבי הבקעה אמר ברטלר כי "העיר יריחו שייכת לעם ישראל מדורי דורות. אנחנו נמשיך לפעול לחידוש ההיאחזות היהודית במקום. אנחנו בטוחים כי רוב חלקי הציבור הישראלי תומך בנו במאבקנו לחידוש הנוכחות במקומות ההיסטוריים האלה, כמו יריחו ושכם, שמהווים סמל האומה ועדות ניצחת לזכותנו על הארץ".   פתיחת ישיבה בבית הכנסת העתיק בנערן (נובמבר 2014) לראשונה מאז נטישת העיר יריחו בהסכמי אוסלו הוקמה ישיבה חדשה במקום. ביום שישי, בשעות הבוקר, נכנסו תלמידי הישיבה בפעם הראשונה לבית הכנסת העתיק בנערן [יישוב יהודי בתקופת המשנה והתלמוד; ב-1971 הוקם במקום – כעשרה קילומטרים צפונית לעיר יריחו, סמוך לפתחו של ואדי עוג'ה – יישוב שנודע לימים בשם ייט"ב: התנחלות ומושב שיתופי, הנקראת על שם יד יצחק טבנקין, שהיה מנהיג מפלגת אחדות העבודה בשנות הארבעים של המאה העשרים]. התלמידים קיימו במקום לימוד מתוך פרק ב' בספר יהושע, העוסק בכיבוש יריחו, ומתחיל בפסוק: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ-בִּן-נוּן מִן-הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם-אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים, חֶרֶשׁ לֵאמֹר, לְכוּ רְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְאֶת-יְרִיחוֹ".   בישיבה ציינו כי בית הכנסת [ששרידיו התגלו בנערן ב-1918, בהפצצת התל בימי מלחמת העולם הראשונה, ובחפירות שנעשו בו ב-1921 נחשפה רצפת הפסיפס המעוטרת בציורים ובסמלים עבריים] מוזנח ומופקר, ובכל יום שעובר ללא שיפוץ גגו וללא שמתבצעות פעולות נוספות לשימור הפסיפס, נגרמים במקום נזקים בלתי הפיכים לבית הכנסת ולהיסטוריה היהודית במקום".   קטע פסיפס, בית הכנסת העתיק בנערן, אישור: "קריאטיב קומונס" (צילום: ד"ר אבישי טייכר, אוקטובר 2011)   מצפה יריחו – עדות של משה ניימן (אוגוסט 2016)   האתר בהקמתו, אישור: "קריאטיב קומונס" (צילום: גד פנחס קופל, אוקטובר 1977)   ניימן, מחסידי הרב מאיר הכהנא, סיפר: "על הרעיון להקים יישוב יהודי ביריחו שמעתי לראשונה מפי הרב. עד אז, מלבד ניסיון ההתיישבות בחברון, הקימו, או ניסו להקים, התנחלויות במקומות מבודדים, על הגבעות. יישובים ערביים לא נכללו בתוכניות הללו. הרב כהנא חשב כי הערים הערביות, כמו שכם ויריחו, צריכות אף הן לשמש יעדים לפעילות ההתנחלות, וכי יש לגייס מאמצים וכוחות ולנסות להתיישב בהן. דעותיו לא נשארו 'באוויר'. היו מי ששמעו אותן והשתכנעו. אנחנו. התארגנו אפוא, אני וחברים מתנועת כך, ותכננו להקים ביריחו ישיבה. אפילו שם הענקנו לה בדמיוננו: 'אדרת אליהו'. בשם הזה ראינו סמל לתפקידנו: כשם שאליהו עלה בסערה השמיימה, והשאיר את אדרתו לאלישע, ממשיכו. כך ראינו עצמנו מתגייסים להיות מחדשי-ממשיכי ההתיישבות היהודית ביריחו. היעד שסימַנּו לעצמנו היה בית הכנסת העתיק שלום על ישראל. אספנו מפה ומשם מיטות ומזרנים; ספרים, כיסאות ושולחנות ליקטו אחרים בשבילנו. וניסינו. פעם. ועוד פעם, אך כל ניסיונותינו הסתיימו בפינוי.   לאחר זמן מה, הקים גוש אמונים את גרעין יריחו. התאחדנו, שתי הקבוצות, והחלטנו לנסות להתיישב ביריחו בכוחות מחודשים. בשפך של ואדי קלט שבאזור העיר יריחו, על פני שטח שגודלו כ-700 דונם, השתרעו אדמות מדינה. לאחר ה'מהפך' התגבשה בממשלה הסכמה, אמנם חלקית, לאפשר הקמת יישוב על האדמות הללו. בשלהי חודש אלול תשל"ז [ספטמבר 1977], עלינו למקום בהרכב רחב, בתגבורת ניכרת של כוחות ובתקווה חדשה בלב. התברר שבכל אלה לא היה די, שכן ב'חלונות הגבוהים' העניינים היו מורכבים יותר משחשבנו. עזר ויצמן, שכיהן אז בתפקיד שר הביטחון, התנגד בתוקף לצעדנו, והפינוי-גירוש לא איחר לבוא. חלק מאיתנו הועברו למחנה חנן, בסיס צבאי ליד יריחו, וחלקנו מצא את עצמו מובל למגרש הרוסים. לאחר זמן קצר, כאשר שחררו אותנו, גמלה בליבנו החלטה: 'הפעם איננו חוזרים הביתה'. הגענו למישור אדומים, יישוב שכבר היה קיים כשנתיים והפכנו להיות 'הבן המאומץ שלו'. התיישבנו באוהלים ובמבנה שקיבלנו מקיבוץ חפץ חיים. לקראת חג הסוכות, הסבנו את המבנה לסוכה. הספקנו לשבת בה ביום הראשון של החג, ובהגיע חול המועד פנה אלינו אורי בר-און, עוזרו של אריק שרון, שר החקלאות דאז, והציע לנו להתיישב בטיבק ריש, מקום שגרעין מעלה אדומים הקהילתי כבר עמל על תכנית הבנייה שלו ואפילו הסכמה ממשלתית להתיישבות כבר הושגה. 'תעלו ותתרשמו', הוא הציע.   עלינו והתרשמנו: מדבר. עצים – אין. מים – אין. ומה יש? שממה! ומה יהא על חלומנו להתיישב בתוך יריחו, העיר ההיסטורית, שנחלי מים, עיינות ותהומות, יוצאים בבקעה שסביבה? נדרשנו לקבל החלטה מהירה. מהיום למחר. היו שאמרו: 'או יריחו, או שחוזרים הביתה', וכנגדם עמדו אחרים ואמרו: 'בואו ונקים את מה שאפשר. מוטב הזמני מאשר לא כלום. נקים ונמתין. ברגע שתיתן הממשלה את האישור לגור ביריחו – מייד נקום ונעבור'. אלה בכֹה ואלה בכֹה ולכלל תמימות דעים לא הגיעו. הסכימו אפוא... שלא להסכים. וכל אלה שבחרו בפתרון הזמני – מאז ועד היום, זה כ-40 שנה, יושבים בטיבק ריש, צופים על יריחו ממרחקים.   להקמת הגרעין הראשוני חברו משפחות אחדות וכ-30 בחורים ובחורות, חלקם דתיים, חלקם חילונים, ובלב כולם השאיפה – להקים יישוב משותף. אלא ששאיפה לחוד ומציאות לחוד. למן הימים הראשונים אי אפשר היה שלא להבחין במתח בין הקבוצות. ה'גדוילים', הרב לוינגר וחנן פורת, לא חסכו מאמצים. חדשים לבקרים – באו אלינו לביקורים, ניסו לגשר וליישר את ההדורים בין הקבוצות. אמנם המאמצים הרבים לא הניבו את הפרי המיוחל, ובכל זאת, הביאו תועלת: עוצמת הדציבלים שאפיינה את ישיבות החברים, ירדה במידה ניכרת, אבל תוכנן לא השתנה, והצעד היה בלתי נמנע: ב-1980 הפך הפילוג לעובדה, ואם כי תוצאתו הייתה שהדתיים נשארו כאן והחילונים עברו והקימו, סמוך ליריחו ממש, את היישוב ורד יריחו, חשוב להבהיר שבבסיס המתח שהביא לפילוג לא עמד הנושא הדתי. רוב החילונים היו אנשי כפיים, שחלמו על עיבוד אדמה ועל שטחי חקלאות מוריקים. לעומתם, רובנו, חברי הקבוצה הדתיים, היינו עירונים, חלקנו בוגרי ישיבות, ובחלומותינו לא כיכבו שתילים, מעדרים ומערכות השקיה. רובנו עבדנו במקצועות חופשיים, הוראה ואחרים. המודל של יישוב קהילתי מצא חן בעינינו. פנינו אפוא, קבוצה-קבוצה לדרכה ולהגשמת חלומותיה. בוורד יריחו נשתלו דקלים ועצי פרי לרוב, ואצלנו – קם יישוב קהילתי, שהצבע הירוק לא נעדר ממנו, אם כי אפיין אותו פחות משאפיין את היישוב השכן. הפיצול לא הותיר משקעים מרים בלב איש. נשארנו חברים טובים, ועד היום נשמרים הקשרים החמים בין תושבי שני היישובים.   תחבורה ציבורית מסודרת לא הייתה בחודשים הראשונים ולרבים מאיתנו לא היו מכוניות משלהם. בכל זאת, לצאת מהיישוב – לעיתים צריך. מה עושים? מהיישוב צעדנו ברגל עד הכביש הראשי, ושם עצרנו מונית ערבית או עלינו על אוטובוס ערבי, והמשכנו דרכנו לירושלים בנסיעה. הדרך אל הכביש ארוכה היא ורבה. בחורף, עת פקדו אותנו שיטפונות, בוססנו בבוץ עד הברכיים, ובקיץ עשינו דרכנו בשביל, חשופים לקרניה היוקדות של השמש הקופחת על ראשינו. התחבורה הערבית שהסתייענו בשירותיה מהכביש אל העיר, נתפסה כפתרון ראוי ובטוח. יחסם של הנוסעים הערבים אלינו היה יחס מכבד. קרה לא פעם שעלינו לאוטובוס מלא נוסעים, והנה קם אחד הצעירים שבחבורה ופינה לאחת הנשים ה'מתנחלות' מקום לשבת. בהיעדר כפרים ערביים בסביבה, לא חווינו בעיות ביטחון, אבל בעיות אחרות – חווינו גם חווינו. כבר בימים הראשונים, הבחנו שאפיק הפרנסה שהבדואים שגרו בסביבה התמקצעו בו, היה – גזל. השארנו כביסה תלויה על החבל לייבוש? מצאנו את החבלים 'פנויים'; כיסא או שולחן עמדו בחוץ? בדרך פלאית, נוצקו כוחות ברגליהם והוליכו אותם ליעד לא ידוע; אופניים? גלגליהם נשאום ולא נודע לאן. החלטנו שעלינו ללמד אותם לקח. נבהיר להם, כבר מההתחלה: איתנו – להתעסק? לא כדאי. לא נדרשו שיעורים רבים. שיעור או שניים – והמסר נקלט: 'מהיהודים, המשוגעים האלה, מוטב שנשמור מרחק'. אכן, מוטב.   כאשר הגענו – לא היה פה כלום. לא מים ולא חשמל, רק אבנים, ומתחת לכל אבן – עקרב או נחש. בלילות הראשונים ישנו בחוץ. פרשנו על האדמה הסלעית שקי שינה, נכנסנו, הצטנפנו ונרדמנו. לעיתים, לא הרבה אחר שנפלה עלינו תנומה, התעוררנו באחת וזינקנו 'כנשוכי נחש', וליתר דיוק כעקוצי עקרב. הללו חדרו לתוך שקי השינה ועקצו ללא רחם, כאילו מביעים את מחאתם על ה'פלישה' שלנו לאזור המחיה שלהם וטוענים כנגדנו: 'לנו זכות הראשונים. היינו פה קודם. נראה אותכם מסתדרים איתנו'. תחילה הקמנו בשטח כמה אוהלים צבאיים, שסיפק לנו גוש אמונים. לאחר ימים אחדים נוספו לצידם גם עשרה קרוואנים ניידים, שהצלחנו לשכור. למשה וינגרטן, אחד מחברי הגרעין, היה רכב המצויד בוו גרירה. משה נסע לתל אביב, רתם קרוואן לרכבו, ועשה דרכו אל היישוב המוקם. שוב נסע לתל אביב, רתם קרוואן – וחזר. מניין פעמים נסע ושב עד שכל הקרוואנים הגיעו בשלום אל היעד. להגיע – הצליחו. לעמוד איתן על מקומם – התקשו. התמונה שנחרתה בזיכרון תושבי הקרוואנים הללו, יותר משהיא מזכירה קרוואן, היא מזכירה דווקא נדנדה. הקרוואנים שמצאנו, וברוב התלהבות הבאנו, לא יוּצרו כקרוואנים להעמדה בשטח למגורים, אלא ככאלה המיועדים לטיולים ולנסיעות. במרכזם נקבע ציר שאליו חוברו גלגלים. קרוואן כזה אמור להתחבר לכלי רכב של המטיילים השוהים תחת כיפת השמים פרקי זמן ממושכים. כאשר הבאנו אותם, לא נתנו את הדעת על הצורך שלהם בתמיכה. העמדנו אותם, וזהו. הקרוואנים התנדנדו מצד אל צד. הלכת לקצה הימני – כל הקרוואן נטה ימינה. לשמאל – נטה שמאלה. בתרגום לשפת המעשה: לשתות בהם קפה? משימה בלתי אפשרית.   אזור המגורים התאפיין בגיוון. מלבד האוהלים והקרוואנים קנינו והוספנו עשרה 'ברטונים' עשויים פח. ייעודם המקורי היה לשמש מחסנים, אבל אצלנו הם זכו ל'שדרוג' מעמד: הסבנו אותם למבני מגורים. הפעם למדנו מהניסיון. הבנו שכדי להעמיד מבנים בשטח, צריך משטח ישר שישמש בסיס. לעזרנו באו הקיבוצניקים והמושבניקים אנשי חוג עין ורד [קבוצה של נאמני ארץ ישראל השלמה של תנועת העבודה (חברי מפלגת העבודה ואוהדיה), שנקראה על שם מושב עין ורד, שבו התקיים כינוס היסוד שלה, באפריל 1976. בין הדוברים: אריאל שרון, מאיר זורע, דן לנר ואריה נחמקין], מלאים רצון טוב וחדורים רוח התנדבות. בכוחות משותפים יצקנו את משטחי הבטון ל'ברטונים', וגם הקמנו את הצריפים שישמשו חדר האוכל ובית כנסת. הם הבינו בבנייה, ומלבד זאת מורגלים בעבודת כפיים. בהקמת מצפה יריחו בשממה שסבבה אותנו, יש לזקוף לעמלם לא מעט זכויות.   בחורף היו ימים קשים. בפחונים אין בידוד. מובן שבהתחלה לא חוברנו לרשת החשמל. הסתפקנו בחשמל מגנרטור ששכרנו. היינו צריכים לחשב עבור מה אנו זקוקים לו ביותר בכל עת ולכבות מכשירים אחרים. כושר אספקת החשמל שלו היה מוגבל, תנורים חשמליים לא באו בחשבון, והלילות היו קרים מאוד. הפכנו לאנשים יצירתיים. אלתרנו. מדודי מים ישנים עשויים פח בנינו תנורים שיספקו חום בעזרת הבערת עצים, וציפינו לעונה הבאה.   עם בוא הקיץ הבַנּו עד כמה העמדת בתים מפח במקום כזה היא מעשה שהחכמה ממנו והלאה. לא שיערנו עד כמה חם יהיה פה בקיץ. הפח להט. להיכנס לבתים ביום – אין כל אפשרות. נגיעה בקיר – פירושה: כוויה. ברדת הלילה היינו מתיזים מים על הפח, הרוח שנשבה קיררה אותו מעט ורק אז העזנו להיכנס.   אכן, היו ימים קשים. היה עלינו לשמור בלילה ולעבוד קשה ביום. בנינו בעצמנו את הצריפים, את הבתים ואת התשתיות, אבל הייתה חוויה של ראשוניות.   כארבעה חודשים מיום עלייתנו על הקרקע, קיבלנו ממשרד השיכון 48 אשקוביות. באותו בוקר הייתי במקרה בירושלים, ופתאום, ברחוב ירמיהו, ראיתי שיירה של משאיות עמוסות אשקוביות, ועל חלקן כתובת שרוססה בספריי אדום: 'מצפה יריחו'. נעמדתי באמצע הכביש והתחלתי לרקוד מרוב שמחה. הנהג צפר שוב ושוב וכמעט דרס אותי. 'תזוז, תזוז', הוא צעק. וכשהגיע ליישוב סיפר לכל מי שהיה מוכן להקשיב: 'עוד לא קרה לי דבר כזה, אני מוביל אשקוביות ברחבי הארץ ואני במעלה, ליד שורש, ופתאום מישהו רוקד לפניי, נכנסתי לעיר, ועוד בחור עוצר אותי באמצע הכביש בריקוד סוער, ופה אתם עושים לי הכנסת ספר תורה'. הבנתי שלא הייתי המשוגע הראשון. הבחור במחלף שורש היה ברוך מרזל, שהשתייך לגרעין יריחו לפני הפרק הנוכחי שלו בחברון.   לא רק האשקוביות זכו שנרַקֵּד לפניהן. בחלוף כחצי שנה מאז הקמת היישוב, נקבעה כאן תחנת אוטובוס של קו 43. כל בשורתה בשלב הזה הייתה אוטובוס אחד בשעה 7:00 בבוקר ואוטובוס שני ב-17:00, ובכל זאת רקדנו ופיזזנו סביבה, כאילו לא תחנה הייתה, אלא המשיח בכבודו ובעצמו.   כאמור, הגעתי ליישוב בראשיתו לאחר שירותי הצבאי, כרווק. ב-1981 נשאתי לאישה את מלכה והבאתיה לכאן. ב-1982 החלה בניית בתי הקבע, ומאז היישוב גדל, וכבר איננו מכירים את כל התושבים. בונים פה בית ספר, בונים עוד גנים, ועוד בתים. הגידול המבורך משמח מאוד, ועם כל זאת לחוויית הראשוניות אין תחליף. עד היום, קורה לא פעם שאני מנסה להדביק את אשתי בהתלהבותי: 'בואי נעזוב', אני אומר לה, 'בואי נלך להקים יישוב חדש'. החוויה העצומה השאירה בפי 'טעם של עוד'.   הדבר שאני מצטער עליו יותר מכל הוא חוסר המודעות לחשיבות שיש לשימור אתרים מהתקופה הראשונית. חבל מאוד שאין ביישוב מרכז מבקרים ושלא שימרנו את הצריף של בית הכנסת ושל חדר האוכל. רוב האנשים אינם רואים בשימור משימה חשובה. הדברים הישנים – נזרקים. גם אצלנו ביישוב אין כמעט מקום שאפשר להצביע עליו ולומר: 'הנה. המבנה הזה היה כאן אז, כשהכול התחיל'. אין לנו מה להראות לילדינו ולדור הבא, וכמובן גם לא לתיירים ולמבקרים. אין פה אפילו 'יד לראשונים', אנדרטה, שלט או תמונה שמזכירים את הראשונים שהיו, ושחלקם הלכו לעולמם. אולי יבוא יום שיוקם כאן חדר זיכרון והמבקרים יוכלו לצפות בו בחיזיון אור-קולי ולטעום קורטוב מהמעשה החלוצי שנעשה כאן, נקווה". מצפה יריחו, על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים   הספד של ברוך מרזל לאריה בר נתן, חבר בגרעין יריחו (אתר Nrg, 5.9.2016) "הכרתי אותו לפני למעלה מ-40 שנה בגרעין יריחו. יהודי לא חובש כיפה, אבל זכורני כיצד אני כבוגר ישיבה נדהמתי מהידע שלו בתנ"ך, מהאהבה שלו ללימוד בכלל ולתנ"ך בפרט. הוא היה שייך לאותו דור של אנשים אשר טיילו בארץ עם תנ"ך ביד, ואשר ניתן היה לקיים עימם ויכוח רציני, מכיוון שהכירו היטב את ספר הספרים. כיום, השיח והוויכוח הציבורי הינו רדוד, משום שמתעסקים בעיקר עם אנשים שלא קראו ולא שנו, וכשמדובר בתנ"ך, לדאבוננו, אף בני ישיבות מגלים בורות מדהימה.   גרעין יריחו הוקם על ידי הרב כהנא זצ"ל, ועבר גלגולים ופינויים רבים. הגרעין השתתף במבצע הקפות של גוש אמונים, ואחרי שפונה שוב ושוב, החלטנו שלא חוזרים הביתה, אלא מקימים מחנה של קרטונים ואוהלים במישור אדומים, במקום שבו התגבש הגרעין של כפר אדומים ומעלה אדומים. אחרי שבועות קשים של שהיה בחום של מישור אדומים, הגיעה משלחת לאריק שרון, ושרון צעק עליהם 'מה? אתם עוד לא בטבק ריש?' (המקום שבו נמצאת היום מצפה יריחו). מזכירות הגרעין חזרה להתכנס, ובאספת חירום הוחלט כי עולים מייד עם חיל חלוץ וציוד, ובעוד כמה ימים ישכרו קרוואנים ושאר הגרעין יגיע.   אריה בן נתן ז"ל ואנוכי התנדבנו, ואחרי שלוש שעות פרקנו משאית מלאה ציוד, או יותר נכון גרוטאות, על ההר במקום שבו נמצאת היום ישיבת מצפה יריחו, התיישבנו על המזרונים וחיכינו. ביום היה חום נורא וזבובים, בערב סופת חול, ובלילה התקפות של יתושים. ישבנו בלי קשר, וכמובן בלי טלפונים. אני התחלתי לסייר סיורי בעלות באזור. בדואים שהגיעו קיבלו הסבר ידני שבעל הבית הגיע, ואריה ישב, קרא ולמד רוב הזמן.   לא אשכח את הוויכוח שהיה לאריה עד השעות הקטנות של הלילה עם סיור צבאי שמפקדו רס"ן במילואים היה איש טירת צבי. אריה הסביר לחבורת המילואימניקים שבמקום הזה יקום יישוב גדול ופורח, והם פרצו בצחוק. מפקדם אמר לאריה 'אתה הזוי שיושב על ערמת גרוטאות באמצע המדבר וחולם על יישוב גדול פורח'. אריה סיפר לחיילים איך, כאשר היה צעיר, נחלץ לעזרת יישוב שהיה בקשיים רבים. ליישוב קראו טירת צבי, שהיה מוקף באויבים, והיו בתוכו ביצות, קשיים חברתיים וקלקולים רבים.   למרות שגיביתי לחלוטין את דבריו של אריה, איני בטוח שהאמנתי באותה עוצמה שבה הוא האמין. היום, בכל פעם שאני מבקר ביישוב מצפה יריחו, אני נזכר בחזונו של אריה בר נתן שמתגשם לנגד עינינו".   צמצום הכניסה לבתי הכנסת ביריחו (פברואר 2022) צה"ל צמצם את הכניסה לבתי הכנסת ביריחו. במשך שנים ארוכות התקיימה מדי שבוע כניסה לבית הכנסת שלום על ישראל בעיר, כאשר המבקרים במקום המשיכו גם לבית הכנסת נערן ולתל יריחו הסמוך. בשל החשש הביטחוני, הביקורים נעשו בתיאום עם הצבא ותחת אבטחה של חיילים. בתחילת 2022 הוחלט בצה"ל להפסיק את הכניסה השבועית לבתי הכנסת בעיר, ובמקומם לאפשר כניסת תיירים אשר מגיעים לאתרי תיירות שונים בעיר יריחו, ולא לבתי הכנסת. בתחילת פברואר, לאחר שקבוצת יהודים נכנסה להתפלל בבית הכנסת שלום על ישראל, החלו ערבים להתפרע וליידות אבנים אליהם ואל החיילים. חיילי צה"ל השיבו באמצעים לפיזור הפגנות, וירו באוויר כדי להניסם, כאשר במקביל זירזו את היהודים לצאת מהמקום.   מבואות יריחו   מבואות יריחו, על פי סעיף 27א לחוק זכויות היוצרים (דף הפייסבוק של היישוב) מבואות יריחו היא התנחלות הממוקמת בדרום בקעת הירדן, צפונית ליריחו, בגובה של 150 מטר מתחת לפני הים. היישוב שייך למועצה האזורית ערבות הירדן. מבואות יריחו נמצאת באזור בקעת נחל עוג'ה (נחל איתן ואחד הערוצים הגדולים במזרח בנימין), המוכּר בשם ייט"ב. בסמיכות למקום, כעשרה קילומטרים מצפון ליריחו, נמצאת העיירה עוג'ה א-תחתא (בתעתיק מדויק, אלעוג'ה).   היישוב נוסד ב-1999 כתחנת מחקר ופיתוח לניסויים חקלאיים (חוות אִקלום), אבל הפך במהרה, ללא אישור חוקי, ליישוב קהילתי בעל גוון קהילתי. ב-2004 הצטרפו ליישוב כ-14 משפחות, וב-2006 התגוררו בו 21 משפחות. הישוב מונה כיום כ-60 משפחות, סך הכל כ-400 נפשות. משפחות היישוב שומרות על אורח חיים דתי. ליישוב שטחים חקלאיים, וחלק מהתושבים עוסקים בגידול תמרים וצאן.   ב-15 בספטמבר 2019 קיימה ממשלת ישראל ישיבה במתחם אנדרטת הבקעה, בה הסדירה את חוקיות היישוב. ההצבעה התקיימה לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, הסיר את התנגדותו לקיום ההצבעה. בפתח ישיבת הממשלה חזר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, על ההתחייבות שנתן שבוע לפני כן בנוגע להחלת הריבונות הישראלית בבקעת הירדן ובצפון ים המלח. לדבריו, "נחיל את הריבונות בבקעת הירדן וצפון ים המלח מייד עם הקמת הממשלה הבאה בכנסת הבאה. מיניתי צוות עבודה בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שיגבש מתווה להחלת הריבונות". ראש הממשלה ציין: "החלת הריבונות הישראלית על כל יישובינו ביהודה ושומרון, כולל הגושים וגם השטח שמחוץ לגושים, ושטחים נוספים החיוניים לביטחוננו ולהבטחת מורשתנו – הדברים הללו יעלו בתוכנית המאה, שתגיע מהר מאוד אחרי הבחירות".   ב-10 באוקטובר 2019 אישרה מועצת התכנון העליונה של יהודה ושומרון להפקדה תוכנית בינוי ליישוב. במסגרת זאת אושרה בניית 182 יחידות דיור לצד מוסדות חינוך, מבני ציבור ושטחי תעשייה ומסחר. התוכנית היוותה שלב א' מתוך תוכנית כללית ליישוב שאכלס עבור 350 משפחות.   ביישוב מתגוררות כ-45 משפחות (בכלל זה כ-200 ילדים, רובם בגילי 12-0), תושבים ישראליים לצד עולים חדשים, עובדי אדמה ואנשי היי-טק, בחורי ישיבה ושיפוצניקים, תושבים בני 20 ותושבים בני 60 יחדיו. בדצמבר 2022 נמסר כי ההתנחלות מבואות יריחו מובילה בשיעור הילדים שלה, שהוא הגבוה ביותר בארץ – 73% מכלל התושבים.   המגורים ביישוב מתחלקים לשכונת קרוואנים, ושכונת בתים חדשה. כיום קיימים כ-40 קרוואנים רגילים ומורחבים, 25 בתי קבע, ועוד כמה בתים בתהליכי תכנון או בנייה. כל משפחה חדשה שבאה להתגורר ביישוב צריכה לגור, בשלב הראשון, לפחות שנה בקרוואן, כדי להתאקלם ולהתחבר לאווירה הכללית ולתושבים. לאחר שנה של מגורים ביישוב אפשר להגיש בקשה לקבלה לאגודה, ולאחר קבלה לאגודה אפשר לקבל זכויות בקרקע מהאגודה, לשלם את עלות פיתוח המגרש ולצאת לבניה פרטית. המגרשים בישוב הם מחצי דונם עד 1.2 דונם. מבני הקבע הקיימים כיום ביישוב הם: מקווה טהרה, שני גני ילדים, מעון, מבנה ספריה וחדר חוגים, מועדון מזכירות ובתי תושבים".

"הֵנִיחַ מְעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי": בִּטּוּי צִיּוּרִי עַל מִי שֶׁסִּכֵּן אֶת כַּסְפּוֹ, הִשְׁקִיעַ הוֹנוֹ בְּעֵסֶק אוֹ בְּדָבָר שֶׁהֶפְסֵדוֹ וַדָּאִי.   "מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְעָמַד אֶחָד וּפִרְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ, חָנָן אוֹמֵר, אִבֵּד אֶת מָעוֹתָיו. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ: יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטֹּל. אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס כְּדִבְרֵיהֶם. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: יָפֶה אָמַר חָנָן: הִנִּיחַ מָעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי" (כתובות, ק"ז, ע"ב).   תנועת נחלה פרסמה את ההודעה הבאה, במסגרת מסע תרומות שהיא עורכת בחודש אדר: "מאז תחילת המלחמה – במקביל לפעילות השוטפת ביהודה ושומרון... אימצה תנועת נחלה יעד לאומי נוסף – התיישבות יהודית פורחת ומשגשגת בכל חבל עזה. במקום ממנו יצא הרשע בהתגלמותו – משם יצמחו אור וישועה לעם ישראל... אנו מזמינים אתכם לקחת חלק בעשייה החשובה הזאת, לשלב את מצוות מחצית השקל [מצווה מהתורה החלה על כל איש בישראל לשלם מדי שנה כופר נפש להקדש. המצווה חלה רק בזמן שבית המקדש קיים, אבל קיימות קהילות הנוהגות גם היום לתת 'זכר מחצית השקל' טרם חג הפורים] במצוות יישוב הארץ, ששקולה כנגד כל המצוות כולם [לפי חז"ל: תוספתא, עבודה זרה, ה', ב']".   יוזכר כי המסורת לתת מחצית שקל בחודש אדר דווקא נועדה "להחיות נפש עניים בפורים" – לתת להם שמחה ביום החג עצמו – ולא לקדם מטרות לאומיות מפוקפקות אחרות, מעבֵר לגבולות המדינה, שלא מקדמות כהוא זה את צורכי החברה בישראל. התפיסה הגאולית של יו"ר תנועת נחלה, דניאלה וייס – המצדדת ב"שילוב זרועות", הכולל "הכרעת האויב, כיבוש כל חבל עזה, הגירה והתיישבות יהודית" – מצביעה על הנטיות הגרנדיוזיות והמגלומניות שלה ושל התנועה. צילום: עידן ירון

אלחנן שקולניק הוא בוגר החינוך הדתי-לאומי התורני. את 12 שנות לימודי החובה העביר בתלמודי תורה, ובישיבה תיכונית בכפר חסידים. לאחר מכן המשיך בישיבת ההסדר עכו, ובישיבה הגבוהה באיתמר. הוא יוצא יחידה קרבית, עסק שנים רבות בהדרכת נוער במסגרות שונות, וכן ריכז והקים תנועות חברתיות.   בתחילת ינואר 2022 מונה אלחנן שקולניק כרכז חדש של ההנהגה הצעירה של מפלגת "עוצמה יהודית", בראשותו של ח"כ איתמר בן-גביר. בן-גביר קידם את אלחנן שקולניק בברכה, וקרא לבני הנוער להצטרף בהמוניהם לתנועה, "כדי להציל את מדינת ישראל". ייעודה של להנהגה הצעירה של מפלגת "עוצמה יהודית" היא "הצמחת חבריה להיות מנהיגים ואנשים טובים וחסודים יותר".   אלחנן שקולניק סיפר: "בשלוש השנים האחרונות אני עובד מסביב לשעון במפלגת עוצמה יהודית, למען עם ישראל, ובהכוונה מלאה של הרה"ג [הרב הגדול] דב ליאור. אלחנן שקולניק בדוכן צעירי מפלגת "עוצמה יהודית" בעצרת נחלה בירושלים (צילום: עידן ירון, 27 בפברואר 2025)   במהלך מלחמת חרבות ברזל החזיר אלחנן שקולניק את המפתחות למשרדי עוצמה יהודית, וסגנו החליף אותו. המעשה המתואר כאן הוא על דעת עצמו, ולא בהכרח על דעת מי מחברי המפלגה.   אלחנן שקולניק שירת בגדוד קרבי המשתייך לחטמ"ר שומרון ביו"ש, בשני סבבים (שבעה חודשים במצטבר), אחרי טבח ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שהתחוללה בעקבותיו (אלחנן נישא לליאת, ויומיים אחר כך יצא לעשות מילואים).   אלחנן שקולניק מסור ומחויב לצבא, אבל לא נמנע מביקורת על ראשיו ועל תפקודו של צה"ל במהלך המלחמה. בפוסט בדף הפייסבוק, הוא פנה לרמטכ"ל היוצא בדברים: "אתה גיבור, אבל בקדנציה שלך התרחש האירוע הטרגי ביותר מקום המדינה. לא נשכח לך את הדשדוש בעזה, את היעדים שלא הושגו, את היהירות שלך ושל הדובר שלך כלפי הדרג המדיני, את חוסר השקיפות, את הפחד מלנצח, את התיעדוף המשובש בין הביטחון שלנו והרווחה שלהם. לא נשכח שעיצבת את המטכ"ל באנשים שהיו עיוורים לקונספציה, והעפת בבושת פנים את תא"ל עופר וינטר ואחרים, שרצו תמונת ניצחון עוד בשלבים מוקדמים הרבה יותר". אלחנן שקולניק בעת שירות מילואים בשכם (התמונה באדיבות אלחנן שקולניק)   באשר לגזרת שומרון, אלחנן שקולניק סיפר כי אלוף פיקוד המרכז, יהודה פוקס, ביקש שלוחמי הגדוד יחלקו לילדים המקומיים בשכם סוכריות ושטרות שעליהם כתוב "אנחנו אוהבים אתכם", וכן עלוני קומיקס, שמנסים להראות את הצד היפה של צה"ל. הלוחמים התנגדו לכך.   אלחנן שקולניק סבור כי שכם היא מקרה מיוחד, השונה מזה של עזה: אין שם שלטון אחיד, ואין לכידות בין האוכלוסייה לבין הטרור; קיימים טרוריסטים, ולצידם בלתי מעורבים. הרוח הנושבת במקום שונָה במידה רבה.   מעבֵר לכך, סיפור מרגש – שמשקף את המציאות המורכּבת של צה"ל ושל החברה הישראלית במהלך המלחמה – שבַה את ליבי.   גילוי נאות: אני מכיר את אביו של אלחנן, יורם, במשך שנים רבות. בספר שהציג לראשונה וניתח לפרטיו את "מעשה שקולניק" – פרי שלוש שנים של שיחות עומק – תיארתי את אירוע רציחתו של מחבל פלסטיני כפות, שביצע ( מעשה שקולניק: רצח אידיאולוגי של מחבל כפות , 2017). בסרטון TikTok – שהתייחס להגבלות שהטיל שירות בתי הסוהר על האסירים הביטחוניים הפלסטיניים (בהתאם להנחיה של השר איתמר בן-גביר – אלחנן שקולניק סיפר: "אבא שלי חיסל מחבל ב-1993. שאלתי אותו: 'אבא, תגיד, היה לך בכלא פירות?'. הוא אמר כי בשמונה השנים וחצי שהוא ישב בכלא (על לא עוון בכפו, שהרי הרג מחבל – לפיכך אלחנן מתנגד לשימוש במילה "רצח" בהקשר הזה, למרות קביעת בית המשפט בעניין) הרעיבו אותם ולא נתנו להם פירות כלל או תנאים מועדפים כלשהם. אלחנן שקולניק בביקור משפחתי, במהלך שירות מילואים בשכם (התמונה באדיבות אלחנן שקולניק)   "סוכריות לילדים" אלחנן שקולניק, שכם (פייסבוק, 31 באוקטובר 2023):  " פוסט יציאה מהארון זה לא, אבל כן הייתי רוצה לשתף משהו אישי, שתופס אותי בשבוע האחרון... אני יודע שזה יכול לעצבן הרבה אנשים, והיה לי הרבה יותר קל להמשיך בחיי מבלי להעלות את זה כאן.   זה היה עוד לילה נטול ירח. טור לוחמים צועדים בדממה לעברו של כפר עלום אֵי שם בגזרת שכם. היעד – מחבל חמאס רגיש ונגיש (הפללה – נשק וטרור). הופכים את הבית, לא מוצאים דבר. חוליה נכנסת לבית הצמוד – אישה, קרובת משפחתו שלא מלאו לה 30, וחמישה ילדים קטנים, המתבוננים באֵימה במתרחש. המטבח הושמד והלך. ארון-ארון. הדיפה קלה – והעץ מתפורר אל עצמו. עזובה שולטת בכל. עוני מחפיר ניבט מכל עבר.   מחפשים נשק בקדחתנות, מבצעים את המשימה אליה נשלחנו. כולם מחפשים באטרף, ואני נעצר. מתבונן בילדים ובה במבט חודר. הנשק דרוך. האצבע רוטטת על שמורת ההדק; מוכנה לכל תרחיש.   האם והילדים משפילים מבט מפוחד ומתכווצים. בעיני רוחי, חמשת הילדים מתחלפים באחיותיי, והאם הצעירה – באחותי הגדולה.   בחריקת שיניים, אני מסיט את המחשבות לטבח של ה-7 באוקטובר. הכעס מתחיל לפעפע בי כאשר אני נזכר בעדויות המדממות של הרצח, האונס והביזה באחיי ובאחיותיי.   אני מחזיר אליהם מבט. המבט המבועת שלהם משתקף מהאישונים החלולים. אין שָם רוע. אני מוודא זאת במבט ארוך.   סיימנו להפוך את הבית, והעלינו חרס בידנו. אני מחכה שהכוח יצא. מאבק איתנים מתחולל בי. אני מכניס יד בתנועה לא-רצונית לתוך הכיס. משתהה עוד רגע קט. סופר שש סוכריות. מניח אותן בפני האישה. קד קידה קלה ואיטית, ופונה לכיוון הדלת.   האֵם הצעירה מחזירה לי מבט של הכרת תודה, מהנהנת קלות, וזיק של אנושיות עובר בינינו דרך העיניים. אני סוגר את הדלת בעדינות, וסערה אוחזת בי.   אני מודע לכך שעוקבים רבים שלי אולי יביעו שאט נפש, ולא יבינו מה עבר עליי. במיוחד בשל הרקע הפוליטי שלי, ובשל דעותיי הידועות. אני שלם עם עצמי. יודע שעשיתי את המעשה הנכון. אנחנו לא כמוהם. מי יודע, אולי לנצח הם יזכרו, למרות כל שטיפת המוח שהם עוברים, שהיה חייל שונה מהמפלצת שתוארה להם. מי יודע, אולי חסכתי חמישה מחבלים עתידיים".   תגובות תומכות ומחייבות:   נ"כ [ראשי תיבות של מגיבים]: " אנחנו צריכים להיות הפוך מהרשעים האלה, ולהראות להם שלא איבדנו צלם אנוש. עשית את הדבר הנכון".   ק"ב: " זה אומר שלמרות כל מה שאתה אישית עובר (משפחתית, וכן בשירות המילואים), דעות פוליטיות לכאן או לכאן, ולמרות מה שהעם עבר לדורותיו – עדיין הלב שלך לפני הכל. אתה אינך הם".   ד"מ: " כתבת זאת בעצמך – 'אנחנו לא הם!'. זה כל הסיפור. תמשיך לבצע את המשימות במקצועיות שיא ובאנושיות ראויה, ושמור על עצמך".   א"ר: "תודה על השיתוף. אתה אדם טוב, יהודי. ככה אנחנו, בני אדם קודם כל".   ע"צ: " אתה יהודי, ודבר שני אתה בן אדם עם אנושיוּת, זה מה שמבדיל בינינו ".   מ"כ: "דיסוננס פנימי מטורף! עשית את מה שליבך הורה לך לעשות, והחשוב מכל – מילאת פקודה. לחפש נשק של רוצחים! – לא לרצוח ילדים!".   י"כ: "אני מאמין שזה מה שהיית צריך לעשות, וגם אם קרובי משפחה שלהם מחבלים, ואולי גם הם יהיו כאשר יגדלו. זה טובה שבסוף תחזור אליך או ליהודי אחר שיהיה בעת צרה".   י"ה: " אתה בן אדם, זה הכל. יש לך לב ורגשות. אנחנו זה לא הם. אין לך על מה להתנצל. ההפך, אנחנו לא חיות. הדעות שלנו נובעות מהצורך, ובעיקר מהרצון, לשרוד ולחיות. אנחנו לא כמוהם, וטוב שכך. עכשיו אני יודע שזה לא רק הצבא הכי חזק בעולם, זה גם הצבא הכי טוב בעולם, ותעזבו אותי מהפאקן מוסר".   ע"ב: אתה בן אדם אחי. אתה רק בן אדם. כאשר מפרקים לפירורים את כל הכאוס שמתחולל פה, יש אנשים שמעוניינים פשוט לחיות. תמשיך בעבודת הקודש שלך, ברגישות הזאת בדיוק, כאשר החיים שלך, של החיילים ושלנו – הם ערך עליון".   ש"נ: "זה ההבדל ביננו לבין המחבלים. כל אחד מתומכי 'עוצמה יהודית' היה מתנהג בדיוק כמוך".   עש"ט: " הדבר הכי נכון, אמיתי ואנושי לעשות! הלוואי שאותם ילדים יצרבו בזיכרון אותה סוכרייה, ומשם יבחרו בחיים מלאֵי שמחה, צבע ומתיקות, במקום בחיים של שנאה, רשע ואלימות. לא משנה כמה הכאב והכעס עצום על מה שעשו, אנחנו לא הם! אנחנו אנושיים, מלאים חלומות לחיים טובים ולעתיד יפה. אנחנו עַם מלא חמלה ומלא אהבה. לא משנה כמה ננסה, לא נוכל להיות רוצחים מתועבים מלאי שנאה כמוהם. אם הם היו גדלים כמו שצריך, ומחונכים על ידי ספרי לימוד נורמליים, ולא בשטיפת מוח, הם לא היו כאלה. אם מחנכים לרוע, לשנאה ולשקרים – זאת התוצאה!".   מ"ק: " אשריך. אתה אדם מיוחד. לא פשוט לחבֵּר בין מבצעיוּת, צדקת הדרך ולחימה באויב לבין הכרה בבני אנוש שלעיתים נלכדים בתווך שלא בטובתם, ולעיתים לא. עשית את זה בצורה הכי יפה שאפשר לחשוב עליה. חזק ואמץ!".   מ"מ: " כל הכבוד!   אנושיוּת וחמלה לא הרגה אף אחד ".   ב"ס: " פעלת נכון, בחוכמה ובאופן שאינו סותר את עמדתך הפוליטית. אין שום סתירה בין להיות ימני, ואפילו קיצוני, לבין להיות בן אדם".   י"ס: " הכי אנושי שיש. הכי יהודי שיש. מאחל לך ולנו שלא נאבד את זה לעולם".   דנ"ג: " אתה יהודי טהור! ".   נ"ה: " נפש יהודי הומיה שוכנת בקרבך".   חש"א: "וואו! פשוט אין לי מילים אחרות לתאר את הפוסט הזה! אני חושבת שעשית את הדבר הנכון, למרות הכל"   מ"ל: ריגשת, אחי!".   תגובות מסתייגות ושוללות: א"פ: " המציאות הזאת מוכּרת לי. גם המתח המבצעי, וגם העומס הרגשי; אבל בשעת לחימה צריך להקשות ליבנו. אסור לתת לרגשות להשפיע על החלטות מבצעיות. ערבוב של רגשות בשעת מלחמה עלולה לעלות בחיי חיילים. זה לא אומר שצריך להיות אכזריים לשווא, אבל את הפעילות יש לקיים כאילו אין ילדים ואין אישה ואין רגשות. ואם אתה מרגיש שזה גדול עליך, מניסיון, קח צעד אחורה; תבקש שיחליפו אותך. זה לגיטימי לגמרי לא לעמוד בעומס הרגשי. זה בהחלט קשה".   מ"פ: " אנחנו רחמנים בני רחמנים. כל עוד זה לא משפיע על הפעילות, ואתה לא שוכח מה הם חושבים עליך, אז סבבה".   אח"ל: " יכול להיות שהיא קורבן של בעלה המחבל. יכול להיות שהיא מחפה עליו. לצערי, היו כבר נשים שחיפו על מחבלים בעבר. לא יודעת מה היה שם באמת. מקווה שהיא לא מחבלת".   ד"ס: " מצד אחד, הוכחת את זה שאתה יהודי עם נשמה של אור וטוב; מצד אחר, לצערי הרב, לא האישה עם חמשת ילדיה תקבע את עתיד היחסים של היהודים עם הערבים. אין בכוחה לעשות שלום איתנו, גם אם היא רוצה בכך. אין בכוח ילדיה לא להפוך למחבלים, גם אם הם רוצים בכך. מי שקובע עבורם הם המנהיגים שלהם; מנהיגי אסלאם, שעבורם שלום עם יהודים זו בגידה. כאלה שמחנכים את הילדים האלה שעליהם לשנוא יהודים ולהרוג אותם".   ב"א: "כל זה, ושתי מכוניות מרצדס בחנייה. הילדים היו מבוהלים, בדיוק כמו שהמחבלים של חמאס היו מבוהלים. זה לא מה שמונע מהם לבצע את המעשים הנפשעים. הם ישכחו את הסוכרייה כבר למחרת בבית ספר, כשאר יסיטו אותם נגד האויב הציוני".   ש"א: " אתה צודק בעניין סערת הרגשות, אבל השכל צריך לשלוט ולהבין שזה אויב. אני מתאר לעצמי שאותו דבר חלף בראשם של חברי שיירת הל"ה. שחסו על הרועה הזקן. זה 'או אנחנו או הם'. הילדים שנתת להם סוכרייה הם שהידים של הדור הבא. אל תתבלבל".   ט': "הילדים שקיבלו סוכריות לפני 20 שנה אלה אותם בני 25 ששחטו ילדים שלנו לפני פחות מחודש. אני לא חושב שילד שלומד בגן, בקייטניות וכדומה 'איטבח אל-יהוד', זה ילד שאפשר לקנות אותו בסוכרייה".   נ"ח: " אנחנו בני אדם. הם חיות. לכן, החשיבה שלנו היא כזאת! לעניין "הסוכריות" – אחרי טבח ה-7 באוקטובר, אני לא מסוגל לראות בהם שום טוב! מי ששחט את הילדים שלנו, אנס את בנותינו, התעלל בגופותיהם לאחר המוות, אינו ראוי לשום 'סימפתיה'".   דמ"א: " יקירי, הפעם טעית ובגדול".   ג"א: " אתה דפוק אמיתי תפסיק לרחם עליהם ".   מ"ש: " כל המרחם על אכזרים, סופו להתאכזר על רחמנים. הילדים שחילקנו להם סוכריות לפני 15 שנה, הם אלה שטבחו בעם היהודי. לא חשוב מה תיתן לו, הוא ישנא אותך וייחל לך למוות בייסורים. לילדים שלנו בעזה אף אחד לא שלף סוכרייה, ולעם ישראל יש נטייה לרחם על מי שהוא לא צריך לרחם עליו, ועל מי שכן – להתאכזר".   ד"ל: " אני באמת מעריך אותך, אבל כל מה שעשית זה להביא סוכרייה למחבלים בעתיד. איך אומרים: הילדים של 2014 הם המחבלים של 2023. אם אתה חושב שהם בעתיד יגידו 'החיילים הרסו לנו את כל הבית, אבל היה שם מישהו שנתן לנו סוכרייה, לכן אני לא יעשה פיגוע', אז מצטער לומר לך, אבל לא הבנת מול מי אתה נלחם".   ע"ב: " האנושיות שלך ברורה. זה לא חידוש, ולא יציאה מארון. השאלה היא מה תפקידך בסיטואציה? להרגיע את האישה והילדים, או דווקא להשאיר אותם בפחד".   ר"ר: " זה מראֵה כמה עמוק בנשמתך אתה יהודי רחמן. למרות הזוועות שעשו לנו, אתה נשאר אנושי ולא מאבד צלם אנוש. מבינה מאוד את הרגשתך. למרות הקושי, אל תשכח את 'זכור את אשר עשה לך עמלק... מחה תמחה את זכר עמלק'.   הילדים האלה עוד מעט יגדלו, ויהיו שהידים ומחבלים".   ע"ש: " החינוך שהילדים האלה מקבלים, והאידיאולוגיה שהם סופגים, חזקים יותר מהסוכריות שלך".   התכתבות פנימית בין שוללים לבין אלחנן שקולניק:  ע' – מלווה בנות בשירות לאומי: "חברה [א"ח] שיתפה את הפוסט שפרסמת. עשינו דיון קצר על מה ששיתפת, ואני רוצה לשתף אותך לגבי מה שאני חושבת. קודם כל, רוצה לומר תודה על כך שאתה מגן בגופך עלינו. ולענייננו: אני חושבת שאתה ממש מתבלבל. "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" [תהלים, קמ"ה, ט'], נאמר על הבורא – מי שיודע בדיוק מי טוב ומי לא. אנחנו לא יודעים. כרגע אנו במצב מלחמה. אני לא חושבת שזה הזמן להביא סוכרייה למישהו ששייך בצורה כלשהי, אפילו עדינה ביותר, לאויב של עמ"י [עם ישראל], למי ששמח אחרי הטבח שנעשה בנו (ו-90 אחוזים שהם יהיו מחבלים. זה החינוך, זה התרבות שעליה הם גדלים). יש הבדל בין מוסריות לבין רחמים. יש לאמץ מדיניות של 'עדינו העצני' [מסופר על תַּחְכְּמֹנִי, שהיה מראשי הגיבורים של דוד המלך, המוכּר כ'עדינו העצני', כי היה שילוב של איש חיל עם תלמיד חכם, ויש המייחסים את הביטוי לדוד המלך עצמו. בתלמוד נאמר: "כשהיה יושב ועוסק בתורה – היה מעדן עצמו כתולעת; בשעה שיוצא למלחמה – היה מקשה עצמו כעץ". הילדים כרגע נמצאים במצב שאימם אמרה להם שיש מלחמה עם חיילי צה"ל. לראות חייל צה"ל קשוח, ופתאום החייל צהל מביא סוכרייה. זה מעט עיוות. זה לא הזמן בעת מלחמה. בתהלים כתוב: "עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" [תהלים, י"ח, כ"ז]. בלשון ההווה: עם ערבים תדבר בערבית. זאת לא בגלל שאנו אכזריים. ממש-ממש לא. זאת בגלל שאנו בניו של בורא עולם, והצטווינו להילחם במי ששייך למחנה האויב... זה כולל לא להתנחמד לילד מבועת, שכרגע בצד השני שלנו. עמ"י שלח אותך להילחם. קח דוגמה מדוד המלך; מהמלחמות שהוא עשה. הוא לא ריחם על כל מי ששייך למחנה האויב. נכון, לצד המצווה להרוג כל זכר, קיימת מצווה לעשות את המצור משלושה כיוונים בלבד, ולהשאיר את הרוח הרביעית פתוחה [כדברי הרמב"ם, על מלכים ו', ז': "כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להימלט על נפשו. שנאמר 'ויצבאו על מדין כאשר צווה ה' את משה', מפי השמועה למדו שבכך צווהו"]. אחת הסיבות לכך היא שכאשר אתה עושה מצור על עיר, עליך לתת לאנשים אפשרות. מי שלא יוצא נותן דעתו על כך שהוא אויב, ודינו בדיוק כמו האויב. בוודאי תאמר לי – 'הם ילדים, והם לא מחליטים, וחמאס לא נותן לצאת'. סבבה, אף אחד לא הכריח אותך להרוג אותם; אבל מה עם מצב מלחמה? מה עם התודעה שצריך להחדיר בהם שעִם חיילי צה"ל לא מתעסקים? הם מחונכים להיות מחבלים. השאלה מה הם יזכרו ביחס לחיילי צה"ל בחינוכם להיות מחבלים – האם הוא נחמד או שהוא מאיים. מה עדיף לעמ"י? היו לפעמים מקרים שדוד המלך, במלחמותיו, היה אכזרי מאוד כלפיהם. זה נעשה כדי שלא ילחמו עם עמ"י! כך, שום עם לא יעֵז להרים ראש נגד העם שלנו. נגד בוראו! אתה נלחם מלחמה שמחזירה את כבוד ה' שהתחלל. בנוסף, רק הערה קטנה לגבי עמלק: יש מדרש שלפני סנחריב בלבל את האומות: עמלק התערבב עם ישמעאל, מפחד מסנחריב. שוב, בעז"ה, תחזור לשלום, כי בעז"ה דרכך תבוא הישועה לעמ"י, ותחוש איך יד ה' פועלת דרכך לנקום נקמת עמ"י".   תשובה – אלחנן שקולניק: "בנות שירות יקרות. התרגשתי לראות שהפוסט שלי עורר דיון בדירת שירות. זו הייתה אחת המטרות המרכזיות שלו. לגופם של דברים, ההקשר הרחב הוא ההבדל בין המִתארים ואפיון הבית. הפעילות התרחשה בשכם, ולא בעזה. לַמה זה משנה? ראשית, המלחמה יצאה מעזה, לא משכם. שנית, כמות הטרור בשכם אינה דומה לזו עזה, וכן היקף המעורבים בו. אנחנו חודש שלם תופסים את גזרת שכם, והמקום די רגוע. שנית, המטרה הייתה איש חמאס עם כלי נשק בבית. ההתניה להפללה הייתה שאם מוצאים – יש הפללה; אם לא מוצאים – הוא בחזקת חף מפשע. הפכנו את הבית, ולא מצאנו נשק. הרחבנו את החיפושים לבית הסמוך, רק ליתר ביטחון. כפי שאמרתי, גיסתו התגוררה שם יחד עם ילדיה. הפכנו את הבית, לא השארנו זכר לצורתו המקורית. לא מצאנו כלום. אמנם זו שעת מלחמה, אבל המלחמה לא הייתה שם. הילדים הקטנים אינם חלק מהמלחמה העכשווית. עשיתי יותר ממעצר אחד בחיים, כך שאני יודע על פי המבט לראות את מצב הצבירה של השנאה כלפינו. באֵם ובילדים לא ניכרה שנאה כלפינו, אלא פחד. אַל דאגה. הרושם שנשאר הוא כזה שהם מבינים חד-משמעית את יחסי הכוחות. הם רואים שאנחנו ממוקדים, מחפשים נשק, ולא פוגעים בהם. הם יזכרו היטב את ההרתעה ששידרנו, ויתחדד להם שאנו לא כמוהם. אנו לא כמו שמציירים אותנו. אנושיות זו אנושיות. ילדים זה ילדים, והם בלתי מעורבים. אם היו מעורבים, זה סיפור אחר. מעצרים רבים שביצעתי נגמרו אחרת, מכיוון שהיו מעורבים.... עם ישראל לא שלח אותי לשירות מילואים; אתן לא שלחתן אותי, ולא אף אחד אחר. נשלחתי על ידי עצמי, כאשר תוך כדי כך הקרבתי את התואר הראשון שלי, אותו סיימו חבריי, ואני שמתי אותו בצד... לגופו של עניין: מבט של ילד הוא מבט תם. זה לא ילד שגדל בעזה, זה ילד שגדל למשפחת מצוקה, שמנסה לשרוד ולסגור את החודש. האֵם, היא אותה אימא שקמה בשש בבוקר, חוזרת הביתה בשש בערב, כדי להביא אוכל לילדיה הקטנים. גיסה הוא גיסה, וכל עוד אין מידע מודיעיני אחר, היא בלתי מעורבת. ההשערה הייתה שהיא לא רוצה לקשור עצמה במעשי טרור, ולכן כנראה הנשק לא הוחבא שם, אם היה קיים כזה כלל.   אני רואה שצוטטו כאן מקורות רבים. אשמח להעלות את סוגיית יונה הנביא, שלא רצה להציל את נינווה וננזף קשות על ידי אלוקים. נינווה הייתה שטופת זימה ורצח, עד כדי כך שהייתה אמורה להיחרב. ה' מוכיח אותו שעל הקיקיון הוא חס, שלא עמל עליו ולו לדקה, ועל עיר שלמה הוא לא חמל. אשמח גם להזכיר לכן את סיפורו של אברהם אבינו... כיצד התחנן על עיר שלמה, על סדום, סמל הרשע, הרוע והסדיסטיות. שמא אברהם אבינו סטה מהמוסר היישר? נשמע שעל פי המחשבון שלכן – כן. בתורה מתואר כיצד אברהם מטריח את ריבונו של עולם בהתחננו שאולי אולי ימצאו כמה צדיקים כדי שהעיר השלמה לא תיחרב. אני יכול להמשיך גם לטביעת המצרים בים, כאשר אלוקים שואל את עם ישראל כיצד בניו טובעים בים והם אומרים שירה.   אני לא בא להתנצח, אבל נשמע שאתן דיכוטומיות בייחס שלכן לנושא, ובאות מפוזיציה חממתית אריאלניקית קלסית [אריאל היא תנועה אידיאולוגית, שנועדה "לגדל דור עובד השם הפועל להוספת קדושה, לקיום תורה ומצוות בשלמות, לעבודה עצמית, לחיי צניעות ולמעורבות חברתית בדרכו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק – דור מנהיג פעיל ואכפתי היוצר שינוי באומה הישראלית כדי לקדמהּ לבניין אריאל". זוהי התפיסה בה מחזיקים מרבית מבני הנוער בציבור הדתי לאומי כיום], וזה בסדר. רק אל תהיו שאננות ובטוחות כל כך במשנתכן.   הדוגמה של נינווה באה להראות שה' לא הורס עיר של רשעים במחי יד, אלא מחכה לתשובה. במקרה שלי – אלה היו ילדים בני פחות מעשר".   א"ח: "לגבי נינווה, לא הבנתי מה התכוונת. בני פחות מעשר – ואז? קח בחשבון שלפי חז"ל גויים חשודים בשפיכות דמים, בלי זה שישמעאל בכלל חשוד בכך. מה הקשר לגיל שלהם? ישמעאל היה ילד בן 13. הוא לא היה גרוע. הוא היה צדיק באותו הזמן. זה מה שה' אומר. אתה ה', שיודע אם הילדים האלו צדיקים או לא? אנו נדרשים ללמוד ממעשי אבותינו חד-משמעית ואֵל בורא עולם. 'כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ' [דברים ד, ל"א], אף אתה חנון; אבל זכור שבאותה מידה 'אֵ֣ל קַנּ֤וֹא וְנֹקֵם֙ יְהֹוָ֔ה נֹקֵ֥ם יְהֹוָ֖ה וּבַ֣עַל חֵמָ֑ה נֹקֵ֤ם יְהֹוָה֙ לְצָרָ֔יו וְנוֹטֵ֥ר ה֖וּא לְאֹיְבָֽיו' הוא [נחום א', ב']. בנוסף, לצערנו אין אפשרות להגיע לדרגת האבות. איננו מושלמים כמו האבות. יש בנו פוטנציאל להיות כמוהם, אבל לא נדמה להם... בסוף, הילדים של לפני עשר שנים הם המחבלים שביצעו את הטבח. כן, גם בשכם יש פעילות של חמאס (לא הלכתם לשם כדי ליהנות)".   בכלל לעומת בפרט אלחנן שקולניק סיים באמירה כי המעשה שלו לא מייצג משנה או אידיאולוגיה פוליטית כלשהי. הוא מתייחס למצב מגודר בזמן מסוים, שבו הוא נדרש להכרעה אישית-מוסרית.   בכלל, חלוקת סוכריות לילדים ערבים מנוגדת לצו מצפונו: ראשית, אם אתה מחלק כמדיניות סוכריות לילדים בצורה קולקטיבית, ודאי וודאי שתחלק תוך כדי כך סוכריות גם לילדי המחבלים לעתיד. שנית, הוא אינו תומך ב"פתרונות מערביים פרועים", ואינו מנסה להתנחמד אליהם; סוכריות לא יקנו ילדים, ויביאו אותם להחליף אידיאולוגיה רצחנית במחווה חד-פעמית חיובית. שלישית, מעשה כזה עלול להציג אותנו כחלשים, חנפנים ותבוסתניים; אף אחד שם לא יפרש זאת כמחווה נאצלת.   בפרט, המצב היה שונה לחלוטין: ראשית, זה היה אירוע נקודתי, ולא שיטה; שנית, הוא לא חילק סוכריות למי שהיו בוודאות ילדי מחבלים, או ילדים-מחבלים. שלישית, הם "שברו את הבית" לאותם ילדים. רביעית, הם העירו אותם מהשינה. חמישית: הם גרמו להם ולאימם לבכי; שישית: הוא ראה מבט של פחד בעיניהם, ולא שנאה. "כרטיס זיהוי אסיר" של יורם שקולניק   תגובת שקולניק האב – "על סוכריות וסימפתיה" "אפתח בכך שאני הקטן איני רב, איני פוליטיקאי ואיני איש צבא, כך שאין לי סמכות וידע להחליט בדיני נפשות. לכן, אין חשיבות ממשית לדעתי. מעבֵר לכך, לגבי הוויכוח בין אלחנן לבין מדריכות בנות השירות, אוכל רק לומר כי 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' [תלמוד בבלי, עירובין, י"ג, ב'].   היחס של אברהם לישמעאל היה מתוך גישה של ,ַּאֲשֶׁ֥ר הוּא שָֽׁם [בראשית כ"א, י"ז – ביטוי המתייחס לגירוש הגר וישמעאל] – לפי מה שהוא עכשיו, ולא לפי מה שיהיה בעתיד. שרה, לעומת זאת, ראתה את הסכנות הצפויות בעתיד, ולכן רצתה לגרש את ישמעאל בו בזמן, כפעולת מנע. הקב"ה צידד בשרה, ואמר לאברהם: 'כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ' [בראשית כ"א, י"ב].   בצבא מחלקים כל דבר לשלושה חלקים. עומד מולנו אויב שהוא גם מוסלמי, גם ערבי וגם פלסטיני. כל אחד מהיסודות האלה הוא רצחני, ובוודאי שגם השילוב ביניהם. משכַּך, איני מקבל את ההבחנה בין עזה לבין שכם. בה במידה, איני מקבל שיש הבדל מהותי בין ערביי עזה לבין ערביי יו"ש, ואף לא בין אלה לבין המכוּנים 'ערביי ישראל'.   אנחנו לא יזמנו מלחמה עם הערבים. אנחנו נתונים תחת תקפות רצחניות ומלחמות למעלה ממאה שנה, כאשר האויב מבקש להשמיד אותנו – גברים, נשים וטף. במצב הנתון, אין לנו ברירה אלא להשיב מלחמה שָׁעְרָה. למרבה הצער,   במלחמה נהרגים גם חפים מפשע. אנחנו מצויים במלחמת קיום, לא במלחמת ברירה. אם עלינו לבחור בין חיינו לבין חיי 'בלתי מעורבים' מקרב אויבינו, הבחירה שלי חד-משמעית.   למרות כל זה, בחיי היומיום, כאשר אני נתקל בערבי (ברחוב, באוטובוס, כבעל מלאכה, וכדומה), אני נוקט כלפיו כלל של 'כבדהו וחשדהו' [מסכת דרך ארץ רבה, ה']. לא אַפנה אליו את הגב, אבל אתנהג כלפיו באדיבות. אני מודע לכך שרוב הסיכויים שהוא רוצה לרצוח אותי, או לפחות שמח כאשר אחרים עושים זאת [רש"י, לגבי הביטוי 'עד בכור השבי': 'שהיו שמחין לאידם של ישראל'].   בכל זאת, בהתנהלות שלי עם ערבים כלשהם, כאנשים פרטיים, אני עושה הבחנה בין מחבלים בפועל לבין אדם שיש ספק לגביו (אף כי במישור הלאומי, השיקולים שונים לעיתים, וגם 'חפים מפשע' נפגעים כתוצאה אגבית.   אני סבור כי אם היינו מתנהגים כנדרש כלפי המחבלים, חיי 'בלתי מעורבים' רבים היו ניצלים. אם לא היו הגבלות כלשהן על הוראות הפתיחה באש, והיה מותר ואף חובה לירות על מנת להרוג בכל אירוע לאומני המופנה כלפינו (בלי 'נוהל עצירת חשוד'); אם לאורך השנים היה עונש מוות למחבלים, או לכל הפחות תנאים קשים בכלא, כמו שהשר איתמר בן-גביר הנהיג (במקום הקייטנה שהייתה כל השנים); אם לא היה משא ומתן עם ארגוני טרור, ובטח-ובטח לא שחרור מחבלים, אלא מלחמת חורמה; ועוד שורה ארוכה של צעדים שהיה אפשר לעשות, אבל פוליטיקאים, אנשי צבא ומעל הכל שופטים ששבויים בקונספציות תבוסתניות ובחוסר הכרת האויב מנעו זאת – אז ההרתעה הייתה תקיפה יותר, האויב היה יושב בשקט, וממילא לא היינו נאלצים לצאת למלחמה, שבה נהרגים גם 'בלתי מעורבים'.   דווקא המדיניות ה'מוסרית' של ה'שמאל' – שנועדה לחסוך חיי אדם, ושדואגת כל כך לערבים אהובי נפשם – גורמת לפעולה הפוכה: התמשכות אין-סופית של העימות, וממילא עוד ועוד שפיכות דמים של שני הצדדים, ובכלל זה 'בלתי מעורבים'.   אני עושה הבחנה בין ערבי לאומני, שמביע את שנאתו כלפינו במעשים או במילים, לבין ערבי שאיננו יודעים מה בליבו, ולפחות כלפי חוץ מעורר סימפתיה [נעימות ורגשות הזדהות לאחֵר]. על ערבי כזה אני נוהג לפי הכלל הנזכר, 'כבדהו וחשדהו'. יש ערבים רבים כל כך שמחצינים את עוינותם, ולכן חבל להשתמש במידת הדין כלפי אלה שאינם כאלה, ועדיף להפנות את האנרגיות השליליות כלפי אלה שאין ספק לגבי עמדתם, ולהילחם בהם בכל מאודנו. אם נעשה זאת, תחזור ההרתעה, ואלה שיושבים על הגדר יראו את הנחישות שלנו ויעדיפו לא להתעסק איתנו. דווקא הבלבול שאנחנו משדרים בלחימה שלנו במחבלים מתפרש אצלהם כחולשה, לא כאצילות, ומעודד אותם להמשיך במלחמתם נגדנו.   לכן, מול כל ערבי 'נחמד' אני מחזיר נחמדוּת ודרך ארץ; אבל אוי לאדם שיבחר בדרך אחרת! לצערנו, הערבים לא תמיד מעריכים נחמדוּת. לכן, זה צריך להיעשות בזהירות רבה. בשדה הקרב חיוני לגלות זהירות שבעתיים, ולא תמיד אפשר להיות נחמדים.   לחלק לילדים סוכריות זה אנושי ומרגש; מתאים מאוד לתכונות שלי ולתפיסת עולמי. צריך להיות 'עדינו העצני': עדינים כלפי מי שלא נילחם בנו, ונוהגים ביד ברזל כלפי אויבינו".   בסופו של דבר, אני שמח שאלחנן בני ידע לעשות את ההבחנה. אני מאמין, שבמקרה המסוים הזה, הייתי נוהג כמוהו. זהו החינוך שנתתי לילדיי. אני מאמין שהתכונה הזאת חשובה עד מאוד לאנושיות שלנו, שהרי איננו רוצים לרדת לרמה שלהם, ולהפוך גם אנו למפלצות-אדם; כל זאת – בתנאי שמול המחבלים נילחם ללא פשרות. שקולניק הבן על שקולניק האב לפני 24 שנים, אבא שוחרר מהכלא, לאחר שמונה וחצי שנים מייסרות. אבא הוא בעיניי הדמות האצילית ויפה בעולם. תווי פנים של מלך, עיניים כחולות ויוקדות, כולו אומר כבוד.   אבא יצוק משלושה עיקרים: ראשית, אהבת ה' בכל נימי נפשו; שנית, אהבת עם ישראל שאינה יודעת גבול; שלישית, אהבת הארץ ללא פשרות, ללא פניות ומתוך פטריוטיות וציוניות תהומית.   אצל אבא אין עיגולי פינות. האמת נר לרגליו בכל רגע נתון. אדם פשוט כל כך חיצונית, אבל עמוק כל כך פנימית.   לאבא משנה סדורה על כל דבר שבו הוא מתעסק ושעליו הוא חושב. אין קיצורי דרך. עיגולי פינות. הכל מתוך מחשבה צרופה ועמוקה.   אחד הדברים שאני מקנא בו הוא כי אין שום אדם שיכול להעיד לאחר היכרות איתו כי הוא לא אוהב אותו, כי אבא לא הפגין הגינותו כלפיו, וכי הוא מעולם לא פגש באדם כל כך צנוע, ישר וצדיק.   אני גאה כל כך באבי, אוהב אותו כל כך, ומקווה שאלוהים ישלם לכל אחד ואחת שהעז להכאיב ולפגוע במשיח ה' ["אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי", תהלים, ק"ה, ט"ו], על לא עוול בכפו, רק משום שהוא שם נפשו בכפו ["וַיָּשֶׂם אֶת נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי", שמואל א', י"ט, ה'], ועשה מעשה ראוי [כמעשה דוד בשעתו]".

השר לשעבר איתמר בן-גביר כתב לאחרונה: "אני גאה ברפורמה שהובלתי – היא הצילה חיים רבים, על אפם וחמתם של כל המצקצקים!".   מפלגת עוצמה יהודית הגישה הצעת חוק העוסקת ב"הוקרת אזרחים חמושים, שהצילו חיים בפיגוע טרור". בדברי ההסבר נכתב: ״פעם אחר פעם אנו עדים לאזרחים גיבורים נושאי נשק ברישיון פרטי, שחותרים למגע ומחסלים מחבלים שניות ספורות לאחר תחילת האירוע, ובכך מצילים חיים של רבים".   השר לשעבר איתמר בן-גביר הכריז כי, מפרוץ מלחמת חרבות ברזל, הוענקו לאזרחים למעלה מ-200,000 רישיונות לכלי ירייה. המגמה המסתמנת היא הכפלת שיעור האזרחים הנושאים נשק (משניים לארבעה אחוזים מכלל האוכלוסייה).   בעקבות עתירה לבג"ץ מסר המשרד לביטחון לאומי כי מתוך 1,144 רישיונות להחזקת כלי ירייה שנבדקו, נמצאו ליקויים ב-195 מקרים. המקרים החמורים ביותר כוללים 29 מבקשים שקיבלו רישיונות למרות שאינם עומדים בקריטריונים הבסיסיים, ובכלל זה מקרה אחד של אדם "עם רקע פסיכיאטרי". יו"ר עוצמה יהודית, ח"כ איתמר בן-גביר, התייחס לנתונים וכתב: "בתקשורת מנסים כבר יותר משנה להוכיח שהרפורמה שעשיתי מסוכנת, לא חוקית, מטורללת, ומה לא. והנה, מוכח שכל 200,000 הרישיונות שהענקנו לאזרחים אושרו כדין, למעט פחות מעשירית האחוז" (בעוד שלפי העדות המשרד עצמו, נבדקו כ-0.6 אחוז מכלל הרישיונות שהוענקו, מבלי שברור מה מידת התוקף והמהימנות של המדגם).   רפורמת הנשק, המבוססת על מדיניות מרחיבה של רישוי כלי ירייה, היא בכייה לדורות. קשה יהיה להוציא נשק מידי אזרחים שכבר קיבלו בעלות עליו, גם אם זו כרוכה בהליך משובש, מסוכן ולא תקין.   בדיון של "הוועדה לענייני ביקורת המדינה" של הכנסת (אמצע דצמבר 2023) ציין ח"כ מיקי לוי, יו"ר הוועדה, כי "ברשות הוועדה עדויות שרישיונות ניתנו לאחר ריאיון של 40 שניות בלבד, ועולה חשש שאלה הונפקו שלא כדין".   בשלהי יולי 2024 דנו שופטי בג"ץ בעתירה של "התנועה למען איכות השלטון" ושל "מפלגת העבודה" נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, אגף כלי ירייה במשרד לביטחון לאומי, משטרת ישראל וגורמים נוספים. העותרים ביקשו לבטל אלפי רישיונות כלי נשק פרטיים, שניתנו ללא סמכות ושלא כדין. במהלך הדיון תהו השופטים מדוע לא ביטלה המדינה את הרישיונות האמורים עד כה. השופט עופר גרוסקופף שאל: "12 אלף רישיונות נשק חולקו על ידי גורם לא מוסמך, והם יישארו בידי אנשים כדי שהחקירה המשטרתית תוכל להתנהל?". הוא הוסיף: "אני לא מבין. מה, נשאיר את הנשק בידי אנשים שאין לנו מושג האם הם קיבלו רישיון בסמכות?". השופטת יעל וילנר שאלה: "ומה עם החשש לשלום הציבור?". בסופו של דבר, הנשק לא ניטל מהם.   הסכנה בנשיאת נשק של אזרחים במרחב הציבורי מתבררת, לדאבון לב, מפיגוע הדקירה שהתרחש בתחילת מרס 2025 בכניסה לתחנה המרכזית במפרץ בחיפה. האירוע הסתיים בארבעה פצועים ובהרוג אחד. מסתבר כי מאבטחים ואזרח ירו במחבל בזירה, ואחת הפצועות נפגעה בטעות מהירי שכוון אליו.   האירוע המצער מתבלט על רקע אירוע אחר – פיגוע הירי שביצע מחבל פלסטיני ברחוב דיזנגוף בתל אביב, ב-7 באפריל 2022, שבו נרצחו שלושה אזרחים ונפצעו שישה. המחבל ברח, ונורה למוות רק למוחרת.   מתחקיר האירוע עלה כי מאות שוטרים, חיילים, אנשי שב"כ הסתובבו ברחובות תל אביב בליל הפיגוע, עם רובים שלופים. התלוו אליהם עשרות אזרחים חמושים (חלקם חיילים בחופשה, מצוידים בנשק ארוך), שהצטרפו לחיפושים אחר המחבל על דעת עצמם, מבלי שקיבלו הכוונה לכך. (להמחשת העניין, באחד מעיתוני הימין הדתי ציינו לשבח אזרח שסיפר: "מצאתי סכין, והצטרפתי לחבר'ה החמושים"). נקבע כי "התנהלותם עלולה הייתה להוביל לפגיעה בחפים מפשע". בעקבות האירוע ציין הרמטכ"ל כי "לא ייתכן שאזרחים מסתובבים בין שוטרים, וכל אחד לוקח אקדח ויורד לרחוב לרדוף אחרי מחבלים. ככה עלול להתחיל אירועי ירי דו-צדדי".   אירוע חמור דומה היה הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע, ב-18 באוקטובר 2015, שבו מחבל חמוש באקדח ובסכין נכנס למקום, ירה למוות בחייל צה"ל, חטף את נשקו, ופתח באש אל עבר הנוכחים בתחנה, עד שנורה. בפיגוע נפצעו עשרה בני אדם. בירי המסיבי של אנשי ביטחון, חיילים בחופשה, ואזרחים מן השורה, נורה גם אזרח אריתראי. כאשר שכב על הרצפה מתבוסס בדמו, הוא הותקף באכזריות על ידי חלק מהנוכחים בזירת האירוע, שביצעו בו לינץ', תוך הטחת כיסאות ובעיטות בגופו ובראשו.   "חתירה למגע" – אף שהיא אחד מעקרונות היסוד של מורשת הקרב הצה"לית – אינה בהכרח ראויה לציון בהקשר האזרחי, במיוחד כאשר זו אינה שקולה ואינה מלווה בסמכות ובאחריות הנדרשות. הדבר נכון, כמסתבר, גם לגבי גורמים פוליטיים ופקידותיים.   היועץ המשפטי למשרד לביטחון לאומי אמר ב"ועדה לענייני ביקורת המדינה" כי "הנהלת האגף לרישוי כלי ירייה רצה קדימה 'תחת אש', והדברים הובאו לידיעת הלשכה המשפטית תוך כדי תנועה".   נציגי ארגונים אזרחיים לטובת הציבור, שהשתתפו בדיוני הוועדה, ציינו כי המשרד לביטחון לאומי מעודד כל אזרח ישראלי להתחמש, ופועל במרץ ליישום המדיניות הזאת; אבל נדמה כי לא נעשתה חשיבה מספקת לגבי ההשלכות השליליות האפשריות של הצפת המרחב הציבורי בכלי נשק, ולגבי השאלה כיצד ישפיעו התקנות החדשות. המדיניות המרחיבה מפרה את האיזון – במישור הביטחון הפרטי והמשפחתי, כמו בהיבטים של אובדנות ואלימות במשפחה – בין הגברת הביטחון במרחב הציבורי ובין הצורך להגן על שלום הציבור. המתח והחשדנות הקיימים בקרב הציבור, שמלובֵּה על ידי גורמים רדיקליים וקיצוניים, עלול להוביל לשימוש בלתי מוצדק בנשק – נגד יהודים, ובעיקר נגד ערבים אזרחי המדינה. גם במישור הפלילי הופר האיזון, וללא פיקוח נדרש עלולות להתגבר תופעות של שימוש לרעה בכלי נשק ברישיון המדינה, גניבות נשק ותאונות.   מלבד הבעייתיות שכרוכה בהפרטת הביטחון הלאומי, והפגיעה במשילות המדינה בעורף, המדינה מעודדת את אזרחיה להשתמש בנשק באירועים ביטחוניים, מה שעלול להוביל לשימוש מוגבר בהגנה אזרחית גם באירועים שאינם בעלי אופי ביטחוני אלא פלילי.   אזרחים רבים העושים שימוש בנשק במצבים האלה אינם מכירים כראוי את כללי הפתיחה באש. בהיעדר ידע וניסיון נדרשים, הם עלולים לגרום לתקרית אש ידידותית, ואף לפגיעה בבלתי מעורבים. שימוש כזה בנשק עלול ליצור כאוס בזירת האירוע, ולסכן חיי אדם שלא כדין.   אזרחים הנושאים נשק צריכים להימנע משימוש בו כאשר נמצאים בזירה אנשי כוחות הביטחון. הדבר אמור גם לגבי חיילי צה"ל בחופשה, הנדרשים להישמע להוראות כוחות המשטרה המצויים במקום האירוע, האמונים על ביטחון הפנים במדינה.   המדיניות הנוכחית להענקת רישיונות להחזקת כלי ירייה, שבאמצעותה מבקשת המדינה לשפר את ההגנה על הביטחון האישי ועל חיי אזרחיה, אינה מידתית ביחס לפוטנציאל הסיכון הטמון בה. שימוש בנשק לא מבוקר, לא מיומן, לא מתורגל כנדרש, ולעיתים גם לא אחראי, עלול לגרום יותר נזק מאשר תועלת. קוד פתוח

בשבועות האחרונים התנהל בִּילדאפּ גובר והולך של "נחלה – תנועה להתיישבות" לקראת "עצרת המונים" בכיכר פריז בירושלים. הסיסמה: "נלחמים, מגרשים, מתיישבים". התנועה ציינה לגבי מחבלי חמאס כי "לחיות האדם האלה אין שום זכות קיום!". מסקנה: "יש רק פיתרון אחד: כיבוש מלא של השטח, גירוש וחיסול של כל האויב, והקמת יישובים יהודיים פורחים". לצורכי "הסעות לעצרת ההמונים" הועמדו 50 אוטובוסים מרחבי הארץ.   טרם "עצרת ההמונים", שר התקשורת, שלמה קרעי, בירך; שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', חיזק; יו"ר מפלגת עוצמה יהודית, איתמר בן-גביר, אמר: "מיום ליום גדֵלה התמיכה הציבורית בישראל, ואליה מצטרפת גם תמיכתו של נשיא ארצות הברית, שקרא 'להשמיד את האויב האכזרי ולעודד הגירה'. עכשיו, המבחן שלנו – להכריע סופית את חמאס, בלי עצירות, בלי הפסקות בלי סיוע לאויב – עד לניצחון המוחלט". הוא חזר על הסיסמה: "הפעם מכריעים".   שורה של "רבנים בכירים" קראו ל"עם ישראל" להגיע לעצרת. ביניהם: הרב דב ליאור, רבה של מפלגת עוצמה יהודית; הרב דוד פנדל, ראש ישיבת ההסדר אפיקי דעת בשדרות; הרב אליהו רחמים זיני, ראש ישיבת אור וישועה בחיפה; הרב אליקים לבנון, רב השומרון ונשיא ישיבת אלון מורה; הרב דוד-דודי דודקביץ', רב היישוב יצהר וראש ישיבת רועה ישראל; הרב דוד חי הכהן, רב קהילת אורות התורה בבת ים; הרב אברהם יעקב שרייבר, רב כפר דרום; הרב אורי גנץ, ראש ישיבת קדומים; הרב אלישמע כהן, ראש ישיבת חומש; הרב נעם ולדמן, ראש ישיבת ניר קריית ארבע; הרב אברהם יצחק שוורץ, רב קריית ארבע (חברון).   המנחה פתחה את הכנס באמירת "ערב טוב לציבור הגדול שהגיע מכל רחבי הארץ". הייתה זו יותר משאלת לב מאשר תיאור מצב הדברים בשטח. הרב אורי שרקי – שהבחין בניגוד הזה, אבל אולי אף הגדיל את הפרדוקס – אמר אחר כך כי "אנחנו כאן לכאורה מעטים, אבל מייצגים את הלך הרוח האמיתי של העם. אנחנו מייצגים כאן את הלב הפועם של העם היהודי כולו".   דניאלה וייס, מייסדת תנועת "נחלה" והעומדת בראשה (המושווית תדיר ל"דבורה הנביאה", השופטת הרביעית ששפטה את ישראל בתופת השופטים, והאישה היחידה שכיהנה כשופטת), ממשיכה – לאחר שמונה עשורים – לצעוק בכל ריאותיה. על פי המקובל בספרות הרבנית, נזעקתי לבירור העניין החמוּר, כמו אותו רב נודע ששעה לצעקה של אותה האישה "במר נפשה ובכה תבכה", ו"ירד לראות ולחקור הכצעקתה". צילום: עידן ירון מסתבר כי המציאות הנוכחית לא עומדת בציפיותיה של "אותה האישה", שמשרד החוץ הקנדי ראה לנכון להטיל עליה עיצומים (ביוני 2024), על חלקה בהתיישבות הבלתי חוקית בגדה המערבית. על הבמה, וייס הבהירה לקהל האוהד: "חייבים להשמיד את העזתים, עד האחרון שבהם... אין לתת לאויב אפילו פירור של אוכל. היא קבעה כי "עם ישראל צריך לקבל על עצמו לחזור למלחמה". בפנייה לשר הביטחון, ישראל כ"ץ – שכבר הכריז כי הקים מינהלת להגירה מרצון של תושבי – היא הפצירה-גערה בו: "יש לך תוכנית טרנספר – תבצע!". היא הבטיחה [אלוהית] ל"עם ישראל" – שלפי תחושת הבטן של ארגון נחלה, "רובו ככולו רוצה התיישבות בחבל עזה" – כי "אנחנו ניישב את עזה, את יהודה ושומרון, ואת כל השטח של ארץ ישראל השלמה".   צבי אלימלך שרבף, מנכ"ל תנועת נחלה (בנו של הרב עוזי שרבף, "אסיר עולם, מחברי המחתרת היהודית, ונכדו של הרב משה לוינגר", חבר הנהלת נחלה, שגם הוא מלמל מילים אחדות בעצרת), תיאר את העתיד לבוא בצורה מליצית: "אנחנו ננצח מתוך כוחו של גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, שהתעורר בשנה האחרונה". בוקר טוב, אריה. צילום: עידן ירון יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, המקורב אל מנהיגי "נחלה" (בשלהי ינואר 2024 הנהיג איתם את כנס ה"טרנספר" הנודע לשמצה בבנייני האומה בירושלים, תחת הכותרת "חוזרים לעזה – רק התיישבות תביא ביטחון", שבו השתתפו למעלה מחמשת אלפים חסידים (וגם אני), ובהם שנים-עשר שרים וחמישה-עשר חברי כנסת), קרא "להכות באויב הנאצי עד שננצח". מסתבר כי ה"נאציזם" חזר ללכסיקון של הימין, הפעם בכסות אחרת. דגן הסביר כי "בשפה של המזרח התיכון יש רק ניצחון אחד: לקחת קרקעות אויב, שהן למעשה קרקעות שלנו, ולהתיישב עליהן". הוא הבטיח כי, "בעזרת השם [בלי נדר], ניישב את כל צפון השומרון, כמו את רצועת עזה". הקהל ענה: "אמן".   הרב דוד פנדל, שהקדים והכריז כי "הניצחון המוחלט בידינו, אם רק נאמין בזה", היטב לסכם את האופוריה המשיחית: "מי היה מאמין ששרים וראשי עיר יגידו עכשיו 'טרנספר'. מי היה מאמין שנשיא ארצות הברית יעקוף אותנו מימין". הוא קונן: "אוי לנו שהוא זה שצריך ללמד אותנו לגמור את העבודה, שהוא זה שצריך ללמד אותנו שצריך התיישבות בעזה, שהוא זה שצריך להגיד שצריך לעשות שינויים אדירים, שישראל היא ארץ קטנה מדי". מסקנתו הנחרצת: "צריכים לשלוח מסר ברור לממשלת ישראל, כמו לנשיא ארצות הברית, שאנחנו רוצים התיישבות בעזה". הוא קינח: "זה הדבר הכי ימני, הכי נכון, הכי ציוני, הכי אמוני". הרב פנדל ידע לקבוע כי "יש הרבה אנשי שמאל שאומרים: אתם בשלטון, תעשו מה שאתם מבינים", ושאל: "למה מחכים?". צילום: עידן ירון בקרב מאות המבוגרים והצעירים, שהתכנסו במתחם סגור לפני "היכל שלמה" – אשר שימש בעבר ללשכות הרבנים הראשיים, ולמשכנם של בית הדין הרבני הגדול ומועצת הרבנות הראשית, וכבר אבד עליו הכלח, לפחות בהקשר הזה – המסר היה ברור. הרב פנדל הצֵר על כך שראש ממשלת ישראל, שצריך להגשים את המטלות האלה, נדרש לעמוד למשפט, שהרי מלך לא מעמידים למשפט [אולי לזה התכוון גם הנשיא טרמפ, כאשר התייחס לעצמו כ"הוד רוממותו, המלך"]; זאת במקום לבצע משימות חיוניות – כמו ביקור בקבר רב אשי [מגדולי האמוראים, אשר מקום קבורתו מצוי בהר שנאן שבלבנון, בסמוך לגבול, ואשר שופץ לאחרונה באופן חשאי על ידי חסידי ברסלב]".   הרב אורי שרקי – המשמש כרב קהילת "בני יהדוה" בקריית משה בירושלים, יו"ר "ברית עולם – המרכז העולמי לבני נוח", ור"מ במכון מאיר – ציטט את דברי ראש ממשלת ישראל, והסביר כי מדובר במלחת הטוב נגד הרע". הוא דרש בעניין ה"צלם" [הלא הוא "צלם אלוהים], והסביר מדוע "החברה העזתית איבדה את זכות קיומה כאומה". מכיוון שהם נציגֵי הרוע – ציר הרשע – בעולם, "חובתנו המוסרית... היא לכלות אותם תום. בסיום דבריו, הרב הזכיר [למי שכבר שכח, ולמי שלא] כי "אנחנו אלה המובילים את העולם למצבו הטוב יותר". לדבריו, "אם נעשה את הנדרש בעזה, ובעזרת השם נעשה את זה, אנחנו נביא דוגמה לכול דרי עולם". צילום: עידן ירון ראש ישיבת ניר בעיר האבות ("המחנכת את תלמידיה לאור תורתם של מרן הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה, לעמול בתורה יומם ולילה ולבנות את אישיותם מתוך חיבור עמוק לארץ ישראל ולעם ישראל, לראות את מעשי השם בתהליך הגאולה ולזכות לפעול עם אל לקידום התהליך"), הרב נעם ולדמן – בנו וממשיך דרכו של הרב אליעזר ולדמן – פסק כי "יש להוריש [רש"י - לגרש] את הגויים, ולקומם מחדש את ההתיישבות היהודית בחבל עזה". צילום: עידן ירון מעבֵר ל"דברי הכיבושין" של ראשי תנועת נחלה, ושל הרבנים המכובדים, גם הפוליטיקאים עשו חיל בערב הירושלמי הסגרירי, שנאחז בשולי אדרתה של הסופה "קורל", אשר הגיעה אלינו הישר מהקוטב הצפוני.   השר לשעבר איתמר בן-גביר הלהיט את הקהל בקריאות קצובות "מ-וות ל... מ-חב-לים. נראה כי האהבה בינו לבין ראש הממשלה "ביבי" פורחת בימים טרופים אלה: "אני אוהב אותו באופן אישי", הסגיר משום מה את מערכות היחסים האינטימיות שלו. השר לשעבר הזכיר כי היה "היחיד שהתנגד בקבינט [המורחב, לא זה המצומצם] להכנסת משאיות מזון לחמאס". לטענתו, "אמרו לי אז 'אבל ביידן' ... היום אין ביידן – "למה יש משאיות?". בן- גביר הוסיף, לקול צהלת הנוכחים [ואולי גם מי מהנפקדים]: "היום כולנו יודעים שצדקנו כאשר דיברנו על 'עידוד הגירה'. היום נשיא המעצמה הגדולה ביותר אומר 'טרנספר'. יש לנו כל הלגיטימציה בעולם לעשות את זה. הוא קרא: "'הגירה עכשיו! – כולם ביחד: הגירה עכשיו!'". בן-גביר לא שכח להכריז מלחמה על היועצת המשפטית לממשלה, אשר "תופרת תיקים לכולנו". השר לשעבר התגאה בהישגיו: "מיניתי מפכ"ל משטרה חדש; נציב בתי הסוהר, 18 ניצבים חדשים". הוא התנאה כי "בשנה האחרונה הוגשו 200 אלף בקשות לרישיונות לכלי ירייה", וכי הוא הקים "אלף כיתות כוננות ברחבי הארץ". צילום: עידן ירון לימור סון הר-מלך, מסיעתו של בן-גביר, הייתה – כמובן – אחת הדוברות. היא הדגישה כי "הגיע הזמן לנצח, אבל באמת". בסיום דבריה, למרגלות הבמה, היא המתיקה סוד עם "החבר מכוכב אחר", אליהו יוסיאן, שהוכרז כי הוא "יוצא יחידת 8200, זוכה פרס ביטחון ישראל, אשר מדגיש מעל כל במה אפשרית את חשיבות ההתיישבות בחבל עזה".   צילום: עידן ירון הרב דוד פַנְדֵל הקדים ואמר: "מי היה מאמין שהיינו מגיעים למצב שבו שר החינוך, שר האוצר ועוד שרים מגיעים להפגנה בעד טרנספר, בעד התיישבות בעזה. נשמע הזוי, נשמע קיצוני. מי היה מאמין ששרים בממשלת ישראל באים ומתייצבים מאחורי דניאלה וייס, שסללה דרך ליישוב השומרון ועכשיו בעזה".   אכן, נציגי מפלגות השלטון, ובראשן הליכוד, לא נעדרו ולא נפלו בקיצוניותם כהוא זה מאלה של מפלגת עוצמה יהודית.   השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, שיתפה את הקהל בסודות מן החדר: "ראש הממשלה מקדֵם תהליך היסטורי, ביחד עם הנשיא טרמפ, להבטחת הגירה מרצון". היא הבהירה כי "הפיתרון היחיד הוא לרוקן את עזה מעזתים". כאחרים, גם היא נגררה להבטחות: "גוש קטיף תחזור – בבתים צמודי קרקע, או במגדלים נוסח החזון של הנשיא טרמפ. טרמפ, כמתברר, "נשלח על ידי הקדוש ברוך הוא כדי לסייע לעם ישראל להגשים את מאווייו". אריאל קלנר (ליכוד), יו"ר הוועדה לענייני התמכרויות, סמים ואתגרי הצעירים בישראל, עמד על "תאוות הרצח והשנאה של אויבינו, שאינה יודעת שובע". אלה אינם אלא "חיות ברבריות נאציות" [שוב אנו חוזרים לתקופה חשוכה, לאחר עשרות שנים שבהם ביקשנו לשמור על המושג בהתייחס לטוהרת הגזע היהודי, כפי הנציונל-סוציאליסטים הבינו אותו]. קלנר דרש למנוע מהעזתים, הבלתי אנושיים, "חשמל, מים, דלק וסיוע הומניטרי". הוא פנה אליהם, והציע את חזון אובדנם: "אתם תביטו מרחוק על הארץ, שהייתה פעם שלכם, ואנחנו נבנה בה התיישבות משגשגת". צילום: עידן ירון הזוי מכל היה ח"כ ניסים ואטורי (ליכוד), המשמש כסגן יו"ר הכנסת, בעל תואר ד"ר (בהתכתבות) מהאוניברסיטה הפרטית הבין-לאומית לעסקים ומשפטים הממוקמת בעיר חרסון שבאוקראינה (שאינו מוכּר בישראל). משפחת ואטורי היא "אחת מ-800 המשפחות, הרשומות בשישה גרעיני התיישבות המיועדים לגוש קטיף". בנובמבר 2023 קרא ואטורי "לשרוף את עזה, לא פחות!". דבריו צוטטו על ידי נציגת דרום אפריקה בתלונה נגד ישראל בגין רצח עַם בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. ואטורי לא חזר מדבריו, ואף הוסיף: "אשרינו שזכינו להיות נתבעים בהאג". ואטורי עשה לעזתים הנחה מסוימת – בניגוד לעו"ד כנרת בראשי, "משפיענית" בולטת בימין הפוליטי, שצייצה כי "צריך למחוק כל זכר מהמוטציות הרצחניות בעזה, מחדרי לידה ועד אחרון הקשישים בעזה. מאה אחוז בני מוות בעזה – כאשר אמר: "צריכים להפריד את הילדים והנשים, ולהרוג את המבוגרים בעזה". חבר הכנסת ממפלגת השלטון המרכזית סיפר למתכנסים בקור הירושלמי כי חזר משליחות לאיטליה, שם הפיץ את רעיונות ההשמדה והטרנספר – קודם כל בעזה, ואחר כך, או במקביל [אם ירצה השם], ביהודה ושומרון. הוא סיים את דבריו במעין עווית, וקרא: "לגרש את כל הערבים מפה. לגרש מיהודה ושומרון ומרצועת עזה. לא לפחד, כי הקדוש ברוך הוא איתנו, בעזרת השם". הקהל התלהם, געש ושרק. צילום: עידן ירון היטיב לנסח את הדברים חגי סגל, "איש התקשורת הבכיר ביותר שמזוהה עם הימין הרחוק והמתנחלים ביהודה ושומרון" – שאמר לאחרונה לכתבת עיתון  הארץ : "אני חושב שהמינוי של איתמר בן-גביר לשר לביטחון לאומי היה אסון, וקיימת הקלה גדולה בכך שהוא כבר לא שם. כשאני שומע את שלמה קרעי, או ניסים ואטורי, זה גורם לי שברון לב, ואני לא מגזים". הקור שוב הפך לאשם העיקרי בהשתתפות הדלילה בעצרת, ואף אִפשר להלל את אלה שהגיעו ברוב גבורתם, "אף על פי כן, ולמרות הכל", שהרי "כל עוד דופק בעולם לב ישראל, וכל עוד נשמע בעולם 'שמע ישראל, שמע ישראל, שמע ישראל' – את ארץ, ארץ, ארץ ישראל". בשל הקור או בשל סיבות נעלמות אחרות, רבים מכלל "יותר מ-20 אוטובוסים", שעשו את דרכם לעצרת, "נתקעו בדרך", ולא זכו לתגבֵּר את נושאי השלטים: "רק טרנספר יביא שלום"; "עם ישראל חוזר הביתה"; "הפעם חייבים להכריע". חבילות עמוסות עלונים, ערמות של כרזות, דגלים של תנועות שונות, וסלילי מדבקות, נותרו ללא דורש בצידי הדרכים ועל גבי הדוכנים. צילום: עידן ירון העלון "עזה שלנו לתמיד!, שעותק אחד ממנו גאלתי משממונו, פירט "מה צריך לדעת לגבי התיישבות ברצועת עזה". הוסבר שם כי הגירוש הוא מעשה ראוי ורצוי: "נוהג הומניטרי בעולם מורה כי בעת מלחמה, אלה שאינם מעורבים נקלטים בארצות אחרות שבהן אין מלחמה". הרי ברור כי "אם בכלל יש דבר כזה 'בלתי מעורבים' בעזה, אין מנוס מלפזר אותם בין מדינות העולם". הכותבים לא נמנעו מציטוט דבריו של הרב כהנא, שפסק בזמנו: "זה או אנחנו או הם!". ההיגיון של ראשי התנועה הביא למסקנה כי "יש להודיע לעולם על צורך בקליטת פליטים, ומדינה שאינה מוסרית מספיק כדי לקלוט אותם אין לה זכות מוסרית להתנגד לצעדים שישראל מבצעת בעניין זה [שהם, ככל הנראה, מוסריים לעילא ולעילא]". בעלון נוסף, בכותרת ""הפעם חייבים להכריע! – עם ישראל חוזר הביתה", התנועה תבעה בהתאם: "עצירת הסיוע ההומניטרי לעזה לאלתר", וכן "גירוש של כל ערביי עזה למדינות שונות בעולם". העלון הסתיים באמירה: "עלינו לזכור: עזה היא נחלת אבותינו, ארצנו התובעת את עלבונה! מתי ישובו אליי בניי? איך הם ששים לחזור לחיק אימם האוהבת?". לקראת סיום הערב הסבירה המנחה: "אנחנו כאן כדי לקבוע עובדות, ולהכריע את המאבק". תנועת נחלה מתנאה בעיקר בהקמת המאחז "אביתר", שהייתה לו עדנה לאחרונה, ובהתיישבות של גרעין מתנחלי ב"רמת ארבל" שבגליל התחתון, שנציגתו אמרה מילים אחדות לקראת סיום העצרת (ברגע האחרון הגיע גם האוטובוס מחומש הרחוקה, ונציגו אמר מילים אחדות).   כיום קיימים ברמת ארבל כעשרה מבנים, מבנייה קלה ומעץ, ומתגוררות בהם שלוש משפחות. המאחז הוקם על קרקעות חקלאיות, מתוך שאיפה "לייהד את הגליל". המשפחות שנאחזו בקרקע מסרבות להתפנות, ונתמכות על ידי חברי הקואליציה ומשטרת ישראל.   צילום: עידן ירון למוחרת נכתב בקבוצת הווטסאפ של נחלה – תנועה להתיישבות: "אתמול צעדנו צעד משמעותי, ועלינו קומה חדשה. עם ישראל מתעורר בגדולה למען חידוש הלחימה והכרעת חמאס, ולחידוש ההתיישבות בחבל עזה ובכל רחבי ארץ ישראל". האמנם? באשר ל"רַעַשׁ, מְהוּמָה" שהתעוררה ב"מְדִינַת הַגַּמָּדִים", בעקבות התעוררותו של גור אריה יהודה, ובאשר לצפי המציג תמונה שבה "הַצָּבָא לָבוּשׁ מַדִּים, יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה" – כובש, מגרש ומתיישב – מהיכרותי ארוכת-השנים עם תנועת נחלה, ולמרות ש"התיק" של דניאלה וייס "כבר מוכן", זו עושה בעיקר "רוח", וכידוע: "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן, אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר".

ארגון "חוננו – סיוע משפטי לאומי" פרסם הודעה  שבה גינה את התופעה של "חצי שנה של פגיעה בכבוד צה"ל". לטענת הכותבים, "במקום לעמוד לצד החיילים, הפרקליטות הצבאית הפכה לכלי ניגוח נגד לוחמים שפעלו למען ביטחון המדינה".   מסתבר כי המדינה ביקשה הארכה, בפעם הרביעית, לצורך הגשת כתב הגנה לתביעה של לוחמי הכליאה מ"כוח 100" – יחידה שהוקמה לאחר טבח השבעה באוקטובר לשמירה על אלפי המחבלים, בהם מאות מחבלי נוח'בה (יחידת העילית של גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של ארגון חמאס), שנשבו בידי צה"ל ברצועת עזה – בפרשת שדה תימן.   הנורמות המחייבות כל חייל ומפקד, הדבקים ברוח צה"ל, אינן צריכות להיגזר מהתנהגות ברברית של אויבינו (או, לעניין זה, מ"דין תורה").   הטענה של ארגון "חוננו" כי מערכת המשפט הצבאית "לא למדה דבר מהטבח הנורא שחווינו, ומעדיפה יד קשה נגד חיילים מאשר לטפל ברוצחים שביצעו מעשי זוועה", אינה ממין העניין.   "תמיכת הציבור בלוחמים" אינה צריכה ואינה יכולה להיות בלתי-מותנית. מי שחורג מרוח צה"ל ומפקודות הצבא ומפקדיו, חייב לתת על כך את הדין. Permission: Activestills.org